מ'הכי אחי' עד 'הכי הכי'

יעקב עציון

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

"הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?" (במדבר לב ו)

בדיחה החביבה על מורים ללשון מספרת על משלחת מחקר אמריקנית שהגיעה לישראל במטרה לגלות האם ה"א השאלה המקראית עדיין נמצאת בשימוש בעברית המדוברת.
לאחר שהסתובבו החוקרים בארץ וביקרו בין השאר בשוק מחנה-יהודה, הגיעו הם למסקנה הבאה: ה"א השאלה שרדה – אך שינתה את מיקומה ועברה לסוף המשפט. במקום לשאול "ההבנת את הדבר?", בעברית החדשה אומרים: "אתה הבנת את זה, הא?".

הבן יקיר?
אכן, בעברית המקרא מופיעה ה"א השאלה פעמים רבות מספור, החל מן השאלה הרטורית שהופנתה לאדם הראשון - "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?" – בפתח בראשית, ועד לדברי ההתפארות המובאים בשם סנחריב בסיום ספר דברי הימים – "הֲיָכוֹל יָכְלוּ אֱלֹהֵי גּוֹיֵ הָאֲרָצוֹת לְהַצִּיל אֶת אַרְצָם מִיָּדִי?". אף בפרשתנו מופיעה ה"א השאלה, בשאלתו הנוקבת של משה לבני גד וראובן: "הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?".
ה"א השאלה אמנם רווחת במקראות, אך היא מועטה בהרבה מאחותה הבכירה – ה"א היידוע (על פי דיווחי תוכנת המחשב, ה"א השאלה מופיעה כ-750 פעמים בתנ"ך, בעוד ה"א היידוע נמנית קרוב ל-24 אלף פעמים).
אף ששתי אותיות הה"א נהגות על ידינו בצורה זהה (ha) – ניקודן שונה. ה"א השאלה מנוקדת דרך כלל בחטף פתח, בעוד ה"א היידוע נְקודה פתח (איננו מתייחסים כאן לשינויים שחלים לפני עיצורים גרוניים). הבדל נוסף הוא שבעיצור שאחר ה"א היידוע יבוא דגש – בעוד אחר ה"א השאלה תהא ברוב המקרים אות רפה. דוגמה ידועה לדבר – רבים משתבשים בקריאת הפסוק מירמיהו המנוסח בסגנון שאלה - "הֲבֵן יַקִּיר לִי אֶפְרַיִם, אִם יֶלֶד שַׁעֲשֻׁעִים, כִּי מִדֵּי דַבְּרִי בּוֹ זָכֹר אֶזְכְּרֶנּוּ עוֹד" - וקוראים (או מתחזנים) "הַבֵּן יַקִּיר", בבי"ת דגושה, שלא ככתוב.

הראית איזה יופי
בעברית המאוחרת יותר הלכה וירדה קרנה של ה"א השאלה, ובמשנה היא נמצאת פעמים מועטות (דוגמה שלא מעידה על הכלל: במסכת ראש השנה נאמר שרבן גמליאל היה מראה "דמות צורות לבנות" לעדים שראו את הירח החדש, ושואל אותם: "הכזה ראית או כזה?").
איך שאלו אפוא בלשון המשנה? במקרים רבים הושמטה הה"א, כמו בעברית הישראלית, או הוחלפה במילות שאלה כגון "וכי" או "וכי אפשר". בספרו המקיף על לשון המקרא ולשון חכמים מביא אבא בנדויד, כדרכו, דוגמה נאה שבה ישנו מעין תרגום של הצורה המקראית לצורה השגורה בלשון חז"ל. במדרש מכילתא דר' ישמעאל (בשלח) מובא הפסוק מאיוב "היגאה גומא בלא ביצה, ישגא אחו בלי מים?", והדרשן חוזר עליו בעברית חז"לית: "וכי איפשר לגומא זה להתגדל בלא ביצה ובלא מים... כך אי איפשר לישראל בלא תורה".
אף בלשוננו כיום, דומה שאין משתמשים בה"א השאלה אלא בדיבור המנוסח בכוונה תחילה כדרך המקרא, או בלשון השירה ("הראית איזה יופי").
למרות האמור, ישנן צורות ה"א השאלה שנטמעו בלשון ואנו משתמשים בהן דרך שגרה, מבלי לתת דעתנו על כך שהחלו דרכן כסימן שאלה קדום. כך למשל במילים "הלא", "האם" – וכן בצורה הרווחת "הכי".
נרחיב מעט בעניינה של "הכי" זאת, שדומה כי התרחקה 'הכי הרבה' ממקורה מבין המילים הנזכרות.

הכי נכבד
חמש פעמים נמצאת המילה "הכי" בתנ"ך, שתיים מתוכן בהקשר ליעקב אבינו. כששב עשו מצידו ומגלה כי ניטלה ברכתו, צועק הוא צעקה גדולה ואומר: "הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם, אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי". פעם שנייה נזכרת המילה הכי בדברי לבן הארמי ליעקב אבינו לאחר שבא יעקב לחרן: "הֲכִי אָחִי אַתָּה וַעֲבַדְתַּנִי חִנָּם, הַגִּידָה לִּי מַה מַּשְׂכֻּרְתֶּךָ". בשתי הפעמים הללו מתפרשת הצורה "הכי" לכאורה כצירוף של ה"א השאלה ושל מילת הקישור "כי". עשו שואל: 'הבגלל שנקרא שמו יעקב הוא מעקבני זה פעמיים?', ולבן תמֵהַּ: 'הרי אחי אתה, ותעבדני חינם?' (או אפשרות אחרת: 'הבגלל שאחי אתה תעבדני חינם?').
איך נולד אפוא המשמע העדכני של המילה "הכי", כמו בצירופים "הכי גבוה", "הכי טוב" או "קרבי זה הכי אחי"?
התשובה נעוצה בגיבור דוד אבישי בן צרויה, שעליו נאמר בספר שמואל ב: "מִן הַשְּׁלֹשָׁה הֲכִי נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר, וְעַד הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא" (פרק כ"ג). הפסוקים באותו פרק קשים מעט להבנה, ונחלקו פרשנים בהסברים המפורטים של דרגות הגיבורים ושל חלוקתם, אך נראה שהצירוף "הכי נכבד" פירושו "אמנם נכבד", "אכן נכבד". בספר דברי הימים מופיעה רשימה מקבילה של הגיבורים אשר לדוד, ושם נאמר על אבישי: "מִן הַשְּׁלוֹשָׁה בַשְּׁנַיִם נִכְבָּד וַיְהִי לָהֶם לְשָׂר, וְעַד הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא". מספר פסוקים אחר כך נאמר על בניהו בן יהוידע: "מִן הַשְּׁלוֹשִׁים הִנּוֹ נִכְבָּד הוּא וְאֶל הַשְּׁלוֹשָׁה לֹא בָא", בעוד במקבילה בספר שמואל נאמר לגביו: "מִן הַשְּׁלֹשִׁים נִכְבָּד וְאֶל הַשְּׁלֹשָׁה לֹא בָא". מכל זאת עולה לכאורה שהמילה "הכי" שלפנינו הינה מילת אישור, כדוגמת המילה "הנו" שבדברי הימים.
ואכן, בתרגום אונקלוס לבראשית מתורגמת המילה "הכי" שבדברי עשו ("הכי קרא שמו יעקב") לא כשאלה, אלא בניחותא – "יָאוּת קרא שמיה יעקב", היינו: "בצדק נקרא שמו יעקב, שהרי מעקבני הוא פעמיים". אף התרגום הארמי הארצישראלי (ניאופיטי) מתרגם ברוח זו: "הא מן קושטא איתקרי שמה יעקב".
כלומר, קיימת הייתה מסורת פירוש שהבינה את המילה "הכי" במשמעות אישור וחיזוק.

שלושת גיבורי השיר
במקורות חז"ל, בדומה לה"א השאלה עצמה, המילה "הכי" נעדרת – אך היא שבה לשימוש, גם אם מצומצם, בלשון הפייטנים ובפרט בשירת ספרד. המשוררים הספרדים כתבו רבים משיריהם כנודע במשקל מדוקדק, בהשראת השירה הערבית שנחשבה לשירה הקלאסית והיוקרתית של הזמן.
המשקלים הספרדיים התבססו על שילובים שונים של התנועות הארוכות והחטפים, ופעמים הרבה נזקקו המשוררים למילים הבנויות מחטף ומתנועה ארוכה ('יתד') לתיקון המשקל. כך נשלפה מן המקרא המילה הנדירה "הֲכִי", ושולבה לא מעט בפיוטים במקומות הנצרכים כמילת מילוי במקום המילה "כי" או במשמעות "אכן, אמנם".
נדגים דברינו בקטע שָׁקוּל מספר מחברותיו של יהודה אלחריזי, 'תחכמוני'. בפרק האחרון של הספר, הנקרא "מחברת פרחי השירים", הוא מלקט שירים קצרים בנושאים מגוונים שכתבם לאורך השנים. באחד הקטעים בפרק כתב כך (עמ' 584 במהדורת יהלום-קצומטה):
"ועוד עשיתי על העניין הזה וזכרתי שלושת גיבורי השיר אשר היו בספרד:
אֲבוֹת הַשִּׁיר שְׁלֹמֹה עִם יְהוּדָה
וּמֹשֶׁה זָרְחָה שִׁמְשָׁם בְּמַעְרָב,
הֲכִי מָצְאוּ בְּדוֹרוֹתָם נְדִיבִים
וּמָכְרוּ אֶת פְּנִינֵיהֶם בְּהוֹן רָב,
וְנִבְרֵאתִי אֲנִי עֵת אָבְדוּ כָל
נְדִיבֵי לֵב וּבָא שִׁמְשָׁם וְעָרַב,
וְהֵמָה מָצְאוּ נַחְלֵי עֲדָנִים
וּמָצָאתִי אֲנִי חוֹרֶב וְשָׁרָב".

המשורר מעלה על נס כאן את 'שלושת הגיבורים' שקדמוהו – שלמה אבן גבירול, יהודה הלוי ומשה אבן עזרא – ומציין את הנדיבים שאפשרו לשמשם לזרוח במערב (היינו בספרד שנתפסה כקצה העולם המיושב) - תוך השוואה לגורלו הוא שלא שפר עליו. ניתן לראות כי כל השורות בשיר מתחילות בחטף או בשווא נע (ו"ו שרוקה נחשבת גם היא כחטף לעניין זה), ולכן השתמש המשורר במילה "הכי" תחת "כי", לתיקון המשקל.
ועדיין, יש לברר היאך קיבלה המילה הכי את משמעה העדכני כמעצימה שמות תואר. כפי שכתבנו, אחראי לכך הצירוף "הכי נכבד" האמור באבישי. בספרות הרבנית, כנודע, מקובל מאוד השימוש בצירופים מקראיים כמליצות, אף - ולעתים דווקא – כשהם מוצָאים מהקשרם וממשמעם הראשוני. כך, פעמים הרבה השתמשו הכותבים בצירוף "הכי נכבד" כלשון שבח לאדם או לעניין מסוים. כיוון שהמשמעות שבפסוק היא "נכבד ביותר", נדבקה למילה "הכי" משמעות ההפלגה וההעצמה, והחלו להשתמש בה אף לפני שמות תואר אחרים במשמעות זו – "הכי יקר", "הכי נעלה" וכדומה.
נדגים קצרות את התהליך. ר' דוד פראדו דן בספר השו"ת שלו ('מכתם לדוד') בתוקפם של צומות החורבן, וכותב בין השאר: "ג' בתשרי וי' בטבת וי"ז בתמוז אינם חייבים מן הדין הגמור... [ובהם] צריכין אנחנו להתענות משום 'אל תטוש תורת אמך', אבל תשעה באב שאני... מן השלשה הכי נכבד שהכביד צער"ו והרי הוא חייב מן הדין הגמור".
ר' דוד, שעלה בערוב ימיו מסראייבו לירושלים (בשנת תקמ"ב, 1782), משתמש בפסוק משמואל ב' כמליצה על מנת לבטא את חומרתו של צום תשעה באב, שהכביד צערו (רמיזה לאָמור על הנזיר במשניות: "הכביד שערו") יתר על שאר הצומות.
כאן עדיין מוצמדת המילה "הכי" ל"נכבד". במאה ה-19 כבר ניתן להיתקל בצירופים כמו "הכי טוב" ו"הכי חשוב", וכך נפתח הפתח לשימוש חופשי ב"הכי", עד ה"הכי אחי" של גולני. היו שערערו על תקינות הצורה – ח"נ ביאליק למשל הציע לאסור את השימוש ב"הכי טוב" ולהשתמש במקומו בצורות כ"הטוב ביותר", "טוב שב-" (כך ב'לשוננו א', שנת תרפ"ט, עמ' 79) – אך הצורה השתגרה היטב, ואף שעדיין אינה נחשבת תקנית לחלוטין - בלשון הדיבור היא לבטח הרווחת ביותר מחלופותיה – כלומר הכי רווחת.

לעיון נוסף – ניסן ברגגרין, לשוננו לעם ה', מחזור ג-ד, עמ' 13; מרדכי בן אשר, התגבשות הדקדוק הנורמטיבי בעברית החדשה, עמ' 40