הענק באלונים

שירי עצים

אמוץ דפני

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

נדמה שכמעט אין כותב שירה שלא נזקק מימיו לעצים כנקודות ציון במפת נעוריו, נפשו או חלומותיו. עצים טבועים עמוק בנוף הפיזי, ההיסטורי והתודעתי של בני האדם באשר הם. אפשר, אולי, לעוקרם באופן ממשי, אך שורשיהם ומורשתם משתרגים וממשיכים לפכות בעורקינו ימים רבים.

עצי הילדות הם זיכרונות הממשיכים ליצור טבעות גדילה ולהתעצם עם הזמן. עמק המצלבה בירושלים היה עבורי חלון הטבע של יום ששי וכזירה למרדף אחר פרפרים וחלומות. סלילת הכביש ועבודות הבניה שעקרו רבים מעצי הזית העתיקים היו מעין ציון דרך מכאיב לקץ הילדות.



עֵץ הַזַּיִת הַתָּמִים
לְמוּד נִֹשְכָּחוֹת
תְּלָמִים מִצְחוֹ תְּלָמִים.
בְּעִתּוֹ יִשָֹּא מְנָחוֹת
יָמִים עַל יָמִים
אָבִיב שֶל פְּרִיחוֹת.
בְּבֹא כּוֹרֵת נִמְהָר
בְּעִקְבוֹת הַחֹק,
נִכְבְֹּשוּ זֵיתֵי הָהָר
ֹשָחוֹק,
דִּמְעוֹת יִצְהָר
רָחוֹק.
מְֹשֻנִּים צַוֵּי הַתְּקוּפָה,
טֶרֶם שָֹבַעְנוּ נוֹפִים
וְחֵרֶב עוֹלָה בִּתְנוּפָה.
עוֹדֶנִּי גְּמוּל צוֹפִים
וְהַזַּיִת מַבְֹשִיל לַעֲיֵפָה
זִכְרוֹנוֹת יָפִים.

*
האיקליפטוס הוא עולה חדש בארץ שהובא ארצה בסוף המאה התשע עשרה. צמיחתו המהירה וחוסנו הפכו אותו לאבן פינה באתוס הציוני של ייבוש הביצות ןליקיר ההתיישבות העובדת. אין כמעט יישוב בו לא נטעו איקליפטוס ליד מגדל המים וכשדרה מחבקת בכביש הכניסה.

כך כמי שגדל בקיבוץ תל יצחק, במשך זמן מה, חזרתי אחר ימים רבים לבקר את עץ האיקליפטוס ליד מגדל המים שהיה סמל מובהק לקיבוץ - ולא מצאתיו.


לְאַחַר חֲמִישִּׁים שָׁנָה
שַׁבְתִּי לַחֲצַר הַקִּיבּוּץ
אֶל הָאֵקַלִיפְּטוּס הַשָּׁב
לְלַקֵּט חֹם יַלְדוּת יְשָׁנָה
בְּחֵיקוֹ הַתּוֹחֵם.
מִגְדַּל הַמַּיִם חָפוּי כְּאֶבְיוֹן-
עֲנָק יַלְדוּתִי נִכְרַת,
נָפוֹצוּ חֲבֵרַי כְּזִרְעֵי סַבְיוֹן
עִם הָרוּחַ לְלֹא רַחֵם.
מִתְגַּעְגֵּעַ הַגֶּדֶם לְשִׂיחַ הֶעָלִים,
וְלֵב הַמִּגְדָּל נִצְמָת
לִפְעִימַת מַשְׁאֵבַת הַמַּיִם,
לֹא נִשְׁאֲרוּ מִלִּים
וְאֶת מִי לְנַחֵם.

*
בחורשת הארבעים שבכרמל היה, עד לשריפה הגדולה של 1989, עץ אורץ גדול ומיוחד במינו. בניגוד למקובל אצל האורנים צמרתו של עץ ייחודי זה הייתה שמוטת אברים וכמעט נשקה לאדמה. כך נוצרה חופת נוף מיוחדת במינה ופינת מסתור הן לאוהבים והן לחוקרי הטבע בשדה.

המחקר שנערך לאחר השריפה הבהיר את חשיבות שכבת האפר בהתחדשות הנבטים כתשתית המבטיחה שפע מינרלים הנחוצים לצמיחה, כך מפלתו של האורן היא המצע לבאים אחריו.


הָאוֹרֶן שֶׁנִּשְׂרַף
מְבַכֶּה אֶת שְׁנוֹתָיו
בְּאֶגְלֵי שְׂרָף
מְלַבֵּי אֵשׁ,
בְּרוֹב צַעֲרוֹ
לְעוֹלָם לֹא יִתְיָאֵשׁ
בָּרוּחַ יְפַזֵּר זְרַעָיו.
מַצָּע הָאֵפֶר הֶעָשֵׁן
לֹא לַשָּׁוְא
הַדּוֹר הַבָּא
יְדָשֵׁן.

*
הברוש, ירוק העד, מופיע כסמל אבל, זיכרון וחיי נצח בתרבות המערב. ברושים ניטעים תדירות, בבתי הקברות. העץ זקוף ובעל שורשים מעמיקים ולפי אמונה עממית "הנשמות עוברות מהקבר אל שורשי הברוש והצמרת כלפי מעלה אל השמיים". יש המסבירים ש"מי החיים זורמים מטה לאורך גזע הברוש". ריבוי נטיעתם של ברושים בבתי קברות מביא לידי כך שאם אמרת ברוש כאילו איזכרת את המתים. צמרות הברוש נעות ברוח כמו מתפללים מבקשים על המתים בשם החיים הבאים לפוקדם בימי הזיכרון. מכל עצי הארץ הברוש הוא המין המוזכר ביותר בשירה העברית וכמעט תמיד בקשר לאבל ולאבדן.



הַבְּרוֹשׁ –
שְׁלִיחַ צִיבּוּר אָבֵל
מַעֲבִיר תְּפִילָּה יְרוּקָה
וּלְשַׁד חַיִּים
מפַכֶּה בְּצַמָרוֹת.

עוֹרֵב-
מַלְאָךְ אָפֵל
דַּרְכֵי שְׁאוֹל
מְבַכֶּה
בִּכְנָפַיִים שְׁבוּרוֹת.

תְּפִילַּת אֵל
מָלֵא רַחֲמִים
סוֹלַחַת לְחַיִּים וְלַמֵּתִים
עַל שִׁכְחָה
וְלִיקּוּי מְאוֹרוֹת.

עוֹרֵב קָרָא
קְרִיעָה
מֵעַל הַבְּרוֹשׁ
בְּבֵית הַקְּבָרוֹת.
*
מבין כל עצי הארץ אין עץ כה מבורך שהשתבחה בו הארץ כמו הזית. העץ ושמנו מוזכרים בתנ'ך יותר מכל עץ אחר. הזית הוא החשוב מבין שבעת המינים ואין פלא שארץ ישראל מהוללת בתואר "ארץ זית שמן" (דברים ח:ח). כבודו הרב של הזית בחיי העם מתבטא, בין היתר, בדברי הנביאים: "זית רענן יפה פרי- תאר קרא ה' שמך" (ירמיהו י"א: ט"ז ( ו"ויהי כזית הודו) " הושע י"ד:ז).

בשנים האחרונות קיימת תופעה של עקירת זיתים מביתם והצבתם בכיכרות הערים. הזיתים כמו הוקעו על עץ הקלון של הגינון העירוני התלוש המנסה לקנות שורשים אצל הזיתים.



עֵץ הַזַּיִת נֶעֱקַר
עַל כְּרָעָיו וְשׁוֹרָשָׁיו
לְהַצִּיגוֹ בַּכִּיכָּר,
בִּנְחוּשְׁתַיִים נֶאֱסָר.
לַשָּׁוְא
יִפְרוֹשׂ בָּדָיו,
מְמָאֵן
לָתֵת
שֶׁמֶן ויִצְהָר.

*
עצים עתיקים הם בבחינת ספרי היסטוריה נטועי מקום המתעדים בטבעותיהם את דברי הימים ואת תולדות האדם. לפי רוחב הטבעות השנתיות אפשר לשחזר את האקלים - צמיחה רבה עדות לשנה גשומה וטבעת מצערה סימן לבצורת ואלו מכתיבים את דרכי האדם ומלחמותיו. עץ אלון עתיק הוא עד אילם לגדולות ונצורות שנפלאו מבני אנוש שקצרו ימיהם ובינתם.


אַלּוֹן עַתִּיק, אַלּוֹן רַב שָׁנִים
מוֹנֶה שְׁנוֹת אָבוֹת, מוֹנֶה שְׁנוֹת בָּנִים.

דָּבָר מִמֶּנּוּ לֹא נֶעֱלַם
רַק שְׁנוֹת מִלְחֶמֶת הָעוֹלָם.

אַלּוֹן שַׂב צַמֶּרֶת וּפֹארוֹת
עָצַם עַיִן בְּלִיקּוּי הַמְּאוֹרוֹת.

*
ביקור בהודו הוא בחינת חוויה רב חושית המטלטלת את האדיש בבני האדם. האמונה בעצים קדושים מושרשת עמוק בנישמתם של ההודים מאז זכה בודהא להארה מתחת לעץ הפיקוס ( הנקרא בהתאם בשם המדעי "פיקוס קדוש"). כמעט כל עץ מכובד ממדים הנמצא ברשות הרבים הוא בבחינת "מקדש מעט" , "עץ בקשות" וערוץ פולחני המקשר בין המתפלל לאלוהיו. עצים אלו עטורי סרטים ,קישוטים צבעוניים, זרי פרחים, מגשי קטורת, נרות, מנורות, צלמי אלים ומנחות שונות ומשונות לריצוי האלים.


עֵץ הַפִיקוּס
נוֹשֵׂא בְּצַמַּרְתּוֹ
תְּפִלּוֹת הָעוֹלָם,
שָׁרְשֵׁי אֲוִיר -
קַבָּיִים
בְּמַסָּע כָּבֵד
אֶל הַשָּׁמַיִם.
יִרְאָה

הֵיכְלֵי יִרְאָה
תַּחַת
פִיקוּס עָבוֹת,
חַיֵּינוּ אֵלֶּה
רַק עֲבוֹט
לְרִצּוּי רוּחַ
הָאָבוֹת.



צֵל נְפִילִים

תַּחַת עֵץ הַבַּנְיאָן*
צֵל נְפִילִים
רוּחַ בּוּדְהָא
נוֹשֶׁבֶת בֶּעָלִים.

* פיקוס קדוש.

*

די ביציאה חטופה לשדה, במיוחד באביב, כדי להבחין שהצבע הירוק הוא העשיר מכל הצבעים אשר בשדה. קצרה לשוננו מלתאר את אינסוף שברירי הירוק. במוזיאון לאומנות בוינה ראיתי פעם ציור שמן
(לבושתי איני יכול לצערי את שם היצירה ואת יוצרה) של שיח רב עלים ולכל אחד "ירוקיות" פרטית משלו, בתור בוטנאי עמדתי נדהם מיכולתו המדהימה של הצייר ל"דבר ירוק".

בעוד המחקר אודות צבעי הפרחים וצבעי השלכת הוא כר נרחב הרי הצבע הירוק מתורגם, לרוב, לכמות הכלורופיל ותרומתה לתהליך ההטמעה ( פוטוסנתזה). רק כאשר הגוון ייחודי כמו " העלים ירוקים כחלחלים" יש וסימן זה מסייע בהגדרת הצמח.



הַֹשָּמַיִם אָפֹר מֻתָֹּש
וְאַקְרַאִי
הָאֲגָם כֶּסֶף מְלֻטָּש
כִּרְאִי
אַלּוֹן נִֹשְקַף בַּמַּיִם
אֵינוֹ מַבִּיט
בְּיָרֹק גְּלוּי עֵינַיִם.

יָרֹק צָלוּל עָנָו
-נִצָּנִים בְּלִבְלוּב.
יָרֹק תַּקִיף וְעַז
-אֹרֶן בִּמְחָטָיו.
יָרֹק נִכְנַע עָצוּב
בְֹּשַּלֶּכֶת נָבְלוּ פָּנָיו.


*
עצי ענק, בעוצמתם ובהתנשאותם השמיימה, ביכולת ההתחדשות והצמיחה המופלאים שלהם ובגילם המופלג העולה כמה מונים על שני חיי אדם, היוו מוקד רב-עוצמה לסגידה והערצה מקדמת דנא. דומה הדבר שבכל אתר ואתר עלי אדמות בו גדלים עצים, הם שימשו, בתקופה זו או אחרת, כמושא פולחן והערצה. העץ אינו נערץ בזכות עצמו בלבד, אלא בזכות מה שמתגלה באמצעותו ומה שהוא מסמל ומביע. למעשה אין פולחן העצים עומד לכשעצמו, תמיד קיימת ישות רוחנית החבויה מאחורי דמות העץ. העצים נחשבו, אפוא, משחר ימי האדם, כהתגלות כוחות הטבע המייצגים חיים ואת המשכיות הקדושה של העולמות הרוחניים, הפיזיים, המטפיזיים והקוסמיים.

כחוקר פולקלור העצים המקודשים בישראל, לא יכולתי להישאר אדיש מול עוצמתם הפיזית ועומק שורשיהם בנשמת האדם. כך סיפרו לי שסביב העץ המקודש מופיעה הילת אור וקולות נגינה נפלאים מושמעים בעת רצון - סגולת האותות האלו שמורה רק למאמינים המסוגלים לחוש בהם ולזכות בברכתם.



בְּפַאֲתֵי כְּפָר מַשְׁהָד
נִצֶּבֶת אֵלָה עֲבוּתָה
מֻקְדֶּשֶׁת לַנָּבִיא,
אִישׁ אֵינוֹ יוֹדֵעַ
מִכָּל הָאֵלוֹת
בַּמֶּה זָכְתָה.
מַאֲמִינִים עוֹלִים לְרֶגֶל
מִנְחָה לְהָבִיא
פָּנֶיהָ לְחַלּוֹת.
בַּצַּמֶּרֶת מְרַצֶּדֶת הִלָּה
מַנְגִּינַת פְּלָאִים מְזַמֶּרֶת,
פְּקוּחֵי עַיִן
עִוְרִים מִלְּכַתְּחִלָּה
עָצְלוּ אָזְנֵיהֶם מִשְּׁמֹעַ
עֵצִים בִּתְפִלָּה.

*
פולחן האשרה, בימי המקרא, התבצע במקרים רבים במקומות רמים ולא היה שלם ללא נוכחות עץ קדוש ליד המזבח. תרבות זו הייתה נפוצה בכל המרחב השמי הקדום ויש המניחים שפולחן עצים היה חלק מהטקס של עבודת האשרה הכנענית. דעה זו משתקפת בדברי הנביאים הקושרים פולחן עצים למקומות רמים ונישאים: "עַל-רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל-הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ, תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה, כִּי טוֹב צִּלָּהּ" (הושע ד':י"ג). מתוך האיסור בספר דברים "לֹא-תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה, כָּל-עֵץ: אֵצֶל, מִזְבַּח יְהוָה אֱלֹהֶיךָ--אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה-לָּךְ ” (דברים, ט"ז:כ"א) ניתן להסיק שהמדובר בעץ חי של ממש, שהרי נוטעים רק עצים חיים. לפי ירמיהו " כִּזְכֹּר בְּנֵיהֶם מִזְבְּחוֹתָם, וַאֲשֵׁרֵיהֶם עַל עֵץ רַעֲנָן עַל גְּבָעוֹת הַגְּבֹהוֹת" (י"ז: ב') משתמע שהמדובר בחפץ המונח על העץ עצמו. לפי מובן שלישי המדובר באלה עצמה (כישות אלוהית, לא כמין של עץ) כפי שמשתמע מספר שופטים: וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-הָרַע בְּעֵינֵי יְהוָה, וַיִּשְׁכְּחוּ אֶת-יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם; וַיַּעַבְדוּ אֶת-הַבְּעָלִים, וְאֶת- הָאֲשֵׁרוֹת. (שם, ג':ז').



פּוֹרֶטֶת הָרוּחַ
עַל נֶבֶל הֶעָלִים
שֶׁל הָאַלּוֹן הַקָּדוֹשׁ
בִּלְחִישׁוֹת עָלוּמוֹת.
אַיֵּה הַכֹּהֲנִים
מְפָרְשֵׁי מֶסֶר-הָאֵלִים
תַּחַת כֹּל עֵץ
וּמֵעַל הַבָּמוֹת,
וּתְפִלָּה יְרוּקָה
רְווּיַת טְלָלִים
נִשֵּׂאת לִשְׁלוֹם
כָּל הָעוֹלָמוֹת.

*
מכל מיני העצים המצויים ברחבי אירופה ובמזרח התיכון, נחשב האלון כעץ המקודש ביותר על בני עמים רבים משחר ימי האדם ועד היום. הסיבה הנראית לעין היא הממדים האדירים אליהם עשויים להגיע העצים וכן חוסנם הרב בפני שיני האקלים והזמן.

יש המציינים שאלונים אדירים מסוימים משכו אליהם ברקים ובכך נקבעו כמקום משכנם של אלוהי הברקים והרעמים. כמעט אצל רוב עמי אירופה היו אלוהי השמיים, הרעם, הברק והגשם קשורים, במידה זו או אחרת, לאלוני הענק שהיו מקום משכנם של אלים אלו.

האלון היה עץ מקודש מימים קדומים עקב האמונה של שבטים רבים שהיה זה העץ הראשון שנברא וכי האדם נגזר ממנו.



מָצָאתִי כָּתוּב
בְּסֵפֶר אַנְגְּלִי עַתִּיק:
"גַּם לַָעֲנָק בָּאַלּוֹנִים
בַּלּוּטִים זְעִירִים";
כְּכָל שֶׁרָם וְנִשָּׂא
הָאַלּוֹן -
כָּךְ רוֹעֶמֶת הַמַּפֹּלֶת".
אָסַף הַקָּדוֹשׁ בָּאַלּוֹנִים
תְּפִלּוֹת וּמַאֲמִינִים,
יוֹם אֶחָד כָּרַע
בַּלּוּט חָדָשׁ
נִזְרַע –
תְּחִלַּת מַסָּע.

*
עקב עוצמתו הרבה של האלון לא ייפלא כלל שהתיבה "אל" מצויה בשם אלון (גם אלה) וכבר ביהושע מסופר על מקומות פולחן בצל אלונים "ועל הגבעות יקטרו תחת אלון ולבנה ואלה כי טוב צלה". (שם, ד', י"ג). עצי אלון גדולים וחסונים משמשים עד היום כמקומות פולחן וקברי שייח' , אלו העצים הקדושים שעולים אליהם לרגל וחס מלפגוע בהם. חוקרים רבים הדגישו, מזה דורות, את הקשר האפשרי בין המילים אֵל – אַלוֹן – אֵלָה (מין עץ) ואַלָּה (שבועה). השורש השמי הקדום "אול" או "אִיל" משמעו "חזק" ואפשר לשער שממנו נגזרו המילים העבריות אֱיָל (עוצמה), אַיִל (קורת נגיחה, עמוד תמיכה) אֵלוֹן ואֵלָה.

גם ימיו של העץ האדיר קצובים בזמן ומקובל עלינו, שהאלונים לא מאריכים ימים מעבר ל - 500 עד 600 שנים.



אַלּוֹן קָדוֹשׁ
אַלּוֹן רַב פֹּארוֹת
קָרַס אֶל אֲבוֹתָיו,
נוֹטֵר דּוֹרוֹת
מוֹנֶה בְּטַבְּעוֹתָיו
שָׁנָה אַחַר שָׁנָה
תּוֹלָדוֹת וְקוֹרוֹת.
אָבוֹת וּבָנִים
עוֹלִים לְחַלּוֹתוֹ
וְהָאַלּוֹן
נִצָּב נִים-לֹא-נִים,
הִכָּה בָּרָק לְכַלּוֹתוֹ
הֶחָסֹן בָּאַלּוֹנִים
אָז נִכְנַע
לְכֹבֶד הַשָּׁנִים.

*
בדודונה (Dodona) בצפון יוון היה עץ אלון כבד ימים ונשוא פנים בן מאות שנים שהיה קדוש לזאוס. הכוהנים ששרתו האלון הקדוש נהגו לפרש את המסרים של זאוס באמצעות רשרוש העלים שנחשבו כקול האלים. רשרוש ענפיו בצירוף עם משק כנפי היונים נחשבו כאותות שפורשו ע"י הכוהנים כנבואות החורצות גורלות אדם.

בעמים רבים נחשבו רשרושי הענפים כאות ממעל לבני האנוש אשר למטה וכך גם אצלנו "הסב אל אחריהם ובאת אל מול בכאים. ויהי בשמעך את קול צעדה בראשי הבכאים, אז תחרץ, כי אז יצא ה' לפניך להכות במחנה פלשתים." (שמואל ב', ה'; כ"ג - כ"ד).

בין הפרשנים אין ויכוח על הרשרוש הנבואי שנשמע בין ענפי השיח והמחלוקת היא רק אודות זהותם של הבכאים וכיום נוטים לחשוב שהמדובר באלת המסטיק ה"בוכה" בדמעות שרף כאשר פוצעים את ענפיה.


לַחַשׁ רוּחַ קָדִים
בְּתִפְרְחוֹת הַסּוּף,
תְּפִלָּה
בְּצַמֶּרֶת הָאַלּוֹן,
רַחַשׁ צְעָדִים
בְּרָאשֵׁי בְּכָאִים.
הִנֵּה יָמִים בָּאִים
שְׁלַל אוֹתוֹת
נְכוֹנִים לִקְרַאת -
רַק הֶעָלִים יוֹדְעִים
מָה אוֹרֵב הַמָּחֳרָת.

*
כוחם של העצים אינו נמדד רק בסוד ושיח עם העולמות העליונים. אמירתם של העצים היא הדאגה לדור הענקים הבא. כל בלוט נושא עמו מגילה טרם נכתבה.



כַּמָּה שֶׁקֶט צָבַר
הָאַלּוֹן הֶחָסֹן
עַד שֶׁנִּסָּה
לְהָפֵר שְׁתִיקָה,
מִלּוֹת בַּלּוּטָיו
צוֹבְרוֹת
כָּל פַּעַם
אִלְּמוּת חֲדָשָׁה
לְמַעֲמָסָה.

רחש העלים הוא שפתם הנסתרת של העצים ולפי הפולקלור הערבי לחישתם של עצים מסוימים נושאת את שם האל. סיגו ושיחו של הזית עם כל אשר ארע באותה שנה מתורגם ליבול השמן - מסר המובן לבני האנוש.


עָלֵי הַזַּיִת
כְּסוּפִים וְנִכְסָפִים
רַחַש עָלִים לֹא נָדַם
לַחֲשִׁים וּכְשָׁפִים
נֶאֱלְמוּ מִלְּשׁוֹן אָדָם.
אֲשֶׁר מֵעֵינֵנוּ נֶעְלָם
הַזַּיִת לְמַרְגְּלוֹת הַהַר
כָּל שָׁנָה יִפְרֹשׂ דּוּמָם
וּלְעֵת סְתָיו יְדוֹבֵב יִצְהָר.


*
מבין שירי העצים' משל אחרים' אהוב עלי במיוחד שירו דן פגיס המקשר בין העולמות "ארבעה שוחחו על האורן. אחד הגדיר אותו לפי הסוג, המין והזן. אחד עמד על מגרעותיו בתעשיית הקרשים. אחד צטט שירים על אורנים בכל מיני שפות. אחד היכה שורש, הושיט ענפים ורשרש." ( שירים אחרונים ע"מ 54).

האורן הופך בשיחה זו, מאמירה מופשטת של מעמדו הבוטני לישות ממשית המשקפת נקודות התייחסות שונות למציאות. הבוטנאי העוסק בארגון העובדות קבע את מעמדו של האורן בהיררכיה של המיון עד לרמת זן שזו רמת הדיוק הקרובה ביותר למעמדו של פרט בודד. איש התועלת (נגר, אמן, קבלן) עומד על הסגולות הפיזיות הנוטלות מהאורן את כל סגולותיו פרט לתועלת המיידית. חובב השירה משוטט בשדות הפיוט ותוהה על שגריריו של האורן בתחום הפואטיקה ובהיבט הנרחב ביותר - שפות שונות. והאיש-אורן חי את החיים האמיתיים שנועדו לאורן ומכה שורש. בעוד האחרים משוחחים מדברים ומצטטים בלשון בני האדם, העץ - אורן מרשרש כדרך הצמחים להביע את עצמם.

----------------------------
השירים: "יצהר"," אשרה", "שרף", " עץ הזית בכיכר", " אלון עתיק בלייפציג", "עורב בבית הקברות" ו " אקליפטוס" מתוך: "היום הארוך בשנה", הוצאת הר-יער, בנימינה, 2008.

השירים:"זיתים בעמק המצלבה" ן"ירוק" מתוך "לדבר אביב", הוצאת גסטליט, חיפה 2009 (צילום שי לוי).

השירים: "הפיקוס הקדוש", "יראה", " צל נפילים", "פקוחי עין", "הענק באלונים", "מפולת האלון בחורשת הארבעים ", "שתיקת האלון" ו"רגשת העלים" מתוך: "זמן עלה", הוצאת עתון77, תל-אביב, 2011.