העברית היא המולדת

המאבק על התרבות העברית לא תם

בלפור חקק

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

משרד החינוך הכריז על שנת הלימודים כשנת הלשון העברית. וזה אינו מקרי: זהו צו השעה.

התרבות העברית שעיצבה את זהותנו כאן במשך שנות דור, מאז שנות המדינה שבדרך וגם במשך העשורים הראשונים למדינה, תרבות זו נלחמת על חייה. כל אחד מאיתנו יכול לפטור מלים אלה בניד כתף ולעשות לביתו. אך אנו הסופרים העברים קמנו מתוך שליחות לכתוב צו קריאה לכולם: עלינו להתגייס ולשמור לה אמונים, עלינו להתגייס ולשמור עליה. אני כותב את הדברים כיו"ר אגודת הסופרים העברים.

התרבות העברית הייתה המעטפת החמה שחיברה את כולנו לגוף אחד. העברית יצרה את המכנה המשותף בינינו, למרות שבאנו מגלויות שונות וממקומות שונים. היא הקרינה על כולנו את תחושת היחד, את הלכידות שנוצרה בינינו באופן טבעי, כביכול בלי אומר ומלים. אך היה אומר והיו מלים: אלה היו המלים העבריות של הספרות העברית שנוצרה כאן ושירי הזמר שליכדו את כולנו לחברה אחת עם חזון אחד. בזכות הנכס הזה החזקנו מעמד כיחידה עם גאוות יחידה.

כולנו יודעים שחלק חשוב בחוויה המלכדת של כולנו היו הסיפורים והשירים שנוצרו בשנות היישוב ובשנות המדינה וכמובן שירי הזמר שהושרו והקנו לנו חוויה מעצבת שיצרה עבורנו את סמלי הזהות שלנו, את סמלי השייכות. אל ניתן לסמלים אלה לגווע.

המדינה שלנו קמה ב-1948 כמדינה עברית, בזכות פעילותם של אנשים ומוסדות שלא ויתרו על החלום של תחיית השפה העברית כשפה לאומית, כשפת דיבור ויצירה. בשנות היישוב הונחו היסודות של זהותנו כאן, וכשהוכרזה המדינה ב-1948 היא קמה מן האפר כעוף החול. הקמנו כאן מחדש ארץ חדשה- ישנה ("אלט נוי לנד"), שיושביה דיברו בשפה ישנה-חדשה. באמצעות התרבות העברית שנוצרה ושירי הזמר העבריים שהתנגנו כאן גיבשנו כאן ערכים משותפים של רעות, שותפות גורל, חיים של צניעות ושל ערבות הדדית. כך נוצרה גאוות היחידה שלנו בכל שנות ילדותנו.

המדינה הקטנה שלנו הייתה עם השנים למדינה חזקה במזרח התיכון, מדינה שהשיגה הישגים רבים בכל תחומי העשייה. וחשוב שנזכור: ההישג החשוב ביותר הוא יצירת תרבות עברית חדשה ובכללם שירי ארץ ישראל.

מעטים נתנו סיכוי למדינה הקטנה שקמה בשנת 1948, ומיד עם לידתה הותקפה על ידי צבאות ערב. הבריטים הקימו מחנות בכרתים למקרה שהמדינה תובס וצריך יהיה לקלוט את הניצולים והשרידים. המדינה שרדה וניצחה כנגד כל הסיכויים, והיא הפכה בהישגיה לאחד מפלאי ההיסטוריה האנושית בימינו וגם בדורות הבאים. עברנו כאן בראשית הדרך שנות צנע קשות, עברנו מלחמות חוזרות ונשנות והצלחנו לשרוד בזכות האמונה בצדקתנו ודבקותנו בזהותנו העברית, זהות חדשה- ישנה.

היום יש תחושה לא פעם שהגענו עד משבר. י ש לא פעם קולות נהי ויש מקוננים החוזים שחורות. מול מגמות פוסט ציוניות אלה, פוסט עבריות אלה, יש גרעין קשיח של אנשי רוח ואנשי חזון שיודעים שאסור לוותר.

אחד ממייסדי אגודת הסופרים העברים המשורר שאול טשרניחובסקי כתב בכליל הסונטות שלו "על הדם": "כוהני היופי ומכחול האמנים/ הרודים בשירה ומסתרי חינה/ הם הם יגאלו העולם בשיר ומנגינה".

כולנו מחויבים לשמירה על מה שנוצר: על היצירה העברית שבנתה את זהותנו כאן ועשתה אותנו למה שאנחנו היום. ללא התרבות העברית אנו ריקים, ככתוב בתפילת הימים הנוראים: "ראה עמידתנו דלים וריקים".

התרבות העברית היא התשובה שלנו לכפר הגלובאלי המאיים על זהותנו הייחודית.

אנו חיים בעידן שבו התרבות העברית נמצאת בנסיגה. פרומיל מהתקציב הלאומי מושקע בתרבות. מנגד, יש התחזקות הכפר הגלובאלי בזהותנו.הנוער מחובר היום לאינטרנט, לשפה האנגלית, לתרבות הגלובאלית. הסקרים מלמדים שלחלק גדול מן הנוער אין מחויבות לתרבותו שלו. זה אינו פרט שולי, עבורנו התרבות היא המולדת, וזו שאלה של קיום.

כל אחד מאיתנו במוצב שלו חייב לעשות את כל מה שהוא יכול לעשות להצלת תרבותנו, שפתנו, ובפועל: להיות מחויב להמשך הקיום שלנו כאן, וממילא של ילדינו ונכדינו והדורות הבאים. אנו בעידן של משבר. וזו שעת מבחן לכולנו.