האתון – הדרך אל האמת

ד"ר גתית שמעון

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

חיות, על פי רוב, אינן נושא שמרבה המקרא להתעסק בו; להוציא את הנחש הבראשיתי מגן עדן, היונה מתיבת נוח ומכות ארבה וערוב, קשה להיזכר בהתייחסות מקיפה או פרטנית לחיה מסוימת המשחקת תפקיד מרכזי.

זאת, להוציא כמובן, את אתון בלעם.

מה יש בו, במקרה האתון, שהיה כה נחוץ לבלעם ולסיפורו?

ביקורם הראשון של נציגי בלק אצל בלעם מסתיים בלא תוצאות; מפני הוראתו המפורשת של הקב"ה, נאסר על בלעם להצטרף אל חברי המשלחת או לקלל את עם ישראל המבורך.

בלעם מקיים בצייתנות את אשר צווה ומשיב את פני השליחים ריקם.

בלק העיקש מסרב להסתפק בתשובתו השלילית של הקוסם ושולח משלחת שנייה המורכבת מנציגים חשובים יותר, אך גם הם אינם יכולים להסיטו מנאמנותו לצו ההחלטי של הקב"ה. אומנם זו הפעם

מניח הקב"ה לבלעם להצטרף אל קוראיו ולצאת אל הדרך אך בתקיפות הוא מתרה בו שלא יפעל אלא מתוך רשותו, ולא ידבר אלא את הדברים אשר ישים בפיו.

צייתנותו של בלעם מתממשת בצורה החלטית, ללא עוררין או שאלות. גם אם הוא עצמו היה מעדיף לנהוג אחרת, לקלל את ישראל ולהרוויח כסף וכבוד רב בעבור כישוריו המאגיים, הוא אינו סותר את נאמנותו לדבר ה'.

מקרה האתון מצטייר אפוא כאירוע חריג ואולי אף מיותר, אל מול התנהגותו העקבית של המכשף הנאמן.

יתר על כן, גם עניין השטן המשחית בדרך מצטייר כנושא תמוה; מדוע נגלה הוא תחילה בפני האתון ולא בפני בלעם ובשם איזו מטרה, שהרי ברגע הופעתו ממש מכה בלעם על חטא אי ידיעתו ומציע מיד לשוב על עקבותיו, באם רעים מעשיו בפני הקב"ה, על אף שהעניק לו את אישור ההליכה מלכתחילה.

האתון רואה את מה שהמכשף רב העוצמה אינו רואה. על אף הפרדוכס הברור שבכך, האתון אינה מוכיחה את אדונה, אינה מגמדת את כוחותיו או לועגת לו על חסרונו הרגעי והמגוחך. ההפך הוא הנכון; האתון פותחת את פיה רק כדי לכאוב את כאב המכות אשר הכה אותה. לא בהאשמה והתנשאות, אלא מתוך עלבון וצער. בלעם אינו משתומם אל מול פתחון הפה של בהמתו. הוא אף מוכיח אותה על אי צייתנותה והתנהגותה הנתפסת כנפשעת בעיניו. את מעשה ההגנה שלה הוא מפרש כנזק נגדו, עליו היה מוסיף עונשים קשים מאלה שכבר העניק לה. האתון מאששת את נאמנותה העקבית כלפי אדונה. בלעם מאשר את דבריה אך אינו מצטער על שהכה אותה ואינו מבקש להבין את מעשיה, השונים כל כך מהתנהגותה עד כה. בנקודה זו – רגע התוכחה הקשה על המעשה הטוב - מסלק הקב"ה את עיוורנו של בלעם ומקרה האתון נשכח כמו לא היה.

רש"י עמד על הניגוד שבין מעשי בלעם למעשי אברהם: "ויחבוש את אתנו - מכאן שהשנאה מקלקלת את השורה שחבש הוא בעצמו, אמר הקב"ה רשע כבר קדמך אברהם אביהם שנאמר (בראשית כ"ב) וישכם אברהם בבקר ויחבוש את חמורו" (רש"י, במדבר כ"ב, כ"א).

אך אברהם חובש חמור ואילו בלעם – אתון.

אפשר ואין בכך ממש, שהרי אתון, כחמור, הייתה בהמת משא מקובלת ומצויה באותם ימים. ואף על פי כן, השימוש בחמור כבהמת משא נפוץ ושכיח במקרא בהזדמנויות מגוונות. מלבד אברהם רוכבים עליו ציפורה ובניה (שמות ד', כ'), עכסה בת עתניאל בן קנז (יהושע ט"ו, י"ח), אביגיל אשת נבל הכרמלי (שמואל א' כ"ה, כ"ג), אחיתופל (שמואל ב' י"ז כ"ג) ומפיבשת בן שאול (שמואל ב' י"ט, כ"ז).

השימוש באתון לעומת זאת נשנה רק פעמיים – בעניינו של בלעם ובעניינו של שאול.

האתונות הן הנושא המרכזי בסיפורו של שאול; הוא מחפשן ומחפשן במשך פרק זמן ארוך, עד שהוא חושש שתתעורר דאגתו של אביו קיש עליו במקום על הבהמות האובדות: "הֵמָּה בָּאוּ בְּאֶרֶץ צוּף וְשָׁאוּל אָמַר לְנַעֲרוֹ אֲשֶׁר עִמּוֹ לְכָה וְנָשׁוּבָה פֶּן יֶחְדַּל אָבִי מִן הָאֲתֹנוֹת וְדָאַג לָנוּ. וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּה-נָא אִישׁ-אֱלֹהִים בָּעִיר הַזֹּאת וְהָאִישׁ נִכְבָּד כֹּל אֲשֶׁר יְדַבֵּר בּוֹא יָבוֹא; עַתָּה נֵלְכָה שָּׁם אוּלַי יַגִּיד לָנוּ אֶת דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר הָלַכְנוּ עָלֶיהָ" (שמואל א', ט', ה' – ו').

מהלך עניינים זה, המתרחש כאמור הודות לאתונות, הוא שמביא את שאול אל שמואל, כמו מגיש לנביא את מלכם הנבחר של ישראל על מגש של כסף, ללא כל מאמץ.

מקומן של האתונות אינו נפקד גם בהמשך ושמואל מקפיד להרגיע את שאול בדבר עובדת מציאתן:

"וְלָאֲתֹנוֹת הָאֹבְדוֹת לְךָ הַיּוֹם שְׁלֹשֶׁת הַיָּמִים אַל תָּשֶׂם אֶת לִבְּךָ לָהֶם כִּי נִמְצָאוּ... " (שמואל א' ט', כ').

שאול הינו בחור פשוט ועניו. כבר בראשית הדברים מעיד המקרא על היותו "בָּחוּר וָטוֹב וְאֵין אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל טוֹב מִמֶּנּוּ מִשִּׁכְמוֹ וָמַעְלָה גָּבֹהַּ מִכָּל-הָעָם" (שמואל א', ט', ב'). חיפושו העקבי והנחוש אחר האתונות, החשש מפני הדאגה שעלולים מאמציו המסורים לעולל לאביו מעידים שניהם על אכפתיות ורגישות.

אם משה ודוד היו רועי צאן קודם שנבחרו לתפקידם, בחזקת משרה המעידה על אישיות המתאימה לגודל התפקיד, הרי ששאול נמדד (גם) בזכות היותו מחפש האתונות.

שמואל נדרש מעט "להכריח" את שאול המתנער, המתקשה לקבל את דבר המלכתו למלכות. בשונה מבלעם ומן המוניטין שצבר לו במרוצת שנותיו, דבר בחייו של שאול לא הכין אותו למשרה רבת המעלה שאליה התמנה במהלך יממה אחת. ולא בכדי.

בלעם שלפני מקרה האתון הוא כבלעם שלאחר המקרה; כשבאים אליו מלאכי בלק בראשונה, מורה לו הקב"ה – לֹא תֵלֵךְ עִמָּהֶם" ומוסיף" "לֹא תָאֹר אֶת הָעָם כִּי בָרוּךְ הוּא" (במדבר כ"ב, י"ב). בלעם אומנם מסרב להתלוות לזקני מואב ומתרץ את סיבתו בסירובו של הקב"ה, אך את עובדת היות עם ישראל עם מבורך אין הוא טורח לציין.

בבואם של חברי המשלחת השנייה, מנסה בלעם שוב את מזלו; הוא זוכר היטב את תשובתו הקב"ה מניסיונם הראשון, אך אף על פי כן מזמין את הזקנים המכובדים לבלות במחציתו את הלילה, שמא יקבל דברי נבואה חדשים, שונים.

גם לאחר שהגיע בלעם אל בלק ובניגוד להצהרותיו כי כל מעשיו ודיבוריו באים לו מאת ה', עדיין מנסה הוא - בשלושה ניסיונות - לקלל את ישראל.

רצונו האישי של בלעם מתברר בין השיטין וניכר כי קיימת חפיפה בין רצונו לבין רצון בלק: בלעם חפץ לקלל, אך רצונו של הקב"ה כופה עליו לנהוג שלא על פי דעתו. וכך, על אף היענותו של הקוסם רב העוצמה, רצונו של הקב"ה ניצח והמקלל הופך מברך.

אל מול שלושת ניסיונותיו הכושלים של בלעם לקלל את ישראל ניצבים שלושת ניסיונותיו הכושלים להבין את מעשי האתון. שאלתה – "וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם מֶה-עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים" (במדבר כ"ב, כ"ח) ותשובתה – " הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה" (שם, ל') מבטאות את המובן מאליו: לא די בכך שאתה, הקוסם הגדול, אינך רואה את מה שאני, בהמה פשוטה רואה, עוד מוסיף אתה לזלזל במה שידוע לך אודותיי? האומנם תוכל לחשוד בי, אתון מסורה ונאמנה, כי אנהג בך באופן שאינו הגון, שאינו דומה לאופן שבו נהגתי בך עד כה?

לצורך ראייה כזו לא דרושים ניסים. דרושה רק הבנה. אך בלעם אינו מבין. כשמופיע המלאך לפניו הוא נופל על פניו, מלא חרטה, מציע מיד לשוב על עקבותיו. אך הוא אינו שב. הוא מוסיף במסע קללותיו, נעתר שוב ושוב לרצון בלק, מחפש שוב ושוב אחר דרך חדשה, אחרת, זווית אפשרית שטרם נוסתה.

פרשת האתון יכולה הייתה להיות קו פרשת המים, הרגע המכונן שבין התנהגות אחת לאחרת; בלעם ניצב לבד מול הבהמה המדברת. אין איש שומע אותו, אין איש מודע למתרחש. אילו היה מבין את חומרתו הגדולה של האירוע היה יכול לחזור בו מבלי שאיש היה יודע כי שינה את דעתו. אך בלעם כועס על האתון המסיטה אותו שוב ושוב מן הדרך, אליה הוא יוצא בעיוורון רצונו ותאוותו.

מקרה האתון החומרי, המציאותי, יכול היה לשמש לו כמין פתח, חלון הזדמנות שבו היה יכול לבחון את עצמו לאור הנסיבות החדשות בשטח. אך בלעם אינו עושה כן. הוא אינו משנה - לא את דרכיו, לא את התנהגותו ולא את יחסו – לא כלפי האתון ולא כלפי ישראל.

אצל שאול קורה אותו המקרה, אך באופן אחר לגמרי:

וַיֹּאמֶר דּוֹד שָׁאוּל הַגִּידָה נָּא לִי מָה אָמַר לָכֶם שְׁמוּאֵל. וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל-דּוֹדוֹ הַגֵּד הִגִּיד לָנוּ כִּי נִמְצְאוּ הָאֲתֹנוֹת וְאֶת דְּבַר הַמְּלוּכָה לֹא הִגִּיד לוֹ אֲשֶׁר אָמַר שְׁמוּאֵל" (שמואל א' י', י"ד – ט"ז).

שאול מבין כי נפל דבר. הוא מזהה את הקו המשמעותי שנחצה בחייו באמצעות האתונות; הבחור הטוב, הגבוה, אינו עוד רק צאצא לשושלת ארוכה ומפורטת מאוד, בן למשפחה הקטנה ביותר משבט בנימין, כפי שהיה בתחילת הפרק. המסע אליו יצא בזכות האתונות האובדות הביא אותו אל ייעודו האמיתי - מלכה הנבחר של ישראל, מנהיג העם.

שאול מבין את השינוי שנשאו האתונות עבורו ומשתנה עקב כך.

בלעם נסמך על כוחו, נסמך על כשפיו, נעול בכוונותיו, רצונותיו ומעלים עין בפני המציאות המורה והמוכיחה אותו אחרת, גם כשהוכחה זו באה באופן הבלתי טבעי והשכיח, מפי האתון בכבודה ובעצמה.

השימוש באתון מעלה ומחדד את ההבנה בפני בלעם כי יציאתו לדרך לא באה כדי לאפשר לו לקלל את ישראל – על אף שהייתה זו כוונתו - אלא כדי להוכיח את עוצמתו וגדולתו של העם, את גודל הגנתו הבאה לו מידי הקב"ה, בו הוא מאמין ולו הוא מציית באופן מלא. בלעם הגדול אינו רואה את מה שרואה אתון פשוטה אך חמור מכך – אף כשמוכיחים אותו הוא אינו מבין את עומק התוכחה וממשיך בדרכו כמקודם.

האתון היא סמל, סמל לחיפוש אחר מה שנראה על פניו כדבר הנכון והרצוי, אך למעשה אינו אלא אמצעי לגילוי הדבר האמיתי אותו היה צריך לבקש להשיג.

האדם היוצא אל הדרך, מונע מכוח הרצון להשיג מטרה נכספת כלשהי. תכלית זו היא שמניעה אותו, דוחפת אותו, מדרבנת אותו להתקדם ולהתמיד, על אף הקשיים שייקרו בדרכו. אך יש פעמים בהם הדרך מובילה למקום אחר, שונה מהיעד אליו שאף האדם להגיע. אל הטוב האמיתי, לא אלא הטוב המצטייר ככזה.

מקרה בלעם ושאול, זה שהצליח וזה שנכשל, מעיד כי לעתים המטרה הראשונית אינה אלא תנאי הכרחי ונדרש. אילו ידע זאת האדם מלכתחילה, אפשר ולא היה יוצא לדרך כלל, שהרי הרצון להשגת מטרתו היה כה נחוש, שכל סטייה ממנו, כל ויתור לטובת יעד אחר, היה נדחה על הסף; האומנם היה יוצא בלעם במסע לברך את ישראל? האומנם היה מגיע שאול העניו, המצטנע, לפתחו של שמואל הרואה, אלמלא היה נדרש לכך מפני דאגתו הגדולה לאביו ולאתונות האובדות?

המטרה האמיתית מתבררת רק מתוך המעשה, לא מלכתחילה. ידיעתה מבעוד מועד תהיה החמצה ברורה של הרעיון כולו.

הדרך מלמדת את האדם להכיר בערכו הנכון של מה שיועד לו - באם יהיה פתוח וסבלן דיו להבין את הכיוון אליו מובילה אותו האתון: בהמת משא, שבשונה מהחמור, נושאת על גבה לא רק חומר אלא גם רעיון חזק ואיתן.