סיפור מהחיים: יונה שהצילה חיים

זהבה בן דב

גיליון מס' 44 - תשרי תשע"ב * 10/11

המעשה התרחש בבתי מחסה, השכונה היהודית הראשונה בתוך חומות העיר העתיקה בירושלים.

בין המשפחות שהתגוררו בשכונה, היתה משפחת ברגמן הנודעת. אבי המשפחה היה משלוחי ארץ-ישראל הראשונים שפעל בשליחות ראשי כולל הו"ד (הולנד ודייטשלנד). זה הכולל אשר בנה את שכונת בתי מחסה.

הימים – ימי מלחמת העולם הראשונה. ביישוב שרר רעב כבד. אוניות אמריקאיות עם עזרה של מזון וכסף לא הורשו לעגון בחופי הארץ, כי הטורקים חששו מריגול או מהתקפה בדרך הים. האוכל אזל. בירושלים היה המחסור כבד ביותר. זקני ירושלים מספרים על אנשים שמתו ברחובות כשבטנם נפוחה מרעב, על אנשים שליקטו גרגרי חיטה מהגללים של הסוסים של הצבא הטורקי, ועל אנשים שהלכו ברגל לפתח-תקוה ולמושבות אחרות, שמא יימצא להם אוכל, מהם מתו מרעב בדרך. גם תרופות לא היו בנמצא. החולים בני המזל הבריאו והאחרים, בעיקר ילדים, מתו מחוסר מזון ותרופות.

יום אחד סיפר לי אברהם ברטורא ז"ל, ממשפחת ברגמן, כי בהיותו ילד הוא חלה במחלה קשה. הוא קדח מחום. תרופות הסבתא כמו אמבטיה קרה ושיקויים למיניהם לא עזרו. גם ידו של הרופא קצרה מלהושיע. לפי דברי הרופא, רק כמה מנות של מרק עוף יחזקו את הילד ויתנו לו סיכוי להישאר בחיים.

בני המשפחה היו מוכנים לשלם כל סכום כדי לקנות עוף, אך עוף לא היה בנמצא. הילד הלך ונחלש, וכאן מתחיל הסיפור:

שכנים למשפחת ברגמן היו חזקיה יעקב וגולדה רוזנטל-דנציגר. חזקיה יעקב היה בנו של יצחק רוזנטל, היהודי הפרוסי הראשון שהגיע לירושלים ב-1825. אשתו, המומע גולדה, כך כינו אותה, הייתה אישה רבת פעלים: מיילדת, רוקחת צמחי מרפא, מחזירה נקעים ומנקבת חורים בתנוכי האוזניים. גם היא ניסתה לרפא את הילד בצמחי מרפא , אך הוא המשיך לקדוח.

בדירה של משפחת רוזנטל, כמו בדירות אחרות, סמוך לתקרה הגבוהה, בקיר הפונה החוצה, היה אשנב עגול לאוורור. דרכו היו יונים נכנסות, יורדות ונעמדות על כף ידה של המומע גולדה, והיא היתה מאכילה אותם. משגמרו לאכול הן היו יוצאות דרך האשנב החוצה. היא היתה קשורה ליונים וכאשר היא יצאה לעיסוקיה, הקפידה לחזור הביתה בזמן ולהאכיל את היונים. ואם אחרה לבוא היו היונים מחכות לה על השולחן.

המומע גולדה שמעה את אשר אמר הרופא על הילד החולה, ולאחר כמה שעות, להפתעת כולם, היא נכנסה לבית משפחת ברגמן, וסיר מרק עוף בידיה.

איך משיגים עוף בימים כאלה?

כאשר ראתה המומע גולדה את מצבו החמור של הילד ושמעה את אשר אמר הרופא, היא נכנסה לביתה, תפסה יונה אחת שעמדה על כף ידה, מיהרה אל השוחט, הכשירה את העוף והכינה סיר מלא מרק עוף. אכל הילד והבריא.

מה הרגישה אז המומע גולדה? איש לא ידע.

כך סיפר לי אברהם ברטורא, כיצד הצילה המומע גולדה את חייו.

המומע גולדה היתה אם סבתי, היא הבאבע גולדה, שאני נקראת על שמה. אביה, אלי' זלמן בסאן, הגיע לצפת ב-1809 במשלחת הראשונה של תלמידי הגר"א. אחרי הרעש הגדול בצפת, בו נהרגו אשתו וילדיו, הגיע לירושלים, נישא בשנית והוליד ילדים. מהם הבאבע גולדה שלי.

היא וסבא רבה, חזקיה יעקב היו בין הראשונים לקניית אדמה בפתח-תקוה. שם היתה היא הרוקחת, המטפלת , המיילדת והמבריאה. לימים חזרו ליושלים.

עוד סיפר לי אברהם ברטורא, כי אבי מורי, בנימין שטמפפר ז"ל, התגורר בימים ההם בבית הבובע. כשהיה חוזר מביקור בפתח-תקוה, סחב אבי שקי תפוזים על גבו כל הדרך עד לירושלים. תפוזים אלה שהבובע גולדה חילקה לשכנים, קיימו את משפחתו של ברטורא והשכנים ממוות ברעב.

יהי זכרם ברוך.