 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
עד שיעבור המשמר כולו מאת לאה איני
רחל ווירצבורג גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006
התוכן: על הסופרת הערות מתודיות תוכן הסיפור נושא ומשמעות הסיפור אמצעים ספרותיים אירועים אקספוזיציה אפיון דמויות מספר נקודת תצפית מוטיבים א. מוטיב היד ב. מוטיב סינדרלה / הנשף / השעון מחיאות כפים – סמל ניגודים – מבליטים את סוגיית ה"אחר" במישור המגדרי ביבליוגרפיה על הסופרת לאה איני נולדה ב- 1962 בתל-אביב לאב ניצול שואה מסלוניקי. כותבת שירה ופרוזה למבוגרים, ואף כתבה לילדים ולנוער. זכתה פעמיים בפרס ראש הממשלה לספרות: ב-1994, וב-2004. סיפורים ושירים פרי-עטה תורגמו לשפות רבות. הסיפור "עד שיעבור המשמר כולו" מופיע בקובץ "גיבורי קיץ". הערות מתודיות 1. ההצעה המוצעת כאן מתרכזת בשלושה מוקדים עיקריים: תוכן הסיפור, משמעות הסיפור (הנושאים הנידונים, הביקורת המועלת) ודרכי העיצוב. 2. דרכי העיצוב מחולקים לקטגוריות הבאות: העלילה ועיצובה; דמויות ודרכי עיצובן; סוג המספר (חיצוני, פנימי, מתערב, בלתי מתערב); מוטיבים ונקודת תצפית. 3. הסתייגות: ברור, כי בכל מיון וחלוקה טכניים יש פגימה בחוויית הלימוד וביצירה עצמה. אך מתוך ניסיוני -דווקא בכיתות החלשות ההוראה על פי תבנית קבועה וידועה (כפי שפורט בסעיפים 1,2) מבטיחה הבנה. תוכן הסיפור קריאת הסיפור (בכיתה או על ידי התלמידים בבית) ומתן תשובות על השאלות. 1. היכן ומתי מתרחש הסיפור? (תקופת שנה, שעות, מזג האוויר). 2. הסיטואציה המרכזית בסיפור היא משחק הקלפים בין ארבעה גברים. כתוב על כל אחד מהם על פי הנקודות הבאות: שם, מקצוע, מצב משפחתי, מצב כלכלי, עבר, תחום הצטיינות. בסס את תשובתך על הכתוב בסיפור. 3. סופי נוהגת למחוא כפיים בצורה כפייתית: מהי הסיבה לכך? באיזו תדירות היא עושה זאת? 4. לוי נמצא במתח וחרדה לקראת התכנסות החבורה בביתו. איך מסביר הקורא את החרדה בתחילת הסיפור ואיך- לקראת סופו? 5. בסיום הסיפור חולם לוי על תינוקו, העתיד להיוולד בקרוב. כיצד נראה התינוק בתחילת החלום וכיצד- בסופו? נושא ומשמעות הסיפור הסיפור דן בשתי סוגיות חברתיות ויוצר קשר ביניהן: השפעתה ארוכת הטווח של השואה על הניצולים והיחס ל"אחר". בעוד שהסוגיה הראשונה היא אופיינית לחברה היהודית –הישראלית, הרי שסוגיה השנייה- היחס ל"אחר" היא בעלת מימד אוניברסאלי. * השפעתה ארוכת הטווח של השואה על הניצולים – אירועי הסיפור הם מעין דיווח על השמות שחוללה השואה בקרב הניצולים. הבלטת החורבן שהמיטה השואה על קורבנותיה נעשית באמצעות בחירת דמותה של הניצולה, המתוארת בסיפור: סופי לא חוותה את זוועת השואה - היא לא נאסרה במחנה עבודה, לא עונתה עינויי גוף, לא סבלה חרפת רעב ולא נטלה חלק במסעות ההשמדה ובמצעדי המוות. סופי עברה את שנות המלחמה במנזר מוגן ובחסות הנזירות, שעזרו לה לא רק להינצל פיזית אלא לימדו אותה כיצד להתגבר על הפחד מפני המשמר התורן של האס. אס. באמצעות משחק מחיאות הכפיים. הסיפור הזה קובע שאי אפשר לחזור משם. מי שהיה שם שבוי לנצח. המשמר הנאצי מתגלה כבלתי ניתן לגירוש. המשמר לעולם לא יסיים את המצעד ולכן גם הצורך הכפייתי לגרשו במחיאות כפיים יהיה לנצח: הוא יעבור כמו במרוץ שליחים מדור לדור, כמו ירושה גנטית. * היחס ל"אחר" - הטיפול בסוגיה הזו נעשה מנקודת מבט ביקורתית. הסיפור מתאר את היחס לאחר ומבקר אותו. סופי מייצגת את ה"אחר" בשני מישורים: במישור המגדרי – אישה מול גברים ובמישור החוויתי- ניצול שואה מול אלו שלא עברו חוויה זו. (אומנם במהלך הסיפור מתגלה כי גם הקצב הוא ניצול שואה- על פי המספר החרוט על זרועו, אבל יחסם השונה לעובדה זו - זו מסתירה וזה לא- נובע מן האבחנה של גבר ואישה). אם כן בעייתה של סופי היא כפולה: האחרות כפולה: היא גם ניצולת שואה (ולכאורה הקצב אמור להבין אותה) והיא גם אישה (ולכן, היחיד שמסוגל להבינה- הקצב- אינו מבין אותה, כי ההתייחסות של סופי האישה לעבר שונה מזו של הקצב הגבר). * האחר כניצול שואה – דמותה של סופי מבליטה את השפעותיה ארוכות הטווח של השואה על ניצולה. רגע סיום המלחמה אינו בהכרח חתימת פרק בחיים. השואה ממשיכה למלא תפקיד בחיי הניצול. . הסופרת מתארת את יחס הסביבה לניצול שואה כיחס המצטיין באטימות, בהכללה ובחוסר יכולת של הזדהות ואמפטיה. האחר מוצא מחוץ למעגל החברתי, הוא נשאר בשוליים. האחר לעולם אינו יחיד חד פעמי אלא חלק מהכללה כלשהי. . עם הישמע מחיאות הכפיים הראשונות של סופי, ובעוד לוי מגיב בהיסטריה ובהלה, מגיבה חבורת הגברים כאינה שומעת. מחיאות הכפיים הן מחוץ לטווח העניין שלהם, והם מייחסים אותן ל"משוגעת שבעליית הגג" עליית הגג מציינת מרחב שהוא לא כאן, לא בתוך הבית, לא בתוך במשפחה. הצגתה של מוחאת הכפיים כזקנה, מטורפת, הגרה בעליית הגג יוצר לה תדמית של מעין מכשפה. . מסתבר, שבשכונה יודעים הכול על אודות "השכנה המשוגעת" של לוי וסופי, כפי שמסביר ברוך הרפד. הבדיה שבראה השכונה נועדה להסביר את התופעה המחרידה והמטרידה של מחיאת כפיים שהשכונה אינה יכולה להכיל בדרך אחרת. ברגע שמחיאת הכפיים מיוחסים למטורפת- היא אחרת, והם אינם מחויבים להטמיע אותה בתוך תרבותם. הצגתה כמכשפה מטורפת מוציאה אותה מחוץ לטווח ההתייחסות שלהם. היא אינה חלק מעולמם, והם אינם חייבים לפנות בשבילה מקום רגשי או חברתי: די להם במילים כלליות ואגביות של רחמים. כך זוכה הזקנה המשוגעת בסימפטיה ובאמפטיה של הקבוצה בעיקר בזכות כך, שאינם נדרשים להכיר בה כחלק אינטגראלי של עולמם. הגברים יוצאים ידי חובתם לא ביחס רציני לתופעה אלא במלמול מילים המחליפות כנות ועומק של רגש: מתרגלים או זה בגלל הגרמנים, או אף אחד לא יצא שלם. כל המשפטים האלה מבטאים הכללות בלשון רבים, ואין בהם התייצבות מול חד פעמיות של אדם במצוקה. דר' משיח מוסיף לשיחה את סיפורו של פציינט, שמצבו גרוע משל השכנה המשוגעת: "זה לא נורא כל כך....יש לי פציינט אחד, ניצול אושוויץ, שהוא לגמרי מסובב. גם השכנה וגם הפציינט יכולים להיכנס אל המרכז התרבותי רק כאחרים, כאנשי שוליים, אשר מעולמם לא נובעת שום אמירה המשמעותית ביחס לעולם של המרכז התרבותי. * האחר כאישה – המרכז התרבותי מיוצג על ידי חבורת הגברים, המתכנסת בביתו של לוי למשחק הקלפים השבועי. מהלכו התקין של המשחק יציין את התקבלותו של לוי ושל סופי לחברה. אמנם לסופי יש תפקיד חשוב בהתקבלות זו- היא יכולה לתרום להצלחתה והיא יכולה להחריב אותה – אך זהו תפקיד שנגזר מהסתכלות גברית. ראשית, חבורות המשחק הן על טהרת הגברים. החבורות בנויות על פי מעמד חברתי של הגברים המרכיבים אותן ולכן חבורתו של הרופא והקצב האמיד היא הנחשבת ביותר. התקבלות לחבורה היא התקבלות לחברה הכללית. שנית, תפקידה של סופי כאישה במשחק החברתי הזה נגזר משתי הסתכלויות של גבר על נשיות: או "דונה אידיאלה" או מכשפה. בתפקידה כ"דונה אידיאלה" על פי הקריטריון הגברי סופי מצליחה ללא עוררין: היא יודעת לא לפלוש למרחב הגברי ונשארת ספונה במטבח (משם היא מביאה את המטעמים) או בחדר השינה. ואכן, סופי זוכה למחמאות האורחים על המטעמים שהיא מגישה והסיפור מדגיש את הצטיינותה של סופי בתחום ניהול הבית: חדר נקי, כלים מיוחדים לכל מנה. אמנם בחדר השינה נשברת התדמית של האישה האידיאלית, אך לשמחתו של לוי זה לא קורה לעיני חבריו למשחק ולכן התקבלותו לחברה אינה מאוימת. כאשר מוצגת סופי כאדם בעל עבר, בעל פחדים- כלומר, לא בתפקיד שנגזר עליה בכוח החברה הגברית- נעשה הדבר בשולי המרכז התרבותי והחברתי. הניגוד של "דונה אידיאלה" הוא המכשפה, כלומר, אישה שאינה פועלת על פי הציפיות הגבריות ואף מאיימת על הסדר של החברה הגברית. לכן, מחיאות הכפיים המערערים את השלווה של השכונה מיוחסות לזקנה, הגרה בעליית הגג.- האטריבוטים האופייניים של המכשפה. הוצאתה של הזקנה אל מחוץ למרחב המרכזי מבטלת את הצורך להתמודד איתה ומפחיתה מן הסכנה שהיא עלולה להמיט על שלוות השכונה. אמצעים ספרותיים אירועים עלילת הסיפור מורכבת משלושה חלקים. כל חלק חשוב, שכן הוא חושף צדדים נוספים באישיות של הדמויות. א. אקספוזיציה – לפני משחק הקלפים. ב. התרחשות מרכזית – משחק הקלפים, מניע את הסיפור כולו. ג. סיום – התרחשות משנית. אחרי המשחק. לוי ואשתו, שעת המבחן. אקספוזיציה 1. לחברה תפקיד מרכזי בחיי הזוג. היד הרביעית למשחק הקלפים בחבורה נחשבה למכובדת בקהילה בה חי לוי. היא הייתה חשובה לו והעידה על התקדמות חברתית והשתלבות. לכן היה כל כך נרגש לארח את המשתתפים בביתו. 2. הצגת הדמויות על פי מקצועם וחשיבותו בהיררכיה החברתית: במה היה ידוע ומצטיין כל אחד מהם. הקצב – נכסיו, הרפד – כישוריו לתקן דברים, הרופא – חביבותו ותרומתו לחברה. 3. מזג האוויר: חום, הזיעה, הלחות, האוויר המהביל – כל אלה יוצרים אווירה מעיקה, מתוחה, דחוסה. תפקיד האקספוזיציה: הצגת הדמויות , החשיבות שמייחס הגיבור לחברה, אווירה. תיאורי סביבה ומזג אוויר מחדדים אווירה. פיתוח וסיבוך העלילה – משחק הקלפים. משחק הקלפים חשוב מאוד ללוי כי הוא מעיד על התקבלותו בחברה. בזמן המשחק ניכר הבדל גדול בין המוזמנים לבין בעל הבית: בעוד שהאורחים שקועים במשחק ובהווי החברתי הנלווה לו (הכיבוד), הרי שלוי שקוע כל הזמן בחששותיו מפני הבאות. הדבר ניכר בהצצותיו התכופות בשעון ובהרחקתה של סופי מן הסאלון. שלב הסיבוך חושף את שני הרבדים, הקיימים בסיפור: הרובד הגלוי, שהוא משחק הקלפים על משמעויותיו החברתיות והרובד הסמוי, שהוא המאבק של סופי ושל לוי על השפיות ועל ניהול חיים תקינים. . השיא – מחיאת הכפיים של סופי. המפנה – התגובות השונות: האורחים אינם מקשרים (בכוונה או לא) בין מחיאת הכפיים לבין סופי, ולכן אפשר לטעון שחששותיו של לוי היו לשווא: בסופו של דבר משתכנעים האורחים, כי מחיאות הכפיים הן של השכנה מלמעלה ומשחק הקלפים מסתיים בשלום. לוי התקבל בחברה. כל אחד מן האורחים מגיב אחרת למשמע מחיאות הכפיים: . הקצב - מגלה אדישות למשמע מחיאות הכפיים. הרפד - מעשי, רוצה להמשיך לשחק, מגלה עצבנות וחוסר מנוחה, כי המחיאות מפריעות לו להתרכז במשחק. הרופא - מגלה עדינות, הבנה, יחס חם. הסיום - למרות שהמשחק עבר בשלום, ניכרת אמביוולנטיות ביחסו של לוי כלפי סופי. מצד אחד דאגה לשלומה: הוא תוחב אל תוך ידיה הבוערות ממחיאות הכפיים קוביות קרח כדי לצננן, ואינו נענה לבקשתה לכפות את ידיה, מחשש שתזיק לעצמה. מצד שני, הוא נתקף גועל, כעס ופחד. הסטירה שנותן לאשתו אינה ביטוי לאלימות פיזית, אלא נועדה להפסיק את הבכי ההיסטרי ולהרגיעה. החלום של לוי מלמד, שאומנם משחק הקלפים עבר בשלום אך אין זה פותר את הבעיה של סופי ומשחק הקלפים הוא הבעיה הקטנה שלהם. . אפיון דמויות לוי – לוי הוא גבר קפדן ופדנטי, המקפיד על הפרטים הקטנים. בעבודתו המקצועית הוא דייקן וזריז והפדנטיות שלו ניכרת גם בהכנותיו לקראת בוא האורחים. את הכורסאות העומדות בדרך כלל במרכז הסאלון, דאג לפנות לצד הקיר; את השולחן העגול, שסביבו ועליו עומד המשחק להתנהל, הזיח אל "לב החדר", כדיש יימצא בדיוק מתחת למנורת הקריסטל התלויה "על טבורו מלמעלה"; שמיכת הצמר המשמשת מפה "נפרשה [על השולחן] במדויק" חפיסת הקלפים מונחת בסדר קפדני – במרכז השמיכה לצד שאר אביזרי המשחק: "חפיסת קלפים חדשה...בסמוך לנייר הרישום והעט". גם העט נבחן בקפידה כדי שלא יבגוד בעת המשחק. המאפרה שנשכחה בסידור הראשוני, מוצבת על השולחן, לאחר חיפוש היסטרי מעט: כשהבחין לוי ששכח את המאפרה, "ניתק באחת מעם המעקה ומיהר אל המזנון. שניות ספורות התרוצץ מבטו", עד שנרגע עם מציאת המאפרה. הפדנטיות של לוי מלמדת על הצורך שלו בשליטה. ביחסו אל אשתו ניכרת דאגה הנובעת לא מתוך דאגה למצבה אלא מתוך דאגה שמא התנהגותה תקלקל את הערב החשוב. הוא אינו קם לעזור לה בסחיבת הכיסאות, אינו קם לעזור לה כאשר הקפה נשפך על הטס ומסתפק בהבעות דאגה: "התבונן דאוג במעשיה". סופי - מאופיינת בהתנהגות פדנטית. היא שותפה ללוי בתכנון פדנטי של חייהם, שבו הרחבת המשפחה באה רק לאחר השגת היעדים האחרים; היא מופקדת על ניקיון הבית; היא מקפידה להביא דבר יום ביומו את ארוחותיו של לוי ; את הכיבוד היא מכינה על פי כל כללי הטקס: יש לה טס כסוף למאפה ומגש קטן לקפה. כל אלה עומדים בניגוד להופעתה החיצונית המוזנחת מעט. כל עולמה של סופי מכון לעולמו של לוי והיא דואגת להצלחתו החברתית, כפי שהיא אומרת בסוף הסיפור: "אבל זה היה כל כך, כל כך חשוב לך... להיות היד הרביעית ו...". מספר המספר הוא מספר חיצוני, כל יודע – למשל, מוסר את מחשבותיו של לוי, אך לא "מוסר – כל": המספר יודע מדוע חושש לוי מן השעה 11, הוא יודע ממה באמת נובעת החרדה והעצבנות של לוי כשהוא מצפה לאורחים אך לקורא זה נודע רק כאשר נשמעות מחיאות הכפיים הראשונות של סופי ולהם מתלווה ההסבר של ברוך הרפד. . נקודת תצפית דרך עיניים של מי נמסרים האירועים בסיפור. 1. לפני הקורא נפרשת רק אותה זירת התרחשות שבה נמצא לוי: המרפסת כשהוא צופה ומחכה לאורחים, הסלון בזמן המשחק, חדר השינה כשהוא נכנס לשם. אך אין אנו יודעים מה קורה במטבח או בחדר השינה בטרם כניסתו של לוי למקומות אלו. 2. רשימת ההישגים אצל לוי: על פי הסדר שהוא מונה: מצב משפחתי: נשואים היו זה כשלוש שנים. מצב כלכלי: התבססו היטב בנגריה הקטנה . התקבלות חברתית: רק משהחלו השנים הזקנות. [ ...] לברך לשלום את הנגר[ ...] ואת אשתו העדינה. הרחבת המשפחה: ורק אחרי כל אלה ביקשה סופי להרות . אולם ארבעת ההישגים האלה חשיבותם קטנה לעומת ההפתעה הנעימה שציפתה ללוי כאשר הוזמן להיות היד הרביעית. – אבל לשיא הכבוד זכה כאשר ברוך הרפד... הציע לו להפוך ליד הרביעית במשחק הקלפים המסורתי... הכינוי שיא הכבוד נובע הישר מתודעתו ומעולמו התרבותי והערכי של לוי: כגבר, חשובים בעיניו טקסי החברות הגבריים ואחד מהם הוא משחק הקלפים השבועי. סידור רשימת ההישגים מציג את העדפותיו ומבליט את הסטאטוס העיקרי הפועל בהכרתו - הלוא הוא שיוכו לתרבות הגברים. מילת ההיפוך אבל המקדימה את שיא הכבוד מסגירה את השקפת עולמו של לוי עוד יותר: המילה אבל מצרפת להערכת ההזמנה ביטול וזלזול מובלעים כלפי ההישגים בעלי אופי נשי: נישואין, הקמת בית, קשירת קשרים, הריון וציפייה לילד. כל אלה חשובים, אך זו רק הקדמה למימוש האמביציה הגברית- השתייכות לקאסטה מיוחסת המרוממת ביותר בהקשר החברתי הנתון. 3. כאשר נכנס לוי אל חדר השינה אנו עוקבים אחר תחושותיו כלפי סופי – מנסה לשווא לסלק את תחושת הגועל שנתקף בה; רוצה לנשק את ידה אך נרתע. ואחר במעשיו- מצד אחד טיפול מסור: שם קוביית קרח בין כפות ידה, מצד שני- אלימות פיזית: ואחר בלא שתיכנן בכלל, נורתה ידו כחץ, וסטרה לה כל לחיה. אחר הרהוריו וחששותיו, המתבטאות בחלום הבלהות אודות התינוק שעתיד להיוולד . ואין אנו יודעים מהן חלומותיה של סופי, מה היא מרגישה כלפי בעלה המטפל בה מחד וסוטר לה מאידך. הקורא שומע את דבריה- אך דבריה מכוונים לאוזנו של בעלה- כמה חשוב היה לו להיות יד רביעית והחשש שמא תוריש את שיגעונה לתינוק. 4. לחבורת משחקים זו יש שני מאפיינים משותפים: המוצא (כנראה בולגרי) והיותם גברים. אין להם מכנה משותף של השכלה, של מצב כלכלי, של גיל . כאמור, המבט על סופי הוא מבט גברי. מוטיבים א. מוטיב היד היד, כפות הידיים והאצבעות מופיעות לאורך הסיפור בתפקידים שונים. * היד מייצגת מעמד חברתי – לוי הוזמן להיות יד רביעית בחבורה המכובדת ביותר. * היד מייצגת עבר- הקצב הוא ניצול שואה ויודעים זאת על פי האיזכור של המספר החרוט על ידו: [...]רואה את המיספר הירוק שתחת שער זרועו העבות מואר רגע באור המנורה. * היד היא מטונימיה לאישיות האדם: ידיו של רופא השיניים הן ידיים עדינות – ואשר שמו נישא בפי כל בזכות עדינות ידיו [ ...] פנה בזהירות אל הרופא שידיו העדינות טופפו בחן על פני השמיכה. וגם הוא אדם עדין- היחיד שדואג לסופי המתאמצת במצב השביר –אולי תלכי לנוח, התעייפת מספיק! ותורם מזמנו לטובת ילדי השכונה – בעיקר הכירו לו תודה נשים.....חינם אין כסף. * ביטוי למצב נפשי – אצל לוי ובני חבורתו: שביעות רצון- לוי חיכך כעת את ידיו המיובלות בהנאה[ ...] אט אט הופיעו האחרים [ ...] וידיהם הרחבות משפשפות זו בזו בהתלהבות. אצל סופי מצב הידידים מבטא את המתרחש בתת מודע- ממצב של שלווה, עיסוק קפדני בעבודות הבית למצב של עצבנות וחרדה ככל שמתקרבת שעה המשבר: . בתחילת הערב ר ידיה בטוחות, מבצעות את עבודות הבית ומבטאות את האושר של הציפייה לתינוק: [ ...] סמוך לשעה עשר הופיעה סופי בשנית נושאת בידיה טס כסוף [ ...] ידיה חגורות באושר סביבי בטנה. ככל שמתקרבת שעת המשבר היא עצבנית יותר וידיה מבטאות זאת: משתמה ארוחת הכיבוד (החלה ב- 10, השעה 11 קרובה) [ ...] ניגשה בידידים פוכרות לאסוף את הכלים. אם בהתחלה ידיה היו יציבות, עכשיו, כשהיא מגישה את הקפה, הידיים רועדות והדבר ניכר בנוזל הנשפך מן הספלים על הטס: כשחזרה בשלישית, נושאת הפעם הזאת מגש קטן של ספלי קפה ריחניים, ששלוליות בוץ ניקוו בשוליו. הידיים, שקודם היו מונחות באושר ובנינוחות סביב בטנה, עכשיו אינן מוצאות מנוח: כבר הייתה ממוללת את כפתורה המתוח על כרסה, ותנועותיה פזיזות. [ ...] את ידיה תחבה עתה לכיסים הגדולים שבשמלתה [ ...] . בסוף הסיפור כאשר סופי מבקשת מלוי שיכבול את ידיה- כבר ביקשתי שתקשור אותי, שתחנוק לי את הידיים בחבל, בחוט ברזל [ ...] - היא בעצם מבקשת לכפות את הסדר, את השיקום, את העולם המאורגן של לוי ושל הסובבים על תודעתה שעדיין נמצאת "שם". גם החשש של לוי, שמא טראומת השואה היא תופעה גנטית, היכולה לעבור בתורשה, מומחש בתמונה של תינוק המוחא כפיו כמו אימו – אבל הנה הילד, מוחא גם הוא כף מגוממת רכה אל ממחצית חברתה [ ...] . ב. מוטיב סינדרלה / הנשף / השעון המוטיב הזה יוצר הקבלה ניגודית בין האגדה הידועה על סינדרלה לבין הסיפור. באגדה על סינדרלה ההשתתפות בנשף מציינת את התקבלותה בחברה הגבוהה. לשעון, למודעות לשעות הנוקפות יש משמעות- חוסר תשומת לב לשעת החצות מחזירה את סינדרלה לנקודת ההתחלה ומבטלת את התקבלותה. בסיפור- משחק הקלפים הוא מעין נשף- כי הוא מציין את התקבלותו החברתית של לוי ואת הביסוס החברתי – אבל לשיא הכבוד זכה כאשר ברוך הרפד[ ...] הציע לו להפוך ליד הרביעית במשחק הקלפים המסורתי[ ...] כבר היה בקי מעט בהלכי השכונה, כדי לדעת שחבורתו של הרפד....הייתה המכובדת והוותיקה ביותר[ ...]. חוסר תואם ביו שעת סיום המשחק לבין תחילת ההפרעה של סופי- עלולה למבטל את ההישג החברתי. – והוא תהה כיצד יצליח לעבור את שעת אחת עשרה. בדרך כלל הסתיים המשחק בחצות [ ...] אבל שעת המשבר צפויה הייתה להתרחש שעה אחת קודם [ ...]. לכן, כל כך חשוב ללוי שהאורחים יגיעו בזמן (בתחילת הסיפור) – לפניו היו עוד כעשרים דקות של המתנה. [ ...] יכול הייה לצוץ רבע שעה לפני האחרים... ולכן הוא שם לב לכל שעה עוברת –סמוך לעשר הופיעה סופי בשנית...אחר פזל בידענות לעבר השעון המלבני שעל המזנון[ ...] אבל קודם שנטרד להציץ שנית בשעון.. ולקראת שעת המשבר משלח את סופי מן החדר בתקווה שמחיאות הכפיים לא תשמענה – "כן, כדאי שתשכבי,"אמר לוי, איום זהיר בקולו. השימוש במוטיב מאגדה ידועה מדגיש את חשיבות המשחק ללוי. הסוף הטוב של האגדה מדגיש את השבר המתרחש בסיפור. מחיאות כפים – סמל את מחיאות הכפים הכפייתיות של סופי ניתן להבין בשני מישורים: המישור הריאליסטי: ביטוי למצב פוסט טראומטי- הפחד מפני משמרות האס. אס. היה כה גדול וטראומטי, שהוא נשאר אצלה. המישור הסמלי: נצחיות הרוע – הנזירות למדו את הילדים המפוחדים למחוא כף כדי לגרש את הפחד מפני הרוע- עד שיעבור המשמר כולו. העובדה, שסופי ממשיכה למחוא את הכף מראה, כי המשמר עדיין לא עבר- כלומר, הרוע עדיין נמצא בעולם ואי אפשר להתגבר עליו. ניגודים – מבליטים את סוגיית ה"אחר" במישור המגדרי עולם א'- הסאלון מה שמוצג כלפי חוץ, כלפי החברה- העולם הגברי עולם ב' – חדר שינה מה שמתרחש בפנים העולם של סופייש ריטואל- משחק הקלפים, בעל הסדר, המשמעת וכללים מובהקים. מתנהל כריטואל של כת רמה. יש ריטואל- מחיאת כפיים, גם הוא אמנם מתנהל על פי שעון דייקן ועל פי כללים ברורים, אך פורע סדר של ריטואל אחר ומבטא חוסר יכולת לשלוט בתנועה.תנועות ידיים בטוחות – גם במשחק הקלפים וגם של סופי המגישה את הכיבוד. תנועות ידיים כפייתיות – סופי אינה שולטת על ידיה ומבקשת לכבול אותן.אווירה של נועם שיש בה צחוק, שיחה סתמית והמהום שירה. אווירה קשה, מתנכרת, שיש בה אלימות רוחנית ופיזית כאחת.היבט של חיים שאפשר להציג לראווה ולביקורת החברה ללא חשש (הסאלון המסודר, הכיבוד). היבט של האשמה וחרפה שיש להצפינו וצריך להתכחש לו.עולם של שיקום ותקומה לאחר השואה (ההתנהלות של סופי ויחסו של הקצב לעברו- אינו מסתיר את המספר שעל זרועו). עולם המנציח את השואה.התואם בין סופי ללוי בתחילת הסיפור- היעדים שהציבו לעצמם, התאמה באופי הפדנטי. הניכור והאלימות בסוף הסיפור.
 |
 |
