שיטותיה החתרניות של היצירה הפוליטית

יוסף אורן

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

הדגמה מהיצירות של א.ב. יהושע, דוד גרוסמן ומאיר שלו

אף ש"שחיטת" מנהיגים מתבצעת בעקביות בעיתונות, מתברר שהיא שכיחה גם בספרות, ובמיוחד בסוגה הפוליטית של הספרות, שהיא סוגה לגיטימית לחלוטין בספרות היפה. ואכן, הדוגמאות שיובאו בהמשך – כולן מתוך יצירות של סופרים מוכרים ומוערכים – יוכיחו שאין הצדקה לנטייה אשר קיימת במקומותינו – לא רק בין הסופרים, אלא גם בין חלק מהחוקרים ומבקרי-הספרות – להתעלם לחלוטין מהסוגה הזו או להציב אותה כסוגה ספרותית נחותה, בנימוק האומר, כי מאחר שהסוגה מגיבה על האקטואלי, אין לה ערך על-זמני.

האמת היא, כמובן, הפוכה: לא רק שהסוגה הפוליטית איננה נחותה מהסוגות התימאטיות האחרות של הספרות, אלא שהיא גם אחת הסוגות המשגשגות בסיפורת של שנות המדינה. וכל בדיקה ספרותית בלתי-משוחדת, כזו שאיננה תלושה מהחיים וגם לא מתהדרת ב"אמנות לשם אמנות", תוכיח שגם בה יכול סופר להגיע לאיכויות כתיבה גבוהות, שהרי לא הנושא קובע את ההצטיינות בכתיבה, אלא העמידה של הכותב בשורה של דרישות אחרות, שהעיקריות ביניהן הן: התעוזה המחשבתית, העמקות הרעיונית, היכולת לגלף דמויות ולהמחיש מצבים בעזרת מילים, הרעננות והעוצמה של השפה ומציאת מבנה מותאם ויעיל להכלת כל אלה.

אדון קנאות

אף שהסוגה הפוליטית החלה ממש לשגשג בסיפורת הישראלית אחרי מלחמת ששת-הימים, היתה לה נוכחות צנועה יותר גם בעשורים הראשונים לקיום המדינה, בין השנים 1967-1948. ההוכחה הבולטת ביותר לקביעה זו נמצאת ביצירות מסוף שנות ה-50' של קבוצת סופרים חדשה שהוגדרה אחר-זמן כמשמרת השנייה בספרות הישראלית – משמרת "הגל החדש". א.ב. יהושע בלט ביניהם בתעוזה שהפגין בסיפור "מסע הערב של יתיר", שבו הבליע את הסתייגותו מעמדת בן-גוריון בפרשת "עסק הביש" בתיאור הנלעג של "אדון קנאות".

הקורא מתוודע אל "אדון קנאות" בקטע אירוני המפרט את מעלותיו של העומד בראש הפירמידה השלטונית ונושא בתואר המפקח הכללי של מסילות הברזל בממלכה. האירוניה משתמעת מן ההערות הזרועות בקטע הזה ואשר משקפות הטלת ספק בתכונותיו הטרומיות: "הוא מוחזק בעיני הרבים כל-יכול" ו"מידותיו, כך אומרים, מידות צדק הן". ומיד אחרי הערות אלה מגיע גם התיאור הגרוטסקי של "אדון-קנאות" עצמו. העומד בראש ההיררכיה השלטונית מגיע לביקור אל יתיר בקרונית מצועצעת אדומה. הצבע המהפכני-סוציאליסטי של הקרונית משתלב בעיתוי הדרמטי שבחר לבואו – בתחילתה של סערה עזה.

אחרי שהגיח מהקרונית בהופעה דרמטית-תיאטרלית זו, נתגלה לעיני האתת המקומי של המסילה, המספר על כך, במראהו האמיתי העלוב: גוץ ובעל כרס קטנה, המסתיר את כיעורו בעזרת מעיל גדול וכובע משונה. התיאור הפיזי הזה מזכיר מאוד את בן-גוריון, אך אחר-כך נוספות עובדות המחזקות את הזיהוי של בן-גוריון עם "אדון קנאות", המתעטר בעלילה בעוד כינויים של אלוהים. בהמשך מאשֵר למעשה "אדון-קנאות" בניד ראש ובאמירה עמומה את ביצוע פעולת החבלה ברכבת, אך אחרי שאסון הסטת רכבת האקספרס מהמסילה התרחש, הואשם כאחראי לו דווקא ארדיטי, מנהל התחנה הזקן והמסור של יתיר, שהתנגד לפעולה זו וגם הזהיר מפני תוצאותיה, המזכיר ביושרו את מי שהואשם על-ידי בן-גוריון כאיש שנתן את ההוראה אשר הניבה את "עסק הביש" – פנחס לבון.

סיפור זה שהתפרסם ב-1959 יחד עם סיפורים קצרים נוספים – שבהם הוצגו הניצבים בראש הסולם ההיררכי של מערכות שלטוניות שונות בצורה נלעגת – בישר את הצפוי להתפתח בהמשך יצירתו של יהושע. ב-1963 פירסם יהושע את הסיפור "מול היערות" וב-1970 ואת הנובלה "בתחילת קיץ – 1970" – שתי עלילות אשר הכשירו את המעבר שלו אל הרומאנים הפוליטיים שהתפרסמו בשתי פעימות, שבכל אחת מהן פירסם ארבעה רומאנים.

בפעימה הראשונה, בין השנים 1990-1977, נדפסו בזה אחר זה הרומאנים "המאהב" (1977), "גירושים מאוחרים" (1982), "מולכו" (1987) ו"מר מאני" (1990). ברומאנים אלה הציג את השקפתו על הצורך להפריד את ניהול המדינה מהחזון של הציונות ומהוראות ההגשמה והביצוע שלה. בפעימה השנייה, בין השנים 2007-1997, אחרי אתנחתא מהכתיבה בסוגה הפוליטית ברומאן "השיבה מהודו", הופיעו הרומאנים "מסע אל תום האלף" (1997), "הכלה המשחררת" (2001), "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" (2004) ו"אש ידידותית" (2007), שבארבעתם הציע יהושע לסיים את הסכסוך עם הפלסטינים על-ידי קביעת גבולות 1967 כגבולות הקבע של המדינה.

מדף היצירות של יהושע מדגים את ההשפעה הגדולה שהיתה לתוצאות מלחמת 1967 על השגשוג של הסוגה הפוליטית בספרות הישראלית כולה ועל פריחתה במיוחד בסיפורת. המחלוקת על "השטחים" הרחיבה את מעגל הכותבים ששילבו ביצירתם, בין באופן גלוי למדי ובין באופן מוצפן יותר, את השקפתם הפוליטית. קורא שהתמיד לקרוא בתמימות את עלילות הרומאנים האלה של יהושע ושל חקייניו הרבים כעלילות ריאליסטיות על-זמניות החמיץ את הרובד הפוליטי הסמוי שהיה בהם, כי כדי לגלות את שייכותם לסוגה הפוליטית היה עליו לקרוא את עלילותיהם בצופן האלגורי שבו נכתבו.

באמצעות הכתיבה של סיפור-מעשה בצופן האלגורי, שרוב הקוראים לא אימנו את עצמם להשתמש בו, ועל-ידי שימוש ברמזים דו-משמעיים, שבשעת הצורך אפשר גם להתכחש לפיענוחם כפוליטיים, הצליח יהושע במשך שנים לייצב את מעמדו בספרות הדור כמספר שמבטא את דעותיו בנושאים אקטואליים על המתרחש במדינה רק במאמרים שהוא מפרסם בעיתונות ובכתבי-העת, אך אינו "מטמא" את עטו בנושאים אלה בספריו הבלטריסטיים. הקריאה של הרומאן "שליחותו של הממונה למשאבי אנוש" בצופן האלגורי תוכיח עד כמה התאמץ יהושע להצפין את המשמעות הפוליטית ביצירתו כדי לזכות בהערכת הקהל, אף שגם בו "שחט" מנהיג פוליטי, אשר להשקפתו בנושא "הסכסוך" התנגד.

זה שטובל במשמניו

ברומאן "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" הגיב יהושע על הטרור שביצעו הפלסטינים נגד אזרחים ברחובות הערים בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה – זו שכונתה בפי הפלסטינים "אינתיפאדת אל-אקצה". אך במקום לגנות את מבצעי הטרור באזרחי ישראל ממניעים דתיים-ג'יהדיסטיים, ובמקום להאשים את הפלסטינים בהעדפת השימוש בטרור על קיום הידברות עם ישראל שתסיים את הסכסוך הערבי-יהודי, הסב יהושע ברומאן זה את האשמה כלפי האוכלוסיה הישראלית והטיח בה אשמה מוסרית – "אשמה של הזנחה ואטימות" (50).

האשמה המוסרית אשר מוטחת ברומאן זה בפרצופה של החברה הישראלית מתבססת על המקרה של יוליה רגאייב – עובדת זרה שנספתה בירושלים בפיגוע שביצע מחבל-מתאבד פלסטיני בשוק של העיר. כחודש לפני הירצחה בפיגוע נשכרה לעבוד כעובדת זמנית במאפייה ירושלמית גדולה, אך מעסיקיה לא טרחו לברר מדוע הפסיקה להגיע למשמרת הלילה שלה ומדוע גם לא באה לגבות את השכר המגיע לה עבור החודש שבו עבדה. עיתונאי המקומון ("הנחש"), שחיפש הזדמנות להוקיע את הקפיטליסטים ו"את חוסר ההגינות הציבורית והאנושית של המצליחנים, שדורסים בדרך את האחרים" (39), חשף את הסיפור והאשים את המפעל באדישות לגורל העובדת שנספתה בפיגוע.

בעקבות פרסום המקרה במקומון, נזעק בעל המאפייה לגונן על שמה הטוב של המאפייה שלו, והטיל על הממונה למשאבי אנוש במפעל את חקירת הנושא ואת ביצוע "הכפרה" שתסיר מעל המאפייה שלו את קלון אי-ההתעניינות בסיבת היעדרותה של יוליה מהעבודה. כמנהגו ברומאנים הפוליטיים הקודמים שלו, קשר יהושע גם בעלילת הרומאן הזה את האשמה המוסרית לציונות, על-ידי הבלטת בעל המפעל כצאצא של מייסדי המאפייה, אשר הוקמה על-ידי סבו ואביו בתחילת המאה הקודמת, כאשר התחילה התנועה הציונית לפעול בארץ-ישראל. וכדי להבליט את ההסתאבות של הציונות הדגיש שעיקר רווחיה של המאפייה נבעו מהספקת לחם למחנות הצבא שהוקמו בשטחים שנכבשו במלחמת ששת-הימים.

מכאן ואילך התמקד יהושע בשינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית של הממונה בהשפעת המקרה שהוטל עליו לטפל בו. מאחר שבעבר היה קצין בצה"ל וביטחוניסט בהשקפתו על "הסכסוך", התנגד תחילה לדרישת בעל המפעל לבצע פעולות שתצטיירנה כהודאה של המפעל ביחס אדיש לגורל העובדת הזמנית שנרצחה בפיגוע, אך ככל שלמד להכיר את הרקע של המנוחה, החל ליזום בעצמו פעולות המעידות עליו שהחל להרגיש תחושת אשם עקב מה שאירע לה בירושלים. התהליך המדורג של השינוי בהשקפתו הפוליטית של הממונה מבשיל אצלו במהלך הביקור במקלט האטומי במולדתה של יוליה – מקלט שנבנה כאשר שררה "המלחמה הקרה" בין ברית-המועצות וארצות-הברית, אך הוסב לאתר תיירות אחרי שהופשרו היחסים בין המעצמות.

כדי לבקר במקלט האטומי סטה הממונה מהמסלול המתוכנן של מסע "הכפרה" עם הגופה של יוליה, שנועד לקבור אותה בטקס נוצרי ובנוכחות משפחתה בכפר שבו התגוררה. סקרנותו והתעכבותו במקלט הזה אמורים להדריך את הקורא לבצע אנלוגיה בין האיוולת בשיקוליהם של שליטי ברית-המועצות, אשר בזבזו על בנייתו הון רב בימי המלחמה הקרה עם המערב, במקום להפיג את המתח עם המערב בדרכים דיפלומטיות, לבין האיוולת שמייחס יהושע למדיניות של ממשלת הימין בישראל בשנות האינתיפאדה השנייה. כשם ששליטי ברית-המועצות התמקדו רק בהיערכות למלחמה בין שני הגושים, שבה יופעל "נשק יום הדין", כך ממוקד גם ראש הממשלה של ישראל רק בהכנות למלחמה כזו.

השינוי שחולל הביקור במקלט הזה בהשקפת הממונה על "הסכסוך" מומחש בחלום שחלם שם. בחלומו נדחק הממונה למקלט האטומי ביחד עם המקומיים "כדי להינצל עם כולם" ממכת הנגד של האוייב, אחרי שההנהגה המקומית הפעילה קודם לכן את "נשק יום הדין" במסגרת הטקטיקה הלוחמנית המחושבת כי עדיף להנחית על האוייב "מכה מקדימה". וכמו האחרים גם הוא נושא עיניו אל היושבים מאחורי הפרגוד על במה קטנה באולם הצר והמחניק – מנהיגים "שלעולם לא יבינו את האיוולת שבמחשבתם" – מנהיגות אשר "בקלות-דעת חסרת-אחריות נתנה את הפקודה האיומה", במקום להשקיע את מאמציה בהשגת שלום עם המערב.

וכעת מעפיל התיאור אל העומד בראש ההנהגה הבלתי-אחראית הזו: "ואף שבגלל הפרגוד נראים המנהיגים רק כצלליות של דובים אכזריים - - - נדמה לחולם שהוא מזהה את כולם ואפילו כבר התנסה במעשיהם בעבר – במיוחד זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם" (עמ' 199). בפיזיות עתירת המִשְמנים של המנהיג הבליע יהושע את הרמז לאריק שרון, שאותו בחר "לשחוט" ברומאן הפוליטי הזה. האנלוגיה בין מנהיג הארץ הרחוקה למנהיג מדינת ישראל בשנות האינתיפאדה השנייה אינה נכפית על הקורא רק בעזרת המראה הדומה של מנהיגי שתי המדינות, אלא גם בסיפא של החלום. כצפוי – ממשיך הממונה לחלום – אכן נוחתת המכה הנגדית של האויב על המקלט "וריח רע, מבחיל ומחניק מתפשט בחלל המקלט, שהוא גם אולם-התעמלות, ועל קירותיו קבועים סולמות-עץ. כמה מן המנהיגים המבוהלים מטפסים עליהם עכשיו לעבר החלונות הגבוהים והצרים אל צמרת ירוקה של ברוש, שהחולם זוכר אותו מילדותו, ולראשונה בחייו נפשו יוצאת אליו" (200).

בהמשך מתחלף החלום הקודם של הממונה, שהוא חלום החרדה על המוות במקלט, בחלום מישאלה ארוטי, על עצמו כתלמיד בשמינית החברתית בביה"ס התיכון המאוהב במורתו. אחרי שאיחר לשיעור ומצא שהכיתה ריקה, התברר לו, כי חבריו הסתלקו מהשיעור של מורתם להנדסה ולכן עומדת הנהלת ביה"ס לפטר אותה. ומאחר שהמועמדת לפיטורין היא יוליה רגאייב, אשר בחלומו אינה "עובדת ניקיון אלא מורה להנדסה" יפת-מראה שהוא מאוהב בה, הוא מנסה למנוע את פיטוריה על-ידי המנהל ושני סגניו. ובעודו מתלהט "באביונה עזה" הוא מחבק את המורה ומכסה אותה בנשיקותיו, ובה-בעת "ממלמל או חושב: למה לוותר... למה להיכנע... היש בעולם צלב שראוי להתאבד עליו?" (202).

הניגוד בין שני החלומות, שהממונה חלם באותו לילה, מעיד על השינוי שהתחולל בהשקפתו הפוליטית בהשפעת הביקור במקלט האטומי. השינוי מתבטא במחשבה שחלפה במוחו בסיומו של החלום השני, לפיה אין צלב – כלומר: אמונה או חזון – "שראוי להתאבד" למענו. פירוש זה מתבסס על סופו של החלום הקודם, המסתיים בהיזכרות שלו בצמרת ברוש מימי ילדותו בירושלים. ההיזכרות של הממונה בעץ הברוש ובשקט האופייני לירושלים בימים שהיא מכוסה בשלג צח, מבטאת את געגועיו לימיה של המדינה לפני מלחמת ששת-הימים – שהיו ימי "הילדות" המוסריים שלה, בטרם שדבק בה חטא "הכיבוש" – כאשר בירתה היתה מחולקת על-ידי חומה בעיבורה. הכיעור של ירושלים, אחרי שהעיר "אוחדה יחדיו" בסיום מלחמת ששת הימים והפכה לעיר "מתייסרת ומרופטת" המורעלת במחבלים-פיגועים-מתים, ממחיש את שנות "הבגרות" הבלתי-מוסריות של המדינה בעיני הממונה, ששינה את השקפתו הפוליטית במהלך הביקור במקלט האטומי.

במראה הדוחה של "זה שטובל במשמניו", שעורר אצל הממונה געגועים לילדותו בירושלים החצויה, ביטא יהושע את בשורתו הפוליטית ברומאן הזה – כדי להחזיר לירושלים מוכת הטרור הפלסטיני את "השקט הגמור" שידעה עד הכיבוש ב-1967, צריך להפוך שוב למוחשי את "קו הגבול הסמוי, שלא נמחק, בין העיר המזרחית למערבית" (85). או במילים אחרות: לדעת יהושע, צריך לחזור ולחלק את ירושלים בין הישראלים לפלסטינים ובכך להסיר את אחת מאבני הנגף העיקריות שמונעות את השכנת השלום בין שני העמים – פתרון פשוט והגיוני שמתעכב רק בגלל "זה שטובל במשמניו, והמדליות על חזהו הרחב כמו לשונות של אש ודם".

השימוש בחומרי-רקע תקופתיים הינו שכיח ביצירות ספרות, ובמיוחד כאשר מדובר ביצירות ריאליסטיות, כי אלה מוסיפים לאמינותה של היצירה ולרלוונטיות שלה לקורא. אלא שרק קוראים מדורו של הכותב יקבעו בקלות את הזמן של עלילת סיפור, אם יוזכרו בה בשמם מנהיגים שהיו מעורבים באירועים ובפרשיות שהתרחשו בתקופתו, ואילו קוראים מדורות מאוחרים יצטרכו להיעזר בלכסיקון אישים כלשהו כדי להבין, מדוע זכו ישראל גלילי או יגאל אלון להיכלל בעלילת רומאן ריאליסטי משנות ה-60' או ה-70' ולא כל שכן גם להיזכר באלו אירועים היו מעורבים. לפיכך, אין שום וודאות ששמות שני המנהיגים "הנשחטים" ברומאנים שיעמדו לדיון בהמשך עודם זכורים לקוראים שנולדו אחרי השנה שבה התפרסמו רומאנים אלה.

האיש שתום העין

בזכות התפקידים הרבים שמילא לאורך זמן בחיי המדינה, זכה משה דיין להופיע ביצירות של הסופרים הישראליים יותר מכל המנהיגים האחרים שהצמיח דורו. אך שום תיאור שלו לא היה כה ביקורתי כמו זה שהופיע בעלילת "חיוך הגדי" (1983) – הרומאן הראשון של דויד גרוסמן.

סיפורו של משה דיין הוא יחיד בסוגו. הוא היה המנהיג הנערץ ביותר אחרי בן-גוריון עד מלחמת יום-כיפור, אך עקב תוצאותיה הטרגיות של המלחמה הזו הלכה והתפוגגה ההערצה אליו מאז שהסתיימה ועד פטירתו בשנת 1981. באופן אכזרי לא זכרו לו אחרי מלחמת 1973 את תרומתו הגדולה למדינה בכל השנים הקודמות. ואכן, באמצעות אחד מגיבורי "חיוך הגדי" – קצמן, שהכיר את דיין אישית – מנה גרוסמן בעלילת הרומאן "חיוך הגדי" את כל חטאיו של דיין ואף הפליג להסבר פסיכולוגי לא-מחמיא בעליל לעשייתם.

אחרי שקצמן השתתף "בכתישת קלקיליה במלחמה", זימן אותו דיין כדי למסור לידיו "את הפיקוד על מחנה הפליטים שזרמו מקלקיליה לשכם". אך בשיחה שהתקיימה ביניהם במעמד זה "דימה קצמן כי הצליח ללכוד כמה מקווי האופי החמקמקים של דיין" (129). גם לאחר זמן – כאשר שוחח על דיין עם אורי, עוזרו בעל "חיוך הגדי" – זכר קצמן את ההגדרה שבאמצעותה סיכם את לעצמו את האופי של דיין: "דיין היה בעיניו כזאב הכלוא, הבודק בכל רגע, בתנועה נכפית, את פינות הסוגר שלו. כל חייו היו רצף עצבני של התנועה הזאת. בצעירותו היה מסכן עצמו עד מוות בשדות הקרב, ולא ידע מהו הדוחף אותו כך. אחר-כך היה נואף עם נשים לעין כל, ומפר את חוקי המדינה, צולל ויורד לקברים עתיקים ובוזזם, וגם בכך לא היה לו די. משהו עדיין היה חסר: תשובה לשאלה מציקה שהרעילה את חייו ולגלגה על תבונתו. אחר-כך זינק אל הפסגה הפוליטית, וכְבשהּ, כשם שכבש קודם לכן את הפסגה הצבאית; הוא נעשה עשיר מאוד ולהוט עוד יותר אחר עושר; לבסוף אף נשאה אותו מרירות חיפושיו עד לג'ונגלים הממולכדים של וייטנאם, ועדיין לא ידע - - - שהסוגר הזה שבו הוא כלוא, בנוי מן החומר הגמיש ביותר שבנמצא, שעשוי הוא להימתח עד אין קץ, כי אין לו קירות או גג. ואין לו קרקעית. ואדם יכול לדור בו כל ימיו, ולא לגעת בו ממש. ולא להכיר את עצמו על-פי המגע הזה, והוא נידון להמשיך ולנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים, ולקטול אחרים בדרכו, ואל גבולו הצונן שלו – לא יגיע" (226).

הדימוי שבו הישווה קצמן את נערצו דיין ל"זאב כלוא", המתרוצץ חסר-מנוחה בתוך סוּגר בלי להבין את מניעיו "לנדוד כל ימיו במסעות-צייד סהרוריים", מופיע בהמשך הרומאן בסצינה שבה ייהרג קצמן עצמו, בנסותו לשחרר את עוזרו, אורי, מידי חילמי, רועה הכבשים מהכפר ענדל. בסצינה זו רואה קצמן בעיני רוחו את פניו דומים לפניו של נערצו בעל "חיוך המוקיון הזכוכיתי", שהוא-הוא "החיוך הזאבי". ורק ברגע מותו מצליח קצמן "לדלות חיוך רך ומופתע", את "חיוך הגדי" של אורי, "ממעמקים רחוקים מאוד, מאיזו קרקעית נשכחת ונכספת" בנפשו (281-280). דיין הובלט ברומאן הזה של גרוסמן כסמל הרוע והאכזריות – רוע ואכזריות שמקורם בטבע הנפש הזאבית שהיתה לו. ועל-פי זאת הצדיק גרוסמן את סופו של קצמן, המייצג ברומאן את "הכיבוש", כי רק במותו יכפר קצמן על הפשעים שביצע כלפי הפלסטינים בשליחות המדיניות של דיין – "האיש שתום העין, בעל פני הבובה והקול החלול" (223).

"מיכאל" המסוכן לעצמו

בעוד שגרוסמן יצא בביקורת זו על המדיניות של דיין אחרי מלחמת ששת-הימים ברומאן שהתפרסם כשנתיים אחרי פטירתו של דיין ב-1981, בחר מאיר שלו ברומאן "עשו", שהופיע בשנת 1991, כמטרה ל"שחיטת" מנהיג, שממדיניותו בנושא "הסכסוך" סלד, את יצחק שמיר, כאשר עדיין כיהן כראש-הממשלה של מדינת-ישראל בין השנים 1990-1988 וגם בשנת 1992.

"עשו" הוא הרומאן המגובש ביותר של מאיר שלו, ובה-בעת גם הפוליטי מכולם. ואם אין מזהים במועד, שהוא כתוב בצופן האלגורי – מחמיצים לחלוטין את "הבשורה" שהצפין המחבר בעלילתו: כי הנה מתקרב מועד הסבב השני במאבק בין התאומים על "הירושה", שבשנת תש"ח זכה בה "יעקב", ובסבב הזה ישיב לעצמו "עשו" את מה שהפסיד בסבב הראשון. דומה, כי מיותר לציין שזהו "התסריט" שעליו מתרפקים הפלסטינים וכדי להגשימו יזמו את כל המלחמות נגד ישראל, אחרי תבוסתם במלחמת 1948.

ואכן, עלילת "עשו" מספרת על יריבות מתמשכת בין אחים תאומים על ירושה. האח, אשר מתוך הזדהות עם העוול שעשה יעקב לעשו בסיפור המקראי מכנה את עצמו "עשו" בעלילת הרומאן, מספר בגיל 55, כיצד גזל ממנו אחיו יעקב את הירושה 30 שנה קודם לכן, כאשר שניהם היו כבני 25. כדי להבין על איזו ירושה נאבקו אז, צריך לשים-לב לתאריכים הפזורים בטקסט.

עלילת המשפחה מתחילה בשנת 1898 – כשנה אחרי שהתקיים הקונגרס הציוני הראשון בעיר באזל בשוויץ. באותה שנה פיקד סבא מיכאל, שהגיע ממניעים דתיים בראש צליינים לארץ-ישראל, על גרירת פעמון אדיר שנועד לכנסייה הפרובוסלבית בירושלים. ב-1927, כשהתאומים היו בני 4, העמיסה הגיורת שרה, בתו של אותו סבא מיתולוגי, אותם ואת אביהם, אברהם לוי, על עגלת הפטריארך, ומילטה בה את בעלה וילדיה מירושלים אל הכפר בעמק, והקימה בו מאפייה לפרנסתם. התאומים שותפו מילדות בעשיית הלחם ובמכירתו.

ברבות הימים התגלה יעקב כנחרץ במעשיו מאחיו "עשו". הוא השתלט על המשקפיים, שהיו אמורים להיות בשימושם המשותף, וגם דחק את רגלי אחיו בחיזורו אחרי לאה, הנערה היפה שהגיעה לכפר. הורי התאומים לא היו תמימי דעים בזיהוי היורש שראוי להפקידו על הפעלת המאפייה אחריהם. בעוד האם, שרה, תומכת ביעקב, נזף האב, אברהם, במועמד שלו – ב"עשו": "אתה חושב שכל העולם זה רק סיפורים מהספרים של יחיאל שלך? עוד מעט כבר צריך להחליט מי יקבל את המאפייה. אתה רוצה את הירושה או שאתה רוצה להישאר רעב, כמו חתול שגרה בפח-זבל של אלמנה?" (שם, עמ' 273).

וכך, כעשרים שנה אחרי שהוקמה המאפייה ב-1928 – ולפיכך אנו כבר בשנת 1948 – הוכרע הסבב הראשון על הירושה בין התאומים בנאמנת מלאה למסופר בפרקי ספר "בראשית": יעקב זכה במאפייה וגם בלאה היפה, ותאומו, "עשו", עזב את הכפר, היגר לאמריקה ושם, בגלות, התקיימה לגביו נבואתה של אמו: "לא יהיה לך משפחה. לא יהיה לך ילד. לא יהיה לך אדמה" (שם, עמ' 311).

כלומר, בסיום הסבב הראשון ב-1948 זכה יעקב בכל – באדמה, באישה ובמאפייה – בעוד ש"עשו", הטוען השני לירושה, נושל מכל אלה והפך באמריקה ל"איש של מילים ומתכונים". רק כעבור 30 שנה, אחרי שנודע לו על ההחמרה במחלת אביו, שב "עשו" לכפר ילדותו. שובו של "עשו" בהווה של העלילה, בשנת 1978, הציף מחדש את המאבק בין התאומים על הירושה – על המאפייה ועל האשה. התאריכים הקובעים שפורטו עד כה מלמדים שבעלילתו של הרומאן הוצפנה אלגוריה על הסכסוך הערבי-ישראלי, ושלא במקרה נקשרה האלגוריה הזו לסיפור הקדום במקרא על היחסים בין התאומים יעקב ועשו.

במשך 30 השנים שחלפו בין זכייתו של יעקב בירושה ב-1948 ועד שובו של אחיו מאמריקה לכפר ב-1978, התאמץ יעקב להבטיח שצאצאיו יחזיקו בנכסי המשפחה אחריו. את בכורו, בנימין, הכשיר להיות יורש, וכבר בגיל 6 הטביע ברצפת הבטון החדשה שיצק במאפייה את כף ידו של הילד, בצד כף היד של עצמו, וחרט במלט הרך "יעקב לוי ובנו בנימין אופים, אפריל 1955" (שנה לפני מלחמת סיני) והבהיר לילד את המשמעות הסמלית של המעשה: "אתה תגדל ותעבוד כאן, כמו אבא וכמו סבא" (עמ' 347-346). תקווה זו של יעקב לא התגשמה, כי כעבור 12 שנים, בשנת 1967, נהרג בנימין במלחמת ששת-הימים. אך לא איש כיעקב יניח לירושה להישמט משושלתו. כדי להעמיד יורש תחליפי לבנימין, אנס יעקב את לאה ועיבר אותה. כך בא לעולם מיכאל, שעליו משגיח יעקב כעל בבת-עינו (281).

אלא שמיכאל רחוק מלהיות יורש ראוי. ואלו המוזריות שלו: יש לו ראיית לילה מושלמת, הליכתו משונה מגוחכת ונעשית בליווי תנועת ידיים מופרזות – "למיכאל הילוך עליז, ספק מהלך קדימה ספק מנתר לצדדין, ואת שתי זרועותיו הוא מנופף כמנסה להמריא" (137), כי אינו מבחין בין דמיון למציאות ונוהג לבדות סיפורים חסרי-שחר על מלאכים המלמדים לעוף. בנוסף לכך הוא מתנחל בכל מיני מקומות בבית ובכללם גם על יצועה של אמו (378-376). וחמור מכל: אין הוא מסוגל להרגיש כאב, ולכן אינו יכול להימנע מסכנות. לפיכך, מפקיד יעקב את שמעון, בנה הבוגר והחיגר של דודוץ', להגן על היורש המסוכן לעצמו, אשר בו מגולמת תקוותו האחרונה, שהירושה לא תישמט מזרעו.

מיכאל ושמעון

ב-1991, השנה שבה התפרסם הרומאן, היה עדיין סיכוי שהקוראים יזהו פרשה פנים-משפחתית זו כאלגוריה פוליטית, וגם יבינו על אלו מאורעות הגיב מאיר שלו בתיאורו של מיכאל – היורש המסוכן לעצמו. אך גם להם, ולא כל שכן לקוראים שהינם כיום בני 20, ואשר שמגיעים לרומאן הזה לראשונה השנה, בשנת 2011, כבר נחוץ להציג את המידע הבא: ב-1983 בסיום מלחמת "שלום הגליל" (הלא היא מלחמת לבנון הראשונה) פרש מנחם בגין מתפקידו כראש הממשלה. פרישתו הותירה את הליכוד, מפלגת השלטון, ללא מנהיג. כך הגיח לראשות הממשלה מחליפו של בגין – יצחק שמיר, איש לח"י מרכזי ומראשי המוסד, שכינויו במחתרת היה "מיכאל". ועל "מיכאל" זה מוסב כל התיאור הסאטירי ששולב ברומאן "עשו" על היורש המגוחך והמסוכן לעצמו, שעל שמירתו הפקיד יעקב את שמעון.

גם שמעון מוכר לנו מהפוליטיקה של שנות ה-80', השנים הסמוכות לפני שנת פירסומו של הרומאן. אחרי הבחירות ב-1984 הוקמה ממשלת אחדות לאומית, שבה העבירו שמעון פרס ויצחק שמיר את ראשות הממשלה ברוטציה ביניהם. וממשלה זו המשיכה להתקיים גם אחרי הבחירות ב-1988, אך הפעם עמד שמיר-"מיכאל" בראשה עד שהופלה בעזרת "התרגיל המסריח" ב-1990. הרומאן "עשו" הגיב במועד פרסומו על שיתוף הפעולה של שמעון פרס ומפלגת העבודה עם מפלגת ימין, שאז עדיין האמינה בארץ-ישראל השלמה, ועם ראש-ממשלה – הלא הוא שמיר-"מיכאל" – שלא הכיר בשום זכות ירושה של "עשו" על ארץ-ישראל.

משום כך פתח מאיר שלו את הרומאן בפרקים שבהם סיפר את קורותיו של הדוכס אנטון כאשר הגיע לביקור בירושלים בשנת 1898 – פרקים שלכאורה יכול היה לוותר עליהם, מאחר שאינם מתקשרים ממש לקורות המאבק על הירושה בין התאומים יעקב ו"עשו". בירושלים נפל הדוכס אנטון ברשתן של צועניות הנוואר. הן פיתו אותו וגררו אותו למחילות התת-קרקעיות של ירושלים. ושם קיעקעו על אפו במיקרו-גרפיה את 12 הפסוקים הראשונים מפרק כ"ה ב"בראשית". הפסוקים האלה מספרים כיצד פתר אברהם את המאבק על הירושה בין יצחק וישמעאל: "ויתן אברהם את כל אשר לו ליצחק, ולבני הפילגשים אשר לאברהם (וישמעאל בכללם – י.א.), נתן אברהם מתנות וישלחם מעל יצחק בנו בעודנו חי קדמה אל ארץ קדם" – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

סיפור מיתי נוסף, על האופן שמאבקים על ירושה הוכרעו בין יורשים בתקופת האבות, הבליע מאיר שלו באנקדוטה ששילב בגוף הרומאן, בסיפור על סאלומו סאלומו – סבו של שמעון – זה שיעקב מינה אותו לשמור על הילד מיכאל שאינו מרגיש כאב. סאלומו סאלומו נודע בבגרותו כמיקרו-גראף מחונן, אך כבר כילד התפרסם כבעל זיכרון מופלא. בהיותו בן 9 שינן את רשימת השמות בפרק ל"ו ב"בראשית" וידע לקרוא אותה בעל-פה קדימה וגם אחורה. בפרק הזה משולבים, כידוע הפסוקים המספרים כיצד נפתר המאבק על הירושה בין יעקב ועשו: "ויקח עשו את נשיו ואת בניו ואת בנותיו ואת כל נפשות ביתו ואת מקנהו ואת כל בהמתו ואת כל קניינו אשר רכש בארץ כנען וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו, כי היה רכושם רב משבת יחדיו, ולא יכלה ארץ מגוריהם לשאת אותם מפני מקניהם. וישב עשו בהר שעיר עשו היא אדום" – כלומר: מזרחה לנהר הירדן.

שני הסיפורים מהמקרא חוזרים על אותו פתרון: כאשר שני יורשים תובעים לממש את זכותם בירושה, אין מחלקים אותה ביניהם, אלא יורש אחד זוכה בכל והיורש השני חייב לקבל עליו את דין הטרנספר. מאיר שלו בחר ללחום בסיפורים המיתיים האלה מחיי האבות בתורה, כי להנחתו עליהם מבסס הימין הפוליטי את הפתרון שהוא מציע לפלסטינים בימינו: להגר מזרחה לנהר הירדן ולהגשים בממלכת ירדן את שאיפותיהם הלאומיות. למעשה התגייס מאיר שלו ברומאן "עשו" להציג כפתרון בלתי-מציאותי לסיום הסכסוך במזרח-התיכון את פתרון הטרנספר מרצון של הפלסטינים – שכדי להחדירו בשיח הפוליטי ייסד רחבעם זאבי ("גנדי") ב-1988 את מפלגת "מולדת".

באמצעות הלעג לפיזיות של שמיר-"מיכאל" ולתכונות הייחודיות שלו אשר מסכנות אותו עצמו, ביקש שלו להבהיר שהסכסוך במזרח-התיכון לא ייפתר באופן שנפתרו הסכסוכים על הירושה בין יצחק ובין ישמעאל ובין התאומים יעקב ועשו בסיפורים המיתיים המסופרים בתורה. אפילו התוצאה של סבב הירושה הראשון משנת 1948, שהותירה בידי הצאצאים של יעקב הרבה פחות מהגדה המערבית לירדן, ובוודאי פחות מחזון ארץ ישראל השלמה, הולכת ומתברר כתוצאה זמנית. כעבור 30 שנה, ב-1978, השנה שבה מתרחשת עלילת הרומאן "עשו", כבר האמין מאיר שלו, שמתקרב סבב שני ותוצאותיו תהיינה שונות.

להשלמת פירוש זה נחוץ להזכיר, כי בעלילת הרומאן "עשו" מיוצג גם השמאל. מייצגת אותו רומי, בתו "האדומה" של יעקב, המכירה בזכויות הירושה של דודה במאפייה, ולכן היא מעודדת אותו לחדש את המאבק באחיו ולתקן בכך את העוול שנגרם לו כאשר נושל ב-1948 מחלקו בירושה. ובאופן מרומז, מאיים הרומאן, שאם לא יורחקו מפלגות הימין מהנהגת המדינה, יתגלה כמופרך לא רק הפתרון התנכ"י על ארץ-ישראל השלמה, שעליו חולם המחנה הלאומי, אלא שבעטיו של ימין המונהג על-ידי שמיר-"מיכאל" יישמטו מידינו גם תוצאות סבב הירושה הראשון משנת 1948 – מדינת-ישראל בגבולות שביתת הנשק, שהחזיקו מעמד עד שנפרצו ב-1967, במלחמת ששת-הימים.

העיקרון הפרשני

אף שבפתיחת המסה הובהר, כי הסוגה הפוליטית היא סוגה ספרותית לגיטימית ושאין היא נחותה כלל וכלל כל עוד היא נכתבת על-ידי כותבים טובים ומיומנים – עצם חשיפתן של היצירות שנדונו במסה זו כיצירות פוליטיות קוממה משום-מה את המחברים שלהן. שלושתם התנגדו לעצם הזיהוי של יצירתם כמשתייכת לסוגה הפוליטית, וכל אחד בדרכו לא רק שלל את פירושה ככזו, אלא גם מצא את ההזדמנות לגנות את הפרשן על כך ששקד לחשוף את היותה כתובה בצופן האלגורי – צופן המותאם במיוחד להבעת תגובה פוליטית על נושא אקטואלי בחיי המדינה ובוודאי לביצוע "שחיטה" של מנהיג אשר להשקפתו הפוליטית מתנגד הכותב.

מאחר שאי-אפשר לנהל דיאלוג ביקורתי עם סופר המתכחש למה שכתוב ביצירתו, וגם משום שקוראים רגילים לאמץ את עדותו של הסופר על יצירתו ונוטים להעדיף את פירושו על הפירוש שמציע לה מבקר-הספרות, אחזור על שני נימוקים שכדאי לקורא לשקול אותם, אם ברצונו לנקוט עמדה במחלוקת הזו. הנימוק הראשון – שום מבקר לא יצליח לפרש יצירה כפוליטית אם אין היא מכילה "חומרים" המאפשרים לפרש אותה ככזו. והנימוק השני – הספרות הישראלית היתה מצטיירת כמוזרה מאוד, אילו לא נכתבו בה יצירות בסוגה הפוליטית בכל שנות קיומה של המדינה, ובוודאי אילו לא שגשגה בה הסוגה הספרותית החשובה הזו מאז סיום מלחמת ששת-הימים ואילך. הסופר הישראלי איננו מנותק מהסובב אותו. גם אם אינו רוצה להיות מעורב בנעשה במדינה, הוא סופג את המתרחש בה בעל כורחו, ולכן גם מגיב על האקטואליה, אף אם החליט מראש לפעול כאסקפיסט ולהתנזר מתגובה על אירועיה.

על יסוד הנחות אלה חזרתי וניסחתי ברבים מפירושי לרומאנים של סופרי הדור את העיקרון הפרשני הבא, המסביר במה מתייחדת הספרות הישראלית מכל ספרות הנכתבת במקום אחר בעולם בעת הזאת: בכל יצירה בעלת ערך נצמדת כצֵל לרובד הגלוי שלה – לנושא העל-זמני שמסופר בעלילתה – גם תגובתה הסמויה לענייני זמנה. ובמיוחד אמור עיקרון זה להיות נר לרגליו של קורא הספרות הישראלית, שאצל סופריה פועל בעוצמה רבה הדחף להגיב על האירועים בחיי המדינה וביצירותיה מובלעת כמעט תמיד תגובה לפרשיות שונות בתולדות המדינה ובראשן המלחמות ששכנותיה כפו עליה. ולכן, גם כאשר הטקסט מצטייר כ"שירה" טהורה, מוצפן בו כמעט תמיד רובד נסתר של "פרוזה" – תגובה על ענייני דיומא ומצוקות העֵת.


* פירושים מקיפים ליצירות שנדונו במסה זו נכללו בכרכים הבאים של הסדרה המחקרית-ביקורתית "תולדות הסיפורת הישראלית": המאמר על הסיפור "מסע הערב של יתיר" נכלל בכרך "הסיפור הישראלי הקצר" (1987) המאמר על הרומאן "עשו" נכלל בכרך "העט כשופר פוליטי" (1992), המאמר על "שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" נכלל בכרך "הסיפורת הישראלית בשנות האינתיפאדה" (2005).

גירסה של המאמר התפרסמה ב"האומה" חוברת 181 תחת הכותרת "דיין, שרון ושמיר כגיבורי ספרות שליליים"