ירושת דודתי רחל

במלאות שלושים יום למותה

יורם משה-חי

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

נוסע עם מנוע פח מטרטר, חוצה שדרת עצים ירוקה
מצופי פיח עכור, חונה מול בניין מדרגות ישן
ברחוב תל-אביבי עייף, משועמם, בפרוור מייגע.
מצלצל בפעמון דלתה המהוהה והיכל הקודש נפתח לרווחה:
בקלילות קופצנית דוהרת לקראתי, מרעיפה אהבה בצרורות.
חמלת עיניה, פניה עדיני מבע, ידיה קלות מרצדות ברעדה.
"מאין באת? לאן אתה הולך..."? שואלת בתמיהה.
מדדה סביבי - הכנסת אורחים חמימה של דודה זקנה,
וכבר, כמבינה אל לבי העייף, נפשי הסוערת, העלובה בערבוביה:
"תשב, תנוח, תאכל, תשתה...תספר..."
ממהרת למטבחה הקטן להכין חביתת בצלים וירק רענן.
בעיניים עששות מוארות משמחה, מגישה תה מתוק בנענע
ממלמלת תפילה, פונה אל היכלי רקיע בבקשה לשלומי
פורשת על ראשי חופת ידיה המגוידות ומברכת...
אישה קטנה, שברירית וכחושה, טעונה ברכב אש
מלמדת לזכותי, חוצה שמיים, כוכבים, שרפים והיכלי מרום
ובנשימה אחת, מתחננת לבריאותי, לשלום ופרנסה טובה, גשמי ברכה,
"שישמור עליך ועלינו ועל כל ישראל ועל חיילי צ.ה.ל אמן ואמן...
בהיכלי הקודש ברחוב עלוב וצר, במשכנה הדל,
דודתי רחל פורשת ידיה שוב ושוב מודה לאל על כל הטוב
והלוואי ש"לא חסר ולא יחסר לנו מזון לעולם ועד..."
מסתובבת סביבה, נפש בנפש אחוזה בשמחתה
הקצרה כבשלל רב, אבן טובה ועוד אחת ועד אור יקרות
מציפים הדירה הצנועה, באין חומות ומחיצה, אינה מחמיצה
אף ברכה. ממטירה מתיכה אבני יקרות על פני,
על פניה אור ומטבעות זהב בלשון תפילותיה,
מברכת צאתי ובואי לשלום עד חוזרת לענוותה השקטה.
אני נושק לכף ידה הרוטטת ונפרד מאורה
וביני לביני:
"אין כירושת דודתי רחל הקרובה הרחוקה" -
וחוזר לאווירת החולין המעיקה...