כמיהות על אהבה ויופי

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

"עָנָה דוֹדִי וְאָמַר לִי קוּמִי לָךְ רַעְיָתִי יָפָתִי וּלְכִי לָךְ. כִּי הִנֵּה הַסְּתָיו עָבָר הַגֶּשֶׁם חָלַף הָלַךְ לוֹ. הַנִּצָּנִים נִרְאוּ בָאָרֶץ עֵת הַזָּמִיר הִגִּיעַ וְקוֹל הַתּוֹר נִשְׁמַע בְּאַרְצֵנוּ" .

"מקובל בציבורנו, כי ה"ניצנים" שבשיר השירים הם פקעי הפרחים, העומדים להיפתח, או ציצי הענפים אשר בחיקי העלים... אך האומנם נראים בארצנו פקעי פרחים וציצי ענפים רק לאחר ש "הסתיו עבר, הגשם חלף הלך לו"? ... הבנה מסולפת זו של השם "ניצנים" אינה אלא מורשת מגלויות אירופה: שם, אומנם, מביא האביב איתו לראשונה את התעוררות הצמיחה והפריחה, לאחר ימות הקור והקיפאון, בהם לא הראו הצמחים והפרחים כל סימני חיים... אולם בארצנו, שהניבה את יצירת שיר השירים בתופעות הטבע שבה... עלינו להכיר ולדעת את הניצנים האמיתיים, אותם ניצנים שאליהם קורא הדוד את רעייתו" .

נורית היא גיבורת סיפורה הקצר של דליה רביקוביץ - "עננים" : נערה כבת חמש עשרה, יתומה מאם, אשר חיה עם אביה ואשתו החורגת, אחות אמה המנוחה.

נורית היא "ילדה חכמה. לא יפה, לא אהובה, אבל נועדה לגדולות" . עולמה ומחשבותיה נחשפים סביב ובגין התאהבותה באילן, תלמיד הכיתה השמינית. מדוע היא אוהבת אותו - אין היא יודעת. מה יש בו המייחד אותו מהאחרים - גם זאת אינו ברור. ועדיין, היטב נהיר לה, לנורית, כי עליה ליזום את הקשר עם אילן, ולא להמתין עד שיבחין הוא בה. הזדמנות כזו, מבינה היא היטב, אפשר שלא תתממש לעולם .

נורית מודעת לעצמה באופן מפוכח, אפשר אפילו מפוכח מדי: צורתה המרובעת, בגדיה המיושנים, כורח הנסיבות של חייה - הכול ידוע ומוכר. שאלותיו של אילן, המתעניין מתוך נימוס עדין, אינן מביכות או מבלבלות אותה, ההפך הוא הנכון: חוששת היא מלספר יותר מדי, מלגעת בדברים הלא נכונים, שאולי ירתיעו ולא ישיאו חן בעיניו. שאולי יגרמו לו לא לאהוב אותה כלל.

ניסיונותיה נושאים פרי באופן חלקי: היא מצליחה לגרום לאילן להכיר בכך שהיא קיימת, ואולי אפילו בכך שיש לה רגשות כלפיו, אך אילן אינו רואה בה את מה שהיא רוצה שיראה, את המעבר.
זה לא קורה בצורה חדה של דחייה או סירוב. זה לא קורה אפילו באופן ישיר.
זה פשוט לא קורה.
ונורית שבורה, כאובה ודואבת.

לאחר שבועיים של בכי ללא הפסק שואל אותה אביה לשלומה. מה אירע לה שהיא בוכה כך? מי פגע בה?
נורית עונה לו ותשובתה אינה מענה כי אם שאלה, שאלה כל כך פשוטה ועם זאת כל כך נוקבת: "מה יש בי שעושה אותי כל כך מאוסה? למה אף אחד לא יכול לאהוב אותי? האם זה רק בגלל שאני שמנה ולא יפה, או שזה כמו קללה ששפוכה עליי. תענה. תבין כמה חשוב לי לדעת את זה... תגיד לי את האמת, בגלל שאין לי את מי לשאול מלבדך, למה כל כך קשה לאנשים לאהוב אותי?" .

באמת, למה?

אל מול נורית מתנוססת ג'נטילה, המושא הנשי האולטימטיבי ב "הבוגד" לאהרון מגד . ג'נטילנה הייתה "מעין מלכת היופי של השכונה. היא הייתה יפיפייה באמת. שערות שחורות וחלקות היו לה עם פסוקת בצד, פנים לבנות, ועיניים שחורות, פוזלות מעט, אך מין פזילה שיש בה קסם מיוחד - מסתורין, אם אפשר לומר כן... היא הייתה מהלכת הילוך זקוף וגא, בנענוע קל של הירכיים, ולא היה אדם אחד, מנער ועד זקן, שלא היה משתאה עליה בעברה ברחוב. בהיותה על שפת הים - הייתה כל השכונה מתגאה בה... דבר המובן מאליו הוא כי ג'נטילה עצמה ידעה כמה יפה היא ונהגה כבוד בעצמה. שלא כרוב נערות השכונה, לא הייתה מתערבת בין הבריות ולא הייתה מצחקת עם הנערים, ובפומבי הייתה מופעת רק פעמיים ביום..." .

כל נערי וגברי השכונה חמדו את ג'נטילה, אך מתוך סברה שהייתה חברתו של ג'מבו, שליט השכונה הבלתי מעורער, איש אינו מעז לגשת אליה. ג'נטילה היא מורמת מעם. לכבוד שהיא זוכה לו לא זוכה אף אחת אחרת. ולמה?
משום שהיא יפה.
הכי יפה.
יפיפייה של ממש.

פסקה הזו (על קיצוציה ההכרחיים) היא הפסקה היחידה שמדברת בה ועליה. ג'נטילה עצמה לא פוצה את פיה ולו פעם אחת במהלך הסיפור. הקורא אינו יודע מיהי, מהי, מה היא חושבת. האם היא חכמה או טיפשה, נחמדה או רעה, לבבית או גסת רוח.
אולי גם נערי וגברי השכונה אינם יודעים, אך נדמה שאין מידע זה חשוב עבורם כלל.
כולם, עדיין ואף על פי כן, חושקים בה. בכוח הזה שיש ליופי על פני כל הדברים האחרים.

על נורית יודעים הקוראים הכול: על מות אימה ויחסיה עם אמה החורגת. על התנהלותה העצמאית בבית ועל אהבתה לספרים, על מקצועות הלימוד שבהם היא טובה ובאלה שבהם קצת פחות. נורית מספרת לאילן והמספרת מספרת לנו. רגשותיה, חלומותיה, כאביה - הכול גלוי, כה שונה מג'נטילה, החושפת עצמה לעיני הבריות רק פעמיים ביום, בזמנים קבועים, בהליכה מחושבת אל הקיוסק וחנות המכולת ותו לאו.

אחת שכל הזמן שומעת לא ושנייה שכל הזמן שומעת כן.

אך בנורית יש משהו שאין בג'נטילה.
אישיות, אופי, שכל ולב.
כשהיא מדברת, כשהיא מרגישה, כשהיא חולמת - היא נוגעת.

לג'נטילה אין סיפור.
לנורית יש.

אין בכך כדי לומר שנורית טובה מג'נטילה או להפך.
יש בכך כדי להסביר שנקודת המבט מופנית אל כיוון ההסתכלות הלא נכון.

ג'נטילה הייתה, כאמור, נערתו של ג'מבו, שליט השכונה. למעמדו הרם זכה ג'מבו משום היותו חברו הקרוב של שעיה, שחקן הכדורגל המפורסם. "לאמיתו של דבר, ג'מבו עצמו לא היה חברו של שעיה, אלא שאחיו הגדול ממנו למד עם שעיה בבית הספר העממי, אך מאחר שהלה עזב זה מכבר את השכונה ואין איש זוכרו עוד, לא היינו מדקדקים בפרט זה. זכות זו היא שנתגלגלה עליו, שייעשה מלך השכונה והכול מקבלים עול מלכותו ברצון ובאהבה" .

כל סיבה לא עמדה לו, לג'מבו, לכהן בתפקיד כה רם: לא משלוח ידו הסתום, שאיש לא ידע לאשורו מהו, לא ישיבתו הבטלה משך שעות ברחוב בחוסר מעש ואפשר גם בחוסר מחשבה, לא שליטתו במשחק הפינג - פונג ואפילו לא חוסנו הגופני ומראה פרצופו, עליו ניכרו שרידי קטטות שבהן היה מעורב בעבר.

מתוך גחמנות סתמית של קשר לא קשר לשחקן הכדורגל המפורסם, ביקשו לעצמם בני השכונה מנהיג והמליכו עליהם את ג'מבו. ומתוך אותה גחמנות סתמית, של מעשה - לא מעשה שעשה אותו ג'מבו, מדיחים אותו בני השכונה מעליהם, במחי של החלטה נחרצת אחת.

לעתים נדמה כי השיפוט האנושי נע בין סגידה להלקאה עצמית: אנשים מציבים לעצמם יעדים, אידיאלים בני בשר ודם העונים על הגדרות מסוימות במדדי ההצלחה והאושר.
במקרים קיצוניים יותר, ועם זאת שכיחים לא פחות, משנה ההתייחסות את צורתה וזולגת מהאדם אל מאפייניו החיצוניים: לא ג'מבו הוא המיוחד אלא שעיה הוא שמאציל עליו מיוקרתו. לא ג'נטילה ראויה להתייחסות, כי אם האופן שבו היא מתאפרת או מתהלכת, במילים אחרות - מציגה את חזותה לראווה.

תדמית של עוצמה ויופי, שאין להם ולא כלום עם אישיותו של המחזיק בהם ועם זאת, מתיימרים הם לייצג אותו כמכלול, לומר מיהו ומהו ובעיקר, איזה כבוד נדרש הוא לקבל.

עולמם של ג'נטילה וג'מבו שונה מעולמה של נורית, הכלואה בתוך "הקליפה המכוערת העוטפת אותה" . שניהם מוערכים בגין האופן שבו הם נתפסים בחברה - נתפסים למראית עין בלבד - שעה שנורית אינה מוערכת מאותו הנימוק בדיוק - היא אינה נתפסת כלל.

אך זו אינה רק שאלה של מראה חיצוני.

יופי מייצג כוח, כזה שאינו נדרש או יכול להסבר.
מה יש בו, ביפה, שנדמה שזכאי הוא לכל מה שנכון וטוב, לכל ההתייחסות ותשומת הלב?
ואולי זו אינה שאלה כי אם עובדה: לאנשים יפים הכול בא בקלות.
היופי הוא ערובה לחלקת הדרך, להתנהלות שאין בה קושי. וגם אם ישנם קשיים, מנוי וגמור שיצליח היפה להתגבר עליהם, שהרי כיצד אפשר אחרת?

במובן זה נתפס היפה כמישהו שהוא מעל לחיים היומיומיים, הדוחקים, המסואבים והמורכבים. מישהו שצריך לחיות במציאות מגוננת, מטפחת, אוהדת. מישהו שחייו הם כאגדה של קסם ויופי.

נורית אינה חולמת על יופי ובקסם אין היא מאמינה כלל.
היטב היא מודעת למראה המגושם, המרופט והרבה היא מצטערת על כך.
כל כישרונותיה, כל סגולותיה וכל ידיעותיה - כולם נדחקים לפינה מפני אותו חיסרון גדול ומשמעותי כל כך בחייה: הכיעור. סיבת כל כישלונותיה.

" "אבל איזו צורה יש לי, אבא? ... תביט בעצמך, כמו שק תפוחי אדמה."
"כשתגדלי תהיי יותר יפה, נורית. יש לך תווי פנים יפים."
לפחות הפעם לא אמר, "כשתגדלי תראי שטעית."

כמו מכת ברק הפולחת גזע עץ וקורעת את ענפיו בהתלקחות חשמלית מסנוורת, הבינה נורית שהכאב הזה, הנוסך חולשה בזרועותיה ובידיה ומוליך על פניה דמעות, שוב לא ירפה ממנה, אלא לרגעים.... אבל כאילו אלוהים עשה אותה לא יפה ולא אהובה, כמו בדיחה גרועה, או מין טעות בייצור... אלוהים מכין לעצמו לפעמים כלים פגומים, ואולי מידת הענווה תובעת מן הכלי שיחדל מקובלנותיו, במיוחד נורית, שכל ימיה היה לה שיג ושיח עם גרמי השמים, והייתה רואה ביניהם פנים כפני אוהביה, דוהרים על סוסי רוח, שטים במפרשי עננים" .

בעת ובעונה אחת, במחשבה רודפת מחשבה, מבינה נורית כי פגם העדר היופי שלה, הטעות ביצור, הוא אולי טעות מכוונת של יד הבורא, טעות שתובעת ממנה יותר מהתביעה הנדרשת מאנשים יפים, רק משום היותם כאלה. תביעה שלא להתייחס אל אותו הכלי, בין יפה הוא בין אם לאו, כשיש עניינים אחרים, חשובים אולי יותר, העומדים על הפרק.

על פניו נדמה שלסיפורה של נורית אין סיום שמח, כשם שלא הייתה לו מעולם התחלה שמחה.
ג'נטילה, כמו ג'נטילה, שומרת על אותו מעמד רם ונישא שהיה לה בתחילת דרכה: משסרה חסותו של ג'מבו מעליה, הופכת היא מותרת לכל אדם. נחשקת כמו אז גם הפעם, אך כעת, סופסוף, הופכת גם נגישה.

אגדה עממית מספרת על שלושה פרחים במשפחת עצי החורש - כלנית, פרגית ונורית, אותן היא מדמה לשלוש אחיות המוזמנות לנשף מלכותי, על מנת לזכותו בליבו של בן המלך. שלוש האחיות לובשות את אותה שמלה אדומה אך בכדי להיבדל זו מזו, מקשטות אותה בדרכן המיוחדת: הכלנית עונדת מחזורת ענבר, הפרגית חוגרת חגורת אבנים יקרות ונורית מתיזה על שמלתה כתמי דיו שחורים. סופו של הסיפור נחלק בין גרסאות שונות: יש הסוברים כי הנסיך, שהתקשה לבחור בין שלוש האחיות, נשא לבסוף את שלושתן והקדיש לכל אחת עונה אחרת מעונות השנה. סברה שנייה גורסת כי האחיות עצמן הן שסירבו להניח לגבר - ולו יהיה אפילו נסיך - לחצוץ ביניהן, נמלטו אל היער והתחפשו לפרחים, על מנת שלא יצליח למצאן.

נורית, הפרח הנאחז באילן גבוה, האחות האחרונה לפרוח במשפחת פרחי החורש, זוכה בסופו של דבר לפריחה משלה. כתמי הדיו המעטרים אותה אינם כתמים כי אם קישוט, המייחד אותה מכל היתר. דרכה לעולם לא תהיה סוגה בשושנים כדרכה של ג'נטילה, אשר מצידה לא תידרש להרהר מדוע אין אוהבים אותה ומבקשים את חברתה.

אך נורית היא מה שהיא ויש בה יופי שצריך וחשוב להכיר בו.
יופי שנמצא מעבר למקומות אליהם נוח וקל יותר להסתכל.
יופי שאינו בתוך ההגדרה, כי אם בעצם הערך.
יופי שהוא באדם ולא במבנה צורתו ההנדסית.