שום דבר לא רמז

פרק מתוך ספר ביוגרפי

מלכה נתנזון

גיליון מס' 41 - ניסן תשע"א * 4/11

השמים התעננו, כבדים ונמוכים, ממה שראיתי אי פעם, כמו להושיט יד ולגעת, ולמרות שאוקראינה מישורית ברובה, דומה היה שאלה רובצים, כנשות סומו עבות בשר, על בתי העץ הצבעוניים ומרניני הלב. "הם דואגים יפה מאוד לנפש שלהם," אמר דוד, "ומה ירפא את הנפש שלנו?"

כשהגענו חזרה לפאתי הכפר, חשתי התרגשות מהולה בעצב. מקום זה לא היווה מעולם מושא געגועים להורי, ואם שבו במחשבתם לכאן, הרי זה רק להווי היהודי העשיר שחסרו.

אולם עבורי, שינקתי, עם חלב אמי, את זיכרון אחי, והם הלכו והתעצמו בי, ככל שחלפו השנים, השתוקקתי בכל מאודי לחיבור הבלתי אמצעי עמם - לגעת באדמה עליה דרכו כפות רגליהם, ומחזיקה עכשיו בעצמותיהם הקטנות, לנשום את האוויר הצח שנשמו, המים ששתו, הנופים שהזינו את עיניהם ...
"הגרמנים שרפו את העיירה עד היסוד," אמר ראש העיירה, אליו פנינו בבקשה לסייע לנו בשמירה על קבר האחים ביער, "רק הבאר נשארה."

רעד עבר בי. עכשיו אוכל לדעת בבירור, היכן עמד בית הורי. הבאר שעמדה בקדמת הבית, אומנם שימשה רק שחקן משנה בסיפוריה של אימא, אולם בי הטביעה חותמה העז, כישות חיה ונושמת, כעורק מרכזי מוביל אל נשמת המקום – אל הבית שכבר למעלה מחמישים שנה מחולל בי סערות רגש - מן המרומם עד המשפיל, מן המרנין עד המעציב, מן המחייה עד הממית.

בית שידע את זעקתם הראשונה של אחי בהיוולדם, ואת שמחת מצהלותיהם, את עצב בכיים, ואת חמדת צחוקם, את חוליים, ואת בריאותם, את צעדיהם הראשונים, ואת נפילתם, את השובע, ואת הרעב, את האומץ, ואת הפחד, את הגאווה, ואת ההשפלה, את החירות, ואת העבדות, את הייאוש, ואת התקווה


"הנה הבאר", קרע ולאד את מחשבותיי, ואחז בזרועי בהתרגשות. הבטתי אחרי ידו המונפת לכיוון מזרח, וגופי קפא. כשהצלחתי סוף סוף להניע את רגליי, פסעתי אחריו, מקרטעת. את הצעדים האחרונים עשיתי כשגופי זר לי כמעט...

ולאד משך וקירב אותי, כאילו הבין את המתחולל בנפשי.

אצבעותיי הלבינו סביב שפת הבאר. "מרינה זוזי אחורה." נשמעה צעקה מאחוריי. פקחתי את עיניי. ילדה שחרחורת, שונה כל-כך מן האחרות, הביטה בי בתמיהה. כשמבטינו הצטלבו חשתי זרם עובר בי. וכבר הייתה חיהל'ה בת השש, ודובדבני עיניה בי, ושיערה המתולתל, מלטף את פני, ושתי גומותיה, יונקות את רוחי המשוועת אליה. ולצידה דודיל'ה, מטפס בזריזות על עץ הדובדבנים, הניצב עכשיו מלוא יפעת אדמומיותו, מעבר לגדר. גופו מיוזע, פניו לוהבים. ולפתע הנפילה... והמכנס הקרוע, ובכי התמרורים... "לא נורא דודיל'ה, בפעם הבאה תצליח יותר." קולה המרגיע של אימא, פעמונים באוזניי. כל-כך שונה מן הקול שהכרתי בילדותי.

"שהמכנסיים יהיו כפרה עלי, נכון אימא?"

"נכון דודילה מיין קינד."

חיוך עלה בי.

"היה לו ראש של זקן." הייתה אומרת, וכבר הדמעות צפות ועולות מימות עיניה.

"חיהל'ה הייתה העתק של אבא," אמרו, "ודוידל'ה העתק של אימא, (כמו שאימא הייתה העתק של סבא אהרון-יונה.) אהרל'ה היה מיזוג של שניהם."



עודי אחוזה בבאר, התגודדו סביבי סקרנים רבים. ניסיתי לצאת ממעגל הצרים, אך נלכדתי בדבריה של בעלת הבית החדשה לבית אבי. "שתי," אמרה, והושיטה לי ספל מים. "לא החלפנו את הספל הזה אף פעם. הוא מולחם לשרשרת. ככה היה, וככה נשאר. אנחנו לא שותים ממנו, רק שואבים בדליים. אבל הילדים, כשהם משחקים בחוץ, הם רצים ושותים."

אחזתי בספל המתכת, ניסיתי לקרבו אל פי, אולם ידי רעדו.

"שתי," אמרה שוב, "המים קרים, מאוד טובים." דבריה עמדו בסתירה גמורה לעיניה. האם פחד אני רואה בהן? האם טינה?

קירבתי את הספל לשפתי ושתיתי, בכול מאודי ביקשתי לחבור שוב לאחי, אולם הרעש שהיה סביבי מנע זאת.


ליד הבאר עמדה ילדונת כבת שלוש, מסתתרת מאחורי שמלתה של צעירה יפהפייה, ענודת שרשרת זהב כבדה (ואולי זה רק דמוי זהב, חשבתי. מאיפה יכול להיות לצעירה מקומית כל-כך הרבה זהב?!)

פרפרי עיניה של הקטנה, מאחורי שמלת האם, רפרפו בי בסקרנות, ונתקבעו בעיני. "אני רוצה מים." ביקשה מבוישת. ביד רועדת מסרתי את הספל לאישה הצעירה. הקטנה לגמה בצימאון.

בחצר הייתה אנה מרקובנה, בתה של בעלת הבית, מערסלת את בנה הקטן יפים. צל תפוחים על פניו, ולידם עז שחורה, לוחכת עשב חי וגועה. ולפני - אמי, וזרועותיה הריקות... וללקה היפה, מובלת לשחיטה!!!


הלילה ירד גוסס על בתי העיירה. עשן עמד על פני האנשים ובתוכם. ואני ביניהם שחורה ומצולקת, וידי מלאות כסף אמריקאי, לקנות לאחי מנוחה ראשונה.

האם אפשר לסמוך עליהם? תהיתי, האם יש סיכוי שמי מבני משפחתם או שכניהם, לא יפרוץ אחרי נסיעתנו, את הקבר ביער, אליו הבאנו את יקיריי לקבורה ביחד עם יתר יהודי העיירה, כדי לעקור את שיני הזהב של דודי? (כשהוצאו מן הבור, בחצרו של ולדימיר הקשיש, ביחד עם אחיי, היו שיני הזהב שמשכו את תשומת לב כול העומדים עלינו - אפילו יותר מן הנקבים שנתגלו בגולגולות הקטנות, ובוודאי שיותר מן הבקבוק, המוצץ והנעל שנשתמרה בשלמותה). אלה לא זכו לכל תשומת לב. גם לא ירך הסוס או החמור שהועלה ביחד עמם.

ענק הזהב של האם הצעירה המשיך להציק לי. לא הבנתי מדוע. פתאום הלם בי הזיכרון.

"בלילה עברו שוטרים והודיעו לנו, שעלינו להתאסף מיד, בכיכר." סיפרה פייגה אחותי. "בחוץ התחוללה סערת שלג."

"שנל," שנל," שנל," נשמעו פקודות מכל עבר. נתקפנו פחד.

אני לא זוכרת שום דבר חריג מן הערב שקדם לו. שום ידיעה. שום רמז מהקצינים שהשתלטו על הבית שלנו והפכו אותו למפקדה, ואת ההורים שלי הפכו לעבדים. הפחד שעמד באוויר, היה אותו פחד. שום תחושה מוקדמת של משהו שעתיד להתרחש. עכשיו התחילה התרוצצות בבית. חפצים נפלו מידיה של אימא, "אוי גוועלד," מה הוא רוצה מאיתנו?" בכתה. אבא התרוצץ אנה ואנה, מנסה להרגיע "לא לפחד ילדים, יהיה בסדר, לא לפחד." בעוד הוא נראה כמו הפחד בעצמו. אבא לא הפסיק להכות על חטא הטיפשות שלו. הרי היינו כבר על גבול רוסיה. חיהל'ה ודודיל'ה נצמדו אלי. כנראה שאני הפגנתי פחות פחד מן ההורים. "אוי גוועלד" "אוי גוועלד" המשיך להישמע קולה של אימא.

הקצינים המשיכו לישון.

כשיצאנו אל הכפור, כבר השתרכו טורים ארוכים לפנינו. ראשי כולם מושפלות. הילדים הקטנטנים נגררו לצד ההורים, או על זרועותיהם, קפואים ותמימים. אני זוכרת שלמרות הפחד שאחז בי, הסתכלתי בהם, והתמלאתי רחמים. רגש שלא הכרתי עד אז, שהרי הייתי בעצמי ילדה.

אמנם הרגשתי רחמים כלפי ההורים על מה שנאלצו לספוג, אבל אלה היו רחמים אחרים, מהולים בכעס ובשנאה כלפי הקצינים. בסתר לבי, אפילו כעסתי לא פעם על אבא שמרשה להם לנהוג בו בצורה משפילה כזו, לפחות בהתחלה...

אחר-כך, בשגרת החיים של הגטו, כשהמוות התגלגל ברחובות, והפך לדבר של יום יום, נעלם גם רגש החמלה.



עמדנו בכיכר העיירה, משתדלים להיצמד זה לזה. ובכל זאת לא הצלחתי לעצור את שיני הנוקשות. זו הייתה הפעם הראשונה שנחשפנו לקרה באופן כזה. אבא אמר שכבר עומדים שעתיים, מישהו אמר ארבע, אני הרגשתי עשרים! אילו השמש הייתה עולה, אולי הייתי יודעת לאמוד את הזמן לפי מיקומה, כמו שאימא לימדה אותי, למרות שמאז כניסת הגרמנים, איבדתי את החוש הזה, כמו שאיבדתי חושים אחרים, רק חוש הסכנה התחדד. "לזמן אין ממילא שום ערך בתקופה הזו." אמרה אימא, כשהתלוננתי בפניה על אובדן היכולת לקבוע את השעה. "בשביל מה לדעת זמן שלא נותן לנו כלום, ולא מקדם אותנו לשום מקום."

אחר-כך יהיו לנו הזמנים הקבועים שלנו. "זמן הכביש" (שסימל את היציאה לעבודה בסלילת הכביש, עם שחר.) "זמן נורגל" האימתני בזמנים, (שסימל את זמן הגעתו של נורגל הקומיסר, לשטח סלילת הכביש, שרק בנס עבר יום מבלי שיצליף במישהו, או יהרוג, ויצווה לקבור מתחת לאספלט. לייבלה קייק, היה הקורבן הראשון שלו, אחריו באו עוד. והיה "זמן החושך" שבו אסור היה להימצא מחוץ לבית, גם אם היה עוד קצת אור.

את הזמן הזה הפרנו, אבא ואני, מדי פעם, כשאחרי שעות העבודה, היינו מתחמקים מקבוצת העובדים, ורצים לכפרים הפולנים לחפש עבודה. העמדנו עצמנו במכוון, אחרונים בשיירת השבים לעיירה. אני הייתי גולשת לאט לאט למרכז הכביש, מסתכלת אם לא נשקפת סכנה, ומאותתת לאבא. אבא היה חומק ליער, ואז הייתי רצה ומצטרפת אליו.

אבא היה מוכשר לדברים רבים ולא חסרה לו עבודה. הייתה רק בעיה שלא תמיד התאפשר הדבר. לפעמים היה מתייצב שומר במאסף, ואז ידענו, הילדים יסבלו כאבי רעב קשים מאלה של אתמול. להיתפס יוצא מן השורות, או מבריח אוכל, היה גזר דין מוות, ובכל זאת הסתכנו. זו הייתה הדרך היחידה להציל את הילדים, כי פרוסת הלחם שאני הצלחתי להבריח, מן הלחם שקיבלתי עבור עבודתי בליבון לבנים או סלילת הכביש, לא הייתה מספיקה להשאירם בחיים.


הרגשתי שאני הופכת לגוש קרח. פה ושם פרץ תינוק בבכי, האם סתמה את פיו, וניסתה להרגיע אותו. זקנים היו על סף התמוטטות, ונתמכו בילדיהם או באחרים.

התחלתי להתנדנד כמו לולב. אבא ייצב אותי, ותמך בי. ראיתי בעיניו שהוא רוצה לחבק אותי, אבל לא מעז. הפחד מפני פעולה כזו היה רב מדי. אף פעם לא ידענו מה מותר ומה אסור, עד שנורתה הירייה. הצפיפות אפשרה לי להישען עליו, למרות שידעתי שבכך אני מחלישה אותו. אבל הרגשתי שאם אפול, לא אקום יותר.

אני זוכרת שניסיתי להסיט את המחשבות מהפחד, והסתכלתי לעבר העצים שעמדו ממערב לכיכר. קיוויתי לראות את הציפורים שכל-כך אהבתי, ותמיד גידלתי. או לפחות לשמוע את הציוץ שלהן. אני לא יודעת למה זה היה חשוב לי כל-כך, אבל הדבר זכור לי בבהירות רבה. אף ציפור לא נראתה, שום ציוץ לא נשמע. גם שם עמדה דממת מוות. הרגשתי כאב פיסי ממש. עד היום אני לא מבינה למה דווקא העדר הציפורים כאב לי כל-כך.


ראיתי את ניוטה במרחק לא רב ממני, נופפתי לה לשלום. היא השיבה לי שלום, אבל השפילה את ראשה. היא, שהייתה בשבילי סמל הגבורה ואומץ הלב, היא, שאף פעם לא נרתעה משום משימה או תעלול שהגיתי, גם אם היה אסור או מסוכן, אפילו היא הייתה שרויה בפחד. מעולם לא אהבתי אותה כמו ברגע זה. נזכרתי איך רק לפני חודשים אחדים, לקחנו סירה בלי רשות, ויצאנו עם שחר, ביחד עם נפתלי, לשוט בנהר. שטנו להנאתנו עד שהאור עלה, וחזרנו. ניוטה ונפתלי הצליחו לטפס אל גדת הנהר, אני עמדתי לעלות, ואז נסחפה הסירה. היה זרם פתאומי ולא יכולתי לעצור אותה. שמעתי את ניוטה צורחת. נתקפתי בפחד. מעולם לא הרגשתי פחד כזה. זכר הדוד של אימא, שנספה במים עלה בי באותם רגעים, והחליש אותי. הסירה היטלטלה, והייתי בטוחה שהיא מתהפכת. אבל היא הוטלה פתאום לתוך סבך קני סוף ושיחי מים, ונעצרה. נאחזתי בסבך, וגררתי את עצמי למעלה. נשכבתי חסרת נשימה. כששבו אלי הכוחות, התחלתי ללכת חזרה. כשהתקרבתי, היו כבר אנשים רבים מתגודדים בחוץ, ואחרים, שחיכו לרגיעת הנהר, כדי לצאת בעקבותיי. זו הייתה הפעם הראשונה שלא כעסתי על אימא בגלל המכות שחטפתי.


"עשו לנו תרגיל, הם רוצים להוביל אותנו לשחיטה." שמעתי את קולו של שמיל, חותך, כמו הקרה עצמה, את מחשבותיי. "כמו השמינייה." (גם מושג זה הפך כבר לקוד.) אני אומר לכם, יעשו לנו מה שעשו להם."

זכר שמונת הראשונים שנחטפו ונשלחו כביכול למחנה עבודה, ואחר-כך נמצאו ירויים ביער, היה משל למה שעומד לקרות לנו. ורבים השתמשו בו. גם עכשיו לא חסרו המצטרפים לדעתו.

ראינו איך מובילים אותם ברחוב הראשי, עקבנו אחריהם, פחדנו להתקרב. למרות שהיינו רק ילדים, האינסטינקטים נעשו חדים, כמו חיות המריחות סכנה.

הם הובילו אותם, כמו שמובילים בקר, מדי פעם חבטו בגבם. בהתחלה עלו במעלה רחוב הסנדלרים, וכשהגיעו לבית הכנסת, עשו עיקוף, והתחילו לרדת לכיוון הגשר. הלכנו אחריהם. כמעט זחלנו. מדי פעם היו נעלמים ואז מתגלים שוב. אם בהתחלה עוד הלכו זקופים, הרי שבהמשך הדרך, וככל שנמשכה, הם נעשו שפופים יותר. לך תדע אם לא אמרו להם את האמת... שנים חשבתי עליהם – קורבנות ראשונים... יודעים...

מאיר סובב את הראש, והסתכל אחורה. כנראה הרגיש בנו. המכה לא איחרה לבוא. דם רב פרץ מראשו. בסוף הדרך, לפני העיקול ליער, הם הועלו על המשאיות. לפחות יהיה להם יותר קל, חשבתי. יותר לא ראינו אותם.

גם התזכורת לששת אלפי היהודים של רובנו, שכרתו לעצמם את הבורות, ולאלפי יהודי קורץ, שכבר אינם, עברה כמו גל אש בינינו, וליבתה את הפחד.

במרחק לא רב מאתנו התחיל מישהו לבכות. מהר מאוד הצטרף אליו מישהו, ועוד מישהו, והכיכר הפכה ליללה אחת גדולה, כאילו עדר שועלים עבר בה.

אף אחד כבר לא ניסה לעצור את הבכי. ואז נשמעה פתאום השאגה "זהב!" אתם צריכים להתייצב תוך שעה במטה היודנראט ולהביא אתכם את כל הזהב ודברי הערך האחרים שיש ברשותכם, כולל מעילי פרווה ומגפיים. אלה נחוצים עבור הצבא הגרמני האמיץ, הלוחם למענכם בחזית. מי שיימצא ברשותו דבר ערך שלא מסר, יירה במקום."

הביתה בקושי הגענו. לא יכולנו להניע אצבעות. הקצינים כבר לא היו בבית. לאחר שהתחמם קצת, אבא הוציא מהמחבוא שבמזווה את הצרור, ולמרות הסיכון, חילק אותו לשלושה חלקים. שליש עבור הגרמנים, שליש למשמרת אצל השכנים האוקראינים, הוריהם של יוכים, ניקיטה ומריה. "כשנחזור הביתה," אמר אבא, "שיהיה ממה להתחיל." ושליש "בשביל להציל אותך." אמר. אז לא הבנתי את כוונתו."


דבריה של פייגה אחותי, עלו בי שוב ושוב. אך בקושי עצרתי עצמי מלבקש להיכנס לחצר בית אבי. אשאיר זאת למחר, חשבתי, שתתרגל למחשבה.

עם חצי תאוותי בידי, שבתי לבית המלון. כל הלילה התהפכתי על משכבי. לפנות בוקר נרדמתי. נרדפת קלגסים, ניסיתי בכל מאודי למלט עצמי ולמלט את ילדי מידיהם, ולא הצלחתי. בכל אשר פניתי, ניצבו הם, רוביהם המכודנים לעברנו.

התעוררתי סעורת רגשות. הייתה עדיין שעת בוקר מוקדמת. מטאטאות הרחוב עסקו בשלהן מזה, עצי הערמונים שניצבו, זוהרים באור השמש העולה, והעלו בי את "עץ הערמונים בפריחה." של ואן גוך, מזה, והשקט בתווך - דממה.

הבטתי לעבר עץ הערמונים הקרוב אלי ביותר. למרות יופיו, צרבו בי חרבות עליו המשוננים, ופריחתו הקיפודית. אפילו גזעיהם העבים, המוצקים, הספירליים משהו, חרתו בי מצוקה.

הסבתי את עיני.


ודווקא אז גברה נחישותי - מה שלא העזתי לבקש יום קודם, בהחלט אדרוש היום!

חלקת השדה של אבי, הייתה פרוסה לפני, יפה להפליא. פרסקה היפה עמדה במרחק מה ממני, והניפה מגל מעל ראשי השבלים השמוטות. שוב ושוב הניפה, מנסה ללכוד את השאריות. ואני, את אבחת החרב מעל לראשי אחי ראיתי.

"המבול סחף את הכול" אמרה - בי התרונן כעס מהול בשמחה.

במרחק מאה מטרים, שיחקו ילדים משחקי מלחמה. אחי הקטנים המשיכו לשבת על המיטה הריקה בבטן נפוחה.