רצף וזמן בהוראת תורה - במדבר א-י

ד"ר מלכה שנוולד

גיליון מס' 1 - אדר ב תשע"א * 3/11

על שיטתיות הלימוד וההוראה בחומש
חלוקה לפל"חים
מאחורי כל פלח
לימוד בעקבות רצף וזמן - דוגמה
השאלה שנשאלת לגבי חומש במדבר פרקים א-י
תוכן ומבנה בפרקים א-י
מה מקומם של פרקים ה-ו?

תלמיד מן השורה בחינוך הממלכתי דתי יושב שעות רבות בשיעורי תנ"ך, שליטתו והתקדמותו בהבנת התנ"ך היא ללא כל פרופורציה לזמן המושקע. בחשבון קצר: עד לפני שנים ספורות למדו תלמידי מערכת החינוך הממ"ד כשבע שעות שבועיות: ארבע שעות למדו תורה, שעתיים למדו נ"ך, ושעה אחת פרשת שבוע, כך שאם ניקח בחשבון שתלמיד ממוצע נוכח בכיתת הלימוד כשלושים שבועות (להוציא טיול שנתי, אירועי פורים, חגים ושאר מועדים מיוחדים) - נסכם שמידי שנה האזין התלמיד למורה התנ"ך כמאתיים ועשר שעות לפחות. דהיינו: בוגרי המוסדות להשכלה תיכונית הקדישו בארבע שנות לימודיהם כשמונה מאות וארבעים שעות לימוד בהן קראו מפרקי התנ"ך, השוו השוואות, למדו פירושים, ועוד. כיום, הדלדול בתקציב משרד החינוך הביא לקיצוץ משמעותי, כך שתלמיד החינוך הממ"ד זוכה ללמוד היום תנ"ך כחמש ש"ש בלבד. אך אף על כך, חשבון קצר מלמד שבמשך כל שנות לימודיו נוכח התלמיד באלף ושמונה מאות שעות לימוד תנ"ך.

לאור שעות הלימוד הרבות, נתוני ההישגים של התלמידים מדאיגים. לתלמידים יש בקיאות מועטה בחומר הנלמד, הציונים במבחני הידע נמוכים, וביחס למקצועות האחרים הנלמדים בבית הספר, שלהם מוקדש זמן פחות בהרבה - ההבנה של החומר לקויה וקליטתו חסרה. התסכול המלווה את עבודתם של המורים לתנ"ך כבד, עד שכבר אפשר למצוא מחלוקות בשאלת התכלית של הוראת התנ"ך, ומורים רבים ויתרו על הלימוד המושכל וההישגי לטובת הדעה הגורסת כי חשיבות הוראת התנ"ך היא בהקניית ערך אהבת התורה, שהוא כידוע קשה למדידה במבחנים. מורים רבים אחרים ממקדים את מאמציהם בלימוד החומר למבחנים הפורמאליים בלבד, ומוותרים על כל ניסיון נרחב יותר. כך או כך, מצאנו כי המטרה בהוראת התנ"ך נתונה במחלוקת, כי היעד המקורי מטושטש ודרך השגתו מבולבלת. הזמן החולף קיבע את טעויות ההוראה לאורך השנים עד שכיום נחשבת הוראת התנ"ך לבלתי אהודה, בלשון המעטה.

מניסיוני ככותבת תכניות לימוד במחלקה לתנ"ך באגף לתכניות לימודים במשרד החינוך מחובתי לציין כי במחלקה עמלו במשך שנים על עיצוב תוכנית לימוד מובנית ומסודרת, שתקל את מלאכתם של המורים והתלמידים. המהדורה האחרונה (משנת תשס"ג) סידרה את חומר הלימוד ע"י פירוט פרקי לימוד, ואף פירטה וציינה מטרות לימודיות וחינוכיות בצד דירוג מיומנויות הלמידה. אך למרבה הצער, בפגישות ההדרכה הרבות שקיימתי עם מורים לתנ"ך התרשמתי שדווקא תוכנית הלימודים הזו נעדרת מסדר העבודה של רוב המורים, ואינה מוכרת כלל למורים הצעירים - אולי מפני שאפילו היא כבר אינה מיישבת את הקושיות והבלבול שנוצרו.

הכבוד המפוקפק בו נוהגים התלמידים בשיעורי התנ"ך אינו קשור רק לקשיי ההוראה, אלא גם קשור במציאות החברתית המורכבת שבעטיה המשלב הלשוני של תלמידינו נמוך ומטענם התרבותי דל. אך מעל לכל, מניסיוני אני רואה כי המורים, שרובם הנו דור שני לחינוך הממ"ד, אינם שולטים בעצמם ברצף פרקי התנ"ך ובתוכניהם, ועל אחת כמה וכמה בטעמי המקרא ובפירושים. חוסר הביטחון, כפי שהעידו בפניי מורים רבים, הופך את ההוראה לגישוש באפלה. ואם כך היא עדות המורים, מה פלא הוא שהשיעור לתנ"ך אינו חוויה משכנעת?

חלוקה לפל"חים
לטענתי, מקורה העיקרי של מצוקת ההוראה הוא אופייה הבלתי קוהרנטי של הבנת המקרא. לא רק התלמיד חש כי הוא אובד בסבך הפרטים, מתקשה בהבנת התוכן וטעמו, אלא גם אנחנו, המורים ומוריהם, מוצאים עצמנו במצוקה דומה. ריבוי הפרטים מורגש כטביעה בים בלי אחיזה בכיוון כלשהו, וכשמדובר במערכת שעות בית ספרית, הדורשת הכוונת מורים ותכנית יעדים מפורטת, הייאוש מתחיל לתת את אותותיו. המפתח לרווחה יימצא כשהמורה יהיה מסוגל להעניק לתלמיד את יכולת הכללת הפרטים למכלול שלם, מודרג, בו כל הפרטים משתלבים בתמונה הכללית של הבניית הנושא. עם ההבנה המושגית התלמיד גם יהיה מסוגל להביע את עצמו בתהליך הלימוד, ישאל שאלות ויקיש היקשים, וכך תיווצר למידה איכותית. דומה שלכך התכוון רש"י באומרו:

ומה היו הפסקות משמשות, ליתן ריוח למשה להתבונן בין פרשה לפרשה ובין ענין לענין, קל וחומר להדיוט הלומד מן ההדיוט. (רש"י ויקרא פרק א).

ההפסקות המקראיות משמשות לארגון המקרא במבנה מחולק, סדור ומודרג, שמבלעדיו הלמידה מאבדת רבות מן האפקטיביות שלה.

לטענתי, יש לערוך את תוכנית ההוראה לפי חלוקה ברורה של פרקי הלימוד שבחומש הנלמד, באופן בו כל קבוצת פרקים מתארגנת באופן מבני וקוהרנטי סביב נושא מסוים. החלוקה אינה רעיון מקורי, כי התורה עצמה כבר סודרה בחלוקות שונות: הסדרות ('הפרשות'), פרשיות התורה (לפי סדר קריאת התורה במחזור בן שלוש השנים), הפרשות הפתוחות והסתומות, ולהבדיל חלוקת הפרקים (הנוצרית). לכל אחת מהחלוקות מגמה, ועל כך אין המקום להרחיב כאן. אך ברצוני להציע חלוקה דידקטית אחרת, המתכנה 'פל"חים' (פרקים לפי חלוקת חומש), המציעה ארגון של חטיבת פרקים סביב נושא מרכזי.

מאחורי כל פלח
עקרון ארגון הלמידה על פי פל"חים מבוסס על איתור האירוע המכונן שעומד בבסיסו של מבחר פרקים. מספר דוגמאות יסייעו לי להמחיש את הרעיון: לדוגמה, חמישה עשר הפרקים הראשונים בחומש שמות מתמקדים בתהליך יציאת מצרים. פרק א' מכיל תקופה הקרובה למאתיים ועשר שנים¹, ועל אף ההיקף הכרונולוגי העצום של התקופה דומה שהתיאור התמציתי רומז על כך שעיקר הדברים נמצא בכתובים הבאים. כשאנו בודקים מה מיקומו של פרק ברצף הכרונולוגי נמצא שהוא משובץ אגב הרצף שלמדנו בפרק א². כך תצטייר לעיננו התמונה הקשה של הילד משה המובל בעל כורחו אל ארמון בת פרעה, בעוד בני עמו משועבדים בכל עבודה בשדה. הקדשת משה בפרקים ג-ד נמשכה שבעה ימים³. ופרקים ה-יא מכילים את השנה האחרונה לשהות ישראל במצרים, יציאת מצרים וקריעת ים סוף מפורטים בארבעת הפרקים האחרונים של הפל"ח (פרקים יב-טו). אריכות התיאור בפרקים האחרונים לעומת הקיצור הנמרץ בפרקים השונים מעוררת תהייה: האם מצאה התורה לתאר תקופה כה קשה וארוכה בפרק אחד, ואילו לשנה אחת כארבעה עשר פרקים? אין ספק, שפל"ח הפרקים אורגן לפי המוקד ההיסטורי הנכבד של יציאת מצרים, ההטעמה הרבה שסובבת את מבנה הפלח מלמדת על המגמה הפנימית של התורה: יציאת מצרים הוא יסוד שיעצב וישפיע על העתיד כולו.

דווקא הציוריות של פרקי מכות מצרים זוכה לתשומת לב רבה בכיתות הלימוד (על פי רוב בבתי הספר היסודיים), הניסיון מלמד שההטעמה היצירתית של פרקי המכות תביא עימה קוצר רוח בסיום החומש, לקיצור ולדילוגים בחודשי האחרונים בשנת הלימודים.

הפל"ח הראשון לימד שהרצף הכרונולוגי אינו מעניינה של התורה⁴, אדרבה, פניה אל היסוד המארגן. בהתאם לכך יש לתכנן את מספר השיעורים, להקדיש את עיקר העיסוק לכוונות העיקריות של פל"ח הפרקים. נוסף לכך, אנו עשויים להפיק ערך מוסף אחר מארגון הפל"ח: שני פרקים הלכתיים משובצים בפל"ח היציאה ממצרים: חציו הראשון של פרק יב (פסוקים א-כח) נאמר למשה ולאהרן ערב ראש החודש הראשון לשנה הראשונה ליציאת מצרים⁵ ומשה מסרם לישראל. בחציו השני אנו לומדים על יציאת מצרים המתרחשת לאור היום, על אפם וחמתם של אנשי השררה והמלכות. מבין הפרטים אנו נרמזים על המוני העם המצרי, אשר נותרו ב'בית העבדים'. אגב תיאור היציאה שובצה 'חוקת הפסח', ללמדנו מי האוכל ומי איננו אוכל⁶. מבנה הפסוקים מטעים את שתי האפשרויות:

זאת חוקת הפסח:
כל-בן-נכר לא-יאכל בו
וכל עבד איש מקנת-כסף, ומלתה אתו אז יאכל בו
תושב ושכיר לא-יאכל בו
...כל-עדת ישראל יעשו אתו
(שמות יב, מג-מז)

הציוריות והניסיות מקלים על האקלים בשיעור התורה, מורים רבים (על פי רוב בבתי הספר היסודיים) יעדיפו להאריך בהוראת עשר המכות. המציאות מלמדת שהארכה מבשרת שכיתה זו לא תשלים את החומש בשנת הלימודים הנוכחית.

השאלה הנשאלת
עשרת הפרקים הראשונים בחומש במדבר נחשבים למסכת פרקים חשובה: בפרקים אלה מתארגנים ישראל לקראת כיבוש הארץ. באופן מחושב נערך מחנה ישראל לראשונה להיותו לוחם: מינוי בעלי תפקידים ציבוריים, קביעת סדרי כוח פורץ ובניית עורף מוגן - כל אלה ועוד מתרחשים בין ראש החודש הראשון בשנה השנייה ליציאתם ממצרים ועד יום העשרים לחודש השני. חודשיים כמעט מוקדשים להתארגנות במדבר סיני, יחלפו כחודשיים נוספים ויתברר שבני ישראל אינם בשלים לכיבוש הארץ.

תשעה עשר פרקים הקדישה התורה לתקופת מעבר זו.מהם פרקים יא-יט מוכרים לנו בתלונות ישראל, ומהם שאינם סדורים לרבים מהלומדים ובהם נעסוק.

קבוצת פרקים א-י עוסקת בנושאים רבים: מחנה ישראל ונסיעתו (פרקים א-ב), בחירת הלווים ותפקידיהם (פרקים ג-ד), הטמאים (פרק ה), אשם גזל הגר (פרק ה), פרשת סוטה (פרק ה), פרשת נזיר (פרק ו), פרשת כהנים (פרק ו), הקדשת הלוויים (פרק ז), המנורה (פרק ח), חנוכת הנשיאים (פרק ח), פסח מדבר ופסח שני (פרק ט), הענן (פרק ט), החצוצרות (פרק י), מסע הארון (פרק י), המסע ההיסטורי הראשון לקראת הכניסה לארץ (פרק י).

כשנה לאחר יצירת מצרים הוקם המשכן. באותו יום שרתה השכינה על המשכן לראשונה, אש ירדה מן השמים, הוקרבו קורבנות ישראל, אהרן בירך את ישראל (פרק ו), הנשיאים הביאו מתנות נכבדות (פרק ז) והחלה עבודת התמיד (העלאת הנרות בפרק ח). כשפרה אדומה נשרפה מחוץ למחנה, טוהרו הלווים באפרה. כפי שמובא בלשון ספרי במדבר מד:

בשני נשרפה פרה, בשלישי הזה ממנו תחת הזאה שנייה גילחו הלווים.

מרכז המחנה והמשכן ניצבים בלב יחידת עשרת הפרקים: קרבן האשם (פרק ה), הסוטה (פרק ה), הנזיר (פרק ו), מתנות הנשיאים (פרק ז), העלאת הנרות (פרק ח), הקדשת הלווים (פרק ח) - כל אלה ואפילו קרבן הפסח והענן כלולים בפרקיו. אם הועידה התורה את עשרת הפרקים ללימוד יום הקמת המשכן, מה פשר מפקד ישראל ומפקד הלווים קודם לכן? ואם הציר המרכזי עליו סובבת היחידה אינו המשכן - מדוע הוסמכו פרשיות אלה אל ההכנות למלחמה על הארץ?

כשאנו עוסקים ביחידת פרקים כשלנו, יש צורך לזהות 'בריח תיכון' המבריח את הפרקים לפי יסוד מארגן. יסוד כזה עשוי להיות שאלה מרכזית או אירוע מכונן. לפיו ישובצו הפרקים במסגרת לכידה ויעמידו לפנינו מסכת מורכבת של מצוות (לשעתה/לדורות), נבואות או נס. אם נכון הדבר, ירמזו לכך סמיכות פרשיות ייתורים, מבנה לשוני מיוחד, ופירוש מדרשי.

תוכן ומבנה בפרקים א-י
לימוד עשרת הפרקים הראשונים בחומש אינו נחשב לסבוך במיוחד, אנו נקל על ההתמצאות כשנזהה בהם מעגלים-מעגלים. המעגל הראשון שנפגוש הוא מחנה ישראל: מדובר במרחב מדברי שבו חנו ישראל לשבטיהם מזה זמן. באופן רשמי הוכרזו סדרי החנייה ביום א באייר, כפי שמובא בפרק א בחומש במדבר:

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד
באחד לחדש השני בשנה השנית לצאתם מארץ מצרים
לאמר:
שאו את ראש כל עדת בני ישראל למשפחתם לבית אבתם
במספר שמות כל זכר לגלגלתם:

על מלאכת הסידור ניצחו שנים עשר נשיאים נבחרים. הם הורו לבני העשרים ומעלה ('יוצאי צבא') להביא שמותיהם ('עדי לידתם' בלשון רש"י) ותשלום אחיד ('לגולגלותם'). מפקד האוכלוסין נועד לסדר כוחות המלחמה העתידית (לפי 'מחנות'). נראה שהחזרה הקבועה 'כן עשו' מלמדת על הנכונות הרבה שהוכיחו הנשיאים בעבודתם ועל שיתוף הפעולה המוחלט של ישראל. יש לזכור שסדרי החניה תואמים את מבנה המשפחה הפטריארכאלית ('לבית אבותם'), כל נערה שנישאה נפרדה ממשפחת המוצא ועברה לחיות במאהל משפחת הבעל, שם השתלבה במערך משפחתי ענף ובראשו 'ראש המשפחה', יחד עימם לקטה את המן ('עומר לגולגולת'), שאבה מים או אספה שלווים, מרחק ההליכה ממקום מגוריה עד לבית הוריה היה במרחק הליכה הנאמד בשעתיים בערך.

שגרת החיים היא עניין של אשליה כמעט. בשעות אחר הצהרים, מדי יום ביומו, עשויים ישראל לקבל הודעה על התחדשות המסע למחרת. הודעה על חידוש המסע אומרת שיש לארוז את המאהל, לצרור את כלי הבישול, להכין את הילדים לקראת הליכה ממושכת ולדאוג לצרכי הצאן. מחר, בשעות הבוקר המוקדמות מאוד ייכנסו הכהנים למשכן, יכסו את כלי הקודש בכיסויים שונים, הלווים יפרק את אוהל מועד, המבנה של מחנה ישראל ייהפך להיות נייד כולו. מאות אלפי גברים ומשפחותיהם יצעדו באופן מתואם, כפי שמתואר בפרק ב שם:

והחנים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה .... ראשונה ייסעו
דגל מחנה ראובן תימנה ...ושניים ייסעו
דגל מחנה אפרים לצבאותם ימה... ושלישים ייסעו
דגל מחנה דן צפונה ...לאחרונה יסעו לדגליהם

בשני הפרקים הראשונים אנו לומדים על קווי היסוד של המעגל הראשון. המועד הרשמי של סידור המחנה נקבע ביום א באייר, מפקד האוכלוסייה במחנה חושב למטרה צבאית. תפקידו של כל מתפקד נקבע בשעת המפקד. וכך גם מרחב מחייתו. שני מיצגים ברורים הציגו את מחנה ישראל: המחנה הנייח והמחנה הנייד.

האם נמצא קווי יסוד אלה במחנה הלווים? פרק ג פותח בתיאור משפחת הלווים הנבחרת, משפחה זו כוללת ארבע דמויות מפתח: משה אהרן ושני בניו. הנסיבות הקשות שהביאו להיותם מעטים מצטרפות לחלוקת התפקידים הפנים שבטית, שלוש משפחות הלווים יתמכו בכוהנים. כמובא בפרק ג, ה-י:

וידבר ה' אל משה לאמר:
הקרב את מטה לוי והעמדת אתו לפני אהרן הכהן
ושרתו אתו:
ושמרו את משמרתו ואת משמרת כל העדה לפני אהל מועד...
לעבד את עבדת המשכן:
ונתתה את הלוים לאהרן ולבניו
נתונם נתונם המה לו מאת בני ישראל:

הייעוד הכוללני לא הוציא ידי חובת מפקד מפורט, משה צווה למנות את צאצאי השבט. תוצאות המפקד נודעו כפי שנודעו במחנה ישראל, אם כי בהבדלים ברורים: כמו במחנה ישראל נרשמו שמות המתפקדים לבית אבותם, ונבחר נשיאם, נרשם מספר המתפקדים ותפקידם הוגדר. מקום חנייתם נקבע באחת מרוחות השמים סביב המשכן.

לגרשון...לכל עבודתו...

לא דומה מפקד ישראל למפקד הלווים. המפקד הראשון עסק בהתייצבות לוחמים בוגרים ובשני הוחשבו כל בני לוי, מגיל חודש ומעלה. הרגישות שעטפה את בני לוי הייתה נחלת הכלל. אם עד כה, נשלחו הבכורות אל עבודת הקודש, הרי מיום חנוכת המשכן נפסלו האחרונים ומונו תחתיהם נבחרים חדשים. אחד לאחד הם יוחלפו, וכשיימצאו מאתיים שבעים ושלושה בכורות חסרי מחליף - ייפדו תמורת חמישה שקלי כסף. חודשיים קודם לכן נחשבו הבכורות לגאוות המשפחה, נציגים בעבודת הקרבנות, כעת מהדהדים הדי משבר העגל בפורמאליות של מפקד שבט לוי. במבט כולל, כמעט שניתן לסכם, כינון מחנה לווייה הוגדר היטב: סיבתו, מקומו, הרכבו הדמוגראפי, מינוי הנשיאים ותפקידי הלווים פרוטו בפרק ג. מהי, אם כן, מטרת האזכור החוזר בפרק ד, לשם מה יפורט כיסוי כלי המשכן, גלילת היריעות ופירוק קרשי המשכן? דומה שהתורה טרחה לבשר על כוונתו הקרובה של חומש במדבר. היערכות מחנה לוויה לקראת נסיעה אינטנסיבית כרוכה במאמצים מרוכזים, כפי שמובא בפרק ד:

זאת עבדת בני קהת באהל מועד קדש הקדשים...
זאת עבדת משפחת הגרשני לעבד ולמשא...
בני מררי... וזאת משמרת משאם לכל עבדתם באהל מועד...

כיסוי כלי הקודש ייעשה על ידי הכוהנים ורק בנוכחותם. האחריות שנתבעת עצומה, ואם חלילה לא יוקפד עלולים בני קהת לשלם על כך בחייהם: 'ולא...ומתו' (במדבר ד, כ). אם כוסו כלי הקודש היטב, יורשו בני גרשון לגלול את כיסויי המשכן אחד לאחד. כיסויי עורות אילים מאודמים ועורות התחשים יורדו אל הקרקע, לאחריהם מטרים רבים וארוכים של כיסוי כהה ('עזים') ייגולו. ולבסוף הכיסוי הצבעוני הנהדר ('המשכן') ייגלל וקרשי המשכן ייחשפו לעין כל. בני גרשון ימשיכו במלאכתם - הקלעים, המיתרים וכל האביזרים שכרוכים בעבודתם ייארזו לקראת שעת הנסיעה. בני מרי יפרקו את קרשי המשכן - מלמעלה יורידו את הטבעות, יסירו את הבריחים, ישחררו את בריח התיכון. לאט ובזהירות יניחו את הקרשים ולצידם אדני כסף ונחושת. כך גם יעשו בעמודי החצר ובאביזריהם הרבים. מי שידע לחוש את קדושת המשכן בלב המחנה ישתומם לנוכח ההתרוקנות: 1250 מ"ר בקירוב חזרו להיות חול זר ומנוכר, מי ישער אי פעם שכאן עמד בית לשכינת ה'?

מובן שלא יכולנו לסכם את לימודינו על מחנה לווים בלי להתוודע למעשה פירוק המשכן. התורה בחרה לבסס את היכרותנו עם מעגל מחנה הלווים במהדורתו הנייחת, וכאן הוסיפה את ניידותו. האם לא נהגה כך כבר קודם לכן, כשהציגה בפרק א את כינון מחנה ישראל הנייח ובפרק ב לימדה סדר נסיעת המחנה? במבט ראשון לא הבחנו במבנה החוזר, אך הנה, זיהינו את דרכה של תורה בהוראת מעגלים: תחילה ייכון המחנה - שמות אנשים, מספר מתפקדים, הטלת תפקידים, מיקום החנייה, מינוי ראשי המחנה, ואחר יתואם המחנה לקראת העתיד הנכון לבוא - הנסיעה לארץ ישראל.

ראינו עד כאן שמבנה סדור יש להוראת התורה בפרקי המחנות. מבניות דומה נרמזת בלשון התורה, עם השלמת כל שלב יאשר הכתוב שכך נעשה לפי ציווי ה':

ביום מעשה הפקידה על ידי הנשיאים - במדבר א יח-יט
בסיום ההתפקדות של ישראל - א, נד
בהשלמת חניית ישראל - ב', לד
בסיום פקודת הלוויים - ג, טז. ג, לט
בהשלמת החלפת הבכורות פדיונם - ג, מב. ג, נא.
בקבלת משפחות הלווים את תפקידם במסע, ד, לז. ד, מה. ד, מט.

פעם אחת נוספת חסרה לנו והיא תושלם. הגיעה העת לדון בשאלה רגישה: מהי משמעות החלוקה בין המחנות, מה השתנה ביחס שבין הכהנים, הלווים וישראל, ולמעשה: האם רשאים ישראל להגיע אל מחנה לוויים? רק לאחר שהפנמנו את המבנה הרשמי של ישראל מחילה התורה את כוח סמכותה ההלכתית וקובעת בפרק ה, א-ג:

וידבר ה' אל משה לאמר:
צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש:
מזכר עד נקבה תשלחו
אל מחוץ למחנה תשלחום
ולא יטמאו את מחניהם אשר אני שכן בתוכם

משזוהו שני מעגלים בחיי ישראל, ניגע בנקודה הקיומית: יש מי שאינו רשאי לנוע כרצונו ברחבי המחנה. כשם שלמדנו על התוכן הפוזיטיבי של הנוכחות במחנה נבין את טיב ההיעדרות ממנו: המצורעים אינם עם ישראל, הזבים אינם עם הלווים, והטמאים לא יבואו למשכן. הציווי להדיר אותם חוזר ומקבל אישור בלשון התורה (שם, ד):

ויעשו כן בני ישראל
וישלחו אותם אל מחוץ למחנה
כאשר דבר ה' אל משה כן עשו בני ישראל:

השלים הכתוב את מיפוי שני המחנות הגדולים - מחנה ישראל ומחנה לווים. יתירה על כך - שלב אחר שלב הדגישה התורה את הצייתנות המוחלטת של ישראל, של הנשיאים ושל משה.

עד כה פסענו בזהירות וזיהינו קווים מבניים לפרקים א-ד בחומש במדבר. אם ייענה הכתוב לקווים שהנחנו, הרי הוכחו דברינו בעשרת הפרקים כולם: כינון המחנה, מערך דמוגראפי, מצב נייח ומצב נייד - הם היסודות המחוזרים במעגלי המחנות. מחנה שכינה הוקם ביום א בחודש הראשון, כך למדנו בחומש שמות פרק מ. גם בחומש ויקרא ח-י למדנו על כך - האם תלמד התורה פעם שלישית על כינון מחנה השכינה בחומש במדבר? מסתבר שכן. נשים פנינו לפרקים ו-י, שם עיקר דברינו הקרובים.

ביום הגדול, א בניסן⁷, פעל אהרן ככהן גדול לראשונה. שבוע שלם למדו הוא ובניו את מלאכת הקרבנות לפרטיה, כשכמעט הושלמה המלאכה, ועל המזבח הונחו חלקי הקרבנות, בירך אהרן לראשונה את ישראל בברכת כהנים. כשעמד על מרום המזבח נשא את ידיו ובירכם. כך נאמר בחומש ויקרא ט, כב:

וישא אהרן את ידו אל העם ויברכם
וירד מעשת החטאת והעלה והשלמים:

רש"י העיר שם שברכתו היא ברכת כהנים הידועה, זו ששובצה בחומש במדבר פרק ו, כב-כז:

'ויברכם' - (ת"כ. סוטה לו) ברכת כהנים יברכך יאר ישא:

באותו יום, הפתיעו הנשיאים. משה, אשר השלים את משיחת המשכן וכליו נפנה לראות פמליה נכבדת של שנים עשר נשיאים ועימם מתנות נדירות. כפי שמובא בחומש במדבר ז, ג:

ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלת צב ושני עשר בקר
עגלה על שני הנשאים ושור לאחד
ויקריבו אותם לפני המשכן:

האם היו המתנות חלק מסדר היום הצפוי? קשה לדעת, אולי נרמז לכך מדברי ה' אל משה: 'קח מאיתם'. שמא הוסיפו הנשיאים היבט מעשי, אשר כה אופייני למעמדם, בכוונה דומה לכך - 'משכן עילאי זה עתיד לנדוד בדרכים, ויש לדאוג לדרכי הסעתו, לכך התייצבנו כאן כולם, ובעגלות אלה (ובקרבנות שעימם) יהא חלקנו במשכן'? מקום רב הועיד משה לנשיאים, בשנים עשר ימים הקריבו כל נשיא את קורבנותיו. ההיבט המעשי-חברתי של הנשיאים קיבל את מקומו במחנה השכינה, זהו חלק מכינון מחנה השכינה. אולי לכך כיוון רש"י כששיבץ את דברי מדרש תנחומא על חלישות הדעת שתקפה את אהרן לנוכח היוזמה הבלתי צפויה של שותפים חדשים:

למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים?
לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה אז דעתו שלא היה עמהם בחנוכה לא הוא ולא שבטו אמר לו הקב"ה חייך שלך גדולה משלהם שאתה מדליק ומטיב את הנרות:

עבודת התמיד של אהרן ובניו נחנכה ביום חנוכת המשכן. אם כן, אם אין ספק שגילינו בפרקים ו-ז-י את המרכיב הראשון של מעגל השכינה. ממש כפי שזיהינו זאת בפרק א (מחנה ישראל) ובפרק ג (מחנה לווים).

מהו הייעוד של מחנה השכינה? כמעט ודילגנו על הפסוק החשוב בפרק ז, פט:

ובבא משה אל אהל מועד לדבר אתו
וישמע את הקול מדבר אליו מעל הכפרת אשר על ארן העדת
מבין שני הכרבים וידבר אליו

הצניעות הרבה כה אופיינית למציאות המעשית שתפסה את הפסוקים הרבים קודם לכן בפרק ז. האין זה משקף את היחס שבין העשייה הפומבית לבין יסוד ההתגלות המוצנע? בסיום פרקי כינון המשכן, הוסיפה התורה את הכוח האמיתי-הפנימי של המשכן: קול ה' יוצא מבין שני הכרובים ונשמע למשה העומד יחיד בקודש. וכך דברי רש"י במקום:

...משה בא אל אהל מועד ושם שומע את הקול הבא מעל הכפרת:

במחנה שכינה שוכן ה', כפי שניסח שלמה בשעתו: אז אמר שלמה ידוד אמר לשכן בערפל. בנה בניתי בית זבל לך מכון לשבתך עולמים: (מלכים א ח, יב-יג). מובן שאין להשוות נתוני מרקם דמוגראפי של מחנה ישראל ומחנה לוויה למחנה שכינה. על אף שכך - מיהם האנשים שיועדו לעבודה במשכן ה'? זאת יובא בפרק ח. בני ישראל כולם הצטופפו וסמכו את ידיהם על השלוחים החדשים. '...לפי שהלוים נתונים קרבן כפרה תחתיהם יבואו ויעמדו על קרבנם ויסמכו את ידיהם עליהם:' (רש"י במדבר ח, ט). הלווים מצידם היטהרו, כיבסו בגדיהם וגולחו לחלוטין. המעמד הטעון הזה התרחש ביום השלישי להקמת המשכן, כלשון ספרי מד 'בשלישי הזה...'. 'והקרבת... עבודת ה' ' (במדבר ח, ט-יא). התורה נאמנה לשיטתה, המרכיב שהוכר לנו עד כה כמפקד במחנה ישראל וכמפקד במחנה לוויה (פרק ג) חזר שוב בפרק ח כאזכור למפקד: 'מבין חמש ועשרים... במשמרותם'.

הושלמה הכרותינו עם מחנה השכינה, הנה אנו יודעים שהמשכן עומד על מכונו (בברכת כוהנים, בקרבנות הנשיאים, בעבודת התמיד של הנרות). כך אנו מתוודעים אל ההרכב הדמוגראפי ובעלי התפקידים (הקדשת הלווים).

החוליה החסרה לנו להשלמת הקבלת המחנות היא הניוד. זאת נמצא בהרחבה בפרקים ט-י. שלושה סימנים קבועי קדמו למסע המחנות:

הענן - ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל (במדבר ט, יז)
החצוצרות - ותקעתם תרועה ונסעו המחנות החנים קדמה... (במדבר י, ה-ו)
ולבסוף - מסע הארון 'ויהי בנסע הארן ויאמר משה קומה ה' ויפצו איביך וינסו משנאיך מפניך' (י, לה-לו)

האם אכן יצא המחנה לדרכו? כך היו הדברים כחמישים יום לאחר חנוכת המשכן, כמובא בחומש במדבר י, יא-יג:

ויהי בשנה השנית בחדש השני בעשרים בחדש נעלה הענן מעל משכן העדת:
ויסעו בני ישראל למסעיהם ממדבר סיני וישכן הענן במדבר פארן:
ויסעו בראשנה על פי ידוד ביד משה:

מה מקומם של פרקים ה-ו?
שילבנו ועקבנו אחר הוראת התורה את מסע המחנה. בכולם הקדימה את כינון המחנה, הנוכחות האנושית ובעלי התפקידים. לאחר ביסוס ההיצג הנייח המשיכה התורה להורות את המבנה הנייד.

לא נוכל להשלים את דברינו בלא שאלה התלויה ועומדת נגדנו: מה פשר שיבוץ שלוש יחידות הלכתיות אגב הוראת המחנות? האם קרבן גזל הגר, בדיקת הסוטה והנזיר ישתלבו במבנה ששרטטנו?

בשלוש הסוגיות ההלכתיות אנו לומדים על שלוש דמויות שונות: האחת היא יהודי שגזל מגר. נשבע לשקר ונזכר לחזור בו מאוחר מדי. כשרצה להחזיר ולהתוודות על חטאו - מה רב הצער, גר זה נפטר ערירי. בצר לו פונה אל הכהן במשכן. כך בפרק ה, ו-ז:

...איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם למעל מעל בידוד ואשמה הנפש ההוא:
והתודו את חטאתם אשר עשו והשיב את אשמו בראשו וחמישתו יסף עליו ונתן לאשר אשם לו:

הגזלן ישיב את הקרן וחומש. בחסרונו של הנגזל ישיבנה לכהן. הוא יקריב אשם גזלות כפי שלמדנו בחומש ויקרא ה, כא-כו.

מקרה נוסף שנוכח במשכן הוא זוג, אשר האישה חשודה על בעלה כסוטה. גם כאן יכהן הכהן בקודש, בפסוקים טו-טז:

והביא האיש את אשתו אל הכהן...
והקריב אתה הכהן והעמדה לפני ה'...

דמות אחרונה ששובצה כאן היא הנזיר - מי שקיבל על עצמו שלושים ימים לפחות להימנע מטומאה, מיין ומתגלחת. לכשישלים ימי נזירותו יבוא אל המשכן, שם יערוך הכהן את קרבנות הנזיר ויגלחהו שוב.

האם אפשר לקשר בין שלוש הסוגיות? שלושתן מתרחשות באוהל מועד. בכולן ניכרת הוויית החיים השגרתית של ישראל: בעיות של ממון על גבו של הבודד החלש, בעיות של שלום בית ומאווי התעלות והתקדשות לפני ה'. אם נכליל את שלוש הסוגיות לכותרים המוכרים נבחין בכך שאשם גזלות מייצג נאמנה בעיות שבין אדם לחברו, הסוטה מייצגת את הבעיות שבין איש לאשתו, והנזיר מייצג את הקשר שבין אדם למקום. שתיים משלוש הסוגיות - מקומן הטבעי עשוי היה להיות בפרקי הקרבנות שבחומש ויקרא. מדוע שובצו כאן הדברים? דומה שמעורבות הכהן בכל הקשור לנוכחות ישראל במשכן - הוא מגמת התורה. מעין כך: בפרקים א-ב למדנו היכן יחנו המוני ישראל, בפרקים ג-ד למדנו ששבט לוי יקורב לפני ה', ובפרקים ה-ו נעמוד על כך שמחנה השכינה מיועד אומנם לעבודת הקרבנות של ישראל, אך שם - במחנה השכינה - הסמכות הבלעדית היא של הכהנים. הם, ורק הם, אמונים על עבודת הקרבנות.

האם הבינו ישראל את המשמעות הקיומית של החלוקה למחנות? כאמור, התורה ציינה פעמים רבות ושיבחה את הצייתנות המופלגת של ישראל באשר הם. בפרק ט רמזה התורה על שבחם של ישראל כמו בשיר. נביא את הפסוקים כלשונם בפרק ט :

וביום הקים את המשכן כסה הענן את המשכן לאהל העדת ובערב יהיה על המשכן כמראה אש עד בקר. כן יהיה תמיד הענן יכסנו ומראה אש לילה.
ולפי העלות הענן מעל האהל ואחרי כן יסעו בני ישראל
ובמקום אשר ישכן שם הענן שם יחנו בני ישראל:

על פי ה' יסעו בני ישראל ועל פי ה' יחנו
כל ימי אשר ישכן הענן על המשכן יחנו:

ובהאריך הענן על המשכן ימים רבים
ושמרו בני ישראל את משמרת ה' ולא יסעו.
ויש אשר יהיה הענן ימים מספר על המשכן
על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו:

ויש אשר יהיה הענן מערב עד בקר
ונעלה הענן בבקר ונסעו
או יומם ולילה
ונעלה הענן ונסעו:
או ימים או חדש או ימים
בהאריך הענן על המשכן לשכן עליו יחנו בני ישראל ולא יסעו
ובהעלתו יסעו:

על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו
את משמרת ה' שמרו על פי ה' ביד משה:

הפסוקים מותירים בנו רושם אוטופי. אולי יש להוסיף את השאלה הקשה שנשאלה במר ליבם של ישראל בסוף המר של מרד קורח, כך בפרק יז, כז:

ויאמרו בני ישראל אל משה לאמר הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו:

היה זה ראב"ע שזיהה את ניצני המרד כבר ביום חנוכת המשכן:

ויקח קרח - זה הדבר היה במדבר סיני כאשר נתחלפו הבכורים ונבדלו הלוים כי חשבו ישראל שמשה אדונינו עשה מדעתו לתת גדולה לאחיו גם לבני קהת שהם קרובים אליו ולכל בני לוי שהם ממשפחתו והלוים קשרו עליו בעבור היותם נתונים לאהרן ולבניו... ואלה נשיאי העדה היו בכורים והם היו מקריבים את העולות על כן לקחו מחתות והראיה על זה הפירוש מופת המטה שראו כל ישראל כי השם בחר שבט לוי תחת הבכורים על כן כתוב ותכל תלונתם כי התלונה על זה היתה (מתוך פירוש ראב"ע לחומש טז, א).

כך עולה תמונתם של פרקים א-יט בחומש במדבר: עשרת הפרקים הראשונים הורו על היערכות מתחדשת של ישראל כצבא ה' בדרכו אל ארץ כנען, וכעם סגולה החונה סביב משכן ה'. בניגוד למגמה האופטימית נתקלו ישראל בקשיים והתלוננו. בפרקים יא-יח תלמד התורה שאחד ממוקדי הבעיה היא בקשיי ההסתגלות להתארגנות שהתחדשה בפרקים הראשונים.





¹החלוקה הכרונולוגית של פרק א בחומש שמות נלמדת בסדר עולם רבה (ליינר) פרק ג: וימת יוסף וכל אחיו (שמות א ו), יוסף מת בן ק"י שנה, אין לך בכל השבטים שקצר ימים פחות מיוסף, ואין לך בכל השבטים שהאריך ימים יותר מלוי, וכל זמן שהיה לוי קיים לא נשתעבדו ישראל, למצרים, שנאמר וימת יוסף וכל אחיו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם /שמות א' ח'/), ומשמת לוי התחילו המצרים לשעבדם, מכאן אמרו אחד מן האחים שמת ידאגו כל האחים, אחד מן החבורה שמת תדאג כל החבורה, ובני ישראל פרו וישרצו וגו', ויקם מלך חדש וגו' (שם /שמות א' ח'/), נמצא משמת לוי ועד שיצאו ישראל ממצרים קי"ו שנה, ואין השעבוד יותר על כן, ולא פחות מפ"ז שנים כשנותיה של מרים. על פי דברים אלה שבעת הפסוקים הראשונים מתייחסים לתקופה שארכה כמאה שנים, ושאר הפסוקים מתארים עד כמאה וחמש עשרה שנות שעבוד.
² הרצף הכרונולוגי שבפרק ב אורך כשמונים שנה, ראה שמות ז, ז. שמונים שנים אלה מתרחשות במקביל לשנות השעבוד הארוכות, הזיקה של פרק ב לפרק א היא כיחס של הגדלה, מה שרומז שוב על העיקר שבפל"ח הפרקים.
³ סדר עולם רבה (ליינר) פרק ה: כל שבעת הימים היה הקב"ה מדבר עם משה בסנה, שנאמר ויאמר משה אל ה' בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך (שמות ד י), שלשם ג' ימים, וג' גם גם גם, ויום שהיה מדבר, הרי ז' ימים ופרק הפסח היה, ומכוונין אותו לט"ו בניסן, ובאותו הזמן לשנה הבאה יצאו בני ישראל ממצרים.
4 ובלשון רש"י בראשית פרק ו: אין מוקדם ומאוחר בתורה.
⁵ פסוקים כא-כח התרחשו לאחר מכן, לדיון בריאליה של הוראת פסח מצרים ראה בפירוש ראב"ע ורמב"ן על אתר.
⁶ לדברי רש"י נאמרה חוקת הפסח למשה בי"ד בניסן (ראה פירושו על שמות יב, מג). רמב"ן על אתר סובר שהמצווה נאמרה בא בניסן ושובצה בסיום הפרק לאחר הסיפור השלם של יציאת מצרים. הדעות השונות בשאלת העיתוי של ציווי חוקת הפסח אינן גורעות מחשיבות הסמכת היחידה לחציו השני של הפרק.
⁷ סדר עולם רבה, פרק ז. וכל סדרי הזמנים הובאו כאן בעקבות סדר עולם רבה.
1