לחוף הים האדריאטי

שושנה אידל

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

כמו ציירים רוסיים, טומנים במניפת קוצים את ערגת הקיץ המתאבכת, את אִבחת הדרדר היבשה, ואת יפחתו, והשמים בצבעי אפור מתכתי סופגים את הכהות של מולדת רוסיה, משל איזה סמובר הזליף טיפות תה וחורף לתוך שקִיפוּת שאיננה, על תקן לטיפות אור, וברקע יפעת הברקן הסגולה.

כך דימתה את סוף הקיץ על שפת הים האדריאטי.

היה זה היום האחרון לחופשה בחוף יוקרתי.

כל מנוי התהדר ברצועת חוף פרטית משלו, שנפרשׂה מן המחסן לאכסון כלי ספורט, עד למיגוון כסאות נוח ושולחנות אירוח מִקַשׁ, שהונחו ברווח קבוע, עד גבול המים.

אחרוני הטיילים כמו נעלמו; נותרו הרפרפות הססגוניות, משייטות על מרקע שמי סתיו. ניטל זיוום הכתום טורקיז אדמוני טיציאני, ובמקומו החל לבצבץ אפור דלוח עם ערב.

איטלקי שזוף, בגווני זהוב נחושתי, השליך מאחורי כתפו את מוטות השמשיות המקופלות, כלאחר נשף שהסתיים.

ממקום מושבה המשמים נִיהָלוּ מחשבותיה דו-שיח עם היין, הנמסך על סביבותיה, יינו התוסס של גביע תענוגות לא מושג, ענבים צוננים ושוקולד חם בגבעות מוריקות, טיולים וסעודות לוגמים, שוטפים את כל העוגמות.

כל סככה מתנפנפת, מוּסֶטֶת מן החוף ביד אדישה, העלתה עוד משפט מן המשפטים, שהמו ברקות, מגיחים, מסתערים, עד הצפה של מוקדי כח זעירים, החלטות, מרכזי כובד נרכשו בעמל שנים.

ככל שהתרוקן החוף מתפאורת הקיץ, גאתה המולת מילים מחפשות מנוח.

"סוף הקיץ", "התחלת הסתיו", היו המילים הגואלות, שהצליחה לשחרר לחופשי אל תוך השקט, על פני חופים, משרים את זרותה בזרותם.

בבת אחת ניצלה מן המערבולת.

הרגע היה בלתי מושג.

כמעבר מתנועתם הגלית של פסי השמשיות אל נחשולי מים, גליהם החלו מטפסים על החול, מספיגים את החוויות, השיחות, החיוכים, האהבות, ניקוו בו ברעננות טיפות גשם בטוחות.

פה לא תהא אפופה בקיץ שלאחר הקיץ.

הציפיה תהא רדיד מכסיף על מצע פטל, דובדבן, מממשים את השני, הארגמן, הפנימי.

שנים רבות אחרי, נזכרה ברגע,

כמפתח פותח וסוגר

שנים,

כטבע מפריח את הטמעתו ברגע מיוחד,

אחוז בשלשלת, שיתר הזמן הוא פִּרְיוֹ,

כחיבור נעורים ובלות,

שכמעט רגע מפריד,

רגע, ולא קָלוט.