נחש נחוש ונחושת נחושה

יעקב עציון

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

"וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה" (ויקרא כו, יט)

"אתה משקר במצח נחושת". רבים מדוברי העברית יקמטו מצחם בתמיהה לשמע משפט כעין זה – אך זהו פירושו של המשפט "אתה משקר במצח נחושה".
המילה נחושה הינה חלופה ל"נחושת", המופיעה בלשון השירית שבמקרא. הפעם הראשונה שבה אנו פוגשים אותה היא בפרשתנו, שלא בטובתנו. בניגוד לברכה "וְנָתַתִּי גִשְׁמֵיכֶם בְּעִתָּם וְנָתְנָה הָאָרֶץ יְבוּלָהּ וְעֵץ הַשָּׂדֶה יִתֵּן פִּרְיוֹ" – מוזהרים אנו שאם נפר את הברית יתקיים בנו: "וְנָתַתִּי אֶת שְׁמֵיכֶם כַּבַּרְזֶל וְאֶת אַרְצְכֶם כַּנְּחֻשָׁה". השמים נדמים לברזל המונע ירידת גשמים, והארץ נמשלת לנחושת החוסמת את הצמחים מלהציץ ולתת פרי. וכך מבאר אונקלוס בתרגומו: "ואִתֵין ית שְׁמַיָּא דעלויכון תַּקיפין כְּבַרְזלא מלאחתא מטרא, וארעא דתחותיכון חסינא כנחשא מלמעבד פירין" (= ואתן את השמים שעליכם חזקים כברזל מלהוריד מטר, ואת הארץ שתחתיכם חסינה כנחושת מלעשות פרי).
הביטוי "מצח נחושה" מקורו בנבואת ישעיהו, האומר לעם: "מִדַּעְתִּי כִּי קָשֶׁה אָתָּה וְגִיד בַּרְזֶל עָרְפֶּךָ וּמִצְחֲךָ נְחוּשָׁה" (פרק מ"ח). עורפו של העם מושווה כאן לגיד ברזל, והמצח מדומה לעשוי נחושת.
המצח נתפס כמקום שבו מתגלות העזות והחוצפה – שכן המעז פניו זוקף את מצחו ואינו משפילו, בניגוד לאדם המקבל מרות וכופף ראשו בהכנעה. כך נאמר למשל בתחילת ספר יחזקאל, כשמודיע ה' לנביא כי העם לא יקבלו את דבריו ברצון: "וּבֵית יִשְׂרָאֵל לֹא יֹאבוּ לִשְׁמֹעַ אֵלֶיךָ כִּי אֵינָם אֹבִים לִשְׁמֹעַ אֵלָי, כִּי כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל חִזְקֵי מֵצַח וּקְשֵׁי לֵב הֵמָּה" (פרק ג').

בשרי נחוש
הצירוף "מצח נחושה" הוא אפוא צירוף סמיכות, שעניינו מצח של נחושת. ברם, בשל סיומת הה"א נתפסה המילה "נחושה" כשם תואר ממין נקבה, כמו "חלושה" או "חמושה", וכך החלו לומר בדורות האחרונים "החלטה נחושה", "פעולה נחושה" וכדומה.
לפני כ-60 שנה פנה עולה חדש שעבד כמורה בארץ למדור "עברית כהלכה" בעיתון 'דבר', ושאל: "אבקש מכם לברר אם נכון לומר 'החלטה נחושה' שאנו שומעים כאן בארץ". בעל המדור, ד"ר יצחק פרץ, מלמד סנגוריה בתשובתו על לשון העם:
"אמנם נכונה טענתם של המערערים לגבי משמעה של המילה 'נחושה' בתנ"ך, שאינה אלא שם עצם מקביל ל'נחושת'; אבל אין בזה כדי לאסור את השימוש את השימוש בשם התואר 'נחוש', 'נחושה', בלשון ימינו". ד"ר פרץ סומך תשובתו במובאה מהמקרא, שלדבריו מלמדת כי כבר בעברית העתיקה גזרו מן הנחושת שם תואר כדי לבטא קושי וחוזק. איוב במענהו שואל בייאושו: "מַה כֹּחִי כִי אֲיַחֵל, וּמַה קִּצִּי כִּי אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי - אִם כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי, אִם בְּשָׂרִי נָחוּשׁ" (פרק ו).
הנה, טוען פרץ, כבר במקרא ישנו התואר "נחוש" שעניינו קשה כנחושת – וטבעי אפוא לומר גם "החלטה נחושה" וכדומה.
ברם, יש שהסבירו שגם ה"נחוש" שבאיוב הוא כינוי חלופי לשם העצם, הנחושת. בארמית נקראת הנחושת "נְחָש", ואף בערבית עד היום: נחאס. רגליים לדבר אפוא שאף הנחוש שבאיוב פירושו נחושת, ושיעור הדברים הוא אפוא – "האם כוח אבנים כוחי, אם בשרי נחושת?". כך הבין למשל ר' אברהם בן עזרא, שכתב בפירושו לפרשת תרומה (שמות כ"ה) על המילה נחושת: "ותי"ו נחשת נוסף, כי מצאנו 'נחשת ממורט' (מלכים א' ז). ובלא תי"ו: 'אם בשרי נחוש'". ראב"ע סובר שיסוד הנחושת אף בעברית הוא נחש או נחוש, ומוכיח דבריו מלשון הזכר של התואר "ממורט", שעניינו מלוטש וממורק.
התופעה שבאה לביטוי בביטוי "מצח נחושה", שהחל דרכו כצירוף סמיכות של שני שמות עצם אך נתפס כשם ותואר, אינה ייחודית לביטוי זה. תופעה דומה מתרחשת למשל בעברית שלנו, שבה ניתן לשמוע פעמים רבות אנשים המדברים על "החלק הארי" של דבר מה. "חלק הארי" הוא כמובן צירוף סמיכות שעניינו החלק של הארי (תרגום הביטוי האנגלי "lion's share", על יסוד משל ממשלי איזופוס שבו נטל האריה את חלקו ואת חלק חבריו בארוחה משותפת). ברם, בשל סיומת היו"ד נתפסה המילה "הארי" כשם תואר, וכך ניתן לשמוע ולקרוא על "החלק הארי". באופן דומה, ניתן למצוא כיום צורות כגון "המצח הנחושה".
לעומת זאת, בספרים מן הדור הקודם עדיין היו שתיארו החלטה חזקה ונחרצת על ידי שימוש בסמיכות, כדרך המקרא. כך לדוגמה: "...ימי עמידת היישוב על נפשו בגבורה ובעוז רוח, מתוך החלטת נחושה לא לזוז מעמדותיו" (מתוך הספר "הקרן המחנכת" מאת ברוך בן יהודה, 1952). כשם שאומרים "רצון ברזל" ו"כוח פלדה", כך ניתן לומר גם "החלטת נחושה".
לימים, לאחר שרווח השימוש בתארים "נחוש" ו"נחושה", נגזרה מהם גם התכונה המופשטת "נחישות" – שבה נעשה שימוש לרוב בארצנו, הן בהקשרי ברכה והן בהקשרי קללה.

יהודה השבויה, ישראל המשוחררת
בשנת תשי"ח, לקראת חגיגות העשור להקמת מדינת ישראל, הונפקו מטבעות מיוחדים לציון הארוע על ידי "ועדת העשור". מצידו האחד של המטבע, שנקרא "מדליית השחרור", הופיע תבליט המטבע "IVDEA CAPTA", יהודה השבויה, שהנפיקו הרומים כביטוי להשפלתו וכיבושו של העם בימי החורבן. מצידה השני של המדליה נכתב "ISRAEL LIBERATA", ישראל המשוחררת, ובעברית: "עשור לחרות ישראל, תשי"ח" – ותמונת האישה השבויה והבוכייה תחת הדקל הוחלפה בשמחת אם בתינוקה ובנטיעת עץ.
תחילה נעשו המדליונים זהב – אך אלו יועדו למכירה רק בחו"ל או לתיירים שלהם כסף זר. לאחר שנשמעה דרישה ציבורית למכירת המטבעות גם לאזרחי המדינה, החליטה הוועדה הממונה ליצור מטבעות ארד דומים ולמוכרם לציבור. ואכן, נוצקו 25,000 מטבעות ונמכרו לציבור – כשמובטח שמיד לאחר המכירה תושמד הגלופה של המטבע "כדי להבטיח את נדירות המדליון".
דא עקא, ב'מעריב' בי"ב סיון תשי"ט מכריז העמוד הראשון של העיתון: "ועדת העשור הבטיחה ארד – ונתנה נחושת". העיתונאי אורי דן גילה כי על אף שפורסם שהמטבעות ייוצרו מארד, הם הוכנו מנחושת נקייה מתוצרת הארץ. בידיעה פורסמה גם תגובת מנהל הוועדה, שאמר: "עד עכשיו לא ידעתי שיש הבדל בין ארד לבין נחושת. לא הייתה כל כוונה להטעות את הציבור".
ואמנם – מקור המילה ארד אינו אלא בנחושת. הארד אינו נזכר במקורותינו הקדומים (אם נוציא מהחשבון את צעיר בניו של בנימין, אַרְד). במילונו של אליעזר בן יהודה נמצאת ליד הערך ארד ההגדרה הבאה: "מתכת, תערובת נחושת בעופרת. והשתמשו במילה זו בהעיתונים, ונהוגה אצל המדברים עברית בא"י". משפט אחרון זה משמש דרך כלל במילונו של ב"י כקוד לכך שהוא עצמו חידש את המילה (וכפי שמסומן בצד הערך).
באין מילה עברית למתכת הנקראת ברונזה, טבע ב"י את המילה ארד. חידוש זה של בן יהודה הוא די חריג, שכן הוא לא התבסס על מילה עברית קיימת או קרובה, אלא על מילה אכדית – "אורודו". ברם, ישנם הסבורים שה"אורודו" שימש בעבר לא בהוראת ברונזה אלא כנחושת טהורה – ולפיכך אכן אין הבדל בין הנחושת העברית ל"אורודו" האכדית.
***
כך או כך, נסיים בפסוק המתייחס גם הוא לנחושת שבאדמת הארץ - אך הפעם בהקשר של עושר וברכה: "כִּי ה' אֱ-לֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם... אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת".