 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
סליחות
אסתר ויתקון זילבר גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11 אני בנך יחידך אשר אהבתיך בבקרי אלול החשוכים נשלחנו מיצועינו אל שער התפילה והתחנונים ותרנגול הכפרות קורא עורו, עורו ישנונים לסליחות. "רחמים, יא אשה, זה בנך הקטן מלאו לו רק שש". ואמא, עליה השלום, באצבעות קטיפה מהדקת צעיף משי סביב צוארי, "שתו מהר חלב חם, יא עצלנים נרדמים, מתי תעשו סליחות"?" עוד חיתוך שביל בשערי האדום, עוד נשיקה למזוזה הכחולה, ואנו מחובקי כפות ידים בכיסך, אבא מתוק, הולכים לעשות סליחות, בקפה מחמוד אבו יונס (עינו תיזכר לטובה) בכל בגדד אין קפה ניחוחי כשלו ופיתה בזעתר נמסה חמימה ומפייסת, מביטה בי וקורצת- מתוקים חייך בני. וכך חודש ימים כוסית ערק לענג עצמותיך הזקנות, כך אמרת אבא, והתפילות והסליחות לאלהי ישראל פרחו בעיניך האפורות וסביבן זר זהוב מלטפני בנך יחידך אשר אהבת. כעבור שלש שעות חוזרות השיות התמימות הביתה ואמא פותחת הדלת: "ברוכים תהיו יקירי. התפללתם גם עבורי? ארוחה טובה מחכה לכם יא אישי וילדו אשר אוהבו" ומאז אבא יקר, מדי אלול עושה אני סליחות בעוד החושך במטבח הקטן, עם פיתה בזעתר וכוס פה חריף לא מתוק. |
|
