ואהבת לרעך כמוך: זה כלל גדול בתורה

ד"ר יוספה רחמן

גיליון מס' 2 - ניסן תשע"א * 4/11

כיצד אפשר להציג על רגל אחת תורה שלמה? האם הייתם מוכנים להציג את הדברים הקרובים ביותר ללבכם כשאתם עומדים על רגל אחת, פשוטו כמשמעו? נסו לעמוד על רגל אחת והחליטו בעצמכם אם התשובה היא כן או שמא לא.

אדם אחד איננו מסוגל לתמצת תורה ומלואה כשהוא עומד על רגל אחת, אולם תמציתה של תורת ישראל על פי הפרשנות של חז"ל.הוגשה על מגש של כסף לפני אלפים בשנים על ידי הלל הזקן ותועדה במסכת שבת, לא ע"א:

שוב מעשה בנכרי אחד שבא לפני שמאי אמר לו גיירני ע"מ שתלמדני כל התורה כולה כשאני עומד על רגל אחת דחפו באמת הבניין שבידו. בא לפני הלל גייריה, אמר לו דעלך סני לחברך לא תעביד - זו היא כל התורה כולה ואידך פירושה הוא זיל גמור.

כלומר: אמר לו: מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה - זו היא כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, לך למד.

הלל היה חכם גדול ובעל תבונה אלוקית. הוא ידע שהמשפט "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" אינו יכול להזיק לאיש, גם אם יילמד על רגל אחת, מה שאין כן המצווה למחות את עמלק ודיניה המסועפים. מצווה שכזאת אי אפשר ללמד על רגל אחת משום החשש הכבד שיפרשוה שלא כהלכה

דומה כי הכלל של הלל הוא ניסוח על דרך השלילה של הכלל המאוחר יותר שטבע רבי עקיבא: "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה". המשפט "ואהבת לרעך כמוך" אמור בספר ויקרא פרק יט, פסוק יח: "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ אֲנִי ה' ", אולם רבי עקיבא העלה אותו למדרגה גבוהה של כלל אשר חובק תורה ומלואה. יש מי שסבור שהכלל של רבי עקיבא משקף דרגה גבוהה יותר של אחווה וחברות:"מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך" מדבר רק על מה שאסור לעשות, ואילו "ואהבת לרעך כמוך" מדבר רק על מה שצריך לעשות, והוא הרבה מעבר למשתמע מהכלל "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך". הרב אריה לוין זצ"ל אמר שלגוי שבא להתגייר צריך לפתוח בדרגה הראשונה שנוסחה על ידי הלל.¹

רֵע פירושו: הזולת, מה שמכונה היום "האחר", אך ללא ספק המילה "רע" נולדה בסביבה אוהדת יותר את האחר מאשר המילה "אחר". לפי תורת ישראל שמייצגה הנאמן הוא רבי עקיבא, גם זר שעומד על ידך בתחנת האוטובוס הוא רֵע.

בויקרא יח, לד יש מצווה נפרדת לגבי אהבת הגר:
לד

כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקיכֶם:

יש מי שסבור שאהבת הגר כלולה גם במצווה לאהוב את הרע, בפסוק יח. לפי שיטה זו הציווי לאהוב את הגר מצוי בויקרא פרק יט פעמיים, גם בפסוק יח וגם בפסוק לד. ההבדל בין שתי השיטות, זו שלפיה הציווי על אהבת הגר אמור בויקרא רק פעם אחת, בפסוק לד, וזו שלפיה יש בויקרא יח שני פסוקים המצווים על אהבת הגר, הוא הבדל במידת העוצמה של ההתרעה על אהבת הגר.

לגבי האהבה כלפי אומות העולם קבע הרב קוק:"ברצוננו לקיים מצוות "ואהבת לרעך כמוך" גם לגבי האומות, ושלא תהיה גם לאומות העולם טענה וטינה עלינו" (מאמרי הראי"ה, 252).

יש דברים שהלל ניסח במפורש, אולם לפחות שני דברים הלל רק רמז לנוכרי ולא אמרם במפורש, ואלה הם:

1. הלל רמז לנוכרי שתורת ישראל איננה מסתכמת במניעת היזקים, כלומר בגרימת נזקים (על פי תפיסתו של היחיד או של הציבור).² היא מתחילה בשורשי נשמתו של האדם ("מה ששנוא...". שנאה כהיפוכה, האהבה, קשורה בנשמה). לא נאמר כאן: מה שלא תרצה שחברך יעשה לך, אל תעשה לחברך". שורש עש"ה מופיע רק פעם אחת כאן: מה ששנוא עליך ( ההשלמה המתבקשת "ועלול להביא לעשייה שלילית כלפי הזולת" איננה אמורה כאן), אל תעשה לחברך".

2. הלל רמז לנוכרי שמי שנמנע להזיק לחברו על פי התפיסה האישית שלו את מושג ההיזק, ראוי ללמוד את תורת ישראל. לשון אחרת:מי שמפעיל את עקרון ההדדיות בחייו הפרטיים ואינו כלוא בבועה הנרקיסית של האגו, ראוי ללמוד את תורת ישראל.

תורת ישראל מבקשת להחיל את העיקרון "ואהבת לרעך כמוך - זה כלל גדול בתורה" על כל צעד ושעל בחיי האדם. אפשר לפצל את הכלל הגדול לששה כללים, או אם תרצו לשש דרישות. אמנם לעתים דרישה אחת כלולה במידת מה בדרישה האחרת, ובכל זאת ההבחנות ברורות למדי.

דרישה ראשונה
נדרש מהאדם לדעת מה שנוא עליו ונדרש ממנו לזכור זאת תמיד כדי להימנע מעשייה שלילית כלפי הזולת. לשון אחרת: נדרש ממנו לשכלל את המודעות העצמית ולרצות להשתעבד למה שנגזר הלכה למעשה מן המודעות הזאת.

יש לזכור:
א. לעתים אדם סולד ושונא אינסטינקטיבית, אך איננו מודע לסלידתו. לכן דרוש כאן שיפור המודעות. כך למשל אם מורה חש סלידה מסוימת כלפי תלמיד מסוים, רצוי שיגביר את השתתפותו של התלמיד ובדרך זו ילמד את עצמו לחבב את התלמיד הזה.

ב. לא תמיד קל לזכור זאת ולא תמיד רוצים לזכור זאת בשעת הצורך, כלומר כשהרֵע צריך. מטעמי נוחות נכנע האדם לא אחת מרצון לזיכרון הסלקטיבי ו/או לדחפים.

ג. האדם היודע לא תמיד הולך אחר ידיעתו. אמנם ביהדות אומרים שסוף מעשה במחשבה תחילה, ³ אך בפועל לא תמיד המחשבה מובילה למעשה (גם אם באופן כללי האדם היה רוצה, שהיא תוביל למעשה).

הדגמת הדרישה הראשונה בחוק המקראי:

לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ (ויקרא יט, יא).

האיסור לא לגנוב מובן לכולם מתוקף העובדה שאף אחד איננו רוצה שיגנבו אותו. במשפט קוראים לכלל זה "שמור לי ואשמור לך", אני אחראי כלפיך כדי שאתה תהיה אחראי כלפיי. שנוא עליי שיגנבו ממני, לפיכך אשנא לפגוע בך על ידי גנבה. הוא הדין למשל לגבי רצח: אני לא ארצח אותך כדי שאתה לא תרצח אותי. הדבר שנוא על שנינו.

הדרישה הזאת איננה קשורה לאיסורים בסיסיים בלבד. אפשר לתרגמה לרמות גבוהות של עשייה ואכפתיות. למשל: שנוא עליי שבמצבים קשים יימנעו אנשים מלהתאמץ לסייע לי למרות הסיכונים, כך גם אני, אף כשאמצא במצבי חירום, אעשה כל שביכולתי כדי לסייע לזולת.

דרישה שנייה
נדרש מהאדם לפתח את ההתכוונות לטובה כלפי הזולת ואת הקשב לזולת כדי שאלה יובילו אל העשייה החיובית. אולי ראוי היה לכנות את הדרישה הזאת בשם: תורת ההאזנה, שכן תורה היא ולימוד היא צריכה.

מכיוון שרבים מעדיפים מטעמי נוחות לעצום את עיניהם נוכח צרת הרע, צריך להתחנך מקטנות להתכוונות לטובה, ומתוך שלא לשמה ( כלומר, לשם המצווה) יבוא לשמה. מה קשה היא המטלה של חינוך הבנים והבנות!

הדגמת הדרישה השנייה בחוק המקראי:
א1. רש"י לשמות ב, יא ד"ה⁴ בסבלותם: נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם.

רש"י הוסיף את נתינת העיניים והלב ללמדנו שבלי התכוונות לראות סבל, אי אפשר לראות סבל. לשיטתו, תוך צירוף דבריו עם ההקשר המידי, אפשר לומר ש"לראות בסבל" פירושו: לראות ולהסיק מסקנות מעשיות מן הראייה.

א2. ויקרא כה, לה:

וְכִי-יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ גֵּר וְתוֹשָׁב⁵ וָחַי עִמָּךְ.

רש"י לד"ה והחזקת בו: אל תניחהו שירד וייפול ויהיה קשה להקימו, אלא חזקהו משעת מוטת היד.
למה זה דומה? למשאוי שעל החמור, עודהו על החמור אחד תופס בו ומעמידו, נפל לארץ, חמישה אין מעמידין אותו.
מ?טַת היד = התחלת התמוטטותו של הכוח הכלכלי

כדי לקיים את המצווה הנוכחית צריך לפתח משושים חברתיים רגישים כלפי הרע: לדעת מתי הוא במצב של תחילתה של התמוטטות ומתי הוא על סף נפילה לארץ. לעתים, בֵרור שכזה דורש חקירה ודרישה עדינות שבעדינות, וכשאי אפשר לברר את הדברים לאשורם, כדאי אפילו להיכשל בהערכה המוטעית שהמצב קשה ולמהר לסייע. עקרונית, הסיוע צריך להיות בהתאם לדרגת הקושי, וכידוע פיקוח נפש דוחה הכל. למעשה, מחייבת מצווה זו חידוד ההאזנה והקשב למצוקתו של הזולת. שלא תהא קלה בעינינו צרתו. זכורני שלפני שנים רבות ביקש ממני אחד ממיודעיי סכום לא פעוט. כשלא מיהרתי לתת, שאלני בזו הלשון: עבודת הדוקטור שלך היא על רש"י. לא כן? האם אינך זוכרת את משל החמור שברש"י? מוכרחה להודות שהחמור הזה ריכך את לבי. האם כל נזקק יודע להגן על עצמו כמו מיודעי המיוסר? מקרה זה לימדני רבות והוא שהביאני לכלול דוגמה זו בראש הדרישה השנייה.

אגב, לפי ההלכה מי שנותן 1000 פעמים שקל לכל מבקש עדיף על הנותן 1000 שקלים בפעם אחת, משום שנתינה מועטה 1000 פעמים מחזקת את הרגל הנתינה בלבו של הנותן.

ב. עוד על ההתכוונות לטובה
יש להדוף מחשבות ורגשות לא תקניים כלפי הזולת. כשנלחמים במחשבות וברגשות בלתי תקינים יש סיכוי שלא יגיעו לעשייה בלתי נאותה. רצוי לא לתלות את הכל בתת מודע. צריך להלחם במחשבות הבלתי תקניות.

ב1. שמות כ, יד:

לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא-תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ

שאלה אותי פעם תלמידה מהמגזר הלא דתי בו אין יראה מפני השאלה המציקה, וטוב שכך: ומה עם פינטוז? האם אסור לפנטז? היא הביאה כדוגמה מצב שבו כסף רב נשפך לכביש. האם אסור לפנטז שזה עומד להיות שלי?. לפי הרמב"ם אין עוברים על "לא תחמוד" אלא לאחר שמבצעים את מעשה החמדה. כלומר החמדנות היא יצר המלבה את העשייה והיא קשורה למשל בניסיון לממש בדרך בלתי ראויה את השגת החפץ אותו חומדים. מחשבת החמדה עצמה ללא מעשה איננה נחשבת לחמדנות אלא להתאוות (ככתוב במקבילה לעשרת הדברות בספר דברים ה, יח: וְלֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ). מדובר על אדם שחשב בלבו איך יקנה דבר מסוים ונפתה בלבו, אך עדיין לא הוציא את מחשבותיו מהכוח אל הפועל. אם נשוב לשאלת התלמידה על הפינטוז, נצטרך לומר לשיטת הרמב"ם שאין כאן חטא, אולם ברור לפי השכל הישר שמחשבה מביאה לידי מעשה.ולכן עדיף לא להרבות בפנטוזים כדי שאלה לא יובילו לעשייה שלילית.

ב 2. ביאור הציווי "לא תחמוד" בפירושו של אבן עזרא:

לא תחמוד -
אנשים רבים יתמהו על זאת המצוה. איך יהיה אדם שלא יחמוד דבר יפה בלבו כל מה שהוא נחמד למראה עיניו?!
ועתה אתן לך משל:
דע כי איש כפרי שיש לו דעת נכונה והוא ראה בת מלך שהיא יפה, לא יחמוד אותה בלבו שישכב עמה, כי ידע כי זה לא יתכן. ואל תחשוב זה הכפרי שהוא כאחד מן המשוגעים שיתאוה שיהיו לו כנפים לעוף השמים. ולא יתכן להיות כאשר אין אדם מתאוה לשכב עם אמו אע"פ שהיא יפה, כי הרגילוהו מנעוריו לדעת שהיא אסורה לו. ככה כל משכיל צריך שידע כי אשה יפה או ממון לא ימצאנו אדם בעבור חכמתו ודעתו, רק כאשר חלק לו השם...

ובעבור זה המשכיל לא יתאוה ולא יחמוד. ואמר שידע שאשת רעהו אסרה השם לו יותר היא נשגבה בעיניו מבת מלך בלב הכפרי, על כן הוא ישמח בחלקו ולא ישים אל לבו לחמוד ולהתאוות דבר שאינו שלו, כי ידע שהשם לא רצה לתת לו. לא יוכל לקחתו בכחו ובמחשבותיו ובתחבולותיו. על כן יבטח בבוראו שיכלכלנו ויעשה הטוב בעיניו.

משל הכפרי ובת המלך מוכיח שיש עניינים שברגש אשר לא ייתכנו והשכל מנחה להימנע מהם: בת המלך עבור הכפרי היא כמו דבר בלתי מושג מעבר לכדור הארץ, לכן גם אם ייתקל בה באופן זה או אחר, לא יעלה בדעתו לחשוק בה כשם שאדם לא יעלה בדעתו להתאוות אל אמו במטרה לקיים אתה יחסי אישות.

בעקבות הרב וינטר אוסיף שצריך אדם להשריש בלבו, שמה שנתן ה' לזולתו, הדבר נמנע ממנו וממילא לא יבוא לידי חמדה.⁶

ב 3. בדומה ל"לא תחמוד" גם המצווה לא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העיניים.היא מצווה חשובה בהקשר להדיפת מחשבות ורגשות לא תקניים:

"וְלֹא תָתוּרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם אֲשֶׁר-אַתֶּם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם"(במדבר טו, לט)

ופירש רש"י:

הלב והעיניים הם מרגלים לגוף ומסרסרים לו את העבירות.
העין רואה.
והלב חומד.
והגוף עושה את העבירות.

המצווה הזאת היא חלק מפסוק המצוי במסגרת מצוות הציצית. על מצווה זו כותב בעל ספר החינוך את המלים הבאות: "שורש המצוה נגלה בכתוב שהיא למען נזכור כל מצוות ה' תמיד, ואין דבר בעולם יותר טוב לזכרון כמו נושא חותם אדוניו קבוע בכסותו אשר יכסה בו תמיד ועיניו ולבו עליו על היום...".

ב 4. "לֹא-תִשְׂנָא אֶת-אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת-עֲמִיתֶךָ וְלֹא-תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא" (ויקרא י"ט יז).

וינטר סבור בצדק שמצוות "לא תשנא" מטרתה לחזק את המצווה "ואהבת לרעך כמוך" שבפסוק הבא.⁷

מלשון המצווה יש להבין שצריך לשנוא רק את המעשה הרע, לא את החוטא עצמו. וכך כותב בעל ספר החינוך:

"...שנאת הלב היא קשה מכל שנאה הגלויה, ועליה תזהיר התורה ביותר... בשנאת הרשעים אין בו איסור אלא מצווה לשנאתן אחר שנוכיח אותן על חטאם הרבה פעמים ולא רצו לחזור בהן...".

ההגדרה "הרבה פעמים" הפתוחה לקשת של פרשנויות, מהמינימליסטית ביותר(מיעוט רבים שניים) ועד למקסימליסטית (לפיה סופו של הריבוי הזה איננו נראה באופק) מלמדת שחוק זה נתון לפרשנות אישית, לפי אופיו של כל אדם ואדם ומאפשר להרחיק את מימוש השנאה עד לביטולה. כמובן שלא תמיד הדברים בני ביצוע.

יש אומרים ששנאה גלויה מותרת: יאמרו מה שבלבם על חבריהם ואולי כך ייושרו ההדורים ביניהם, ויש אומרים שמי שמראה את השנאה עובר על "לֹא-תִקֹּם וְלֹא-תִטֹּר אֶת-בְּנֵי עַמֶּךָ"(ויקרא יט, יח).⁸

לגבי הדיפת מחשבות יש להוסיף שמי שחטא ופשע במעשה, יטופל אחרת ממי שצריך לתקן רק מחשבות או דיבור. מה שברור הוא שאי אפשר לשפר מעשים בלי שיפור של המחשבות.

ב 5. נקודה נוספת בנוגע לשיפור המחשבות:
חייב אדם לרצות בטובת הזולת, גם אם לו עצמו רע באותו עניין משום שגם הוא עצמו היה רוצה שבכל מצב יאחלו לו טוב ואך טוב.

היכן מקורה של חובה זו בתנ"ך?

הדבר נובע מעצם העובדה שכל המצוות לטובת הזולת אינן מותנות במצבו של המצֻווה. בהקשר לכך נזכיר את אמרת חז"ל: "כל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר, הוא נענה תחילה"⁹. לשון אחרת: אין לומר "אני קודם ואחרת, שייחרב העולם...".

על כך שאלה אותי פעם תלמידה: אם כך, נתפלל למען הרע והחבר כדי להיטיב לעצמנו? על כך השבתי שיכולות להיות 4 דרגות:
1. אדם הרוצה שכאשר רע לו, העולם ייחרב.
2. אדם הרוצה שלו יהיה טוב לפני שלחברו יהיה טוב.
3. אדם המתפלל בעבור חברו כדי שלו עצמו יהיה טוב.
4. אדם המתפלל תפילה זכה, ללא אינטרס אישי, למען החבר הנתון במצב דומה לשלו.

דרגה 1 פסולה בתכלית. דרגה 4 היא הדרגה האידיאלית. עבור אדם המצוי בדרגה 2, התפילה למען החבר כדי להפיק לעצמו טובת הנאה, היא בגדר עלייה ויש לקוות שמתוך שלא לשמה יבוא לשמה, על כל פנים, ירידה מדרגה 4 לדרגה 3 היא נפילה. אני מעידה על עצמי שבנושא מסוים לקח לי בין 10 ל-15 שנה עד שעברתי בחסדי שמיים משלב 2 לשלב 4.

נשוב אל מה שפתחנו, אל הדרישה השנייה, אל תורת ההאזנה בניסוחה הכללי, כדי לסיים סעיף זה באמירה מכלילה: מכיוון שהתורה ידעה עד כמה קשה לפתח את ההתכוונות לטובה כלפי הזולת, היא מרבה לחוקק חוקים הבנויים על הבסיס הראשון לפיתוח ההתכוונות לטובה: על הבסיס של שיתוף הגורל. אנשים שעברו חוויה קשה משותפת, קל להם יותר להשתתף ולהזדהות עם אדם נוסף שעבר חוויה קשה, ובפרט כשמדובר באותה חוויה ממש. על בסיס זה מושתתות האזהרות הרבות כלפי הגר " כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג,ט: דברים י, יט, ובפסוק יח מתואר הקב"ה כ"אוהב גר לתת לו לחם ושמלה". שימו לב: לאהבה יש ביטוי מעשי. וכי איזו משמעות יש לאהבה שאין לה ביטוי בחיי המעשה?). הוא הדין לגבי דיני עבדים. בראש פרשת משפטים מופיעים דיני עבדים ממש עם היציאה מבית העבדים, מצרים. הכה בפטיש בעודו חם! דיני עבדים מופיעים גם למשל בדברים טו, יב-יח, ועוד. ההנמקה "כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" וההנמקה "כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" (דברים טו, טו) המופיעה בניסוח זה גם בעשרת הדברות בדברים ה, טו מרחיבות את המעגלים החברתיים עד להיקפים מקסימאליים הכוללים לא רק את בני ישראל. ככל שהמעגל מקיף יותר נכללים בו גם השונים ומתרבה האחווה גם בתוך בני ישראל בינם לבין עצמם. כמובן מאליו, ההתכוונות לטובה כרוכה גם בנכונות להכיר בשוני שבין בני האדם ובנכונות לציית למה שמשתמע מההכרה הזאת. לעתים קשה על אדם בעל העדפות מסוימות להבין אדם שיש לו העדפות אחרות, אולם אין דבר העומד בפני הרצון.

לסיכום סעיף זה הבה ניזכר בסיפור על נח תוך שימת לב מיוחדת לפסוקים יט-כא בפרק ו:
"יט

וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה לְהַחֲיֹת אִתָּךְ זָכָר וּנְקֵבָה יִהְיוּ.

כ

מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה לְמִינֵהוּ שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ לְהַחֲיוֹת.

כא

וְאַתָּה קַח-לְךָ מִכָּל-מַאֲכָל אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְאָסַפְתָּ אֵלֶיךָ וְהָיָה לְךָ וְלָהֶם לְאָכְלָה".

בפסוקים אלה ובעיקר באחרון, פסוק כא, ה' מלמד את נח שניצול צריך גם להציל, להיות קשוב לצרתם של אחרים. הניצול איננו צריך לעסוק אך ורק בהישרדות של עצמו. ניצול שיש בידו האפשרות להציל את זולתו איננו יכול לעמוד מנגד. בסיפור נח זה כולל בעלי חיים! לפי זה, לנח לא היה נוח כל כך בתיבה. נדרשו ממנו מאמצים קשים כדי לחיות יצורים אחרים. חז"ל אמרו שנח ירק דם מטורח הבהמות, ופעם איחר להגיש את המזונות לארי והארי הכישו(עיינו רש"י לבראשית ז, כג ד"ה אך נח).¹⁰ יוצא שבדיעבד, כלומר לאחר מעשה, הצדיק נח את בחירת ה' בו. גם משה ויוסף הם ניצולים שהצילו, אולם לעתים אנשים שחוו אסון מנווטים את כוחותיהם להצלת אחרים מאותו אסון. למשל, זכרון מנחם המסייע לילדים חולי סרטן, הוקם על ידי הורים לילד שנפטר מסרטן ובדומה אגודת אַל סם.

דרישה שלישית
נדרש מן האדם לפתח את הביקורת העצמית ואת השליטה העצמית, כלומר להזדרז להודות על הטעות שכן רק הודאה על האמת מקדמת את האהבה והרעות בין בני האדם. ובכלל, אין אדם שאינו מעוניין שהאחר יודה לו בפניו שטעה.

הגאווה מפריעה להודות בטעות. הגאווה היא אם כל החטאים. כידוע, אדם וחוה נכשלו ולא הודו על חטאם. כל מי שנוקט את דרך הענווה מסייע לכפר על חטא הגאווה הקדמון. רק אחרי שאחי יוסף הודו שאשמו כלפי יוסף (בראשית מב, כא-כב), נמנעו מלחטוא כלפי בנימין.

הדגמת הדרישה השלישית בחוק המקראי:
בפרשת נשא בספר במדבר בפרק ה נצטווינו להתוודות על חטא:

ו

דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ אוֹ-אִשָּׁה כִּי יַעֲשׂוּ מִכָּל-חַטֹּאת הָאָדָם לִמְעֹל מַעַל בַּיהוָֹה וְאָשְׁמָה הַנֶּפֶשׁ הַהִוא.

ז

וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ וְהֵשִׁיב אֶת-אֲשָׁמוֹ בְּרֹאשׁוֹ וַחֲמִישִׁתוֹ יֹסֵף עָלָיו וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ.

מסביר מושקוביץ בסדרה דעת מקרא, עמ' נא:

"פרשה זו חוזרת על עקרי הדברים הכתובים בספר ויקרא (ה כ-כו) ונשנתה כאן בשביל שני דברים שתחדשו בה: האחד שאין אדם חייב לשלם חומש על גזל אלא אם כן הוא עצמו הודה בדבר, שנאמר: וְהִתְוַדּוּ אֶת-חַטָּאתָם אֲשֶׁר עָשׂוּ (ז); אבל אם העידו עדים נגדו, והוא עצמו לא הודה, אינו משלם חֹמֶש...".

על מצוות הווידוי מבהיר בעל ספר החינוך:

"שנצטוינו להתוודות לפני ה' על כל החטאים שחטאנו בעת שנתנחם עליהן, וזהו עניין הווידוי שיאמר האדם בעת התשובה אנא השם חטאתי עויתי ופשעתי כן וכן, כלומר שיזכיר החטא שעשה בפירוש בפיו, ויבקש כפרה עליו, ויאריך בדבר כפי מה שיהיה צחות לשונו, ואמרו ז"ל שאפילו החטאים שחייבה התורה קרבן עליהם צריך האדם אל הוידוי עם הקרבן...ועוד אמרו...למדנו חיוב הווידוי למטמא מקדש וקדשיו, מניין אתה מרבה שאר כל המצוות, כלומר שהמקרא הזה בא בפרשת ויקרא במטמא מקדש וקדשיו, מניין אתה מרבה שאר כל המצוות, דכתיב דבר אל בני ישראל וגו' והתוודו, כלומר שדרש הכתוב כאילו לא נכתב על דבר מיוחד....ועוד דרשו ז"ל שם במכילתא מכל חטאות האדם ממה שבינו לבין חברו , על הגניבות ועל הגזילות ועל לשון הרע, וזה הווידוי צריך באמת שישיב החמס אשר בכפיו שאם לא כן מוטב שלא יתוודה על זה¹¹...ולפי שבאה מצוה זו של ווידוי עם חיוב הקרבן כמו שכתוב בפרשת ויקרא דכתיב שם והביא את אשמו וגו' (שם ה טו), שמא יעלה במחשבה שאין הווידוי לבדו מצוה בפני עצמה אלא מהדברים הנגררים אחר הקרבן, על כן היו צריכים לבאר במכילתא שאינו כן אלא מצוה בפני עצמה היא...".

דרישה רביעית
נדרש מן האדם ללמוד את סוד הצמצום. ההתחשבות בזולת והעזרה לזולת על חשבון צמצום האני הם הפסגה של אהבת הרע.

דוגמה קלסית לכך היא הוותרנות של משה לעם לאורך תקופת הנדודים. נעיין בבמדבר כז, יב-כג:
יב

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה עֲלֵה אֶל-הַר הָעֲבָרִים הַזֶּה וּרְאֵה אֶת-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

יג

וְרָאִיתָה אֹתָהּ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-עַמֶּיךָ גַּם-אָתָּה כַּאֲשֶׁר נֶאֱסַף אַהֲרֹן אָחִיךָ.

יד

כַּאֲשֶׁר מְרִיתֶם פִּי בְּמִדְבַּר-צִן בִּמְרִיבַת הָעֵדָה לְהַקְדִּישֵׁנִי בַמַּיִם לְעֵינֵיהֶם הֵם מֵי-מְרִיבַת קָדֵשׁ מִדְבַּר-צִן.

טו

וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶל- ה' לֵאמֹר.

טז

יִפְקֹד ה' אֱלֹקי הָרוּחֹת לְכָל-בָּשָׂר אִישׁ עַל-הָעֵדָה.

יז

אֲשֶׁר-יֵצֵא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יָבֹא לִפְנֵיהֶם וַאֲשֶׁר יוֹצִיאֵם וַאֲשֶׁר יְבִיאֵם וְלֹא תִהְיֶה עֲדַת ה' כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין-לָהֶם רֹעֶה.

יח

וַיֹּאמֶר ה' אֶל-משֶׁה קַח-לְךָ אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן אִישׁ אֲשֶׁר-רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת-יָדְךָ עָלָיו.

יט

וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.

כ

וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו לְמַעַן יִשְׁמְעוּ כָּל-עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

כא

וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד וְשָׁאַל לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה' עַל-פִּיו יֵצְאוּ וְעַל-פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל-בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל-הָעֵדָה.

כב

וַיַּעַשׂ משֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ וַיִּקַּח אֶת-יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל-הָעֵדָה.

כג

וַיִּסְמֹךְ אֶת-יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד-משֶׁה.

בקטע זה מודיע ה' למשה כי קצו קרב, ואף על פי כן משה ממשיך לעסוק בצרכי צבור באמונה. על כך פירש רש"י בעקבות חז"ל:

(טו) וידבר משה אל ה' וגו' -
להודיע שבחן של צדיקים שכשנפטרין מן העולם מניחין צרכן ועוסקין בצרכי צבור.¹²

בדברים לא, בגיל 120, על סף הפרידה מארץ החיים, ממשיך משה בקו של הדאגה לצרכי ציבור באמונה ומעביר ליהושע את שרביט ההנהגה בברכת חזק ואמץ:

א

וַיֵּלֶךְ משֶׁה וַיְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל-כָּל-יִשְׂרָאֵל.

ב

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם בֶּן-מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא-אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא וַה' אָמַר אֵלַי לֹא תַעֲבֹר אֶת-הַיַּרְדֵּן הַזֶּה.

ז

וַיִּקְרָא משֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ וַיֹּאמֶר אֵלָיו לְעֵינֵי כָל-יִשְׂרָאֵל חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבוֹא אֶת-הָעָם הַזֶּה אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתָם לָתֵת לָהֶם וְאַתָּה תַּנְחִילֶנָּה אוֹתָם.

ח

וַה' הוּא הַהֹלֵךְ לְפָנֶיךָ הוּא יִהְיֶה עִמָּךְ לֹא יַרְפְּךָ וְלֹא יַעַזְבֶךָּ לֹא תִירָא וְלֹא תֵחָת.

כג

וַיְצַו אֶת-יְהוֹשֻׁעַ בִּן-נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר-נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ.

ההתחשבות בזולת והעזרה לזולת על חשבון צמצום האני הם הפסגה של אהבת הרע בכל מערכות היחסים: בין אדם לחברו, בין אדם לילדיו וכמובן בין איש לאשתו. התורה שבעל פה (בבלי יבמות ס"ב עמוד ב) מלמדת אותנו כי חובה על האיש לאהוב את אשתו כגופו, אבל לכבדה יותר מגופו, כלומר לקנות לה מלבושים וכל כיוצא באלה יותר ממה שהוא קונה לעצמו, שכן אלה קשורים בכבודה.

הרבי מלובאביץ' מסביר ש"אהבת אמת אינה דומה כלל לאהבה שקוראים עליה בספרים או שומעים עליה בשירים. האהבה האמיתית היא התעלות והיא מחברת בין עצמותנו הפיסית ובין ה' - ומשום כך מחברת אותנו גם עם כל הסובבים אותנו... אהבה אמיתית איננה אנוכית. היא אינה נובעת מהגוף אלא מהנשמה, האהבה היא עליונות הרוח על החומר". "על פי הגדרת החומריות", אומר הרבי, "שני עצמים אינם יכולים להיות באותו המקום, בעת ובעונה אחת, אבל הנשמה מתעלה מעל לזמן ולמקום, וכן מעל לנרקיסיזם, ומאפשרת להתחלק עם אדם אחר באמת ובתמים. אהבה היא הרבה יותר מיחס של אהדה לאדם אחר. יש בה יותר מחילופי רגשות חמים, היא יותר מאשר לעשות לזולת רק את מה שהיית בוחר לעצמך. האהבה היא פעילות אלוקית, הדרך הטהורה ביותר להזין את נשמתו של אדם אחד ואת נשמתך שלך". לא אחת, הרוחניות שלך מתבטאת בדאגה לגשמיות ולחומריות של האחר.¹³

כדי לעמוד בסוד הצמצום מתוקף ההתחשבות ברע צריך אפוא לפתח מזג טוב, אופי חזק ונכונות לוותרנות. ההנחה היא שההצטמצמות בחומר מביאה להתרחבות רוחנית ונשמתית. צמצום ורווח בצדו !!!

דרישה חמישית
צריך להיות ער ודרוך להיות מוכן לקיים את כל מה שנאמר עד כה בכל עת. מכיוון שכך, נוצרות לעתים התנגשויות בין חובות מוסריות בו זמניות, וצריך להחליט במהירות החלטות לא פשוטות. לימוד תורה מעמיק עוסק בדילמות מוסריות שכאלה. על ידי כך הוא מצמצם את ההתלבטויות בשעת אמת.

הדגמת הדרישה החמישית בחוק המקראי לאור פרשנות חז"ל:

1. שמות כב, כד:

אִם-כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת-עַמִּי אֶת-הֶעָנִי עִמָּךְ לֹא-תִהְיֶה לוֹ כְּנשֶׁה לֹא-תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ.

רש"י לד"ה אם כסף תלוה את עמי:

רבי ישמעאל אומר: כל אם ואם שבתורה רשות, חוץ משלושה וזה אחד מהן:

רש"י לד"ה את עמי :

עמי וגוי, עמי קודם. עני ועשיר, עני קודם. ענייך ועניי עירך , ענייך קודמין, עניי עירך ועניי עיר אחרת, עניי עירך קודמין. וזה משמעו אם כסף תלווה, את עמי תלוהו, ולא לגוי ולאיזה מעמי, את העני, ולאיזה עני לאותו שעמך.
ענייך ועניי עירך , כלומר עניים מחוג משפחתך ועניים מעירך - ענייך קודמין,
עניי עירך ועניי עיר אחרת - עניי עירך קודמין.

אין ספק שהעזרה לקרובים יותר, קשה יותר מסיבה פשוטה: העוני והמצוקה שלהם ניצבים כל הזמן מול העיניים ובדרך כלל לא ייתכן להיפטר בנתינה חד פעמית בלבד.

חשוב לציין שפיקוח נפש דוחה הכל ולכן אם ענייך אינם במצב של פיקוח נפש ואילו עניי עיר אחרת הם במצב של פיקוח נפש, ייתכן שהכללים הנוכחיים יצטרכו לפי שעה להידחות.

במגזר הלא דתי שאלתי לא אחת את הלומדים מה לדעתם קודם עניי עירך או עניי עיר אחרת. ברוב המוחלט של הכיתות קיבלתי את המענה החז"לי למרות העובדה שרבים לא ידעו אותו מלכתחילה. פעם אחת נזדמן לי ללמד את הכללים האלה במוסד מסוים ולהפתעתי כל התלמידות השיבו שעניי עיר אחרת קודמים לעניי עירך. כששבתי לביתי ניסיתי לברר לעצמי מדוע התשובות הפעם חרגו מההיגיון הפשוט שכולם מגיעים אליו גם בלי הכרות מודעת עם עולם ההלכה, ואז נזכרתי שהלומדות הפעם היו עולות חדשות. הן כנראה התייחסו אל עצמן כעניי עיר אחרת והמצוקה דיברה מתוך גרונן.

2. שמות כג, ה:

כִּי-תִרְאֶה חֲמוֹר שׂנַאֲךָ רֹבֵץ תַּחַת מַשָּׂאוֹ וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ.

לשורש עז"ב יש משמעות של עזרה(רש"י). לפי רש"י, יש לקרוא את "וְחָדַלְתָּ מֵעֲזֹב לוֹ" בתמיהה: לא ייתכן שתחדל לעזור לו. הציווי כאן הוא בלשון מכופלת של עזרה: עָזֹב תַּעֲזֹב עִמּוֹ! ¹⁴

דברים כב, ד:

לֹא-תִרְאֶה אֶת-חֲמוֹר אָחִיךָ אוֹ שׁוֹרוֹ נֹפְלִים בַּדֶּרֶךְ וְהִתְעַלַּמְתָּ מֵהֶם הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ

כידוע, מצוות רבות בספר דברים באו לחדש משהו: בשמות מדובר על הצורך לעזוב, כלומר לעזור לחמור של השונא, ואילו בדברים מדובר על הצורך לעזור לחמור של האוהב (אחיך). לכן שואלת הגמרא במסכת בבא מציעא לב עמוד ב: "אוהב לפרוק ושונא לטעון?". ננסה להבין את השאלה. המלים "אוהב לפרוק" וכן "שונא לטעון" אינן כינויים למאפיינים של בני אדם, אין מדובר כאן על מי שאוהב לפרוק ועל מי ששונא לטעון, אלא לפנינו תיאורי מצב - מצב שבו נתקל אדם בשני חמורים, בחמור של האוהב ובחמורו של השונא. האוהב זקוק שיסייעו לו לפרוק את המסע מחמורו, ואילו השונא זקוק שיסייעו לו לטעון את חמורו. למי צריך להקדים לעזור?, שואלת הגמרא, והיא משיבה: "מצווה בשונא כדי לכוף את יצרו" - כלומר מצווה להעדיף את העזרה לשונא, וזאת מתוך המגמה לקרב לבבות בישראל: יראה בעל החמור שרעהו אוהב הוא לו ואולי יאכוף את יצרו להיות לו אוהב ולא שונא.¹⁵ על כך מוסיפה הגמרא ומקשה: אולי צריך לסייע לאוהב שחמורו זקוק לפריקה משום שצער בעלי חיים הוא מדאורייתא, וחמור שלא פרקו מעליו את המסע סובל. לעומת זאת, לחמור שעדיין לא טענו אותו, אין כל סבל? העזרה לאוהב קשורה גם בעזרה לחבר וגם בעזרה לבעל החיים שלו, לעומת זאת העזרה לשונא עניינה אחד - העזרה לבן האדם!! מדוע אם כן מעדיפים חז"ל את העזרה לשונא? התשובה ברורה ומובנת: קירוב הלבבות בין בני ישראל עדיף על פני כל השיקולים האחרים. דומה שהגמרא רומזת שלתיקון הלב עשויות להיות השלכות מרחיקות לכת מעבר לכאן ועכשיו, ולכן מול סבלו של בעל החיים, יש להעדיף אותו, מה גם שסבלו של בעל החיים לא יתארך הרבה מעבר לכאן ועכשיו.

בשתי הדוגמות של הדרישה החמישית למדנו שבלי הפרשנות המעשית של חז"ל לחוק המקראי, אי אפשר ליישם את החוקים הכתובים בתורה שבכתב בצורה מלאה. החיים מורכבים, מעמידים לא אחת את האדם בפני שאלות סבוכות, לעתים כמעט בלתי פתירות, ורק המערכת המפותחת של השקלא והטריא התלמודית, כלומר של המשא והמתן התלמודי, של העיון והדיון גם יחד, מעמידים דברים על מכונם ודיוקם.

הדרישה השישית
נדרש מן האדם להכיר שלא תמיד מסוגל שכלו הישר של האדם לקבוע מהו טוב ומהו רע; את מה צריך לאהוב ואת מה ראוי לשנוא, ולפיכך עליו ללמוד את התורה, כפי שאמר הלל לנוכרי שרצה להתגייר: "מה ששנוא עליך לחברך לא תעשה - זו היא כל התורה כולה, והשאר - פירושה הוא, לך למד".

עתה נוכיח לאור שלושה חוקים המיוחדים לתורת ישראל, כי לפי המחשבה המקראית לא כל אחד יכול לגזור משכלו מהו טוב ומהו רע, מה צריך לשנוא ומה צריך לאהוב.

1. לֹא-תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ (ויקרא יט,טז)
על פי התפיסה היהודית איסור לשון הרע הוא אחד מתרי"ג מצוות ולא עצה טובה בלבד. הוא איננו נגזר משכלו הפשוט של האדם משום שאדם מ?עד לרכילות, ובדרך כלל אדם מוחל על מעשים שהוא עצמו איננו מסוגל להימנע מהם. ההיגיון האנושי הנגזר מהניסיון האנושי איננו יכול לאכוף על האדם לזכור תמיד שגם הוא עלול להיפגע מרכילות, אבל הצדק האלוקי יכול וגם דורש זאת משום שהצדק האלוקי איננו אינטרסנטי. אכן נכון, יחיד או משפחה בודדת יכולים להגיע אל המסקנה שרכילות מזיקה, אבל החלתו של איסור זה על צבור שלם יכולה לבוא רק מגבוה.

2. לֹא-תְקַלֵּל חֵרֵשׁ (ויקרא יט, יד)
לחוק "אֱלֹקים לֹא תְקַלֵּל וְנָשִׂיא בְעַמְּךָ לֹא תָאֹר" (שמות כב, כז) יש תכלית ברורה: לא לפגוע בסמכות. לעומת זאת, החוק לא לקלל חרש איננו נגזר משכלו של האדם שכן חרש איננו שומע. ואף על פי כן התורה באה אל האדם בתביעה להתנהג אל בעל המום, החרש, כאילו לא היה בעל מום. חוק שכזה מנחה להתייחס אל החרש כפי שיכול היה להיות, ולא כפי שהוא, כמו כן הוא מגן על המקלל מפני עצמו שכן הקללה פוגעת בנפשו של המקלל כפי שכתב הרמב"ם בספר המצוות, מצוות לא תעשה, שי"ז:"...אבל קללת החרש אחר שלא ישמע ולא יכאב בו שלא יהיה בזה חטא הנה הודיענו שהוא אסור והזהיר ממנו כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל כשהזהיר שלא יגיע נפשו לנקימה ולא ירגיל לכעוס...".

3. כה אִם-חָבֹל תַּחְבֹּל שַׂלְמַת רֵעֶךָ עַד-בֹּא הַשֶּׁמֶשׁ תְּשִׁיבֶנּוּ לוֹ.
כו כִּי הִוא כְסוּתֹה לְבַדָּהּ הִוא שִׂמְלָתוֹ לְעֹרוֹ בַּמֶּה יִשְׁכָּב וְהָיָה כִּי-יִצְעַק אֵלַי וְשָׁמַעְתִּי כִּי-חַנּוּן אָנִי (שמות כב,כה-כו).
מדובר כאן על עני שלא פרע את חובו וכתוצאה מכך חבל הנושה את שמלתו. החֲבָלָה, לפי רש"י, איננה משכון בשעת הלוואה אלא משכון שנלקח מהלווה אם הגיע זמן הפרעון ולא היתה בידו יכולת לפרוע את חובו. ההיגיון האנושי יכול להגיע למסקנה שצריך לרחם על המסכנים ולוותר להם לפנים משורת הדין. על כל פנים, אין הוא מחוייב להגיע אל המסקנה הזאת שכן מגיע לנושה שישיבו לו את חפציו. ההכרעה של התורה לחמול על העני שלא פרע את חובו בזמן היא הכרעה אלוקית.

לסיכום
היישום המתמיד של "ואהבת לרעך כמוך" בחיי יומיום דורש מהאדם שיפור עצמי מתמיד והתחשבות רבה בזולת. כדי לקיים זאת צריך האדם להתרומם מעל עצמו, אך דומה כי אי אפשר להתרומם לפסגות גבוהות כל כך בלי שיהא גורם עליון שירים אותך אליו בתעצומות עזו. אי אפשר להתרומם גבוה כל כך ללא החינוך האלוקי הנשגב לא להתמכר לאגו ולאינטרס האישי ולא להפוך את החשקים החומריים למקור הערצה.

משנמנעים מהתמכרות לאגו ולאינטרס האישי הצר נכנסים לעולם בעל חוקים אחרים. היהדות איננה תורה שוללת בלבד. החוקים האחרים הם למשל כוח התפילה (= הזכות לשוחח עם אלוקים)¹⁶ והכוח לא לפחד מהתמורות בחיים, לגעת במשהו מהנצח בחיי העולם הזה.

ביהדות שולט בעיקר הצירוף של אהבה והדדיות במסגרת השאיפה להביא את השניים לכלל ביטוי מעשי. זה ההיפך הגמור מעולמות המושתתים על תאווה, גאווה, סדיזם, פינוק מוגזם, שחצנות, נרקיסיות ועוד. כנגד הסיפוקים קצרי הטווח מציבה היהדות את ההסתפקות במועט, אף כי אין היא שוללת את הרחבות המושתת על יושר. בתפיסה היהודית יש דרגות של טוב.

הרב אלימלך וינטר מבהיר כי אם אהבת הזולת מבוססת על השכל והתבונה מתוך הומניות גרידא, אין לה ערך קיים כי יצר האנוכיות שולט באדם, וסופה של אהבה שכזו להיות ככל אהבה שתלויה בדבר בטל: בטל דבר, בטלה האהבה.¹⁷

לפי התפיסה היהודית שבסיסה בתנ"ך, מקור המוסר הראשוני איננו באדם אלא באל. אכן, נדרשת כאן משמעת, אולם חוקי התורה אינם מכוונים נגד טבע האדם. להיפך, הם אמורים לסייע לו להביא לכלל מימוש את הטוב הגלום בו.

אחת השאלות החריפות שנשאלתי על המשפט "ואהבת לרעך כמוך" היתה: מה יש לאדם לאהוב את עצמו כל כך?¹⁸ לפי התפיסה היהודית אפשר להבין זאת, רק אם נניח שצלם אלוקים חקוק בקרב כל אדם ואדם. אחרים הוסיפו כי מקובל שמי שאוהב את עצמו, יכול לאהוב גם אחרים.




¹ יוצא שלפי כל השיטות אי אפשר להגיע למיצוי העליון של "ואהבת לרעך כמוך" מבלי לקיים בתחילה את מה שנובע מהדרישה "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".
² לעתים לפרט מסוים מעשה מסוים מזיק, ואילו לפרט אחר או לציבור כולו הדבר איננו גורם היזק. ביחסי מוכר וקונה למשל, מה שטוב למי שמעוניין למכור הפוך למה שטוב עבור מי שרוצה לקנות.
³ המשפט "סוף מעשה במחשבה תחילה" מופיע בפיוט "לכה דודי לקראת שבת" הנאמר בבתי הכנסת בערבי שבתות.

⁴ ד"ה = דיבור המתחיל, כלומר: הדיבור המתחיל, המלים המתחילות והפותחות את הפירוש. שימו לב: בתחילת המילה "דיבור" אין ה"א הידיעה, כ פי שאין ה"א כזאת בצירוף: כנסת הגדולה (= הכנסת הגדולה).
⁵ הכוונה: החוק מכוון לא רק לישראל אלא גם לגר ותושב. "והחזקת בו" פירוש: באחיך וכן בגר התושב.
⁶ א' וינטר, "ואהבת לרעך כמוך - בירור הלכתי", מורשת יעקב - שנתון בית המדרש, תשנ"ב (ו), עמ' 89.
⁷ שימו לב: בפסוק יח מנוסחת המצווה, אנו דנים במעמדה ככלל גדול. לגבי פירוש המשפט "ואהבת לרעך כמוך" אמר רמב"ן שאדם צריך לאהוב "ברבות הטובה לחברו כאשר אדם עושה לנפשו ולא יתן שיעורין באהבה". לפי ספורנו (sforno), "אהוב בעד רעך מה שהיית אוהב בעדך אם היית מגיע למקומו".
⁸ בנושא השנאה יש ספר שלם: צ' וינברג וב' חפץ, בין אדם לחבירו. כרך א: לא תשנא את אחיך בלבבך. מכון תורת האדם - לאדם, צפת, תשנ"ה. לגבי נקימה ונטירה הבהיר רמב"ן שאיסורים אלה חלים רק בדבר שאין בו חיוב ממון. לעומת זאת, בדבר שנתחייב לו חברו ממון אינו מחויב להניח לו, אבל יתבענו בבית דין וישולם ממנו.
⁹ השווה רש"י לבראשית כא, א ד"ה וה' פקד את שרה.
¹⁰ הכישו - אין כאן טעות כתיב!
¹¹ שימו לב: כשם שלאהבה צריך להיות ביטוי מעשי (להזכירכם, ה' אוהב גר לתת לו לחם ושמלה) כך ווידוי איננו יכול להתמצות במוצא השפתיים. מוצא השפתיים חייב לחבור לתיקון בתחום המעשה, כגון: השבת גזלה.
¹² בפירושו לפסוק הבא מפרש רש"י פירוש הסותר לכאורה את פירושו על פסוק טו, וזה לשונו: (טז) יפקד ה' -
כיון ששמע משה שאמר לו המקום תן נחלת צלפחד לבנותיו אמר הגיע שעה שאתבע צרכי שיירשו בני את גדולתי.
אמר לו הקב"ה: לא כך עלתה במחשבה לפני, כדאי הוא יהושע ליטול שכר שימושו שלא מש מתוך האהל. וזהו שאמר שלמה (משלי כז, יח) נוצר תאנה יאכל פריה. עד כאן רש"י. שפתי חכמים מסבירים שאין כאן סתירה "אגב שעסק בצרכי צבור למנות להם מנהיג עסק גם בצרכי בניו שיהא מנהיגם והקב"ה משיבו נוצר תאנה וגו' ".
¹³ הדרך לחיים של משמעות: חוכמת הרבי מנחם מענדל שניאורסון, הרבי מלובאביץ', ערך ועיבד סימון יעקבסון, ישראל תשנ"ו, עמ' 72-71. סיפור הממחיש יותר מכל את ההתחשבות בזולת והעזרה לזולת על חשבון צמצום האני הוא סיפורה של האלמנה מצרפת שסעדה את אליהו בתקופת בצורת לכאורה בניגוד לחוקי ההיגיון הרגילים והמחישה בחייה את הכלל של צמצום ורווח בצדו. על כך תוכלו לקרוא אצל י' רחמן, הסיפור בכתבי הקודש(ספריית הילל בן חיים), ירושלים ובני ברק, תשס"ז, עמ' 101-93 .
¹⁴¹⁴ לעומתו מפרש רס"ג:חדל לך מלעזבו כך אלא פרוק תפרוק עמו. לפי שיטה זו יש לשורש עז"ב בפסוקנו שתי הוראות שונות, האחת כמשמעו, והשנייה- מלשון עזרה. כאן מדובר בעזרה בפריקה.
¹⁵ ואם ישאל השואל: ומה יחשוב האוהב שנדחה מפי השונא? נראה שיש להשיב לו שהאוהב יודע את התורה והיה עושה אותו דבר, אילו היה מצוי באותה סיטואציה.

¹⁶ האדם הכשיר לכך אמור בדרך כלל לדעת מתי מדובר בדמיונות ומתי מדובר בשיחה ממש. סוד ה' ליראיו ( תהלים כה, יד).
¹⁷ א' וינטר, "ואהבת לרעך כמוך - בירור הלכתי", מורשת יעקב - שנתון בית המדרש, תשנ"ב (ו), עמ' 89.
¹⁸ לגבי הבנות אחרות של המשמעות המעשית של "ואהבת לרעך כמוך" עיינו לעיל הערה7, רמב"ן לעומת ספורנו.