שרף וסירופ, גופר וגפרור

יעקב עציון

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

"וַה' הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה גָּפְרִית וָאֵש" (בראשית יט כד)

תיבתו של נוח, שעליה קראנו לפני כשבועיים, נבנתה מעץ המוזכר פעם יחידה במקרא – עץ הגופר. על פי תרגום אונקלוס, מדובר בקדרוס – הלא הוא אחד ממיניו של עץ הארז (cedrus בשמו הלטיני, cedar באנגלית). במקורות אחרים, יש שזיהו את הגופר עם הברוש המוכר לנו, ואף ציינו כי שמו הלטיני של הברוש, Cupressus, משמר בשינויים קלים את הגופר העברי העתיק.

על כל פנים, בעלי הדרש שמו לבם לקִרבה שבין הגופר לחומר אחר הנזכר בפרשות בראשית -הגופרית – וקישרו ביניהם. כך למשל נאמר במדרש בראשית רבתי: "ולמה מעצי גֹפר ולא משאר עצים, א"ר ישמעאל: כשם שנחתם גזר דין על דור המבול כך נחתם על נח שידון עמהם בגפרית, אלא שמצא חן שנאמר 'ונח מצא חן וגו''. אמר הקב"ה: גזרה היתה לידון נח בגפרית, והואיל והוא צדיק אי אפשר לאבדו, והואיל ונגזרה גזרה אי אפשר לחזור בו, מה עשה הקב"ה, גזר עליו שיעשה תבה מעצי גפר שהוא לשון גפרית, נמצאת הגזרה במקומה עומדת ונח ניצל".

האמנם רק דרש כאן, או שמא אכן יש קשר בין עץ הגופר ובין חומר הבערה הידוע בשם גופרית? ר' שמואל יוסף פין, איש וילנא, מעלה במילונו 'האוצר' הצעה מעניינת. לדבריו, הגופרית במקורה היא הַשְּׂרָף המצטבר על גזע הגופר – וכיוון שבחומר דליק למדי עסקינן, ניתן כהרחבה השם גופרית לחומרים אחרים המרבים את השלהבת.

לאור הצעה זו, נראה מתבקש לקשר בין שם השְׂרָף עצמו לעובדת היותו נשרף (וכשם שהנחש, למשל, נקרא שָׂרָף בשל ארסו השורף). ברם, נראה שאין בכך ממש. המילה שרף מופיעה בלשון חז"ל במובן 'נוזל' או 'משקה', ולא רק בהקשר השרף הדליק שעל גזעי העצים. למשל, המשנה במסכת מעשרות מתייחסת למי ש"פוצע זיתים שיצא השרף" (ואגב, הניקוד בכתבי יד קדומים הוא "שֵׂרֶף" ולא שְׂרָף), ובמקומות אחרים מדובר על "שרף העלים". לאור זאת, הציעו בלשנים שהשרף החז"לי מקושר למילה שַׁרַאבּ הערבית, שפירושה משקה (שר"ב הוא השורש הרגיל לשתייה בערבית). אם אכן כך, השרף דומה לסירופ המוכר לנו מבקבוקי המשקה או התרופות – מילה שהגיעה ללשונות אירופה (syrup) בימי הביניים מהשריב הערבי.

יש לך ציתה?
מקובל לזהות כיום את הגופרית בחומר הכימי הקרוי sulfur, שצבעו צהוב וריחו נודף (חכמינו אף הסבירו מדוע נפשו של אדם נרתעת מריח הגופרית: "אמר ר' יונתן: למה אדם מריח ריח גופרית ונפשו סולדת לאחריה? שהנפש יודעת שהיא נידונת בה"; פסיקתא דרב כהנא).

אדם מן היישוב אכן כמעט לא נפגש עם הגופרית בחיי היום יום, אך אנו משתמשים רבות במוצר שקיבל את שמו מן הגופרית – הגפרור. כיום אמנם כמעט אין גופרית בקצה הגפרורים שאנו קונים בחנות – אך כשהתחילו הגפרורים את דרכם אכן היה מדובר במקלות שהוטבלו בגופרית בקצותיהם. שמות הרבה ניתנו להם למקלות אלו עד שהתקבלה המילה "גפרור", שטְבָעָהּ הסופר מנדלי מוכר ספרים. בתחילה אומרים היו הבריות "עצי גופרית", על פי המונחים המקבילים בשפות לעז. כך למשל נוקט בעל 'ערוך השולחן', ר' יחיאל מיכל אפשטיין, בדיונו בשאלה האם מותר להצית גפרורים ביום טוב – בין על ידי חיכוך ובין על ידי קירובם למקור חום:

ודע, שזה כשני דורות שאצלנו משתמשים בחול בהוצאת האוּר על ידי עצי גפרית שיש בהן בראשן הוואספא"ר שבו טמון חמימות רב, וכשמחככין אותו על איזה דבר מיד יצא אש ונאחז בהעץ הדק שקורין שירניצק"ע או סוועבעל"ע, ודבר ידוע שביום טוב אסור משום נולד וכולנו נזהרים בזה. אמנם, בילדותנו נתפשט ההיתר שנוגעין אותו בגחלת בוערה ומיד דולקת. ולא ידעתי טעם ההיתר, הא סוף כל סוף מוציאין אש מן הגפרית. ושמעתי בילדותי שגדול אחד התיר זה וטעמו משום דאין האש מהגפרית אלא שמוציא האש מהגחלת, שמפני שיש בה יסוד האש הרבה מושכת אליה השלהבת מן הגחלת. ודבר זה צריך ראיה.

כאמור, מלבד הגפרור נזרקו לחללה של העברית המתחדשת שמות רבים ומגוונים. זאב יעבץ הציע "צִתָּה" (מלשון הצתה), אליהו ספיר הציע "אלית" (על פי לשון המשנה על הדלקת עצי המערכה במזבח: "וריוח היה בין הגיזרים שהיו מציתין את האליתא משם"; מסכת תמיד), ובן יהודה כתב במילונו "מדלק". המדלק לא נשאר רק בין כרכי המילון, ובעיתונו של בן יהודה, 'הצבי', הרבו להשתמש בו אף לאחר שפשט הגפרור ותפס לו אחיזה.

נדגים את השימוש ב'מדלק' מדיווח שנכתב בשנת תר"ע (1910), תחת הכותרת "המקרה בבית המקדש". הידיעה נפתחת בסערה:

ביום הרביעי בשעה חמש בערב פשטו בעיר שמועות כי בבית המקדש קרה מקרה נורא של רצח. סיפרו, שערבי אחד אשר התפלל במערת הבית כעס על שני אמריקנים שהפריעוהו מתפילתו, וישלוף אקדח מחגורתו ויור בשניהם ארבע פעמים.

"בית המקדש" האמור כאן הוא כמובן המסגד המוסלמי שבהר הבית. בהמשך הידיעה מרגיע העורך את קוראיו, ומספר להם שלאמתו של דבר לא היה מדובר ברצח, אלא בפציעה קלה של שתי תיירות אמריקניות על ידי עולה רגל אפגני. אגב תיאור המעשה, מדווח העיתון:

...בשעה ההיא חדרו לתוך הבית גדודים של סיירים אמריקנים שבאו זה עתה לעירנו. בראש כל גדוד היה 'קיאס'. ויהי כי ירד הגדוד הראשון אל תוך המערה, והחשכה בתוכה הייתה גדולה, הצית הקיאס מדלק ויאיר לפני הסיירים. אז קם האפגני המתפלל בזעם נורא ויחל לקלל את האורחים... (המעוניין בקריאת המעשה בשלמותו יוכל למוצאו באתר 'עיתונות יהודית היסטורית').

לא שותה, לא מעשן

אגב הזכירנו את הגפרורים, נוסיף דבר מה על עישון הסיגריות. הקורא בכתביהם של בעלי ההלכה בדורות הקודמים נתקל לא פעם במונח "שתיית עשן" או "שתיית טיטון (טבק)", ותמֵה – וכי איך אפשר לשתות עשן? התשובה טמונה בשפה הערבית, שבה אותו פועל משמש הן לעישון הן לשתייה. על מי שעישן אומרים בערבית שהוא "שַׁרִבַּ א-דֻּחַאן", היינו "שתה עשן", וכך נקטו אף הדוברים והכותבים העברים.

נחתום דברינו בשאלה מעניינת שנשאל הרב נסים מזרחי מירושלים לפני למעלה מ-250 שנים, ובה מודגם השימוש בשתיית העשן בעברית, בהשראת הערבית:

שאלני עובר אורח מעולי רגלים על ראובן שהוא להוט הרבה אחר שתית העשן ונקרא בכל לשון טוטון כל ימי החול לרבות הלילות, עד שהשינה חוטפתו, והיה לו צער הרבה על זה ביום שבת קדש, ויבקש לו יצרו עצה נבערה שילך וישב אצל הגוי השותה עשן וייהנה מריח העשן היוצא מפי הגוי וכן עשה ונתיישבה דעתו בזה.

...ונמשך עוד מזה דכשהיה הגוי רואה את ראובן בא אליו ביום שבת, טרם יקרב אליו היה משתדל להדליק כלי העשן לעשות נחת רוח לראובן, ובא ויושב בצידו... ונשאלתי אם יש איסור בדבר אם לאו.

הרב מזרחי דן בתשובתו לכאן ולכאן, ולבסוף מסיק לאיסור, להוותו של ראובן המכור:

ובודאי דאיסורא רבה עבד שחילל את יום שבת, וצריך לקבל סיגופים וישוב אל ה' וירחמהו, ובפרט שגם חילל ה' בין הגוי במעשהו הרע שהיה מקבל העשן תוך פיו, וכי אז ימלא פיהם שחוק על תורתנו הקדושה, ועוון חילול ה' גדול הוא כנודע אם לא בחילא דתיובתא.