שום דבר לא רמז

קטע מתוך רומן המבוסס על סיפור ביוגרפי

מלכה נתנזון

גיליון מס' 42 - סיון תשע"א * 6/11

"יום ראשון בבוקר. חודש אוגוסט 1941. אימא התעוררה ונכנסה לאמבטיה. חום מהביל הכה בפניה. איזה יום מחכה לנו היום... חשבה... היא נטלה את ידיה בחיפזון, הרטיבה וסירקה את שיערה, שכל כמה שניסתה למתחו כדי להקל על סירוקו, הלך הוא והתפתל, כנחשי עין חתול אדמדמים, סביב ידה, נשפך וכיסה את כתפיה הכחושות. אחרי שהברישה היטב, גלגלה ואספה לפקעת, סידרה וקיבעה במכבנות עץ. בארץ יחליפו אותם מסרקות פלסטיק, ירוקות או חומות.

היא כרכה מטפחת תכלת לראשה, ובאצבעותיה הדקות דחפה קבוצת שיער מרדני אל מתחת לשוליה, שחלילה לא תסכן שוב אחת מהן את ארוחת הילדים... די היה לה בסצנה שעשתה פייגה ימים אחדים קודם לכן, כשגילתה את ההיא בצלחת שלה... דווקא בצלחת של פייגה...מילא של חיהל'ה, היא לא הייתה עושה מזה עניין, אבל פייגה?! או הו איזו סצנה! ואיך הצטרפו אליה מיד כולם... לשרוליק לא היו מעזים ...
בזמן האחרון מציקה לה נשירה קשה. מה יהיה אם תישאר צ'רפחה? (כינוי נלעג לקרחת).

*

לילה לא טוב עבר עליה. למרות העייפות הקשה שהציקה לה בשבועות האחרונים, לא הצליחה להירדם. ואולי נרדמה, וישנה קצת?

השמים הלכו והתבהרו, שדות המרעה נראו רעננים ויפים מטל הבוקר, ומן הגשם שירד בלילה. למרות הגשם, החום כל-כך מעיק... שדה החיטה שהניב השנה יבולים יפים, נקצר ונזרע שוב...או טו טו ינצו הניצנים הראשונים, וגם היא תתכסה ירוק. גם שדה תפוחי האדמה זקוק לזריעה מחודשת...שמחה כששרוליק אמר שהשנה ישלח לדויד שלה שני שקים, במקום אחד "לא כל יום גדלה משפחה בזוג תאומים... (אפשר לחשוב שהם כבר אוכלים תפוחי אדמה...גיחכה לעצמה). גם מרדכי ומשפחתו ייהנו כמובן... אוהבים תפוחי אדמה...בעצם איזה יהודי לא אוהב תפוחי אדמה?!
האדמה הייתה טובה אליהם השנה," אמר שרוליק, "ייהנו גם הם ממנה..."
נשמה טובה שרוליק שלה... כולם אומרים...

חבטה נשמעה מכיוון האסם. רצה לעבר החלון האחורי והביטה החוצה, דבר לא נראה, וגם השקט חזר...

העיגולים השחורים מתחת לעיניה נראים כבר כמו פנסים... "בשעה טובה נחומה, רואים שאת בהיריון." פסקה שימקה, המומחית להריונות, כשפגשה אותה יום קודם בשוק. "זה חוסר דם נחומה, רואים שחסר לך דם...",אמרה חוויצ'קה, מי שלקחה על עצמה לנהל את כל ענייני הרפואה בעיירה, מבלי שלמדה, ולו יום אחד. וחיה-ביילה הנשמה הקדושה, שלא יום אחד ולא יומיים הייתה ספונה אצל הספרים, ואמרו שאת כל "צאינה וראינה" היא יודעת בעל-פה, הביטה בה רגע ארוך, ואמרה ברכות "נחומהל'ה! את עובדת קשה מדי! אמנם אנו הנשים, נגזר עלינו לעבוד מבוקר עד לילה, אבל לכל גוף הגבולות שלו. תראי את העצים והפרחים, להם יש את החוכמה שלהם, כשהם מתעייפים הם הולכים לישון, ומתעוררים שוב באביב לחיים חדשים."

כן, הייתה רוצה שאביב יהיה עכשיו. יותר מכול אהבה את האביב, כשהחלונות משירים את מעטה הכפור, ומתוך קרחות השלג, עולים ניצני הירוק - איזו תמונה נהדרת... עצי הדובדבן מתחילים אז לפרוח, ומתחת לעלים הירוקים שעל הקרקע, מבצבצים ועולים תותי השדה, ששום פרי לא ישתווה ליופיים. גם הילדים מעדיפים אותם על פני כל הפירות. והריבה? במיוחד כשנופלות להם חתיכות שלמות של תות... איזה טעם!
ופעמוני היסמין? שהשנה נראים לה גבוהים במיוחד, והריח המתקתק הנפלא שלהם? וצמחי השעועית, ששולחים גבוה גבוה את הזרועות, ונצמדים למקלות ששרוליק שותל באדמה... שרוליק אומר שהתקופה הזאת היא חגיגה לאדמה... "החג הוא שלנו, לא של האדמה" אמרה לו, ואולי רק חשבה ולא אמרה...

אז עוד הרגישה טוב... למרות עבודות הפסח הקשות... הרגישה טוב...

איך הצליחה בכוחות עצמה להוציא לחצר את כל כלי המיטה, השמיכות, הכריות, הנעליים, הבגדים...? לא, לא צריך לחטוא, הילדים עזרו קצת, וגם בקרצוף הרצפות והקירות, אבל החלק הגדול נפל עליה...והמיטות והארגזים? מזל ששרוליק עזר... אבל לנקות את הכול? ולהוציא ספר ספר, ולאבק, ולנקות דף דף...נו טוב, זו כבר עבודה של שרוליק... והגעלת הכלים? כמה עבודה יש לה לידו? וכל שנה אותו דבר, חייב לעשות בשביל כל השכנים! שפעם יעשו גם הם בשבילו... והבישולים, והאפייה, והכנת מצות הביצים?
איך עמדה בכל זה?
עכשיו היא נראית ירוקה כמו צפרדע, והכוחות שלה...כמו לפני מוות


*

לקראת חנוכת הבית, תאפה תריסר עוגות (לעקעך אחד, ששרוליק כל-כך אוהב, וגם המתפללים, שלושה שטרודלים עם תפוחים, ושש עוגות שמרים – חלק רק עם סוכר, קינמון וציפורן, כמו שהילדים אוהבים, היתר עם פירות יער... יתמלא הבית אורחים? יהיה מה להגיש, לא יתמלא, ייהנו שרוליק והילדים...הם כל-כך אוהבים את העוגות שלה. "עד רובנו אפשר להריח את העוגות שלך..." הוא אומר.
פעם כשכל המחשבות שלו היו בארץ-ישראל, הוא אפילו שלח את הריח עד ארץ ישראל.

היום יאכלו משהו קל, קצת אטריות עם חלב... מה יש, גם זה בריא...


טוב ששמעה אתמול בקולה של חיה-שורה, השינוי שעשתה עם החמיצה היה טוב מאוד בשביל הילדים. גם את השמנת הם אוהבים, אבל הבשר ותפוחי האדמה? אף פעם לא ליקקו ככה את הצלחת... מי היה מאמין?


עכשיו היא כל-כך עייפה...בקושי מצליחה להחזיק את הראש...

רק התעוררה, מה קורה לה? אולי כוס תה יעזור? תעשה אותו הפעם חזק חזק!

ומה זה אי השקט הזה שנכנס לה למעיים? מאיפה זה בא פתאום?

לגמה כוס תה מהביל בלגימות קטנות... ועוד אחת

יום קשה מחכה לה... ימי כביסה הם תמיד הימים הקשים... ואולי יותר טוב ככה, למרות העייפות, אולי תחשוב פחות... ובכלל, מי רץ אחריה? תעשה איך שתוכל...

ננערה ויצאה לחלוב את ללקה. ברכת בוקר טוב ארוכה, ומצהילת לב קיבלה את פניה, אלא שהפעם, כך נדמה לה ה-מוווווווווווווווו ארוך מתמיד...
סיימה לחלוב, וליטפה את ראשה. ללקה אהבה את שחשה, תמיד אהבה. בתכול עיניה, ובגופה הלבן, העבה, נענתה למגע היד האוהבת. עונג מילא גם את ליבה של אימא. "היא הייתה חלק מהמשפחה, כל-כך אהבנו אותה. הילדים השתגעו אחריה."

האוויר עמד! מעיק! עצמה את עיניה, וניסתה נשימה עמוקה יותר... ידה נשלחה כמאליה לעבר כיס החלוק. שלפה את מכתבה האחרון של דברל'ה אחותה הצעירה, אותה גידלה בכוחות עצמה, מאז נרצחה אמה, שנה אחרי שאביה חבר לריבונו של עולם. רק החלה לקרוא, ובכי כבוש פרץ ממעמקי בטנה "טאטא, טאטאניו, הבעבועות השחורות היו צריכות לקחת דווקא אותך? רק חזרת אלינו... כמו סערה נחטפת, לא הספקנו להסתובב, וכבר לא היית..."

"ואת אימא, איך נגזלת את מן הקטנה? רק בת שנה, כל-כך הייתה זקוקה לחלב שלך...אבל הבולשוביקים, הם לא ריחמו על אף אחד, אפילו לא על יונה, שהבטן שלה הייתה גדולה כמו הר. את כולם, את כולם הם רצחו יימח שמם, בלי רחמים רצחו..."

*

"הכול פורח, כל-כך יפה פה." המשיכה לקרוא "אפילו הבתים צבועים בצבעים שונים, ומלאים פרחים. כל העיירות מצוחצחות, כאילו לקראת חג, כל הזמן חג...על הערים אני כבר לא מדברת... כל-כך הייתי רוצה שתראו את היופי הזה... אולי תבואו לבקר אותי אחרי ששרוליק יגמור לבנות את הבית?

גם האנשים פה טובים. כולם מקבלים אותי יפה, אומרים שימצאו לי חתן טוב. וגם חברים כבר מצאתי, ואני חברה היום בתנועה מיוחדת, רוסית, אבל חברים בה הרבה יהודים. כשאחזור, אספר לכם הכול."

אימא נחרדה למקרא הדברים – מה לילדה היפה הזאת, ולבולשוביקים, שרצחו את משפחתה?! (כל רוסי היה מבחינתה, בולשוביק).

בואי, בואי כבר חזרה ילדה, נמצא לך כאן חתן, את לא צריכה לא את הרוסים ולא את היהודים הרוסים, ולא שום חתן משם, יש לנו פה בחורים טובים מאוד... כל הבחורים בעיירה יסכימו להתחתן איתך... כל-כך יפה, ואיזה ידי זהב יש לך...
כן! את זה תכתוב לה היום.

*

החלב החם והריחני, העיר את הילדים, ואולי הייתה זו קריאת התרנגול? "יש עוד זמן, לא צריך לקום כל-כך מוקדם." אמרה אימא. אבל הנה, הם כבר לידה, מקיפים אותה כחתלתולים.

הילדים התיישבו סביב השולחן, והמתינו לחלב. זה אהב עם סוכר, וזה עם דבש, זה עם ריבה, וזה עם כלום. אבל כולם אהבו ונלחמו על הקרום. "היום זה התור שלי לקבל ראשון. צעק דודיל'ה, "לא נכון, אתמול היית ראשון, היום זה התור שלי." אמרה חיהל'ה.
"מה זה משנה ילדים? אתם הרי מקבלים אותו דבר." התפלאה בעצמה על הסבלנות שהפגינה. בדרך כלל לא אהבה את הויכוחים הקולניים, בטח לא בבוקר, אבל היום אין לה כוח אפילו להשתיק אותם...

אבא, שהתעורר עוד קודם, ויצא לבדוק מה מטריד את הסוס, אשר צניפתו
אינה כתמול שלשום, שב, והתמלא שמחה למראה משפחתו השקועה בארוחת הבוקר המוקדמת. בדרך כלל היה יוצא לפני שהתעוררו. דודיל'ה רץ לקראתו. אבא הניף אותו, והצמידו אל גופו. אהבה מיוחדת חש כלפי הילד הזה. גם את האחרים אהב, אבל דודיל'ה היה משהו אחר... ממש חלק מגופו. תחושה שהתעוררה בו, למן היום הראשון... זאטוט כחלחל, שזעקות השבר שלו זעזעו את אמות ספי בבית. דודיל'ה היה עטוף בסדין לבן, שכרכה סביבו המיילדת. אבא הסיר במהירות את הסדין, ולזוועתו גילה שגם רגלו של הילד הזה נכה. קללה! חשב. קללה רובצת עלי! מישהו קילל לי את כל הזכרים. כולם אותו דבר. את הילד הזה לא אתן לנתח. לא אתן לו לעבור את הגיהינום שעברו האחרים.

*

מי הסמובר רתחו. אימא שלפה גם את הביצים השלוקות, והעמידה על השולחן. הקטנים היו עסוקים במריחת הלחם - מי בגבינה, מי בחמאה.

אבא, שתקפוהו יום קודם מחושי בטן בלתי ברורים, ונמשכו אל תוך הלילה, התאחר ביום זה לקום, ואלמלא צניפת הסוס, היה בוודאי ממשיך לישון ומאחר את תפילת השחרית. נחרד למחשבה! מעולם לא איחר לתפילת שחרית, אפילו לא כשהיה בצבא... בזריזות נטל את ידיו, שטף את פניו וצחצח שיניים, עכשיו כרך סביב מצחו וקיבורת זרועו את התפילין, והחל מיד בתפילה.

אימא הביטה בו. רגש מיוחד התעורר בה כל אימת שראתה אותו בכך... האופן שבו כרך את התפילין... האופן שבו הניף את הטלית לעבר כתפיו, וקיפל את השוליים...אפילו צורת השירה שלו, כמו של אבא שלה
כמו שצורת האנחה הכבדה שלה, מזכירה לה תמיד את אימא...


וכבר היא רואה את שרוליק שלה, עטוף בטלית הצחורה, שכיבסה וגיהצה בקפדנות יתירה, שלא יאונה חלילה דבר לבד היקר, וכמה שמחה על השמש הטובה, שסייעה לה במלאכת ההלבנה, וכשסיימה לגהץ, ליטפה את הבד הנשפך כמפל זך, לתוך כף ידה, וידעה כי טוב. שהרי בסופו של דבר נעתר, והסכים להינשא לה, למרות יתמותה ולמרות עונייה, ולמרות שהייתה מטופלת באחיה הקטנים, שעוד שנים החזיק ותמך בהם. והוא עומד, וטליתו הצחורה יותר לבנה מכל טלית אחרת שהיא רואה בהיכל, וכבר היא מושכת לעצמה חוטים סמויים של גאווה... הרגשה חמימה מתפשטת באבריה. היא מסמיקה, חשה נבוכה, חושבת לעצמה מחשבות... ומסמיקה...

מי היה מאמין שעברו כבר תריסר שנים... מי היה מאמין שייפול בחלקה של יתומה מזל כזה...


*


"משהו מוזר קרה לי באותו בוקר," סיפרה, כשהיא עוברת מן היידיש שובת הלב שהתגלגלה על לשונה כיין זך, לעברית, החסרה לא פעם, וחוזר חלילה. "מצד אחד הרגשתי כמו כלה בליל חתונתה, כשראיתי את כולם סביב השולחן, כאילו החזיר לי אלוהים את אימא ואבא היקר שלי, ומצד שני הרגשתי שאני לא שקטה. כמו תולעת, הציקה לי ההרגשה בבטן. אבא שלכם צוחק ואומר שאפשר להתייעץ עם הבטן שלי, היא כמו נביא, יודעת תמיד הכי טוב."

אולי בגלל שלא שמעה כבר חודשיים מדברל'ה, חשבתי, ואולי בגלל חיהל'ה, שבאה אתמול מבית-ספר בוכה כי הגיעה אחרונה בהתחרות ריצה. "אפילו דודיל'ה רץ יותר מהר ממני, אפילו דודיל'ה!" ובוכה ובוכה... נכון, אני אומרת לה, דודיל'ה רץ יותר מהר, אבל גם יותר מהר מכול חברים שלו, אז למה את לבכות? אלוהים נתן לו מכה, אבל גם מתנה, שעם רגל שלו, עושה יותר טוב מאחרים בריאים, וגם שכל נתן לו יותר טוב מכולם...אז מה, צריך לבכות?"

אימא השתהתה רגע, קינחה את אפה, הביטה בנו במבט רווי כאב, שגוון נוסף התקבע בו.
מהו אותו קו דק, ספק נסתר, ספק נגלה, ובכל זאת קיים? האם היא עורכת שוב השוואה בינינו לבין "הילדים"? כפי שפייגה אמרה...

"...שהיום הזה רק ייגמר..." שמעתי פתע את דבריה פורצים לתוך הרהורי.

"מה אימא?"

"שהתפללתי אז שהיום כבר ייגמר, כי ההרגשה שלי הייתה ממש לא טובה.

"אני יוצאת למלא את הגיגיות," אמרתי לילדים, "היום תעשו אמבטיות, כמו שלא עשיתם הרבה זמן."
הילדים קפצו משמחה. כמו רקסי, כשאת מראה לו את הנקניק...

*

"הם כל-כך אהבו מים." אמרה פייגה. "הזכרת "סלוטש", מיד קנית אותם. כמו דגיגים קטנים הם היו, כל-כך חופשיים.

לפני שלמדו לשחות, אהבו להתחרות בהשלכת אבנים למים. דוד הרשל לימד אותם הקפצות, והדבר עורר את התפעלותם – היכולת לשלוט באבן, כך שתקפוץ שלוש או ארבע פעמים, ותיצור סביבה עיגולים. דבר נוסף שגרם להם התפעלות, הייתה השתקפות המראה שלהם במים. הם לא הצליחו לקלוט איך אפשרי הדבר. הם אהבו להסתכל גם על השתקפות העצים וההרים, ועל הצבעוניות המשתנה שלהם.

כשהגרמנים סגרו אותם במזווה, קפצו לי שוב ושוב התמונות. לא הפסקתי לבכות לתוך עצמי. ניסיתי להיאחז בהן, לחשוב שהחופש יחזור, שדודיל'ה יטפס שוב על העצים, שחיהל'ה תצייר שוב את הציורים היפים שלה, ממש ראיתי את זה...נשבעתי שיותר לא ארביץ לה, לא אתרגז גם אם תבכה על כל שטות, לא אקנא יותר באהבה של אימא אליה, אקח אותה אתי לתנועה, כל מה תרצה...
ואת דודיל'ה דמיינתי דרך השמש שהתקבעה לו בתוך העיניים, ויצרה את הברק הזהוב המיוחד, כמו שראיתי אותו בפעם האחרונה כשהיה בחוץ, ואת חיהל'ה עם הברק המיוחד על השיער השחור שלה, ורק את צחוקם המתגלגל לא הצלחתי להעלות.



*

"דברים רבים שכחתי בחיי, אבל את התקופה ההיא שבין גיל תשע, לגיל שלוש עשרה, אני זוכרת בבהירות רבה. בעיקר את זו שבה שלטו בנו הגרמנים...
לפעמים קופצת לי תמונה אחת ולא עוזבת, לפעמים סרט שלם נע לי מול העיניים. הכול חי ומוחשי, ממש כמו שהיה, ולפעמים, וזה בעיקר בלילה, מתעוות הכול, ומקבל צביון מפלצתי, ואז מעורבים גם בעלי חיים מאיימים...
אבל הבור לא עוזב אותי אף פעם...
פייגה עצרה רגע תוך כיווץ גבינים, אחר-כך הניעה בהבזק את ראשה מצד לצד, ועשתה איזו תנועה מול פניה, כאילו היא מנסה לגרש תמונה כלשהי..

"מבעד לחור שמישהו פרץ בגדר, יכולנו להיכנס ולצאת מן הגטו. הדבר היה כמובן מסוכן, ואני, בניגוד לילדים האחרים שהיו נכנסים ויוצאים, לא הייתי מן הגיבורות הגדולות, אולי בגלל שהייתי בוגרת יותר, ולכן מודעת יותר לסכנה, אף על פי שאז ילדים בני חמש כבר היו בוגרים לכל דבר... אני רק יודעת, שכל הזמן רעדתי או קפאתי מפחד. ובכל זאת, פעמיים נכנסתי – פעם אחת כשהגוי החליט לקחת ילד אחר במקומי ושלח אותי הביתה, ופעם שנייה, כשהוא הודיע לי שעומדים לחסל את הגטו.

שנים התייסרתי בשאלה מדוע אבא, שהיה חייל, וניסה להניף את נס המרד בגטו, לא חילץ את המשפחה דרך הפרצה בגדר. הוא הרי יצא אתי מן הגטו כדי להחזיר אותי לגוי, למה לא הוציא בדרך זו את המשפחה, וברח איתם ליער? אבל לא העזתי לשאול.

עד היום אני מתקשה להבין, איך אדם בעל רקע כמו שלו, נעשה עיוור כל-כך למה שקורה סביבו. האם סיכול ההתקוממות בידי אנשי היודנראט, כה ריפתה את ידיו, או שמא האמין באמת ובתמים למה שחזר ואמר, שעם תרבותי כמו הגרמנים, לא ייתכן שיעשו מעשים כאלה...

אבל אם הכריח אותי ללכת לגוי "כדי שיישאר לפחות זכר אחד מהמשפחה," משמע הוא הביא את הדברים בחשבון... מה קרה לו אם כן, באותם חודשים? מה השפיע עליו? האם גם הוא נתפס בסופו של דבר לאמונה בדבר אצבע אלוהים, או גזירת גורל שאין להימלט ממנה?


הבן של לקומסקי, שהיה פרח כמורה, ורגיש יותר מאבא שלו, אמר לי לא פעם "הרבה ילדים ברחו ומסתובבים ביערות, למה שלא תנסי? שם יותר בטוח בשבילך, יש שם פרטיזנים יהודים, הם יצילו אותך." אבל אני פחדתי להתנתק מהמשפחה. הייתי בטוחה שאם אברח, לעולם לא אראה אותם שוב...
והנה נפתחה בפני דרך, ולא רק שלא ניצלתי אותה, גם לא שיתפתי את אבא, כדי שהוא ייקח את הילדים ואת אימא ויברח. שנים לא סלחתי לעצמי! ובעצם עד לטיפול הפסיכולוגי... אבל בלי שום קשר לתהליך שעברתי אחרי המלחמה, שם, בבור, התעוררה בי אמונה שאם אתוודה על החטאים שלי ואשליך אותם לנהר, כמו שאימא עושה לפני יום כיפור, ואתפלל טוב טוב, אלוהים יציל את המשפחה.

וכך, באחת הפעמים, כשיצאתי עם הפרות לאחו, והעשב היה רטוב ורענן, והפרות ליחכו בהנאה ובשביעות רצון, והייתי בטוחה שלא יתפזרו, רצתי לנהר לעשות "תשליך" ולהתפלל. המים געשו והתערבלו, כאילו איזה כוח אדיר דוחף אותם קדימה. ניסיתי להתפלל, אבל געש הנהר לא אפשר לי להתרכז, והשכיח ממני את נוסח התפילה שהכרתי. בסוף התחננתי רק "אלוהים תציל את המשפחה שלי." וברחתי חזרה. כשנודע לי שירו בילדים, הייתי בטוחה שזו אשמתי.

"שמונה ימים לפני פרוץ המלחמה, קרה לי דבר מוזר. אימא שלחה אותי אל אחיה מרדכי, להביא לו תפוחי אדמה מהיבול החדש של אבא. השעה הייתה שעת צהרים, לקחתי את הכדור שדוד הערשל הביא לי מ"מסעו הרגלי לארץ ישראל." הערשל היה חבר קיבוץ בכלוסוב ושאף להגיע לארץ ישראל, אבל מאחר שלא הצליח לארגן מספיק כסף, נסע מישהו אחר במקומו. בלית ברירה החליט ללכת ברגל... לאחר תלאות רבות, חזר כמובן הביתה."
הייתי המאושרת באדם - לראשונה בחיי קיבלתי מתנה! ועוד כדור כל-כך יפה וצבעוני.

היה יום קיץ. על שכמי שקית תפוחי האדמה, ובידי הכדור. פתאום כיסו עננים שחורים את השמים. אחריהם באו עננים אפורים, ואחריהם עננים אדומים. כאילו דם נשפך מהשמים. מעולם לא ראיתי מחזה נורא כזה. נתקפתי פחד.

אחרי רגעים אחדים נעלמה השמש, ואפילה ירדה על הארץ. הכדור נשמט לי. ואז נפתחו ארובות השמים ושפכו בבת אחת כמות שלא יורדת במשך חודש. היום ברור לי שזה היה שבר ענן, אבל אז לא הבנתי מה קורה. אף פעם לא ראיתי או הרגשתי מבול כזה. בקושי הצלחתי להתקדם. למזלי נתקלתי בעץ, ונאחזתי בו. העץ הציל את חיי.

וכמו שהגשם בא, ככה נפסק פתאום. גם העננים הכהים נעלמו.

הדרך התגלתה שוב, יפה כמו שלא הייתה אף פעם. התפלאתי לאן נעלמו כמויות המים האדירות שירדו. בדרך כלל כשירד גשם חזק, הכול היה מתמלא מים, כי האדמה שם היא אדמת חמרה מאוד מרוכזת. אבל הכול חזר למצב הקודם. ורק לכדור לא היה שום זכר.

התלבטתי מה לעשות, לחזור הביתה, או להמשיך לבית הדוד? החלטתי להמשיך... אם הכדור אבד, לפחות אמלא את השליחות שאימא הטילה עלי, אולי הדבר ירכך את כעסה.

*

"זה סימן למלחמה קשה." אמרו הידעונים. הקשישים האוקראינים הסכימו עם דעתם.

מי שיער אז, שאנחנו נמצאים לפני מציאות חדשה ונוראה כל-כך? מי חשב שסמלי ודגלי הקומוניזם, שרק שנה קודם לכן השתלטו על חיינו, ולרבים היו אסון ושבר, יוחלפו כל-כך מהר בנשרים וצלבי קרס. מי שיער שייתכנו בכלל חיים כאלה, והנושא העיקרי שיעסיק את האנשים, הוא איך לשרוד את הרגע, איך להשיג את פירורי הלחם עבור הילדים, איך לא ליפול טרף לשוטו או לכדורו של נורגל הרשע...

מי היה מאמין שאפשר להסתגל, למראה גוויות מתגוללות ברחובות? גוויות של אנשים שהכרת כל חייך, כאילו היו דבר יום ביומו...

מי שיער שאפשר להתמלא פחד איום, למראהו של חייל. הרי אבא היה חייל, שניים מבני הדודים של אימא היו חיילים...

מי חשב שתוך זמן קצר אפשר לשכוח לגמרי את החיים הקודמים, ולהסתגל למציאות שבה ילדה בת עשר, צריכה להחליט החלטות גורליות, ולפעול כמי שכל חייה היא מצויה תחת שלטון אימים ..."

*

השעה הייתה עשר. יום תמים למראה. כרי המרעה בהקו בירקותם, הפרות רעו באחו, גם הן נהנו מזיוה של השמש. מעבר מזה הכסיפו עצי הצפצפה גבוהי הגזע, התמזגו עם השמים הבהירים. ריח לא מוכר עמד באוויר. אימא תהתה לפשרו. אבא אמר שאולי זה ריח הבשורה הטובה, שלייבל'ה הבטיח להביא מארץ ישראל. אימא צחקה.
אחר-כך יסתבר כי היה זה ריח הערמונים שנוח קלה בחצר, ובמקרה נפלה איזו חתיכת עץ שדבק בה גומי, והפיץ ריח מתקתק.

היו שאמרו "דיבוק נכנס בלייבל'ה." היו שאמרו "בכסילותו, הוא רואה יותר מכולנו. ככה זה עם האלה... אלוהים מדבר איתם." והיו שעייפו מן "הבשורה", וניסו להסותו, אבל הוא, שבדרך כלל לא ממפריסי הדיבור היה, ורק עיניו התמימות, ושפת גופו, דובבו את נפשו, עמד הפעם על שלו, ולא הרפה "בשורה טובה מארץ ישראל!" "בשורה טובה מארץ ישראל!"

והנה יום אחד, כהתפרצות הנהר, התפרץ פתאום מתוך עצמו, וגאה וגעש, ושינה לחלוטין את טון דיבורו, וחבר לבירל קישקע (זה, הנביא ירמיהו), וכבר היו שני חוזים מסתובבים בעיירה, ומפריחים נבואות אופל.

"צרה צרורה השניים האלה." אמרו הכול בביטול, שבטוב לב.

והארץ? מפויסת, קולטת את מתנת השפע של השמש, ונענית לה בחדווה.

*

אימא הביטה לשמים. השעה עשר. כבר עברו שלוש שעות מאז ששרליק לקח את התרופה. אם הוא עדיין עם כאבים כאלה...

"אני הולכת לרוקח," אמרה, והגישה לאבא בקבוק מים חמים נוסף, עטוף במגבת. "בישלתי תפוחי אדמה. הכי טוב במצב שלך. גם קצת שמנת לא תזיק."
*

כשהחלה לעשות דרכה במורד הרחוב, היו כבר רבים מתושבי העיירה מתרוצצים ברחובות וצועקים - "הגרמנים!!!!!" "הגרמנים!!!!" כמו היה זה קוד מן הגיהינום, שכל חייהם נתייראו מפניו

בהלה אחזה באימא. לרגע נשארה מאובנת, מביטה באנשים המתרוצצים כעכברים במלכודת. אפילו הילדים נתמלאו פחד, ונצמדו לשמלות אמותיהם או למכנסי אביהם, אחר סבה לאחור, והחלה לרוץ הביתה.

דומה שאפילו העצים שבשולי הכביש הראשי, הזדעזעו והחלו לנוע בטירוף.

ענודי צלבי-קרס, על אופנועיהם, וסוסיהם הבלגיים השחורים, התקרבו הגרמנים לעיירה.

נערכה התייעצות מהירה בבית הרב, והוחלט לשלוח את מוטל, בנו, ואת יצחק הרש גוטמן, שכנא שמש, ומוטל פרימק – מכובדי העיירה, לחלות את פני הבאים, בלחם ומלח. בהתקרב הטור הראשון, יצאה לקראתו המשלחת ומוטל פרימק קידמם בדברי ברכה. הטור הראשון עבר, אחריו עוד אחד, ועוד אחד. וכבר מלאה העיירה.

לפתע הפך אחד החיילים את השולחן שהוצב על אם הדרך, ועליו הלחם והמלח, פנה לעבר חברי המשלחת, והחל להצליף בהם. שניים מחבריו הצטרפו.
מזועזעים, הביטו אנשי העיירה, ולא העזו להתערב.

והארבעה? שרועים על הארץ, מוכים, חבולים ומושפלים, ופניהם - מוות