כשמגל הדמים מונף סביב

יחזקאל מוריאל

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

על "מסגרת לדומיה" ספר שירה של אורה עשהאל

כאבה של המשוררת על שפיכות הדמים בארץ מכורתה האהובה מדבר אלינו דווקא עכשיו, כאשר הסכנה המקיפה אותנו כל כך ממשית. בספר זה ניתן לחוש כי לבה של המשוררת קשוב לרחשי הטבע סביבה ובנוסף, מפעמות בו התלבטויות קשות שהן מנת חלקה של החברה בישראל וההתחבטות בקשר בין האני והאחר, הזולת.

בשיר "פְּסִיעָה כְּבֵדָה בַּחוֹל" (עמ' 16), מתארת המשוררת באופן ציורי וייחודי, את הקשר בין אשה לבן זוגה:

".../עַצְמוֹ חָשׁ אֶת חֶמְדַּת הַבָּשָׂר/..." ובשורת הסיום של השיר: ".../רַק הוּא יָדַע אוֹתָהּ לְתוֹכָהּ".

בשיר "עֲלֵי הָעֵצִים – מֵיתָרִים" (עמ' 51) ניתן לחוש את החוויה הנפלאה של הגשם המתרוננת בלב המשוררת, כמעין התפעמות של כלי נגן מסוגים שונים, אשר יוצרת הרמוניה קולית נפלאה ואני מצטט:

".../ מִשְׁטְחֵי הָעֵץ וְהַמַּתֶּכֶת – כְּלֵי הַקָּשָׁה / עֲלֵי הָעֵצִים – כְּלֵי מֵיתָר / מַחֲטֵי הָאֹרֶן - פְּרִיטַת נֶבֶל הַמִּצְטָרֶפֶת לְכִנּוֹרוֹת /...".

ייצוג החברה בישראל משתקף בשיר "קִלְלַת בֵּית – אַטְרָאוס בְּפֶסְטִיבַל יִשְׂרָאֵל" (עמודים 22-23 ):

".../ אָנוּ צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם וְיִצְחָק / עַל אֵיזֶה עָווֹן אָנוּ מְשַׁלְּמִים? / בְּגֵיא הַהֲרֵגָה /...".

לאחר מכן (עמ' 23) שואלת המשוררת, את השאלה הקשה והנוקבת, שאותה שואל עתים כל אזרח בישראל:

".../אָנָה נִפְנֶה? / אֵיךְ נַעֲצֹר אֶת הַקֶּטֶל, בָּאָרֶץ הַזּוֹ? / אֵיךְ נָשִׂים קֵץ לְנִקְמַת דַּם הָאֲדָמָה?/"

בשיר "הַתַּנִּים כְּבָר עָזְבוּ" (עמ' 24-25), משתקפת לפנינו אותה מציאות קשה וצורבת של אכזבה ואובדן דרך, אני מצטט מתוכן השיר:

".../ הַתַּנִּים כְּבָר עָזְבוּ / לִמְקוֹמוֹת אֲחֵרִים / בָּם נִתָּן לְהֵינִיק / לְגַדֵּל גּוּרֵי תַּן / כָּאן לֹא נִתָּן /..."

מלות הסיומת של שורות השיר כמו "תַּן" וכן "לֹא נִתָּן" מקנות לחוויה השירית עוצמת יתר. אל המעגל של חיינו הסוערים, כשמגל הדמים מונף סביב וקוצר סביב מחבלים מתאבדים יחד עם אנשים חפים מפשע ולא מבדיל בין זקן וטף, מתגלה אל מולנו דמותו של "פַכְרִי". אותו אזרח תמים מוזכר בשיר "פַכְרִי לֹא בָּא לַעֲבוֹדָה" (עמ' 26 , 27). איש עבודה זה עוסק בסיוד קירות בבתי יהודים ואני מצטט מתוך השיר

".../ יֵשׁ לֹו עֲבוֹדָה בְּבִנְיַן לְפַכְרִי, שֶׁיָּדָיו וְלִבּוֹ נְקִיִּים /...".

על פני שיריה של אורה עשהאל נסוכה עצבות של דור אשר החמיץ את ההזדמנות לשלום. דבר זה מתבטא בשירה "הֲשׁוֹב תָּשׁוּב" (עמ' 33): ".../ אֵי עֲלֵי הַזַּיִת / אֵי הַיּוֹנָה? /..."

בכל זאת ועל אף הכל, נפשה לא נשברת ובלבה מפעמת התקווה שאולי ניתן להציל. דבר זה משתקף בשירה "אוּלַי נִתָּן לְהַצִּיל" (עמ' 35) המסתיים בשורות:

"... /לִשְׁמֹעַ שׁוּב אֶת הַקּוֹלוֹת / לְנַסּוֹת לְהָבִין / אוּלַי נִתָּן / לְהַצִּיל/ "

בשיריה של המחברת נגלים אל מולנו נופים קסומים של ארץ ישראל מנתניה ועד צפת, אך עתים מתמזג בתוכם מעין עצב, המסמל את עקות הסבל מני עבר, דבר זה משתקף בשיר "שְׁחוֹר אַבְקָנָיו" (עמ' 85 ), בשיר מתארת המשוררת מראהו של פרח פרג, אך מתוכו נגלות דמויות של הוריה. אצטט השורות בתחילת השיר:

"רָאִיתִי פֶּרַח פָּרָג / שְׁחוֹר אַבְקָנָיו / נִדְמוּ לִי אִמִּי וְאָבִי /..."

בסוף השיר משתקף מקורו של היגון האופף את השיר ואני מצטט את השורות בסוף השיר:

".../בְּמֶרְכָּזָהּ הֶעָטוּי / לֹבֶן מִסְתַּכֵּל / אֶל / תְּמִיהָה יְתוֹמָה/".

אסים ואומר ששיריה של המחברת כוללים היבטים אישיים וכן כלליים הנוגעים להוויה הישראלית וכן מהולים המה במומנטים כלל אנושיים נשגבים, אפיו של נוף דמוי עצב של אבדן, חרב נוטפת דם מונפת לגזול חיים, אל מול אנשי עמל פשוטים וקשי יום. אין בשירתה נקיטת עמדה אלא התייחסות לסבל האנושי המתבטאת כאמור בשיר "פַכְרִי לֹא בָּא לַעֲבוֹדָה" . החשוב הוא שעל אף הביטוי שנותנת המשוררת לקשיים הניצבים בפני העם בישראל היא אינה מאבדת תקוה לעולם:

"... /לִשְׁמֹעַ שׁוּב אֶת הַקּוֹלוֹת / לְנַסּוֹת לְהָבִין / אוּלַי נִתָּן / לְהַצִּיל/ ".