התמודדות על המגרש

יעקב עציון

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה... זֶה יִהְיֶה לָהֶם מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים (במדבר לה, ה)

"63 אנשים התמודדו על מגרש לבנייה בכפר סבא", כך דיווחה כותרת עיתונאית שגרתית.

דובר לשון המקרא שהיה יוצא מן התנ"ך ונתקל בכותרת זו היה משפשף עיניו בתימהון. ראשית, מה פירוש "מגרש לבנייה"? ושנית, מדוע שיתמודדו 63 אנשים על מגרש?

בכל התנ"ך יש מתמודד אחד ויחיד – אליהו הנביא. בפרק השבעה עשר במלכים מסופר על האישה הצרפתית ועל הנס שאירע בכד הקמח שלא כלתה ובצפחת השמן שלא חסר. מיד אחר כך מובא דבר מותו של בן האישה, שחלה עד אשר לא נותרה בו נשמה. לאחר ששומע על כך אליהו הוא נוטל את הבן, מעלהו לעלייתו ונושא תפילה לתחייתו. כך נאמר:

"וַיִּתְמֹדֵד עַל הַיֶּלֶד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, וַיִּקְרָא אֶל ה' וַיֹּאמַר: ה' אֱ-לֹהָי תָּשָׁב נָא נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ. וַיִּשְׁמַע ה' בְּקוֹל אֵלִיָּהוּ וַתָּשָׁב נֶפֶשׁ הַיֶּלֶד עַל קִרְבּוֹ וַיֶּחִי".

מהי התמודדות זו? מפרשי המקרא משווים את מעשיו של אליהו למעשי תלמידו, אלישע, שהחיה את בן השונמית – כמסופר במלכים ב' בפרק ד':

"... וַיִּתְפַּלֵּל אֶל ה'. וַיַּעַל וַיִּשְׁכַּב עַל הַיֶּלֶד וַיָּשֶׂם פִּיו עַל פִּיו וְעֵינָיו עַל עֵינָיו וְכַפָּיו עַל כַּפָּיו, וַיִּגְהַר עָלָיו וַיָּחָם בְּשַׂר הַיָּלֶד. וַיָּשָׁב וַיֵּלֶךְ בַּבַּיִת אַחַת הֵנָּה וְאַחַת הֵנָּה, וַיַּעַל וַיִּגְהַר עָלָיו, וַיְזוֹרֵר הַנַּעַר עַד שֶׁבַע פְּעָמִים וַיִּפְקַח הַנַּעַר אֶת עֵינָיו".

כך מפרש רד"ק בביאורו למעשה אליהו: "ויתמודד - מענין מדה מבניין התפעל, כלומר שם עצמו במדת הילד כשנשתטח עליו, כענין שנאמר באלישע".

לדברי רד"ק - וכמותו נוקטים מרבית המפרשים – ההתמודדות עניינה השוואת המידות, בדומה למעשה אלישע שהשתטח ושם איבריו על איברי הילד. רד"ק גם מבאר מדוע עשה כן אליהו, על דרך הנס ועל דרך הטבע: "והעניין הזה שתהיה תפלתו בכוונה יותר על הילד כששוכב עליו ויתמודד עליו... אפשר גם כן כי עשה כן להנשים עליו ולחממו בחום הטבעי היוצא מפניו ומבשרו, כי רוב פעמים הנסים נעשים על ידי מעט תחבולה מדרך העולם".

כאמור, זו ההתמודדות היחידה הנזכרת במקראות (אגב, ראוי לציון תרגום יונתן המוסר תחת "ויתמודד" – "וְאִתְמַקַק", ובאותה מילה תרגם גם את הפועַל "ויזורר" האמור בנער במעשה אלישע – פעולה שמבינים אותה לרוב כעיטוש המבטא התעוררות).

השתרעות והתמתחות
היאך הגענו מהתמודדות אליהו אל ההתמודדויות המוכרות לנו, שעניינן היאבקות או התחרות, פעולה כנגד מישהו או משהו?

בלשון חז"ל לא מצאנו שימוש בבניין התפעל בשורש מד"ד, אך בעברית החדשה חזרה ההתמודדות וניעורה.

הסופרים והכותבים בתקופת ההשכלה ואחריה השתמשו בפועל "התמודד" במובן "התמתח", "התפשט", "השתרע", בעקבות האמור באליהו שהתמודד על הנער.

עד לפני שנים מספר, מי שחיפש שימושי לשון מתקופה זו נדרש היה לכתת רגליו לספריות ולאמץ עיניו בחיפושים במיקרופילמים למיניהם. כיום, המרשתת מאפשרת לנו לצלול במהירות לעיתונים ולכתבים שנדפסו לפני מאה שנים ויותר, ולמצוא דברי חפץ.

נביט אפוא בכמה דוגמאות ל'התמודדות' מתוך עיתוני העברית המתחיה והולכת, וננסה לעקוב באמצעותן אחר התפתחות המשמע של המילה.

תחת הכותרת "פלאי השמים" כתב אליעזר ליפמן זילברמן בעיתונו 'המגיד' בשנת תרי"ז (1857) על כוכב השביט, ועל החששות שנשמעו ממקרה שבו יחלוף בקרבת כדור הארץ או אף יפגע בכדורנו.

כך כותב זילברמן, בלשונו הבוללת יחדיו דברי אמונה ומדע, מליצות ותגליות:

ברוך ומבורך אל עליון אשר חלק מחכמתו ליראיו ולחושבי שמו, ויתן להם בינה להבין שמבלעדי יראתו אין יראה. לאור הבינה הזאת ראו שיראת כוכב דשביט על תהו נוסדה, כי היטב אין אתו וגם הרע לא יוכל, יען אף אם יתמודד על פני קוטר הארץ לא יוכל סבב לה שום נזק, כי הכוכבים האלה אינמו גשם מוצק וכעבים קלים המה, כאידים חלושים באור כהה מאוד – כיצורי אוויר – אשר לא נוכל לייחס להם שום כוח עוז וחוזק.

"יתמודד על פני קוטר הארץ" פירושו יפגע ישירות בפני כדור הארץ - כשם שאליהו התמודד על גוף הנער.

נתקדם עתה כמה עשרות שנים, אל תרגומו של דוד פרישמן לסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן, 'הַצֵּל', שבו מובאת התמודדות שמובנה התמתחות ופשיטת איברים:

...והמלומד עשה את כל אשר יעשה איש להוליד צל, פעם השתוחח ופעם השתרע, פעם התקבץ ופעם התמודד, ואולם לשווא כל עמלו, כי אין הצל נראה ואין הצל נמצא (תרפ"ג, 1923).

הלאה. באדר א' תרצ"ב (1932) שלח יהודי בשם מיכאל רבב מכתב למערכת "דבר" בתל אביב, תחת הכותרת: "הסירו את הבריונות מקרבנו!".

במכתבו הוא מתאר כך:

ביום ה' בבוקר עברתי במקרה בשוק מרכז מסחרי בתל אביב, וראיתי מעשה שמחובתנו לגנותו בכל תוקף. על אחת המדרכות עברה ערביה קטנה, יחפה ולבושה קרעים. בעברה על פני האיטליז של פ. יצא משם העוזר, בחור גבוה ושמן, פגש בילדה, הרים את ידו והוריד אותה בתנופה חזקה על כתף הילדה... בצעקת בכי קמה וברחה, והגבור המשיך את דרכו בחיוך על שפתיו.

כשמחיתי נגד הנבלה הזאת, התמודד הבחור והכין עצמו לקרב: "מה זה נוגע לך, הסתלק?". חובת כל תושב עברי בארץ להתקומם נגד גסי רוח כאלה.

דומה שמי שהיה קורא כיום את המכתב היה מבין שהפועל התמודד הכתוב כאן עניינו זהה לשימוש שאנו רגילים בו – 'נאבק', 'התעמת' – אך אל נכון נראה כי ההתמודדות היא פיזית – התמתחות, זקיפת הגב לקראת קרב.

מכל מקום, משנות ה-30 ואילך הולך וקונה לו שביתה המשמע המקובל, של התחרות ועמידה מול מישהו או משהו. נחתום את שרשרת הדוגמאות בקטע מתוך דיווח על חגיגות 30 שנה לראשית ההתיישבות בעמק יזרעאל (על ידי קבוצת מרחביה), שבו יש מעין סגירת מעגל מבחינתנו:

נקודה לבנה מהבהבת מרחוק ועוטרת ראש הכרמל סבא, זהו מזבח אליהו. שם איש הא-להים לבוש אדרת שיער התמודד עם 450 כהני בעל ועם 400 כהני האשרה ('דבר', אייר תש"א, 1941).

כאן כבר מצויה ההתמודדות כפי שאנו מכירים אותה, והיא מיוחסת לאליהו – המתמודד הראשון.

נראה שההתמודדות הפיזית, מתיחת הגוף, הזדהתה עם התמודדות שעניינה מדידה והערכה של כוחותיהם של שני יריבים העומדים בפני עימות, וכך הלך והתפשט השימוש בהתמודדות בהקשרי מאבק ותחרות.

בנוסף להתפתחות פנימית זו, יש לציין גם את לשון חז"ל במדרשם על האיש שנאבק עם יעקב אבינו בדרכו חזרה מחרן:

אמר רבי חנינא בר יצחק: אמר לו הקב"ה למלאך שרו של עשו, מה את עומד, הוא בא עליך וחמשה קמיעים בידו - זכותו, וזכות אביו, וזכות אמו, וזכות זקנו, וזכות זקנתו. מדוד עצמך עמו שאין אתה יכול לעמוד אפילו בזכותו. מיד וירא כי לא יכול לו... (שיר השירים רבה, פרשה ג).

ייתכן שהלשון מדוד עצמך עמו, היינו 'בְּחַן עצמך לעומתו' - האמורה בהקשר של היאבקות – השפיעה גם היא על הבנת ההתמודדות כהתגוששות והתעמתות.

מי מגורש מהמגרש
עד כאן ענייני התמודדות, ומכאן בקצרה למגרש. הזכרנו בפתיחה כי בן המקרא היה תמה על הצירוף מגרש לבנייה – שכן בפרשתנו ישנה הבדלה ברורה בין שטח העיר המשמש למגורים לבין המגרש – המוקצה לבהמות ולרכוש: "וְהָיוּ הֶעָרִים לָהֶם לָשָׁבֶת, וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכֹל חַיָּתָם". מילונאים שונים אף הסבירו שהשם מגרש מקורו בכך שהיו מגרשים את הבהמות ממקום המגורים אל השטח הפתוח שסביב (פירוש אחר: זהו שטח שמיועד לבהמות העיר, וממנו מגורשים רועים בלתי קרואים). התרגום הארמי למגרש היינו "רווח", היינו שטח מרווח וריק, ואף היה איסור לבנות בו בתים – כלשון רש"י: "מגרש – ריווח, מקום חלק חוץ לעיר סביב להיות לנוי לעיר, ואין רשאין לבנות שם בית".

מכל מקום, לימים המגרש התרחב ובשם זה נקראו גם שטחים ריקים המיועדים למשחקים או לבנייה עתידית – כבשימושנו אנו. בפי הפייטנים, המגרש אף שימש כינוי לעיר ולמקום יישוב בכלל. כך למשל בקטע פיוט שחיבר ר' יוסף בן אביתור, מראשוני פייטני ספרד, לפני כאלף שנים:

זֹהַר אוֹר יִמָּלְאוּן כָּל בָּתֵּי תַרְבִּיץ וּמִדְרָשׁ,
חַכְמֵי דָּת שַׁדַּי יִרְבְּיוּן גַּם מַסְגֵּר גַּם חָרָשׁ,
טוּב אֱ-לֹהֵינוּ יְבֻשַּׂר בְּכָל קִרְיָה וּבְכָל מִגְרַשׁ,
כִּי יָמִין וּשְׂמֹאול תִּפְרֹצִי וְזַרְעֵךְ גּוֹיִם יִירָשׁ.

ירח שנשתנתה צורתו
בעברית הכתובה כיום משתמשים רבות בסימני הפיסוק גרש וגרשיים. מקורם של שמות אלו במערכת הפיסוק שקדמה לסימנים המוכרים לנו – מערכת טעמי המקרא. אחד הטעמים המפסיקים נקרא בשם גרש, והסבר שמו כנראה קשור לגירוש והרחקה שהוא נועד לסמן בין המילה המוטעמת לזו שאחריה. כשאמור להיות גרש במילה שטעמה מלרע – במקום גרש אחד ישנם שניים, וזהו הטעם גרשיים (אגב, גם המילה מירכאות מקורה בשם אחד מן הטעמים – מירכא).

הטעם גרש מופיע גם בפסוק המופיע בראש עיוננו, אך בולטים בו הטעמים הייחודיים המופיעים בתורה כולה רק בפסוק זה – ירח בן יומו וקרני פרה.

בחומשים רבים שם הטעם הוא משום מה יֶרַח בן יומו, אך השם המקורי הוא יָרֵחַ בן יומו – היינו צורת ירח במולדו, מעין חצי עיגול שוכב. בעידן הדפוס השתמשו הדַפָּסים בטעם האתנחתא כשהוא הפוך לטעם נדיר זה, אך בכתבי היד צורת הטעם היא אכן חצי עיגול שוכב ותו לא. כך גם קרני הפרה – הצורה המקורית של הטעם היא V, הדומה יותר לקרני הפרה מאשר הצורה הרגילה בחומשים, שהתחדשה בדפוסים.