אמנות נשים

דוד שפרבר

גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11

בינואר 2012 תוצג במשכן לאמנות עין-חרוד תערוכה יוצאת דופן. בפעם הראשונה בתולדות המוזיאליה בישראל יקדיש מוזיאון מרכזי בארץ תערוכה נרחבת לאמנות פמינסטית של נשים דתיות. דוד שפרבר - אחד מאוצרי התערוכה - סוקר בקצרה את המרחב האמנותי המרתק הזה.

כפי שציין בעבר פרופ' ישעיהו ליבוביץ הפמיניזם הוא אחד מהמהפכות הגדולות של המאה העשרים ובמסגרת זו השפעתו על העולם היהודי היא אחת מהרביזיות החשובות ביותר בקרב יהדות זמננו. אמנם את הפמיניזם כבר אי אפשר להגדיר כמגמת שוליים והוא הופך למרכזי יותר ויותר גם בחברה הדתית, ואף על פי כן האמנות היהודית הפמיניסטית הנוצרת במרחב הדתי מהווה ללא ספק מגמת שוליים מובהקת בשדה האמנות המקומי: זוהי אמנות יהודית, דהיינו אמנות העוסקת או מתייחסת לתמות מהעולם היהודי; כמו גם אמנות של יוצרות נשים, ובפרט אמנות של יוצרות מהעולם הדתי. להלן ננסה לאפיין בקווים כללים את המרחב והשיח הזה.

המושג המקובל "ניאו-אורתודוקסיה" שלכאורה מאפיין את שיוכן החברתי של רוב רובן של האמניות הפמיניסטיות הדתיות, מצמצם בפועל את עולמן לקבוצה תרבותית מוגדרת ומתוחמת. למעשה, ההגדרות הדיכוטומיות המקובלות (אורתודוקסים, ניאו-אורתודוקסים, קונסרבטיבים, רפורמים, רה-קונסטרוקטיביים, מזרחיים-מסורתיים וכו') הפכו עם השנים לנזילים מאוד, ובפועל רוב רובן של האמניות היוצרות במרחב הדתי והמסורתי נעות בין קבלה של ההלכה האורתודוקסית כמקור סמכות לבין תפיסה המתייחסת להלכה כמסורת, כהשראה או כמושא נרחב יותר לעיון חברתי ביקורתי. זאת ועוד, עיקרן של העבודות הרדיקליות הנוצרות על ידי אמניות דתיות היום מתחברות בדרך כלל לשיח "פוסט-חילוני", שבו "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן נתפסים כניגודים, אלא כמושגים הכרוכים זה בזה בקשר שאינו ניתן להתרה.

נחמה גולן

"אמנות שולים": אמנות פמיניסטית במרחב היהודי-מסורתי
חוקרת האמנות גריזלדה פולוק הציגה את הפמיניזם כאוונגרד האחרון של המאה העשרים, ולדעת רבים, הפמיניזם הוא מקרה פרטי של הפוסט מודרניזם. יש אף שהרחיקו לכת וראו בו תחליף רדיקלי ומשופר שלו. באחרונה נשמע קולן של נשים מקבוצות מיעוט, שמתלבטות כיצד להטמיע בקרבן את הרעיונות הפמיניסטיים, והד לכך עולה גם בעולם האמנות. תובנה לא-אירוצנטרית רעננה היא כי לפמיניזם צורות וביטויים שונים, בהתאם לתרבויות השונות שבהן הוא מתפתח, ולכן אי אפשר לצפות שיפעל באותה צורה בכל התרבויות.
בישראל, זירת האמנות הדתית המתחדשת מונה ברובה נשים, ועל כן לא פלא שאחד הנושאים המרכזיים שבהם עוסקת היצירה הפלסטית בעולם זה הוא השיח סביב נושאים המשיקים לתיאוריה הפמיניסטית.

האמנות הישראלית-פמיניסטית בכללה מתאפיינת באיחור ביחס למרכזי האמנות הגדולים בעולם. השיח היהודי-פמיניסטי שהתבסס בעיקר בעולם היהודי האמריקאי, הוא שיח צעיר יחסית בארץ, ועם זאת בתחומי יצירה שונים הוא עלה במקביל לטיפול של אמניות אמריקאיות בתחום. למרות צעירותו של השיח הזה בישראל, ולא פעם חוסר המודעות שלו לשיח האמנותי היהודי-פמיניסטי שקדם לו בחו"ל, נדמה שעיסוקו בתכנים ומנקודת מבט האופיינית לתקופה הנוכחית, מעמיד אותו בקו אחד עם השיח הפמיניסטי העכשווי.

חנה גולדברג

יחד עם זאת, יש לציין כי העיסוק הרב של נשים דתיות בזהות נשית מתחבר אמנם לשיח הפמיניסטי המתחדש בחברה הזאת (ואפילו השיח הנשי המזרחי-מסורתי עולה שם), אבל נראה כי העיסוק בזהות נשית או בביקורת על ההגמוניה הגברית מחפה לא פעם על המחסור המשווע בדיבור על מיניות ועל יחסים בין המינים בעולם הדתי.

אף שהדבר נתון במחלוקת, חוקרות האמנות והאוצרות מאורה ריילי ולינדה נוכלין הטעימו לאחרונה כי "הבנתנו את האמנות הפמיניסטית [כיום] היא יותר פתוחה, פלקסבילית וגמישה מאשר זו הייתה בעבר. הבינאריות – קרבן/מקרבן, טוב נשים/רע גברים, טמא/טהור, מכוער/יפה, אקטיבי/פסיבי – אינם העניין המרכזי של האמנות הפמיניסטית כיום". בהתאמה, עולם האמנות הפמיניסטי הנוצר היום במרחב הדתי הוא עולם רחב ומורכב שקשה לצמצמו לפרקטיקה או תפיסה אחת ויחידה. מחד קיים בו מרכיב רדיקלי ואפילו מיליטנטי, וזה מחבר אותו לשורשיו באמנות הפמיניסטית הרדיקלית, מאידך, ענף נרחב מהיצירה במרחב זה הוא מינורי ומפויס יותר. הרבה מהאמניות הדתיות – כפי שהציגה את הדברים דבורה ליס (שתאצור עם שפרבר את התערוכה הפמיניסטית משכן לאמנות, עין חרוד) – "אינן ישירות בביקורת שלהן על המסורת הדתית היהודית ועל ההכפפה הפטריארכאלית של הנשים. הן אינן רואות בגברים מדכאים ובנשים קרבנות, והן דוחות את התבנית לפיה הגברים רעים ולא טהורים בעוד הנשים טובות וטהורות. עבורן, הקווים המסמנים ניגודים בינאריים נעשו דו-משמעיים, גמישים ולא-מובחנים".

אנדי ארנוביץ

מעבר לכך מציינת חוקרת התיאטרון הדתי רינה ריינר-רוטלינגר, האמנות היהודית הפמיניסטית שנוצרת בחברה הניאו-אורתודוקסית פורצת גבולות ממשטרים שם. כך למשל פעילות ליטורגית מחוץ לבית-הכנסת משמשת "אקטיביזם דתי", בחברה שנוהגת ברובה עדיין להדיר נשים מעיסוק כזה.

האמנות הפמיניסטית הרבתה לעסוק בנושאים הנוגעים להדרת הנשים מן השיח המרכזי בחברה, וכן למשטור של גופן ושל מיניותן. בעשייה האמנותית הזו חזרו ועלו נושאים דוגמת יחסי אובייקט-סובייקט, גוף ומיניות. כך עלתה שם גם המגמה לחשוף את כלכלת הייצור של האמנות סביב דיון בכוחניותה של ההגמוניה הגברית. עיסוק ענף זה קיבל ביטוי מובהק באקט של ניכוס מחודש של אוּמנות, כיור בחומר, רקמה, תפירה וסריגה. נושא נוסף שעלה שם הוא תפישת הגוף הנשי בתרבות הפטריארכאלית תוך ניסיונות חדשניים לדיון ביקורתי בייצוגים אלה. בהקשר זה טופלו בין השאר נושאים כמו "מיתוס היופי" ומימדי הגוף המקובלים, וגם עמדות פטריארכאליות כלפי דם הווסת. כל אלה עומתו לא פעם עם עולם ותרבות המתאפיינים בציוויים, חוקים, הבניות וטקסטים ממשטרים ומגבילים שכתבו ויצרו גברים. האמנות הפמיניסטית הנוצרת בהקשר היהודי-מסורתי אינה יוצאת מכלל זה. לצד עיצוב כלי פולחן חדשים ברוח פמיניסטית, השיח הזה בוחן את התמות הללו בכלים ובהקשרים דוגמת ניראותן של נשים וניכוסן מחדש של דמויות מיתולוגיות נשיות; דיון סביב נושאים מקראיים ומדרשיים שוביניסטיים כגון סוגיית הסוטה; נושא הנידה והטבילה; כיסוי הראש; שאלות הלכתיות שונות כגון בעיית העגונות והעקרות ההלכתית; תפילת נשים, שוליותן בתחום הפולחן והדרתן מהחיוב של תלמוד תורה. בנוסף, השיח היהודי בארצות-הברית חוגג כבר זמן רב את הקוויר. האמנות הקווירית שם ממוצבת כענף בולט של הדיון בזהות יהודית חדשה, על-פי רוב לא-ממסדית. על אף שנושא הקוויר וההתייחסות איליו ("בעלי נטיות הפוכות" בטרמינולוגיה הרבנית העכשווית) הפך לנוכח מאוד בשיח הרבני בשנים האחרונות, בשיח האמנות הדתי בישראל אפשר להצביע רק על ניצנים למגמה זו – דהיינו, עבודות אמנות המציעות או מתבססות על ערכים ורעיונות מתחום התיאוריה הקווירית.

אילת ויל-נבנצל

היצירה של נשים יהודיות-פמיניסטיות בהווה שונה בנקודה אחת משמעותית מרעותה בעבר. בעוד רוב האמניות הפמיניסטיות ממוצא יהודי בעבר שמו את הפמיניזם במרכז יצירתן ולא את היהדות, הרבה מהיצירה הפמיניסטית הנוצרת בידי נשים יהודיות היום ועל אחת כמה וכמה זו הנוצרת על ידי נשים במרחב הדתי, משלבת את העיסוק בביקורת פמיניסטית עם הדגשים העולים מהמרחב היהודי. אלא שהיוצרות במרחב הדתי לא נכנעות להבניות מקובלות. יצירתן מערערת לא פעם על הקשר האטימולוגי שבין אמנות לאמונה. על אף שנשים אלה יוצרות מתוך עולם דתי או רוח מסורתית, הן מציגות לא פעם אי-אמון מתריס ביחס לעולם ההלכה והמסורת.

בעולם מסורתי שמרני, ריטואלים דתיים יומיומיים משמשים ממש כמו השפה, כלומר הם אינם נבחנים בכל פעם מחדש, אלא משמשים דרך חיים שקופה שאין מערערים עליה ולא בוחנים אותה בכל פעם מחדש. כמו מרכיב משקפיים שרואה דרכם אבל לא רואה אותם כך ה"אורתודוקס" אינו שואל על המסורת שכן הוא אינו חי מחוצה לה. לעומת זאת האמנות הנוצרת בעולם המסורתי והדתי היא לא פעם סדנה חתרנית לבחינה חוזרת ונשנית של המסורת; אמנם היא לא פעם חותרת תחתיה אך באותה העת מבקשת גם לעצב אותה מחדש.

היסוד הרדיקלי שבעבודתן של חלק מהאמניות הפועלות במרחב זה מתחדד גם על רקע העשייה הניאו-אורתודוקסית-פמיניסטית במרחבי תרבות אחרים. כך, בעוד השיח הלמדני-מדרשי שם מתמקד בדרך כלל בפרשנות מדרשית "נשית" על המקרא וספרות חז"ל, והשיח ההלכתי מציע תיקונים הדרגתיים בחוק; השיח האמנותי לא פעם מציע נראות לרעיונות חתרניים יותר, כאלה המערערים מן היסוד על עמדות הכוח שתופסים שם (ובחברה בכלל) גברים. כך מציעה האמנות רוויזיה אמיתית לכוחן המדולדל של נשים בחברה, וככזו היא מציעה אמירה ישירה ובעלת כוח.

אם כן, האמנות הפמיניסטית הדתית אינה רק אחד המוקדים המרכזיים של שיח האמנות היהודי העכשווי, אלא גם יסוד רדיקלי וחתרני מרכזי בו – ויצירתן של נשים במרחב המסורתי אינה רק גורם מדרבן לשיח פנימי בנושא מעמד האישה, אלא גם פועל יוצא (אף כי רדיקלי לא פעם) מן השיח הזה גופו, אשר מחלחל ונותן את אותותיו.

פמיניזם יהודי: אהבה שאינה מקלקלת את השורה
כאמור, בעשורים האחרונים אפשר לזהות מגמה של טיפול בנושאי טאבו ומנקודת מבט רדיקלית, בקרב אמניות העוסקות בפמיניזם בהקשרו היהודי. האמניות הללו נבדלות זו מזו בהשקפת עולמן ודרכי הבעתן, ועם זאת דומה שהקו המאחד רבות מהן הוא המבט הביקורתי הנובע מהשקפת עולם פמיניסטית ביחס לעולם היהדות ההלכתית. דומה שמה שאפיינתי בעבר כ"אהבה שאינה מקלקלת את השורה" רלוונטי מאוד גם לשיח זה. זהו לרוב שדה חתרני תוסס שאינו מתמקד אך ורק בשאלת תוקפה של המסורת, אלא מסב את תשומת הלב לשאלות הנוגעות בעיצובה. השיח הזה אינו חיצוני ליהדות ההלכתית אלא נפוץ באופן מודע (במיוחד בשנים האחרונות) גם בקרב רבנים בעולם הניאו-אורתודוקסי. כך למשל הרב אריאל פיקאר מבקר את הנהיה אחר שיח המזרחיות המתחדש שבמופעו הדתי מבקש לא פעם לנכס מחדש תפיסת מודל פסיקה ספרדית. פיקאר מטעים שכיוון שכזה עשוי לחסום את הביקורתיות ביחס לשמרנות העכשווית של הקהילות המזרחיות, כמו למשל בנושא מעמד האישה. לדבריו: "האחריות לחיינו מוטלת עלינו, החיים כאן ועכשיו, ומשום כך אנו נדרשים גם לחדש ולשנות מדרכי העבר ולא לשקוע בנוסטלגיה לחיים מפוארים שהיו פעם". יתירה מכך רוב רובן של העבודות הרדיקליות של אמניות דתיות מתחברות כאמור לשיח "פוסט-חילוני" מורכב, ולפיו "חילוניוּת" ו"דתיוּת" אינן ניגודים, אלא מושגים הכרוכים זה בזה בקשר שאינו ניתן להתרה. האמניות הללו לא פעם פועלות בתוך מרחב השדה ההלכתי או לצידו, אך אינן נכנעות לכלליו המוגדרים. יחד עם זאת, מה שנידמה לא פעם כפרובוקציה וכמעשה אנטי-הלכתי נטו, למעשה אינו נתפס כך בדרך כלל בקרב האמניות. עולה שם העיסוק בעולם ההלכה והמנהג היהודי מתוך מבט ביקורתי, חקרני ומאתגר המציג אותו על מגבלותיו מחד, אך מאידך מודע גם לתפארתו ומכוון לשמר אותו.

רות שרייבר

רב-תרבותיות בשיח ובשדה האמנות הישראלי
במאמר העוסק בשאלת הרב-תרבותיות בשדה האמנות הישראלי טוען החוקר והאוצר גדעון עפרת כי "דומה שמהפכת הרב-תרבותיות השלימה מהלך – גם בישראל והפכה לטריוויאלית". עפרת מדגים כיצד בעבר הודרו קבוצות מרכזיות מהשיח (נשים, מזרחים, להט"בים, רוסים ופלסטינים) וטוען כי עם השנים הפער הזה הלך ונעלם.
עפרת הדגים שם בין השאר כיצד מקומץ של אמניות הפך השדה לעולם המכיל אמניות ואוצרות רבות: "בישראל של שנות השבעים התהפך מעמדן של הנשים האמניות, ואלו החלו מאכלסות, יותר ויותר, את בתי הספר לאמנות, כשהן נוטלות בהדרגה את כתר ההנהגה של האמנות הישראלית". אלא ששאלת הכמות היא רק חלק מהעניין. העובדה שאמניות ישראליות והשיח שסביבן בשנות השבעים התכחשו לפמיניזם, מנכיחה בעוז את ההבדל בין כמות לאיכות. אכן, ייתכן שהדוגמאות הרבות שמביא עפרת מצביעות על כך שעולם האמנות הישראלי יודע לכלול בתוכו דה-פקטו גם "אחרים" מסוימים (וגם קביעה זאת נתונה בספק לפחות ביחס לאמניות ואמנים הבאים מהעולם הדתי), אבל מכאן ועד להכרזה כי מושג ה"רב-תרבותיות" איבד מעוקצו האינטלקטואלי והמוסרי והפך לקלישאה ול"פגר אינטלקטואלי חבוט", הדרך רחוקה. רב-תרבותיות אינה מתבטאת רק בשוויון מספרי או שיוויון בפני החוק, והיא אינה מתמצה רק בשיח שמכוון לנראוּת של קבוצות שוליים, אלא ראוי שתהיה – וכך היא כשהיא במיטבה – חגיגה של "חילופי תרבויות"; ריבוי תרבותי של שונוּת, היודע לתת מקום לעולמות ערכיים, פואטיים ואסתטיים שונים (ולפעמים קוטביים), ועם זאת לא בהכרח מוותר על שילדת זהות עצמית. למעשה, השאלה שראוי לשאול אינה האם קבוצות שוליים מודרות מהשיח, אלא האם אסתטיקה, פואטיקה או אידיאולוגיה ועמדות תרבותיות "אחרות" מקבלות מקום ראוי בשיח האמנות המקומי. ספק רב אם אפשר לתת על כך תשובה חיובית.

כך או כך, על אף מקומה השולי בשיח האמנות הישראלי, האמנות הפמיניסטית הדתית תופסת כבר עתה מקום מרכזי בשיח האמנות-היהודי העכשווי. היא נתפסת לא אחת כתרומתו הייחודית, הרדיקלית, החתרנית והתוססת ביותר של העולם הדתי לענף זה. היצירה הפמיניסטית של שנות השבעים לא נחשבה לחלק מהשיח ההגמוני של האמנות עד לשנות התשעים. ימים יגידו אם העשייה האמנותית – הדתית-פמיניסטית תמוצב בעתיד במקום מרכזי יותר בעולם האמנות הישראלי.

דוד שפרבר הוא חוקר אמנות, מבקר ואוצר עצמאי. בעבר אצר וכתב שפרבר במסגרת מרכז ליבר לאמנות יהודית, אוניברסיטת בר-אילן. מאמריו של שפרבר פורסמו בבמות אקדמיות כמו גם בקטלוגים מוזיאליים ובבמות פופולאריות – מקוונות ומודפסות. שפרבר כותב בקביעות ביקורת אמנות באתר האינטרנט ערב-רב ובאתרים נוספים ויאצור (יחד עם אוצרת היודאיקה דבורה ליס) בינואר 2012 תערוכה בין-לאומית של אמנות יהודית-פמיניסטית במשכן לאמנות עין-חרוד. מאמר זה הוא תקציר של מאמר נרחב שיופיע בקטלוג התערוכה.