עולם חסד יבנה

לאה רוזנברג

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

"שנו רבותינו: כיוון שראה האדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי, וחוזר לתוהו ובוהו...
עמד, וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא. והלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת עשאם לאלו ואלו ימים טובים" (ע"פ ע"ז ב', ב').

חסידים ואנשי מעשה שבעירנו, משתדלים היו כל ימות השנה לגרש החושך ולהפיץ אורה, ובימים אלה אותם קבע אדם הראשון לימי תענית בשל החושך, מכפילים השתדלותם.

יש מבניהם המשכימים קום עוד קודם לתפילת ותיקין. ואף על פי שאמרו רבותינו שלא יתעסק אדם בשום דבר קודם התפילה, מצאו לעצמם היתר. שעל שלושה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים.

ואם ידחו מעשיהם עד לאחר התפילה, אפשר שהעולם אינו מתקיים.

חכם בנימין משכים היה שעה ומחצה קודם לתפילת ותיקין. ועוד קודם ששתה כוס חמין היה יורד בצעדים מתונים במדרגות בתינו, והקפדה גדולה הקפיד שלא להרעיש, כדי שלא להפריע מנוחת השכנים. אלמלא היה תוקפו שיעול בימות הצינה לא היה יודע איש בקומו ובצאתו.

מחלק נפט היה חכם בנימין וקודם לתפילת ותיקין היה מחלק בסתר נפט לעניי עירנו, כדי שיוכלו להעיר את לילם ולחמם מעט את גופם. ואל תקל בעינכם גם סתם מלאכתו של חכם בנימין, שגם בה יש הרבה מן החסד.

וכי קלה היא מלאכת סחיבת פחי הנפט? וחכם בנימין מקפיד היה, ומעולם לא נחה דעתו עד שהניח את פח הנפט בדיוק במקומו.

כשהיה צעיר לימים נחה דעתן של נשות עירנו והניחו לו לנהוג כך. אולם לכשהקשיש, ניסו לדבר אל ליבו שיניח להן לסחוב את פחי הנפט בעצמן. חכם בנימין דחה את כולן בטענה שסחיבת הפחים מחזקת את עצמותיו, וחלילה לבנות ישראל שמשולות למלכות לעסוק במלאכת הסחיבה. הן הרי צריכות לשמור את כוחן ללידות וגידול ילדים.

אחרי חכם בנימין יצא מביתו רבי יום טוב החלבן. כשכובע קסקט הפוך לראשו. פוסע היה מתונות ברחובות ירושלים, ונושם עמוקות כמי שמנסה לזכות בעוד קצת מהחמצן המיוחד שבאוירא דירושלים. ועד שהגיע לקיטונו של עזרא הערירי, כבר היו פניו סמוקות מחמצן או שמא משמחה ועונג על שזכה להלך ברחובות ירושלים. בכל בית היה מניח בקבוקי חלב חצי ליטר חתומים במכסה פח לכל משפחה על פי גודלה. ובורר היה את המשובחים שבבקבוקים שקרום עבה מעטר את ראשם, ומניחם חינם אין כסף ליד דלתם של עניי ירושלים. בכל בוקר נעשה נס מחדש לרבי יום טוב, שאע"פ הליכתו המתונה וצעדיו המדודים הספיק להגיע לכל בתי העניים עוד קודם לתפילת ותיקין.

ראשונות המשכימות בשכונותינו הייתה שרה, זוגתו של רבי לייזר העגלון.

איש לא ידע ממתי היא ערה, וכשנשאלה בדבר, תמיד השיבה "לא אוכל להשיבכם דבר, מפני שאמרו רבותינו שאין הברכה שרויה אלא בדבר הסמוי מן העין". חתמה ולא פרשה. ורק על פי מעשיה אולי תוכלו אתם לאמוד אימתי נעורה משנתה.

אך הקיצה, מייד הייתה מתגברת כארי, נוטלת ידיה, ומתחילה באמירת ספר תהילים, ולא כבנות דורנו הייתה שמסתפקות באמירת תהילים של היום בחודש או היום בשבוע. היא לא הייתה מתחילה במלאכת יומה קודם שסיימה פעם אחת את ספר התהילים כולו, ופעמים שהיו חולים בשכונה אף סיימה אותו פעמיים ושלוש.

אחר הייתה ניגשת לארון הרוח, מוציאה ממנו את שק הקמח, ומנפה אותו בנפת משי דקה. ואע"פ שמעולם לא נמצאו תולעים בקימחה, הקפידה שרה מאוד במלאכת הניפוי. אחר הייתה לשה בצק ומפרישה חלה בברכה.

פעמים רבות הייתה שומרת בצק כדי שתפריש ממנו אישה שהגיעה שעתה ללדת. וידועות היו חלותיה של שרה כסגולה בדוקה ומוכחת ללידה קלה. ופעמים רבות ילדו המפרישות מחלותיה עוד קודם שהגיעו לבית החולים ביקור חולים. אפילו הרופאים בבית החולים שמעו שמעה, והיו מבקשים לשלוח אליה את כל הנשים המקשות ללדת. ואלמלא היו חלותיה קצובות, אפשר שקללת "בעצב תלדי בנים" הייתה עוברת מן העולם.

לאחר שהופרשו החלות הייתה עורכת שרה בצקה ומסדרתו בתבניות ענק שהביאה אתמול מבעוד יום ממאפיתו של אברהמי. תנורי אפיה ביתיים לא היו באותם ימים בירושלים, ומי שחשקה נפשו לאפות, מוכרח היה לכתת רגליו עד למאפיה ששכנה במרחק עשרים דקות הליכה.

שני נסים נעשו לשרה בלכתה למאפיה. הנס הראשון: מעולם לא נצטרכה לעזרת איש. את התבניות הגדולות והכבדות תמיד סחבה לבד. לימים לאחר שהחליקה בשלג ושברה את רגלה, הוצרכה להסתייע בעגלת תינוק. אך גם אז לא הייתה צריכה עזרה מאיש.

הנס השני: אע"פ שהייתה פוסעת פסיעות עדינות, תמיד נעשתה לה קפיצת הדרך, והייתה מגיעה למאפייה תוך פחות מעשר דקות.

מי שלא ראה את שרה חוזרת מהמאפיה עם הלחמניות והכעכים שאפתה, לא ראה מחזה נאה מימיו.

נראית הייתה ככהן גדול בצאתו מבין קודשי הקודשים, "כדמות הקשת בתוך הענן.... כזר הנתון על מצח מלך .... ככוכב הנוגה בגבול מזרח .... " נראתה באותה שעה.

ועדת אנשים ליוו את שרה בצאתה בשלום ועם לחמניות וכעכים תפוחים ממאפייתו של אברהמי.

ריחם המיוחד הנודף למרחוק של המאפים בשרו לכל אלה שנזקקו ללחמניותיה וכעכיה של שרה שהגיעה השעה לקבל את פת יומם.

ועוד נס נעשה לשרה, שמעולם לא חסרו לה לחמניות וכעכים. והיו פעמים רבות שאף אנחנו ילדי השכונה זכינו לטעום מאותם כעכים, שטעמם כטעם צפיחית בדבש, ולשד השמן, זה טעם שלעולם אין יכול אתה לשכוח.

עוד לא התחלנו לספר אחד משישים ממעשיה ותבשיליה של שרה. גם לא הזכרנו את המעשה בסוסתו של ליזר העגלון אישה, וכמה נצטערו ובכו ילדי שכונתנו ביום שנמכרה הסוסה. גם לא הזכרנו בעלי חסדים אחרים שהיו בעירנו. ומה נעשה ששעתנו דוחקת, ועוד מעט יגיע זמן קריאת שמע של שחרית (בתפילת ותיקין).

ובע"ה עוד נשוב ונספר .....