כוחה של תפילה בסיפור החסידי

ד"ר דינה לוין

גיליון מס' 3 - תשס"ז * 2006

טקסט הסיפור
מבנה הסיפור
הדמויות: ר' אלימלך מליז'נסק- פרטים ביוגרפיים: / דמותו של ר' אלימלך בסיפור: / הרינדאר / העבד הערל / הקב"ה
דרכי עיצוב
פרטים ריאליסטיים
המוטיבים המופיעים בסיפור: מוטיב הנפילה. / מוטיב ההליכה / מוטיב המכות / מוטיב הכיבוי
הסמלים : האש / נטילת הידים / האילן / הפת / הסוס / הבית היהודי / זמן / מרחב
העיצוב הלשוני ומשמעותו: שמות פעולה / מצלול / תשתיות / מבנה בינרי
קשר רעיוני בין פתיחת הסיפור ובין סיומו האקסטאטיות [49] / כוחה של תפילה / תהליך שינוי האישיות בסיפור החסידי - תהליך חניכה / הטלוס / ערכים בסיפור
הערות

טקסט הסיפור
1. מעשה ממורנו הרב הצדיק ר' אלימלך מליז'נסק זכרונו לחיי העולם הבא זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל.
2. הרב הצדיק ר' אלימלך הלך לגלות והיה נע ונד.
3. בדרך הליכתו נכנס לקרעטשמע (בית מזיגה) לרחוץ ידיו, ונכנס לבית התנור (קעך) ורחץ ידיו ויצא והלך לדרכו.
4. והנה בזמן שהיה בקעך רדו את הפת והניחו אותו על השולחן.
5. ואחר שיצא ר' מלך זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל, נכנס ערל וגנב פת אחת .
6. ויהי בראותם אחר כך שנגנבה פת אחת, אמרו: "בודאי איש העני שהיה פה ונטל ידיו- הוא גנב את הפת".
7. ויקצוף הרינדאר (החוכר) מאוד וישלח אחריו עבדו הערל.
8. וירכב על סוס לרוץ אחריו ולהוכיחו ולהכותו כגנב.
9. הערל העבד עשה שליחותו, והכה את ר' מלך זכותו יגן עלינו,
10. והוא קיבל היסורים באהבה.
11. בשעה זו שהעבד הכה את הרב הצדיק ר' מלך נפלה דליקה בקרעטשמע ולא היה באפשרות לכבות.
12. והרגיש הרינדאר תיכף אולי זה עונשו, יען ששלח להכות את היהודי.
13. ויקח תיכף סוס אחד לרוץ אחריו לפייסו.
14. ופגע בהערל העבד והתפאר העבד שהכה אותו מכות נמרצות והנה הוא ביער הנוכחי.
15. וירוץ אליו וימצאהו והנה עומד פניו אל האילן וצועק:
16. "רבונו של עולם לא אתפלל מנחה לפניך עד אם תכבה את בית היהודי".
17. כך אמר כמה פעמים.
18. והרינדאר נשתטח, נפל לפני רגליו למחול לו.
19. הרב הצדיק ר' מלך עבר על מידותיו ומחל לו תיכף.
20. ובבואו לביתו כבר כבתה האש.
21. זכות הרב הצדיק ר' מלך יגן עלינו.


את הסיפור ניתן לחלק בדרך זו:
חלק ראשון: משפטים 1-3 אקספוזיציה, מסירת פרטים ריאליסטיים על ר' אלימלך.
חלק שני: משפטים 4-5 גניבת הפת על ידי הערל.
חלק שלישי: משפטים 6-7 החשד בר' אלימלך ותגובתו הנזעמת של החוכר.
חלק רביעי: משפטים 8-10 הערל מבצע את שליחותו ותגובתו של ר' אלימלך.
חלק חמישי: משפטים 12-11 אש פורצת בבית החוכר והוא מבין שזהו עונשו.
חלק שישי: משפטים 13-15החוכר מזדרז למצוא את ר' אלימלך.
חלק שביעי: משפטים 17-16תפילת ר' אלימלך.
חלק תשיעי: משפטים 20-18 בקשת הסליחה של היהודי ומחילתו של ר' אלימלך.
חלק עשירי: משפטים 21-21 האש כבתה.


ר' אלימלך מליז'נסק - פרטים ביוגרפיים
חקר הביוגרפיה של ר' אלימלך מליז'נסק מבוסס על ספרות הגיוגרפית חסידית שנדפסה לאחר מותו של ר' אלימלך באוהל אלימלך, וכן על סיפורים רבים נוספים מפי תלמידיו הרבים. ספרו הדרשני על פרשיות השבוע נועם אלימלך, וכן האגרות המצורפות לספר מצליבות את האינפורמציות השונות על דמותו.

למרות שאין בידינו תמונה של ר' אלימלך ישנן עדויות על מראהו החיצוני כפי שאנשים זכרוהו מתקופת נדודיו קודם התגלותו. [2] לפי התיאור הוא היה גבה קומה, לבוש במלבוש קצר כדרך האנשים הפשוטים, והיה חגור בחגורה קלועה מתבן ושני קולטניס (צמות) היו לו בזקנו. [3] לדברי המגיד מקוזניץ היו לר' אלימלך עיניים מאירות, סוקרות וחודרות. [4] ר' אלימלך נולד בתע"ז ונפטר בתקמ"ז (1717-1787). [5] בן לר' אליעזר ליפא, יהודי כפרי עשיר, שהתגורר בכפר לופוחי שליד טיקטין. הוריו של ר' אלימלך היו ממשפחה מפוארת ומיוחסת. [6] בשנות נעוריו הוא נהג בסיגופים תוך ישיבה בין נמלים וקוצים עוקצניים, וכן ערך גלגולי שלג. הוא יצא עם אחיו ר' זושא מאניפולי לגלות, כדי להשיב רבים מעוון. למנהג זה של עריכת גלות מרצון הנקרא "אפריכטען גלות" בלשון החסידים שורשים עמוקים. בתולדות היהדות. לנדודים אלו נלוו סבל, בזיונות וחרפות. [7] בעקבות אחיו ר' זושא התוודע ר' אלימלך לחסידות, הפך לתלמידו של המגיד ממזריטש ונמנה על האריות שבחבורה. [8] ר' אלימלך התיישב בליז'נסק שבגליציה. משם הפיץ את תורתו הייחודית, וקנה לו תלמידים הרבה. [9] דרגתו המוסרית היא חלק אימננטי של עולמו הרוחני של ר' אלימלך הבא לידי ביטוי בספרו הדרשני נועם אלימלך, בליקוטי שושנה, בסוף נועם אלימלך, לעמבערג תקמ"ח, עמ' צח-קי; צעטיל קטן בתוך: נועם אלימלך, הקדמה, לעמבערג תקמ"ח; אגרת הקודש, ר' זכריה מנדל מירוסלב, בסוף נועם אלימלך, עמ' קיב ע"ב [10];

ספרו נועם אלימלך נכתב ונערך על ידי בניו ר' אלעזר ואחיו הקטון ר' אליעזר והמסייע ר' יעקב דב בער הלוי. הספר הובא לדפוס בשנת תקמ"ח (דפוס למברג). הספר נחשב לאחד מספרי היסוד של החסידות. [11] בספר מפתח ר' אלימלך את רעיון "הצדיקות המעשית" של הצדיק, שכל מהותו מוקדשת להשפיע על עדתו מבחינה רוחנית וגשמית.

ר' אלימלך מצא את המזיגה שבין מיסטיקאי לבין מנהיג חברתי. כמו הצדיק במשנתו הוא מגשים בחייו את אידיאל הדבקות המיסטית יחד עם הדאגה לעדתו. סיפורים רבים על כישוריו הרוחניים ועל כוחותיו המטאפיזיים של ר' אלימלך מעידים על גדולתו האישית, על השתדלות להעלאת דרגתם הרוחנית והמוסרית של תלמידיו וחסידיו וכן על עזרתו לכל אדם שהתמודד עם קשיים בחייו. דרגתו המוסרית היא חלק אימננטי של עולמו הרוחני של ר' אלימלך הבא לידי ביטוי בכתביו. [12]

דמותו של ר' אלימלך בסיפור
האקספוזיציה בסיפור שלפנינו מציגה את הדמות הראשית: ר' אלימלך. האפיונים הישירים בתחילת הסיפור מעידים על יחס של הערצה מופלגת אליו. תוארי ההפלגה הם: "מורינו הרב הצדיק", "זכרונו לחיי העולם הבא", "זכותו יגן עלינו ועל כל ישראל". עוד נמסר לנו שהוא הלך לגלות והיה נע ונד.

סיפורים רבים מעידים על הליכתו לגלות יחד עם אחיו ר' זושא מאניפולי כדרך המקובלים הסגפנים. [13] מטרת ההליכה היתה כדי להחזיר את היהודים שהיו מפוזרים ברחבי פולין בתשובה. לנדודים אלו נלוו סבל, בזיונות וחרפות כפי שמעיד על כך סיפורנו. [14] פרט אקספוזיציוני נוסף הוא שר' אלימלך בהיותו בדרכים הוצרך לרחוץ את ידיו, וכשסיים יצא והמשיך לתומו במסעו. אולם בני הבית סברו שהוא נטל את ידיו לשם אכילה וחשדו שגנב את הפת.

הוא לא תאר לעצמו שיציאתו תתפרש על ידי בעלי הבית כבריחה של גנב. כמו כן הוא בוודאי הופתע למראה הערל שדלק אחריו. יש להניח שהערל לא חסך ממנו קללות נמרצות על גניבתו תוך כדי הכאתו. הסיפור מעיד שר' אלימלך קיבל את הייסורים באהבה. עובדה זו משקפת את אמונתו בהשגחה הפרטית של הבורא, שיש לקבל גם את הרע והכואב באהבה.

אלא שהקב"ה אינו מוחל למי שפוגע בצדיק. כל פגיעה בצדיק היא פגיעה גם בבורא עולם ועל כך אין מחילה מידי שמים. לכן מיד פרצה האש בביתו של היהודי. ר' אלימלך ראה זאת ברוח קודשו ונעמד ליד אילן תוך שהוא צועק למלך מלכי המלכים. הוא איים שלא יתפלל תפילת מנחה אם הקב"ה לא יכבה את האש בבית היהודי. ר' אלימלך מתפלל על "בית היהודי" היינו התייחסותו היא לבית של יהודי עם כל המשמעיות הרוחניות שאנו מעניקים לבית כזה. זוהי התנהגות שנובעת מאהבת הזולת ונכונות למחול לו על הצער, על הכאב ועל הביזיון שנגרם לו בעקבות אשמת השווא שטפל עליו היהודי. ר' אלימלך גם מוכן להסתכן בהתחצפות לכאורה כלפי שמיא. אלא שבורא עולם המכיר את נפש הצדיק ויודע את מסירות הנפש שלו לזולת - נענה להתנייתו ומכבה את האש.

דרישתו של ר' אלימלך מה' לכבות את השריפה ויחסו הסלחני אל היהודי מאמתים את תוארי ההפלגה שיוחסו לו בתחילת הסיפור. [15]

הרינדאר
דמות הרינדאר היינו, חוכר הקרעטשמע - בית המזיגה, מבטא פרט ריאליסטי בסיפור החסידי ומשקף את הווי החיים ומקצועות הפרנסה של היהודים במזרח אירופה במאות ה-17-18. [16] גניבת הפת גורמת לכעס רב ואף זה מעיד על העוני הרב ששרר בזמן ההוא. החוכר בטוח שהעני עשה זאת שכן כולם ראו אותו נוטל ידיו. הוא קוצף עליו ושולח את עבדו הערל להוכיחו ולהכותו וזאת ללא שבדק תחילה האם הוא אכן הגנב. הוא חושד בכשרים ועל כך אמרו חז"ל "החושד בכשרים לוקה בגופו". [17] ואכן הוא נענש מיד. דליקה פרצה בביתו ואז הוא הרגיש "תיכף" שזהו עונשו. הוא עבר תהליך של שינוי תודעתי והבין את הקשר בין השריפה לבין מעשיו. אף הלשון מבטאת את השינוי בתפיסתו. אם בהתחלה ר' אלימלך כונה על ידי החוכר ובני משפחתו בכינוי "העני" הרי עם השינוי במחשבותיו של החוכר משתנה גם תוארו של העני. כעת הוא חושב עליו כעל יהודי: " יען ששלח להכות את היהודי". כלומר הוא פגע ביהודי על לא עול בכפו.

הוא שינה את התנהגותו, ו"תיכף" במהירות הוא רוכב על הסוס למצוא את ר' אלימלך ולבקש את סליחתו. כשמצאו ליד האילן מתפלל עבורו הוא נופל לפני ר' אלימלך ומתחנן שיסלח לו. השתטחותו ונפילתו לרגלי ר' אלימלך מבטאים חרטה עמוקה על התנהגותו המתנשאת והמבזה בתחילת הסיפור. ממרום מושבו של העבד ושל בעליו היינו, מרכיבה על הסוס החזק והבטוח הוא נאלץ לרדת לקרקע ולהתחנן על נפשו. הוא שגרם להכאת ר' אלימלך מכה על החטא שעשה וחש הכאת לב היינו, מוסר כליות. ר' אלימלך בגדולתו רואה שישנה כאן כוונה אמיתית, ועל כן הוא מחל לו. ניתן לראות בהתנהגותו של היהודי דמות מתפתחת ועגולה. [18] אולם יש כאן יותר מהגדרה זו. היהודי הזה עובר תהליך של חניכה - מהפך אישי מוסרי המעמידו במקום אחר ממה שהיה בו קודם.

העבד הערל
ממלא את שליחותו ומכה את ר' אלימלך נמרצות. בנוסף לכך חוטא בהתרברבות בפני הרינדאר על שמילא את שליחותו בנאמנות רבה.

ריבוי התואר ערל- משמש כאן כביטוי גנאי לעורלת לבו, לרשעותו ולגאוותו. [19]

הקב"ה
הקב"ה הוא "הגיבור" הסמוי של הסיפור. הוא מקנא לצדיקיו ופורע את עונשו של היהודי שהעז לחשוד בצדיק ולפגוע בו פיזית. הוא נענה לצדיק ומקבל את תפילתו בבחינת צדיק גוזר וה' מקיים. ר' אלימלך מבטא זאת בספרו "נועם אלימלך": "הצדיקים שיהיו במדרגתם כל כל גדולים שהקב"ה יעשה כל מה שיצוו" [20], וכן "הצדיקים המתפללים בכוונה הם המקיימין העולמות ומשפיעין טובה וחיות לכל העולמות ולזה הם הגורמים להפך מידת הדין לרחמים גמורים כי המה המושלים בכל כוח חיותם אשר משפיעים לכל". [21]


פרטים ריאליסטיים
הסיפור החסידי אינו סיפור היסטורי אך משולבים בו תיאורי מציאות היסטורית של התקופה. חלקם נוגעים לתיאור פרנסתם של היהודים במזרח אירופה. למשל חכירת בית המזיגה על ידי יהודים הוא אחת מאפשרויות הפרנסה שהיו אז ליהודים. גניבת הפת והתגובה על כך מעידות על עוני גדול ועל חשיבותה של כל פת לחם.


מוטיב הנפילה
השורש "נפל" נשנה בצורות שונות. למשל: "נפלה דליקה", "נפל לפני רגליו". אף כאן מתקיימת מידה כנגד מידה. מי שנפל נפילה מוסרית באש של כעס וחשד בכשרים הביא על עצמו ועל בני משפחתו התלקחות של אש. בסופו של דבר ינסה נואשות לשנות את גזר הדין על ידי נפילה פיזית לרגלי ר' אלימלך תוך התחננות לשינוי הגזירה.

מוטיב ההליכה
מוטיב ההליכה מופיע בלשון הסיפור למשל: "ר' אלימלך הלך לגלות",

"בדרך הליכתו", "והלך לדרכו". ההליכה מקבלת משמעות סמלית של חיפוש הדרך להחזרת העם בתשובה וכן במשמעות קבלית של הליכה כדי להשתתף בצער השכינה שאף היא נמצאת בגלות. [22]

מוטיב המכות
ביטוייו הלשוניים בסיפור הם: "להכותו כגנב", "והכה את ר' אלימלך", "יען ששלח להכותו", "והתפאר העבד שהכה מכות נמרצות". המכות מעידות על הרמה המוסרית הנמוכה של הרינדאר ושל עבדו הערל.

מוטיב הכיבוי
המוטיב חוזר מספר פעמים בסיפור: "לא היה באפשרות לכבות",

"עד אם תכבה", "כבר כבתה האש". אי היכולת להשתלט על האש מוכיח שרק התערבות שמימית עשויה היתה להשפיע על כיבויה. התערבות כזו תתממש רק לאחר שהחוכר יתחרט על התנהגותו המבישה כלפי ר' אלימלך ויבקש את סליחתו. מחילתו של ר' אלימלך תגרום גם למחילה אלוקית ואז יש סיכוי לכיבויה של האש ללא התערבות בשר ודם.


האש
האש שפרצה בבית החוכר היהודי היתה אש אמיתית, ריאליסטית שאיש לא יכול היה לכבותה. תגובתו של היהודי מצטיירת אף היא במטאפורה של אש היינו, אש של חרון אף ושל כעס. [24]

התפרצות האש היא בבחינת מידה כנגד מידה שבאה לידי ביטוי גם בלשון הסיפור. האש בסיפור מכונה דליקה והיא מרמזת על השורש "דלק". היהודי שולח את העבד לדלוק אחרי היהודי ולפגוע בו ועל כן אין זה פלא שבביתו פורצת הדליקה. [25]

נשאלת השאלה מדוע כל בני הבית נענשו בדליקה? לשאלה זו ניתן למצוא הסבר לשוני. נאמר בסיפור: "ויהי בראותם" וכן "אמרו" בלשון רבים משמע שכולם היו שותפים לחשד ואיש מהם לא יצא להגנת היהודי. על כן העונש הוא קולקטיבי בבחינת מידה כנגד מידה. האש בסיפור מקבלת משמעות סמלית למעשים השליליים של החוכר, לחרון אף ולשחרור רגשות ללא שליטה עליהם. האש היא אחד מארבעת היסודות של נפש האדם(אש, רוח, מים ועפר) הכעס מקורו ביסוד האש ועל כן ביטויו הוא בחום וברתיחה. קיימת זיקה בין יסוד האש והגאווה. האש בטבעה מתנשאת אל על וכך הגאווה מאופיינת בהתנשאות על הזולת. על כך אמרו חז"ל "כל המתגאה אינו נידון אלא באש. . . " [26] מכאן הקשר בין מידת הכעס לגאווה. האדם הגאה מגיע לכלל כעס על כל מי שפוגע בו או שאינו מכבדו. [27]

נטילת הידים
נטילת הידיים של ר' אלימלך מורה על קיום מצוות ועל נקיות פיזית. אך גם מסמלת את קדושת הנפש והנשמה. ניקיונו החיצוני מקביל לטוהר פנימי. הראייה לכך היא קבלת הייסורים באהבה כגזירת שמים. בהמשך למרות המכות הנמרצות שקבל מהעבד הערל הוא לא חש רגשות נקמה אלא מוכן להסתכן בדיבור של חוצפה כביכול עם בורא עולם כדי להציל את היהודי.

האילן
האילן על כל מרכיביו רומז לעולמות עליונים (אבי"ע- אצילות, בריאה, יצירה ועשייה). גופו של האילן הגזע מרמז על הדרגה שמעל לאצילות שנקראת אין סוף - הכתר. הענפים- שמתפשטים מהגזע מרמזים על עשר הספירות שבעולם האצילות. הפירות- הם עולמות הבריאה, היצירה והעשייה.

לכן ברורה בחירתו של ר' אלימלך להתפלל דוקא ליד אילן, שהוא בבחינת צינור לעולמות עליונים. [28]

על האילן אומר ר' אלימלך:

"דהנה באילן יש כמה וכמה ענפים וכל הענפים הם מחוברים אל העיקר האילן. כן כל מצווה ומצווה יש לו שורש למעלה באילן העליון וצריך האדם להשכיל לדעת שורש העיקר של המצוות". [29]

על פי דבריו, האילן מסמל את עבודת ה'. כשם שהענפים מחוברים אל האילן היינו, לגזע כך האדם צריך לחוש מחובר אל שורשו כלומר, לבורא עולם.

והוסיף ר' ישראל מרוזין:

"הצדיק הוא כמו העיקר של האילן ואנשים החסידים הם כמו הענפים" [30].

הפת
פת הלחם מופיעה בסיפור ארבע פעמים. הלחם הוא מזונו הבסיסי של האדם וכשהוא חסר האדם חש רעב וחוסר אונים. היא גם מסמלת עקרונות של התנהגות והסתפקות במועט. [31] בסיפור פת הלחם אנלוגית לתכונותיו של ר' אלימלך. השורש "לחם" מתקשר לדרך התנהגותו של ר' אלימלך. הוא מוחל על כבודו, הוא חומל על היהודי וצועק אל הבורא שאף הוא יחמול על היהודי, ויחזיר לו את ביתו את פרנסתו היינו את לחמו. [32] על הפת אומרים חז"ל: "אינו דומה מי שיש לו פת בסלו למי שאין לו פת בסלו" [33] ייתכן שזה היה מצבו של החוכר היהודי שגניבת פת הלחם ממנו גרמה לו לחוש חוסר אונים בגלל מצבו הכלכלי הקשה.

הסוס
פעמים מוזכר הסוס בסיפור. בפעם הראשונה הוא מתקשר לעבד הערל: "וירכב על הסוס לרוץ אחריו, ולהוכיחו ולהכותו כגנב". הסוס הוא לא רק כלי תחבורה אלא הוא סמל לגאווה ולתחושת הכוח והעליונות של הגוי על פני היהודי. זו היתה גם תחושתם של פרעה ושל עמו כשרדפו אחר בני ישראל על סוסיהם לעבר ים סוף. התורה מעידה שהסוס ורוכבו נענשו כאחד: "סוס ורוכבו רמה בים". [34] בפעם השנייה מוזכר הסוס בהקשר חיובי. היהודי חש שעונשו קשור למעשיו ולכן: "ויקח תיכף סוס אחד לרוץ אחריו ולפייסו". הפחד מהאש המכלה משנה את התנהגותו והוא בעצמו ללא עזרת שליח ניסה לתקן את חטאו. הפעם הסוס שרת את האדם למעשים חיוביים.

הבית היהודי
ביתו של היהודי נקרא בסיפור פעמיים "קרעטשמע" ורק בסוף הסיפור בתפילתו של ר' אלימלך מופיע הביטוי: "בית היהודי", וכן "לביתו".

כלומר, בתחילה כשהיהודי מתנהג כגוי באטימות וברשעות אז ביתו מכונה על פי עיסוקו, בית מזיגה, בו מתמזג היהודי עם ההתנהגות הגויית הסובבת אותו. אולם לאחר שחש הרהורי

תשובה אמיתיים אותם ראה ר' אלימלך ברוח קודשו אז מכונה ביתו בפי ר' אלימלך במילה "בית". ר' אלימלך הדגים בפני היהודי שיעור חינוכי בכמה תחומים. לא רק את האישיות, את המחשבה ואת הרגשות יש לשנות אלא אף בבית יש לחולל מהפך. ביתו של היהודי הוא סמל לקיום מצוות ולהכנסת אורחים כביתו של אברהם אבינו, בו מקבלים את כל הנכנס בסבר פנים יפות תוך דאגה לצרכיו ללא חשדות וללא כעס מיותר. [35] אם כך ינהג האדם בביתו הוא מאפשר לשפע האלוקי להתגלות במרחב הפרטי הזה. בתפילתו של ר' אלימלך לבורא הודגש הכינוי "בית היהודי" שלו קונוטציות רוחניות, על מנת לעורר את רחמי שמים על היהודי כדי שהאש בביתו תכבה.

זמן
מילות זמן רבות שזורות באירוע הסיפורי והן שיוצרות את הרצף הכרונולוגי המהיר של התרחשות האירועים למשל: "בדרך הליכתו", "והנה בזמן שהיה בקעך רדו את הפת והניחו אותו על השולחן", "ואחר שיצא ר' אלימלך זכותו יגן עלינו", "ויהי בראותם אחר כך" .

משמעות ציוני הזמן: "בשעה זו שהעבד הכה את הרב הצדיק ר' מלך נפלה דליקה בקרעטשמע ולא היה באפשרות לכבות", "והרגיש הרינדאר תיכף אולי זה עונשו", מעידים על הקשר הישיר בין החטא והעונש. היהודי מרגיש מיד בקשר זה והוא פועל במהירות לשנות את הגזירה. כל התמהמהות עלולה לסכן את ביתו. הבהילות מאופיינת בלשון: "ויקח תיכף סוס אחד לרוץ אחריו לפייסו". היהודי שהגיע בדחיפות ליער בתקווה למצוא בו את ה"גנב" שמע את ר' אלימלך עומד ליד אילן כשהוא מנהל דין ודברים עם הקב"ה בנוגע לתפילת מנחה. "רבונו של עולם לא אתפלל מנחה לפניך עד אם תכבה את בית היהודי". זהו ציון של זמן תפילה מדויק שעלול להשתנות עם שקיעת השמש, ולכן דורש ר' אלימלך את התערבותו המיידית של הקב"ה בכיבוי הדליקה. בזמן השקיעה נראים השמים כאדומים ומזכירים את האש. ר' אלימלך היה מודע לזמן הטעון [36] של תפילת מנחה כזמן של דין ויש בכוח תפילה זו לשנות את הדין למידת חסד. [37]

הסיפור מדגיש את תדירות האמירה של דברים אלו: "כך אמר כמה פעמים". הדגשה זו מעצימה את דמותו של ר' אלימלך ואת מסירות הנפש שלו. על בקשת הסליחה של היהודי מגיב ר' אלימלך בצירוף של מילת זמן:"ומחל לו תיכף", שוב העצמה של אישיות הר' שנהג לפנים משורת הדין. לא הוכיח את היהודי, לא גער בו אלא תיכף ללא שהיות סולח לו. אין בלבו של ר' אלימלך כעס על היהודי, הוא קיבל את הייסורים באהבה וידע שמאת ה' היו. בני האדם רק הוציאו לפועל את גזר הדין שנקבע בשמים, ולכן אין לו בעיה לסלוח ליהודי. ר' אלימלך נאמן לתפיסת עולמו ולדרך התנהגותו אל הזולת. התערבותו של ר' אלימלך לטובת היהודי פעלה וציון הזמן העיד על כך. "ובבואו לביתו כבר כבתה האש".

מרחב
המרחב הראשון שמוזכר בסיפור הוא הגלות והנדידה. ר' אלימלך היה מצוי במרחב פתוח וחשוף לתלאות הדרך ולקשייה. כנגד מרחב זה מאופיין בית המזיגה כמקום מוגן אליו נכנס ר' אלימלך כדי לרחוץ את ידיו. הקורא יוצר השלמת פערים בדמיונו וחש את הרגשת הרווחה של ר' אלימלך בהיכנסו לכאורה למרחב מוגן זה. תוצאות המפגש עם מקום זה היו קשות. יושביו של הבית חרצו את דינו של ביתם להישרף באש ומשום כך גם עבורם הוא כבר לא היווה מקום מוגן.

היער הוא המרחב הנוסף שאין לו גבולות, הוא פרוץ לארבע רוחות השמים ויש בו סכנות רבות, אך הוא גם מקום להתבודדות ולתפילה שבכוחה לשנות מהלכי שמים. כיבויה של האש בסוף הסיפור מחזיר את הקורא אל המרחב הראשון - אל הבית. שוב קיבל הבית את עוצמתו ואת יכולתו להגן על יושביו. זהו המסר שלמד היהודי מאירוע זה היינו, חוסנו של הבית תלוי בחוסנו המוסרי של הגר בתוכו.

ר' אלימלך מכונה בסיפור גם בשם רבי מלך ארבע פעמים. ניתן לראות בשמו ראשי תיבות של המילים: מלך = מוח - לב - כליות

כלומר, ר' אלימלך מתאפיין בסיפור כאדם שמצליח לשלוט בכל איברי גופו ושומר על טוהר המידות למרות סביבתו העוינת.

בעיצוב הלשוני בולטות החזרות של מספר מילים למשל:

השורש גנב: "שנגנבה", "כגנב", "גנב את הפת". (3 פעמים) החזרות מדגישות את העוול שנעשה לחוכר במעשה זה וכך הקורא מזדהה עם תחושה זו.

השורש שלח: "וישלח אחריו", "שליחותו", "שלח להכותו" (3 פעמים).

שליחת הערל היא בעצם מעשיו של השולח בעצמו. כאן מועצמת דמותו של ר' אלימלך. הוא מחפש את השליחות הרוחנית בגלותו, תיקון המידות של בני עמו בניגוד לשליחות החומרית והבלתי מוסרית של הרינדאר ובני ביתו.

גם המילה "פנים" חוזרת בצורות שונות מספר פעמים, והן קשורות לתיאור ר' אלימלך כך הוא מתואר כש"פניו" מול האילן, הוא אינו מוכן להתפלל "לפניך" היינו, לפני ה' וכן היהודי נפל "לפני" רגליו. ביטויי לשון אלו מתאימים לאישיותו של ר' אלימלך שנהג לפנים משורת הדין.

שמות פעולה
שמות פעולה רבים נמצאים בסיפור. למשל: להוכיחו, להכותו, לרוץ, לפייסו, לכבות. שימוש בצורה דקדוקית זו מכוונת לעתיד ומגבירה את המתח העלילתי.

מצלול
אף שלפנינו כתיבה בפרוזה נמצא את האסוננס האופייני לשירה. למשל:

להוכיחו, להכותו, עונשו לפייסו, ובבואו לביתו - המצלול האסוננטי מצוי בצמתים מרכזיים בסיפור ויוצרים הד שירי. בצומת הראשון ישנה כוונה לפגוע בר' אלימלך ובצומת השני מתרחש המהפך המחשבתי והרגשי אצל החוכר. הוא מכיר בקשר בין מעשיו לעונש ומיד מחליט על שינוי כיוון. הצומת השלישי הוא בסיום הסיפור עם כיבוי השריפה בביתו.

תשתיות
הסיפור החסידי מושתת על רבדים שונים של תרבות עם ישראל החל מהתנ"ך, אמרות חז"ל

מדרש וקבלה [38]. ר' אלימלך נכנס לרחוץ את ידיו והדבר מזכיר לנו את הכנסת האורחים של אברהם אבינו. [39] הסיפור שנותח מתבסס על דברי חז"ל:"החושד בכשרים לוקה בגופו". [40] וכן "מכאן לחושד את חברו בדבר שאין בו, שצריך לפייסו". [41] על תפילת המנחה המוזכרת בסיפור נאמר ש"יצחק אבינו תיקן תפילת מנחה" [42].

מי שפוגע בצדיק פוגע ב"מרכבתו של הבורא" ולכן הוא נענש מיד. הקב"ה אינו מוחל על כבודו של הצדיק, ומשום כך מעניש את היהודי. חז"ל אומרים:

"תפילתם של צדיקים מהפכת מידותיו של הקב"ה ממידת רגזנות למידת רחמנות". [43]

התואר ערל - הוא ביטוי מקראי. [44] כוונתו למי שאינו נימול. בשפה העברית הוא קבל משמעויות בעלות קונוטציות שליליות כמו: ערל לב [45] במשמעות אטום לב, עיקש. חז"ל ייחסו חשיבות רבה לנכונותו של האדם לסלוח ולא להקשות את לבו כפי שנאמר: "כל המעביר על מידותיו מעבירין ממנו כל פשעיו" [46] וכן ר' אלימלך נהג על פי מידותיו של הקב"ה עליו נאמר: מה הוא רחום אף אתה היה חנון ורחום. [47] וכך משמש ר' אלימלך דוגמא להתנהגות נעלה.

מבנה בינרי
המבנה הבינרי בסיפור הוא דרך עיצוב ספרותית המעצים את הדמות הראשית

ומבליט את תכונותיה על רקע התנהגותן הבלתי מוסרית של הדמויות האחרות. כך מתרשמים אנו ביתר שאת מדמותו הייחודית של ר' אלימלך.

אהבה וחמלה - דליקה
הרחמים וכבישת היצר של ר' אלימלך - הכעס של החוכר
קדושה, טוהרה של ר' אלימלך, מחילה רחמים, - עורלת העבד (4 פעמים ערל)
מסירות נפש - רוע לב, אכזריות
ויקח תיכף סוס אחד לרוץ אחריו לפייסו - וירכב על סוס לרוץ אחריו.
שליחות רוחנית לשם החזרת העם בתשובה - שליחות לשם פגיעה בזולת
מחילה - הכאת הרבי

תואריו של ר' אלימלך בתחילת הסיפור כמו: "מורינו הרב הצדיק", "זכותו יגן עלינו", תואמים את התנהגותו במהלך האירוע ומגיעים לשיאם המוסרי בסיום הסיפור. הסיפור מאמת את ההנחה שכדי להגיע לרמה אקסטאטית גבוהה, המאפשרת לאדם לפעול בעולמות העליונים, חייב האדם קודם לחנך עצמו להנהגה מוסרית ולהזדככות נפשית. [48]

האקסטאטיות [49]
עמידתו של ר' אלימלך מול האילן, שמשמש כצינור לעולמות העליונים וצעקתו לקב"ה כמה פעמים היא הנקודה האקסטאטית בסיפור והיא זו הנותנת לו ממד מעבר למציאות הרגילה. היא אופיינית לצדיק.

כוחה של תפילה
ר' אלימלך מלמד אותנו מהי כוחה של תפילה אמיתית הנובעת מעומק הלב מתוך מסירות נפש כלפי הזולת. כוחה של תפילה כזו כמו של הצדיק לשנות דבר במציאות לטובתם של בני אדם.

הוא מונה כמה דרכים לעבודת ה' והתפילה נחשבת כמדרגה שנייה בעבודת ה' לאחר לימוד התורה. זו עבודת הלב שכל אדם מישראל יכול אליה בדרך האמיתית, בכוונת הלב ובהתאמצות מיוחדת שלו. כדבריו:

"ומדרגה שנית עבודה היא התפילה שהיא עיקר עבודה שבלב כמו שנאמר ולעובדו בכל לבבכם זו תפילה, כי הלב מבין ובה יוכל לעלות לדביקות הבורא ולקשר עצמו בו יתברך. . . ולזה צריך התאמצות יותר להתפלל תמיד לה' יתברך ב"ה שיהיה בעוזרו לבל יפרידו היצר הרע מדביקות הבורא". . [50]

ר' אלימלך מזכיר בספרו הדרשני פעמים רבות את תפקידו של הצדיק להתפלל על בני עמו ולהיענות לצורכיהם.

כדבריו: הצדיק כשהוא מתפלל ואמר לכלות הדינין שיהיו בטלין נעשה שותף לקב"ה. הקב"ה גוזר והוא מבטל . [51]

תהליך שינוי האישיות בסיפור החסידי - תהליך חניכה
היהודי עבר תהליך של הכרה בחטא, חזרה בתשובה ובקשת סליחה מר' אלימלך תוך השתטחות ונפילה לרגליו. אם קודם לכן התנהגותו נבעה מאטימות, מכעס הרי הנפילה מביעה שינוי תודעתי, הכנעה וחזרה בתשובה. תהליך זה של שינוי מידות מצריך מהאדם כוחות נפש גדולים והתעלות רוחנית ולמעשה הוא מעתה אדם עם אישיות מוסרית אחרת ומודעות שונה.

הטלוס
משמעו של מונח זה הוא: האידיאה המונחת בבסיס התימה ואשר מאחדת את כל רכיבי הטקסט. [52]

התנהגות מוסרית ואהבת ישראל הם התשתית גם ליכולת הרוחנית של הצדיק וגם מאפשרת שינוי מהותי של היהודי. אף המבנה הבינרי בסיפור מדגיש שהבחירה החופשית להכרעות מוסריות היא בידי האדם בלבד.

ערכים בסיפור:
אחריות לזולת בכל מצב בו הוא נמצא
דאגה לשלומו ולטובתו של הזולת
יכולת שליטה עצמית על מידות הנקמנות והכעס
ענווה
היכולת להודות במעשה לא ראוי ולבקש סליחה
היכולת לשינוי האישיות, תהליך חניכה מכל מצב
אמונה והרגשת קרבה לקב"ה בכל מצב

הערות:
[1] יעקב סופר, סיפורי יעקב, בעריכת גדליה נגאל, כרמל ירושלים, תשנ"ד, סימן כ"א, עמ' 67.
[2] לפני התגלותו ר' אלימלך נדד במשך שנים רבות עם אחיו ר' זושא ראה: אוהל אלימלך, א, קעז.
[3] על דמותו החיצונית של ר' אלימלך ראה: אברהם חיים שמחה בונם מיכלזאן, אוהל אלימלך, עמ' דיד- קטו; לנדו בצאלאל, הרבי אלימלך מליז'נסק, אור החסידות, ירושלים תשכ"ג, עמ' כד.
[4] אפשטיין, יד מאור ושמש, עמ' שכ"ה.
[5] ראה: לנדוי בצאלאל, הרבי אלימלך מליז'נסק, עמ' רצא-רצב הערה 2; אלפסי יצחק, ערך: "ר' אלימלך מליז'נסק", אנציקלופדיה לחסידות, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ו, כרך א' עמ' רלב-רמא; נועם אלימלך, מהדורת גדליה נגאל, מוסד הרב קוק ירושלים, תשל"ח, עמ' 9-19.
[6] לנדוי, שם, הערה 3, עמ' טו; אוהל אלימלך, סימן קנ; נגאל גדליה, משנת החסידות בכתבי ר' אלימלך מליז'נסק ובית מדרשו, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית תשל"ב, עמ' 25.
[7]נדודים אלו נקשרו עם תפיסת הקבלה. מטרתם היתה לגאול את השכינה הנמצאת בגלות וכך לקרב את הגאולה. ראה: אוהל אלימלך, סימן קצו.
[8]נועם אלימלך, וישב, כא ע"א, ר' אלימלך מזכיר את רבו פעמים רבות.
[9] על תלמידיו הרבים של ר' אלימלך ועל תורתם ראה: נגאל, משנת החסידות, עמ' 35-54. תרשים של תלמידי ר' אלימלך ראה: אשכולי אהרון זאב, החסידות בפולין, מאגנס, אוניברסיטה עברית, ירושלים תשנ"ט, עמ' 42-43.
[10] על ההנהגות של ר' אלימלך ראה: זאב גריס, ספרות ההנהגות, מוסד ביאליק, ירושלים
תש"ן, עמ' 129-130, 280.
[11]נגאל גדליה, משנת החסידות, עמ' 18-21. על גדולת הספר ועל חשיבותו ראה: איידלבוים מאיר, רבי אלימלך מליז'נסק, עם עולם, תל-אביב (חש"ד), עמ' 156-164; אוהל אלימלך סימן כט, לד, קצב, קצג, קצא.
[12] ראה ספרו הדרשני נועם אלימלך, ליקוטי שושנה, בסוף נועם אלימלך, עמ' צח-קי; צעטיל קטן בתוך: נועם אלימלך, הקדמה; אגרת הקודש, ר' זכריה מנדל מירוסלב, בסוף נועם אלימלך, עמ' קיב ע"ב.
[13] ראה: אלעזר דב גימאן, גן הדסים, לובלין תרפ"ט, עמ' 6-7, ר' אלימלך ואחיו נדדו עשר שנים בגלות.
[14] הרחבה בנושא ראה: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והבחינה המוסרית, חיבור לשם תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת-גן תשס"א, עמ' 54.
[15] זוהי "רקמת יחסים" הנקשרת בין אדם לרעהו. היהודי התחרט על מעשיו ויש להניח שרגשות האהבה שהוקרנו מאישיותו של ר' אלימלך הטביעו בו את חותמם. הרחבה על נושא רקמת היחסים בין הדמויות בסיפורת ראה: יוסף אבן, הדמות בסיפורת, ספרית פועלים תל-אביב 1986, עמ' 96-99.
[16] ראה: חנא שמרוק, "החסידות ועסקי החכירות", ציון, 35 (תש"ל), עמ' 182-192.
[17] יומא, יט ע"ב.
[18] יוסף אבן, הדמות בסיפורת, ספרית פועלים, תל-אביב תש"מ, עמ' 42-37.
[19] שמואל א, יז כו: "כי מי הפלישתי הערל הזה?" וכן בישעיהו, נב א: "לא יוסיף יבוא בך עוד ערל וטמא". ביטויי לשון רבים מתקשרים לתואר ערל ובדרך כלל כולם במשמעות שלילית. התפארות העבד מזכירה את העונש שקבל מלך בבל על שהכה את עם ישראל מעבר למה שהיה צריך לעשות . ישעיהו כ"ה ו': "ועשה ה' צבאות לכל העמים בהר הזה משתה שמנים משתה שמרים שמנים ממוחים שמרים מזוקקים". היינו, לא ישאר מהם שום דבר. בקבלה העורלה קשורה לספירת הקליפה. זוהר, ויצא אות ח.
[20] נועם אלימלך, בהר טו ע"ב.
[21] נועם אלימלך, אמור סד ע"ג.
[22] על ההליכה בגלות ועל מסירות הנפש להחזרת עם ישראל בתשובה אצל ר' אלימלך ראה:לוין, סיפורי ר' אלימלך, עמ' 54, 154 - 165.
[23] על הסמלים הקיימים בתשתית הסיפור החסידי ראה: יואב אלשטיין, מעשה חושב, עקד
תל-אביב, תשמ"ד, עמ' 44.
[24] דברים, לב כב: "אש קדחה באפו".
[25] בראשית, לא לו: "מה פשעי מה חטאתי כי דלקת אחרי".
[26] ויקרא רבה, ז.
[27] ישבעם הלוי סגל, ערכים בחסידות, כפר חב"ד, תשנ"ח, עמ' 372. הרחבה על מוטיב האש ועל הקשרו לגאוות האדם ראה: לוין, סיפורי ר' אלימלך, עמ' 108 - 111.
[28] ישבעם הלוי סגל, שם, עמ' 214 - 217.
[29] נועם אלימלך, לך לך ו ע"ג.
[30] ראובן ז"ק, בית ישראל, פיעטרקוב, תרע"ג, סימן יא עמ' 26.
[31] אבות, ו ד: "פת ומלח תאכל".
[32] תכונת החמלה על הפרט ועל כלל ישראל מאפיינת את הקב"ה. מלאכי, ג יז: ". . וחמלתי עליהם כאשר יחמול איש על בנו העובד אתו" ובסיפורנו את ר' אלימלך.
[33] יומא, יח ע"ב.
[34] שמות, טו א.
[35] על סיפורי הכנסת אורחים ראה: גדליה נגאל, הסיפורת החסידית, המכון לחקר הספרות
החסידית, ירושלים תשס"ב, עמ' 257 - 260.
[36] זמן טעון קשור לפואטיקה של הסיפור החסידי. הכוונה היא שבסיפור החסידי פעמים רבות האירועים מתרחשים בזמנים מיוחדים בעלי עוצמות רוחניות גבוהות. הם נחשבים כזמנים של עת רצון לפני הקב"ה למשל: הדלקת נרות שבת, שלוש סעודות שבת, תפילות הימים הנוראים וכו'.
[37] חיים ליבערזאן, ארץ חיים, פשעמישל תרפ"ז, סימן קצ: "אליהו לא נענה כי אם בתפילת
המנחה וקשה היא המנחה עת דין הוא . . ובמנחה שהוא עת דין וכשמתדבקים הדין לפני הקב"ה הוא חשוב לפני הקב"ה מאוד, שמדין נעשה רחמים. לפיכך נענה בתפילת המנחה שהביא הדין לחסד".
[38] על כך ראה: יואב אלשטיין, מעשה חושב, עמ' 27-28.
[39] בראשית, יח ד. על פסוק זה "ורחצו רגליכם" הקשה האדמו"ר ר"י מווארקא. אם אברהם אבינו היה נביא כיצד לא הרגיש שאלה הם מלאכים ולא ערביים?ותשובתו היא ללמדנו בענין הכנסת אורחים "שלא יקפידו על אורחים צדיקים דוקא, אלא אפילו אנשים גרועים יקבל אותם בשמחה". ראה: משה שלמה כשר, שבילים במחשבת החסידות, בית תורת שלמה, ירושלים, תשל"ח, עמ' כז.
[40] יומא, יט ע"ב; בעל שם טוב, דעת יוסף, ירושלים תשנ"ג, קורח, ד: קורח ועדתו חשדו במשה והשוו אותו למעשיו הרעים של בלעם. הם נענשו באש שיצאה מאת ה' וכלתה אותם. (במדבר, קורח, לה)
[41] ברכות, לא ע"ב.
[42] ברכות, כו ע"ב. התנהגותו של ר' אלימלך מזכירה את חוני המעגל ראה: תענית, כג ע"א.
[43] יבמות, סד ע"א.
[44] בראשית, יז יד: "וערל זכר אשר לא ימול את בשר עורלתו ונכרתה הנפש ההיא מעמיה".
[45] ירמיהו, ט כה.
[46] מגילה, כח ע"א.
[47] ספרי, עקב מט: "ללכת בכל דרכיו אלו דרכי הקב"ה אל רחום וחנון מה המקום נקרא רחום
וחנון אף אתה הוי רחום וחנון".
[48] זוהי הנחת הבסיס של עבודת הדוקטור שהוכחה בסיפורים שנותחו. ראה: לוין, סיפורי ר'
אלימלך.
[49] הנקודה האקסטאטית היא אחד המאפיינים העיקריים והבולטים של הסיפור החסידי. ראה: יואב אלשטיין, האקסטאזה והסיפור החסידי, אוניברסיטת בר- אילן, רמת -גן תשנ"ח.
[50] נועם אלימלך, א ע"א.
[51] נועם אלימלך, נח ד ע"א.
[52] ראה: לוין, סיפורי ר' אלימלך עמ' 45.