לאכול שטרודל בכרך

יעקב עציון

גיליון מס' 43 - אב תשע"א * 8/11

"וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים" (במדבר יג יט)

"תביא לי בבקשה את כְרַך ג' של האנציקלופדיה". דומה שמשפט כעין זה יכול להישמע לרוב, ולא רק בקרב מי שאינם מקפידים בלשונם.
אם נעיין במילונים, נראה שהצורה התקנית היא "כֶּרֶך" ולא "כְּרַך". מדוע אפוא נשמעת הצורה "כְּרַך"? ניתן להציע שתי תשובות לכך: ראשית, צורת הרבים של המילה "כֶּרֶך" היא "כְּרָכִים" – כשם שרבים של מֶלֶך הם מְלָכִים ושל כֶּתֶר הם כְּתָרִים – ולכן בגזִירה לאחור מצורת הרבים ניתן להשמיט את הסיומת "יִם" ולהישאר עם הצורה "כְּרַך" (כדוגמת המילה סְבָך, שצורת הרבים שלה זהה – סְבָכִים).
סיבה שנייה לשימוש ב"כרך" היא שאכן ישנה מילה כזו בעברית – כרך שפירושו עיר גדולה.
נעקוב קצרות אחר השורש כר"ך, ואחר כמה עניינים הכרוכים בעקביו. במקרא נמצאֵנו פעם יחידה במגילת אסתר, בלבושו ההדור של מרדכי היוצא מלפני המלך: "וּמָרְדֳּכַי יָצָא מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ בִּלְבוּשׁ מַלְכוּת תְּכֵלֶת וָחוּר וַעֲטֶרֶת זָהָב גְּדוֹלָה וְתַכְרִיךְ בּוּץ וְאַרְגָּמָן" (פרק ח'). בעברית המאוחרת יותר, כידוע, קיבלו התכריכים גוון אחר, ויוחדו למי ש"יוצא מלפני המלך" ומלפני הבריות כולם בדרכו האחרונה.
על כל פנים, לא מקרה הוא שהופעתו היחידה של השורש כר"ך מזדמנת דווקא במגילת אסתר, שכן בניגוד לעברית - בארמית השורש כר"ך הוא מצוי למדי.
כמה וכמה מילים שהגיעו לעברית מן הארמית מופיעות בעברית המקרא רק במגילת אסתר, כדוגמת 'נזק' או 'להושיט', ונראה כי אף השורש כר"ך שייך למשפחה זו.
בתרגום אונקלוס מופיע לרוב השורש כר"ך – הן בהקשר פעולת כריכה ועיטוף, והן בהקשר של ערים ומבצרים. בפרשתנו מתבקשים התרים את הארץ בין השאר לבדוק את מצב הביצורים של ערי הארץ – "וּמָה הֶעָרִים אֲשֶׁר הוּא יוֹשֵׁב בָּהֵנָּה הַבְּמַחֲנִים אִם בְּמִבְצָרִים". אונקלוס מתרגם זאת כך: "ומא קִרְוַיָּא דְּהוּא יָתֵיב בְּהוֹן הַבְּפַצְחִין אִם בְּכַרְכִּין". פצחין הם מחנות פתוחים, ללא ביצורים והגנות, ואילו כרכין הם מבצרים המוקפים חומה.

בכרך אחד
הסברה נותנת כי המילה כרך במובן עיר בצורה קשורה להיותה של החומה כורכת ומקיפה את העיר, אך על פי מילונאים שונים מקור המילה הארמית כרך דווקא ביוונית, שבה charox פירושו מבצר.
על כל פנים, השורש כר"ך משמש לרוב בלשון חכמים – בעקבות הארמית - במובן עטיפה והקפה. לדוגמה, במסכת שבת מובא כי במקרה ששכחו להכין תחבושת לברית מילה שהתקיימה בשבת, ואין תחבושת מוכנה בחצר, "כורך על אצבעו ומביא אפילו מחצר אחרת".
וכשם שכורכים תחבושת, כך היו כורכים גם דברי מאכל. הכול מכירים את מנהגו של הלל הזקן, שהיה כורך בזמן הבית פסח, מצה ומרור, ואוכלם יחדיו. כיוון שדרך אכילה רגילה הייתה לאכול לחם כרוך שבתוכו דבר מה – בארמית הפך הצירוף "כרך ריפתא" (כרך לחם) לשם נרדף לאכילה בכלל.
ולא רק מאכלים כורכים - כיוון שספרים של אבותינו מגילות היו, נקראה כל מגילה שנכרכה לעצמה בשם כֶּרֶך – וכך נשמר השם עד כרכי המילונים של ימינו (אף המילה האנגלית המקבילה – volume – יסודה בפועל לטיני שמשמעו לגלול ולכרוך).
לימים, פעולת הכריכה שיסודה בעיטוף והקפה התרחבה וכללה כל צירוף של כמה דברים יחד. כך, המונח "בכרך אחד" משמעו בלשון חכמים "בבת אחת", מעין 'במכה אחת' של ימינו. כך למשל נאמר על השותה ארבע כוסות בפסח – "אפילו שתיין בכרך אחד יצא" (תלמוד ירושלמי שבת פ"ח).
הגמרא במסכת בבא מציעא מלמדת כי מי שמוצא ספרים ואינו יודע של מי הם חייב לשומרם, וכדי שלא ייפגמו עליו לעשות בהם שימוש מפעם לפעם. ברם, אין לו להשתמש בספרים כבשלו, ועליו להיזהר: "לא יקרא פרשה וישנה, ולא יקרא בו פרשה ויתרגם, ולא יפתח בו יותר משלושה דפין, ולא יקראו בו שלשה בני אדם בכרך אחד". במילונים שונים הביאו את המובאה הזו כדוגמה למשמע 'כרך' - מגילת ספר אחת – אך נראה ברור כי כוונת הגמרא היא שלא יקראו בו שלושה יחד, בחברותא – שכן כך עלול הספר להימשך אנה ואנה ולהיפגם.
מימרא חז"לית אחרת הנוגעת לכרך ודומה שלא הובנה כצורתה מובאת במדרש בראשית רבה, ועוסקת ביצר הרע שלא חדל מניסיונותיו להפיל את האדם ברשתו: "בנוהג שבעולם אדם גדל עם חברו שתים שלוש שנים בכרך והוא קושר לו אהבה, וזה גדל עם אדם מנערותו ועד זקנותו, אם מצא בתוך שבעים הוא מפילו, בתוך שמונים הוא מפילו". אף כאן, ישנם מילונאים שהביאו דוגמה הזו תחת הערך "כרך" שפירושו עיר גדולה, אך נראה ברור כי כוונת הדרשן היא למי שגר עם חברו בצוותא ובקרבה – ולאו דווקא בעיר הגדולה.
אגב, נעיר כי החלוקה החדה שערכנו בין שני הכרכים – הספר והעיר – אינה מקובלת על כל מסורות הלשון. במסורת התימנית, לדוגמה, שני הכרכים נהגים בצורה זהה – כְּרָך.

זנב קוף או חדק פיל
הכול מכירים את הכריך, התחליף העברי לסנדוויץ'. השם סנדוויץ' הוא כידוע שם מקום באנגליה, שהפך לשם מאכל בעקבות מנהגו של הלורד מסנדוויץ' (על פי השמועה) לכרוך ריפתא - לאכול את מנתו כשהיא כרוכה בלחם בעודו עסוק בקלפיו.
איש הלשון יצחק אבינרי התייחס בפינת הלשון שלו בערב פסח תש"ז לסנדוויץ' ולעִברותו: "ביקשו אחדים לקרוא לסנדביטש 'הללית', בטענם שעטרת אבי כל אוכלי סנדביטשים יאה יותר להלל הזקן שהיה כורך מצה ומרור יחד, ואולם השם 'הללית' לא נתקבל, וטוב שלא נתקבל, כי לראשו של הלל יש לשית עטרה נאה יותר שתהא הולמתו, להבדיל מן סנדביטש שהיה שטוף במשחק קלפים ולפיכך לא היה סיפק בידו לאכול את ארוחתו במנוחה".
אבינרי מזכיר בהמשך טורו את ה"כריך", שעלה לדבריו על שולחן העברית לראשונה בתרצ"א (1930), וכן הצעות אחרות כגון "כריכה" או "כרוכית". ואמנם, ה"כרוכית" נזכרת כבר במילון ועד הלשון למונחי כלכלת בית משנת תרע"ג (1913) – אך לא כתחליף לכריך אלא ל'סטרודל' הגרמני (כעבור 20 שנה הציע ועד הלשון לקרוא למין המאפה בשם המקראי 'צפיחית').
כיום, כידוע, הפכה הכרוכית למפורסמת, בשל שימושה הרווח בכתובות הדוא"ל. הצורה @ נדמתה לראשוני המשתמשים בה כשטרודל (שפירוש שמו בגרמנית 'מערבולת'), וכך נשלפה הכרוכית מהמדפים האחוריים של המאפייה והיא נשמעת לרוב.
הסימן @ עצמו הגיע לכתובות הדוא"ל בשל שימושו הקודם ברשימות חשבונאיות, בתקופת מכונות הכתיבה. כשרצו לכתוב למשל 5 יחידות שכל אחת מהן עולה 20 שקלים, השתמשו בסימן @ כשהוא משמש בתפקיד המילה האנגלית at ('במחיר של'). לימים - וליתר דיוק: בדיוק לפני 40 שנים - בחר מהנדס המחשבים ששלח את הדוא"ל הראשון בעולם בסימן @ כדי לבטא את המילה at, היינו שייכותה של תיבת הדואר של הנמען למחשב או לשרת גדול יותר.
באנגלית אכן מתקרא ה-@ פשוט "at", אך בשפות העולם הוא זכה לשמות מקוריים ומגוונים לא פחות מהשטרודל: הרוסים רואים בו משום מה "כלבלב", בעוד בפי הרומנים הוא "זנב קוף" ובפי השוודים – "חדק פיל".