ארבע גישות בהתייחסות לחטאיהם של גדולי עולם

רפאל בנימין פוזן

גיליון מס' 1 - אדר ב תשע"א * 3/11

ישיבת הכנסת, י"א בטבת התשנ"ה:
שר החוץ ש' פרס: אני מנסה להגיד לגדול בתורה, מר גוטמן, לא כל מה שדוד המלך עשה, על היבשה, על הגגות, נראה בעיני יהודי או מוצא חן בעיני.
יוסף בא-גד: זו בושה להגיד את זה. תתבייש לך.
שר החוץ ש' פרס: בושה? אני כובש את הבושה. בשם בת-שבע, אני מבקש את סליחת דוד המלך.
הדברים גררו מהומה בכנסת, אותה הוביל חה"כ גפני, ונמשכו בדיון ציבורי שכלל התבטאויות שלוחות רסן כנגד דוד המלך. בעקבותם פורסם מאמר זה לראשונה תחת הכותרת "כל האומר דוד חטא – בין פרס לגפני", ובזה הוא מתפרסם בהרחבות ובשינויים. ['הצופה', כ' בטבת תשנ"ה].

"התורה אינה 'אוסף של מעשים טובים'. היא מספרת מעשים שהיו לא מפני שהם מעשים מופתיים אלא מפני שהם מעשים שהיו. אין התורה מעלימה את השגיאות, החולשות והשגגות של גדולי ישראל; ודווקא על ידי כך היא מטביעה על סיפוריה את חותם האמת...
נלמד מחכמי ישראל הגדולים - והרמב"ן הוא בודאי מן הגדולים שבהם: לעולם אין זה מתפקידנו ללמד סנגוריה על גדולי ישראל. אין הם זקוקים לסנגוריה שלנו ואין הם סובלים אותה. התורה חתומה בחותמת האמת, ואמת היא קו יסוד של גדולי פרשניה ומוריה".

דברים חריפים אלה - פרי עטו של לא אחר מאשר רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל, מנהיג חרדי גרמניה לפני מאה שנה - באים בתוך פירושו על הצעת אברהם לשרה "אמרי נא אחותי את" (בראשית יב), שעליהם כתב רמב"ן "ודע כי אברהם אבינו חטא חטא גדול בשגגה שהביא אשתו הצדקת במכשול עוון מפני פחדו פן יהרגוהו" (!). העובדה כי בסיכום הדיון אין רש"ר מסכים עם רמב"ן - באופציות שעמדו בפני אברהם, מעריך רש"ר (כרד"ק ואחרים) שאברהם בחר ברע במיעוטו - אינה משנה את עמדתו העקרונית; התנגדות תקיפה ל"סנגוריה" על גדולי אומתנו בניגוד לפשט הכתובים.

הוראת פרקי תנ"ך המתארים חטאים של גדולי עולם, מציבה בעיה אמיתית שבפתרונה ניתן לאבחן ארבע גישות נפוצות: התעלמות, אידיאליזציה, דברים כפשוטם והשתלחות. שלושת הראשונים חוצים מחנות בקרב מורים שומרי תורה ומצוות, ואולם המשותף לכולם היא שלילת הדרך הרביעית; המונופול עליה שמור לסקטור החילוני. ונפרש דברינו:

שומרי תורה העוסקים בהוראת מקרא מאוחדים בנקודת המוצא: התנ"ך בשלמותו הוא אסופת כתבי הקודש של עם ישראל. כתורה שנתינתה בסיני ונתפסת כהתגלות דבר ה', גם ספרי נ"ך טבועים בחותם של קודש. קידושם וחתימתם בידי אנשי כנסת הגדולה נבע מתוך ההכרה שמחברי הספרים - נביאים או בעלי רוח הקודש - זכו להתגלות א-לוהית. מכאן נגזר יחס עקרוני לתנ"ך; יראת כבוד עמוקה ותחושת כניסה אל הקודש. מנגד שלטת גישה חילונית ולדידה המקרא, בכלל זה גם התורה - היא יצירה אנושית מאוחרת. אצל בעלי השקפה זו אין התנ"ך עניין שבקדושה, מתוך כך גם הגישה אליו אינה מושתתת על עמדה נפשית מיוחדת. התנ"ך נתפס כספרות גדולה ותו לא.

קטעי מקרא המתארים פגמים מוסריים אצל גדולי עולם מעמידים שומרי תורה בפני דילמה חינוכית: קיים חשש שהעיסוק באלה עלול לסבך את עולמו של התלמיד (וגם את המורה עצמו!) ונתבעים אפוא דרכי פתרון.

דרך אחת היא התחמקות; פרקים אלה אין מלמדים. סוג זה של פתרון אופייני לבעלי מחשבה פשטנית של שחור או לבן המעריכים - אולי גם בצדק - שמחמת סכנת ערעור עולמו הדתי-אמוני של הלומד, ובעיקר מחוסר יכולת המורה להתמודד עם שאלות מציקות - מוטב לדלג על הנושא כולו. גישה כזו, צריך לומר, קיימת כבר במשנה: "מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם" ("מעשה ראובן, וישכב את בלהה. ולא מתרגם - חיישינן לגנותו". מגילה כה ע"א ורש"י). משמע, היו עניינים שחכמים באופן מודע העדיפו שלא לתרגמם לציבור הרחב מחשש לפגימה בכבוד אבות. על כך עשויים אנו לשאול בצדק, האמנם נתכוונו חז"ל חלילה לצנזר את התורה? את התשובה העקרונית מספק רש"י במקום אחר באותה מסכת: "שהתרגום אינו אלא להשמיע לנשים ולעמי הארץ שאינן מכירים בלשון הקודש" (כא ע"ב). לאמור, מתוך תחושת האחריות של חז"ל כלפי קהל היעד שכלל גם "נשים ועמי הארץ", שלא הבינו בלאו הכי את לשון המקרא, העדיפו אמנם שלא לתרגם בציבור פרשיות מורכבות ומסובכות.

פתרון מסוג זה שוב אינו רלוונטי בימינו: לא רק משום שכל נער מסוגל כיום לקרוא בעצמו את המקרא ולכן התחמקות מצד המורה מגרה בדווקא ל"הצצה" ולקריאה בלתי מבוקרת, אלא בעיקר מן הטעם הבא: ההתייחסות לתלמידינו כאל עמי הארץ, ככאלה שניתן להשתיק את סקרנותם וחקרנותם, גם מעליבה וגם אינה מציאותית.

מטעם זה מוצאים אנו, במיוחד במגזרים חרדיים, גישה של אידיאליזציה. עיקרה, הפקעת דמויות מקראיות מן הממשות הריאלית, והפיכתם לסמלים או לדמויות מלאכיות שלא מעולמנו. יתרונה האפשרי של גישה זו הוא בציורם של אבות האומה כנעלים מעל כל נדנוד עבירה, ובכך נשמרת דמותם בטהרה. מטעם זה כל מה שמשתמע במקרא לגנותם אסור לו שייתפס כפשוטו, ו"כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה". בהתאם לכך קיימת סלקציה גם ביחס לפרשני המקרא ואפילו ביחס לדרשות חז"ל. מעשה ראובן יילמד, אם בכלל, על פי אותה ראייה ש"כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה". העובדה כי בהמשך אותה סוגיה נחלקים תנאים בדבר ("לדעת ר' אליעזר ור' יהושע חטא, ולרבן גמליאל ולר' אלעזר המודעי בקש לחטוא ולא חטא", רש"י שבת נ"ה ע"ב) ופרשן גדול כרמב"ן נקט שראובן אכן עשה מעשה - אינה מאוזכרת. כיוצא בזה ביקורתו החריפה של אברבנאל על "כל האומר דוד חטא" אינה נלמדת וכהנה רבות.

הנוקטים בדרך זו מודרכים על פי שיקול אחד ובלעדי; חינוך ליראת שמים, לכשעצמה מטרה נעלית. ואולם המחיר הכפול בו נקנית השיטה מעמיד בספק גם את התוצאות החינוכיות: בניגוד לבקשת האמת שהייתה נר לרגלי ראשונים, והרמב"ם ראה בה חובה דתית ("אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת ואין מכעיסו כי אם השקר", מו"נ ב מ"ז), מחנכת גישה זו למשוא פנים ולסלקטיביות: ("דע, כי אתה חייב לדעת: כל מי שירצה להעמיד דעת ידועה ולישא פני אומרה ולקבל דעתו מבלי עיון והבנה לעניין אותו דעת אם אמת אִתה אם לא, שזה נאסר מן התורה וגם מדרך השכל", ר"א בן הרמב"ם, מאמר על אודות דרשות חז"ל). למעלה מזאת, הפקעת דמויות המקרא מגדרי בני אנוש, ובשל כך גם הפקעה טוטאלית של המקרא מפשוטו (בניגוד מוחלט למאמרם "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" וראה רשב"ם ריש פר' וישב) - מחטיאה את העיקר; יכולת ההזדהות עם הנאמר בכתבי הקודש. ניתן ללמוד ואף להזדהות עם בני אדם גדולים. אי אפשר לחנך לאורם של מלאכים, כניסוחו החד משמעי של רש"ר הירש: "ידיעת חטאם של גדולי ישראל אינה מנמיכה את דמותם, אלא להפך: דמותם גדולה ומאלפת בעצם החטא שחטאו. אילו הזהירו כולם כזוהר הרקיע...היינו סבורים כי טבעם שונה מטבענו" (שם).

הדרך הרצויה - דברים כפשוטם. העיקרון התלמודי "אין מקרא יוצא מידי פשוטו" התקף "בכל התורה" (יבמות כד ע"א) – ר"ל גם כאשר קיימת דרשה לפסוק, אין הפשט נעקר ממקומו – מהווה אבן יסוד לא רק לפרשנות רשב"ם, אלא הוכר גם אצל רש"י זקנו. על כך מעיד הנכד "וגם רבינו שלמה אבי אמי מאיר עיני הגולה שפירש תורה נביאים וכתובים, נתן לב לפרש פשוטו של מקרא" (רשב"ם ריש פר' וישב) וכך מצהיר גם הסב הגדול: " 'אחת דבר א' שתים זו שמעתי' (תה' סב יב) - מקרא אחד יוצא לכמה טעמים. וסוף דבר אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומשמעו" (רש"י, הקדמה לשה"ש).
אולם הוראת תנ"ך אידיאלית הפורסת בפני התלמיד מגוון דעות בפרשנות, ודנה בהם מתוך מורא וכבוד אך גם בפתיחות הלב וחירות הדעת, המוכנה להתמודד באומץ לב גם עם "הפשטות המתחדשים בכל יום" (רשב"ם שם), שוב אינה חזיון נפרץ. אילו נתקבלה עמדתו של הנצי"ב מוולוזין זצ"ל זקן ראשי ישיבות ליטא, שקרא לבני הישיבות להיות מקושטים בכ"ד ספרים ("קדמת העמק" לשאילתות, ב), אילו הרבינו גבולנו בתלמידי חכמים שיראתם קודמת לחכמתם, שהם גם בעלי ידיעה מקיפה במקרא ובמפרשיו, אילו רבו בינינו מורים המסוגלים להביא בפני תלמידיהם גם את גדולי פרשני הפשט כרשב"ם, ראב"ע ור' יוסף קרא שלא פעם מתווכחים ואף דוחים את גישת בעלי הדרש ואפילו את דרשות חז"ל - אפשר שעולמם הרוחני של צורבים רבים היה מוצק ושורשי יותר. להוותנו יש אמת בדימוי שדבק בנו; קנאות לכבוד התנ"ך - יש, ידיעה עמוקה - אין.


ואולם במחנה שמנגד אין דילמה כל עיקר. העיסוק במקרא שבו למצער התהדרה תנועת ההשכלה בראשיתה, התנדף מכבר. ידע ולו גם חלקי בתנ"ך, שפעם היה אתגר גם בסקטור החילוני, נתחלף בבורות מדהימה ובניכור. הוגים כמרטין בובר או מחנכים מסוגו של אליעזר שמאלי, אנשים בעלי שאר רוח שנטעו אהבת תנ"ך בדור החלוצים אינם נשמעים עוד. השפעתם של חוקרי מקרא חילוניים רציניים אינה ניכרת במערכת החינוך. באפנת העכשויזם השלטת, נתבצר מקום לגסי רוח מסוגם של מאיר שלו ("תנ"ך עכשיו") ויעל דיין שפרצופם הרוחני הוא כשל "הגמדים בעלי עיניים טרוטות, הזוחלים סביב לשדרת-האבנים התחתונה של מגדל עופל, ורושמים את קומתו אשר לעב תגיע, רק כדי פשיטת ידם הקטנה", כדברי ראי"ה זצ"ל בהקדמת שיר השירים. לדידם אין כל בעיה עם דמותו של דוד; אנשי ביבים מחפשים בתנ"ך את השתקפותם העצמית.

זהו העניין שבגללו דברי פרס קוממו עליו רבים; לא ב"מה" אלא ב"איך", בהפקרות הלשונית והמשתלחת. רשאי פרס להעריך את דמותו של דוד בדרך שבה הוא מבין. דוד המלך בודאי שאינו זקוק ל"התנצלותו" הנלעגת. הבעיה שונה לחלוטין; מי שמסוגל להתנסח בשפת השוק כלפי דמות מקראית, מעיד על עצמו כיצד הוא מעריך את התנ"ך. כאשר מדובר בשר בישראל, יש בכך משום גושפנקא ממשלתית להפקרות המחלחלת למערכת. על כך בא אי האימון.

באותו דיון העלה ח"כ גפני טיעון לא קביל; פרס אינו ראוי להשמיע פירוש לפסוק בתנ"ך! ראוי לח"כ גפני בעל הרקע החסידי שלא להעלות טיעון מסוג זה. ראשית משום שהוא מנוגד לעיקרון המועצם במיוחד בתורת החסידות; לכל יהודי יש חלק בתורה הקדושה. הצגת סקטור מסוים בעם ישראל כבעל מונופול על התורה - גישה זרה, מוזרה ומסוכנת - מנוגדת גם לביקורת המושמעת תדיר כלפי חכי"ם חילוניים על התנכרותם הטוטלית למקורות הנצח של עם ישראל. ראה נאום קלינטון בכנסת כנגד דברי פרס באוסלו. פרס זכאי אפוא להשמיע פסוקי מקרא ואף לפרש אותם כרוחם. ולוואי וירבה בכך מתוך ענווה ודרך ארץ.