 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
המשוררת שכותבת אל בעלה המת
על שירתה של יפה לורנצי שושנה ויג גיליון מס' 45 - כסליו תשע"ב * 12/11
המשוררת, יפה לורנצי, ילידת נתניה חוגגת בימים אלה ספר שירה שני. ספרה "קול הנשמה" תשע"ב יצא לאור בהוצאת צור -אות ומצטרף לספר שיריה הראשון "הד צעדיי" שראה אור בשנת תשס"ט. בשני קבצי השירה מייחדת המשוררת שירים לדמותו של בעלה האהוב, מנשה לורנצי ז"ל. נוכחותו של הבעל המת בשירתה היא דומיננטית. נדמה שהיא מנהלת עמו דיאלוג מתוך געגועים ואהבה לאורך יצירתה. כל רצונה ליצור השקה בין העולמות. היא מדוורת את שיריה אל בעלה מנשה כדי להנציח את קיומו בכתיבתה. בעת שיפה לורנצי כותבת היא כותבת מנקודת מבט של אישה אוהבת ועורגת אל העבר. בשיריה לצד צער הבדידות היא ממשיכה להתפעם מיופיו של הטבע, מבעלי החיים והצמחים. יפה מתלהבת מהתחדשות בחיי בניה ונכדיה ובתוך כל אלה נמצא כאב הבדידות של אישה שנותרה בגפה. כאב קיומי של העדר. כאב קיומי על חסרון החיים המשותפים שהיו לה עם האיש, שהיה בן זוגה. המשוררת וזלדה
כבר בספרה הראשון "הד צעדיי" בונה המשוררת את דמותו של מנשה שנפקדת מחייה הגשמיים. במהלכים פואטיים היא בוראת סיטואציות בהן היא נפגשת עמו. מנסה למלא את החלל שנוצר עם הסתלקותו מעולמה. בהתרפקותה על דמותו של בעלה מנשה מזכירה לנו המשוררת את המשוררת זלדה בשיר הידוע "כאשר היית פה", שיר בו פורשת זלדה את הריקנות שנותרה בבית. החיים המשותפים עם בן זוג היו תוססים ומלאי חיים ובעת לכתו של בן הזוג חוזרים היסודות של הבית להיות קרים ומנוכרים. הבדידות מומשלת למוות. קירות הבית שהואנשו בתחילה והייו כבני בית קשישים והשתתפו בהוויה הזוגית ההומה הופכים בסיום השיר – "..הקירות אינם מחסהללורנצי שיר שכותרתו " לו היית כאן" ארמז בולט לזלדה לשיר "כאשר היית פה". אין ספק שלורנצי כאישה מאמינה בחרה בכותרת זאת ומסמנת את יחסה אל בעלה המת כיחסה של זלדה. אם נתבונן בשיר נמצא שהגעגועים שונים בעולמה של לורנצי. היא כמהה בלשון ילדותית בשיר הזה לשחות אל עבר האהוב. פעולה כבילוי בים מפגישה את המשוררת עם דמותו של בעלה. בעלה בדמות מלאך הצופה בה: "ואתה מביט בי בגאווההמשוררת בוחרת בחיים וממשיכה במסלול הקיומי כשהיא שומרת על קשר רציף עם הבעל שאינו. משתפת אותו גם בפעילות ספורטיבית, מצביעה על החיוניות שעדיין קיימת בה גם בזכות המקום שהיא שומרת לו בעולמה. בניגוד לזלדה היא מדגישה את החיות הקיימת בעולמה ולא את המוות. היא בוחרת לשחות - מטאפורה לרצון של הדוברת להמשיך הלאה במסע החיים כשעינו צופה עליה מלמעלה כבהשגחה עליונה של מלאך. הופעתו של מנשה גם בשיר "האיש שהתחתנת איתו" שם, עמ' 68 בו מספרת המשוררת על שיחה עם נכדתה ובשיחה זו מבררים בני דור ההמשך היכן אותו איש שאתו היא התחתנה. במקום לשאול את השאלה בעצמה היא משתמשת בנכדיה כדי להעצים את חסרונו. הבעל סב חסר גם בעולמה וגם בעולמם. חסרונו של הסב אינה משמעותית כחסרונו של הבעל שאתו התחתנה. היא מסיימת את השיר בתמונה בה היא ניגשת לצפות בתמונת בעלה. היא יודעת היכן בעלה הוא אמנם כתמונה על מזנון בסלון אבל היא יודעת שמעבר לכך הוא נמצא אִתה כל הזמן. הגעגועים בכל מקום בשיר "באת פתאום" שם, עמ' 80, משרטטת המשוררת פגישה דמיונית בה הבעל החסר מופיע ומבצע פעולות יומיומיות שהיא זוכרת. "באת פתאוםמה מבקשת הדוברת? היא מבקשת את הפשטות ואת הקיום. מבקשת שיתלבש, שיעטוף עצמו במגבת, שיהיה בו משהו שהיה בו בימים שהיה בחיים. יחד עם זאת היא מתפכחת ומיד באותו בית היא מסיימת "נעלמת". זו אשליה והיא יודעת זאת. ודווקא מתוך הפגישה הדמיונית היא שואבת כוח ומסיימת את השיר : "חג הפסחבמילים אחרות היא אומרת לבעל המת העיקר שהופעת, אף שהחלום ווירטואלי הפגישה הספיקה לה לאגור חיוניות להמשך. בשיר "מחווה של פרידה" שם, עמ' 88 מתארת המשוררת את הרגעים בהם היה עליה להיפרד מבגדיו של בעלה. גם כשהיה עליה להיפרד מחפציו האישיים, מהבגדים שלבש והתקשט בהם, היא מתארת את הבחירה שלה בכמה פריטים. "ועדיין ישנם פריטים שנשארושורות אלה מבטאות את תמצית הזיכרון. המשוררת יוצרת קשר בין בעלה הסב לבין הנכדים באמצעות פריטים ששמרה. היא שמרה למען עצמה כדי לשמור על זיכרון ממנו וגם כדי ליצור גשר לעתיד. גם אם אינך בעולמם של הנכדים אני מצליחה להנכיח את קיומך בעולמם. חנוכה באושוויץ אחד מהשירים המרכזיים בקובץ הד צעדיי הקשורים לזיכרון של מנשה מתקשר לחוויה שעבר לורנצי מנשה באושוויץ. יפה לורנצי שלא חוותה את מוראות השואה בעצמה אך משמרת את חוויית חג החנוכה בימי השואה באמצעות הטבעת הזיכרון שחרט בה מנשה. היא מנחילה את הזיכרון כמי ששמעה את הסיפור ממנו והיא מרגישה כמי שמצווה להמשיך ולספר על גבורותיו של הילד מנשה, מתאומי מנגלה, בבלוק התאומים היתומים. היא מספרת את סיפורו כיצד בגיהינום עלי אדמות הצליח לקיים ללא תנאים את המצוות. גם בחוסר תנאים הצליח באורח פלאי לקיים מצוות הדלקת נרות חנוכה. בתנאי המחסור הנוראים לא הייתה סופגנייה או לביבה וגם לא היו הורים הצליח ליצור מחוטי שמיכה ומנוזל שמנוני נרות חנוכה. את סיפור הנס הזה מנחילה המשוררת יפה לורנצי לדורות הבאים. את מה שבעלה החמיץ היא ממשיכה במקומו. היא משמשת לו לפה. מייחדת לו מקום חשוב ביותר בעולמה היצירתי ובחייה כיוצרת. בכל הפרטים אתה נמצא בספר "קול הנשמה" ממשיכה המשוררת לשאת את הזיכרון. אם נחזור לשיר הראשון "לו היית כאן" כאן נמצאת התשובה. הכמיהה מתממשת יום יום ובכל מקום. בשיר "כמו גחלים לוחשות אהבה" שם, עמ' 48 מבטאת הדוברת בשירה את נוכחותו של הבעל האוהב והאהוב בעולמה. היא מונה בפני הקורא את עוצמת הנוכחות של הבעל. ההכרזה הראשונה בשורה הראשונה גורפת. "בכל הפרטים אתה נמצא-הדוברת חיה את חייה עם הבעל הנעלם הוא אינו חסר בעולמה הוא נמצא כל הזמן בקרבתה. היא כותבת על ההיעדרות מתוך המציאות שישנה ומציאות זו היא מציאות של שמחה קיומית. לצד הבדידות הרבה שבאה לידי ביטוי בשירים רבים היא מוצאת נחמה בדמותו של הבעל. היא משיחה עמו כל העת ומספרת לו שהיא עדיין מקיימת את שבועת אמוניה אליו. "למרות השנים ההולכות ומתרחקות...אותה חוויה שהופיעה בספר הראשון שבה ועולה בספר השני. ניסיונות חוזרים לברוא את החלום בו יופיע הבעל האהוב, והוא חומק ממנה פעם אחר פעם. אף שחומק היא אינה מביעה אבלות של אלמנות אלא מחוזקת ומתעצמת בזכות הפגישה הדמיונית. ויש גם שהחלום נשבר היוצרת נמצאת במאבק מתמיד בין השכחה לבין הזיכרון. היא משמרת את זכרו של בעלה וגם נוחלת אכזבות. השיר "נותרתי מאוכזבת נטושה" שם, עמ' 32, מתאר את תחושת האכזבה כשהדוברת מגלה שהיא חלמה על ימים עברו על הבעל בהיותו צעיר ומלא חיוניות. תחושת ההחמצה כי לא הספיקה לומר הכול ולא הצליחה לשמור אותו בעולמה. הדוברת מבטאת את חרדת הנטישה אותה היא חווה בעקבות האובדן. היוצרת נעה בין הקטבים בין הרצון לשמר את הזיכרון לבין המציאות המתעתעת והמכאיבה. " כי קולך בחלומות נאלם, לא נשמע" זהו מהות הדיאלוג שנגזר עליה. היא מדברת ומספרת על עולמה בהיעדרו של בעלה והוא אינו עונה לה. היא מחכה לחלוק עמו מחוויותיה וכל שנותר לה הוא חרדת נטישה, אכזבה, וגם בהלה. זיכרון מתוק בסיום הדברים על כתיבתה של יפה לורנצי אפשר לומר דברים בנימה אופטימית. המשוררת שנוחלת אכזבות בעקבות הזיכרונות שמציפים אותה לא נשברת. בשיר זיכרון מתוק היא כותבת על "..ימים רחוקים שלא מרפים.במילים אלה של געגועים אל מה שהיה ביניהם היא כותבת על החיים שהעניק לה מנשה לורנצי בעלה. הוא ממשיך להעניק לה מכל הטוב שיכול היה לתת לה, והלחם הוא משל לקיום החומרי. החיוניות של הלחם בעולמה בולטת. הבעל המת הוא כלחם לקיום. היא נשענת על הזיכרון כעל משהו שמעניק חיים ולא רק חיים אלא את הטעם להם. "זיכרון מתוק". צער הפרידה וכאב האובדן מתמזגים לדמותו של הבעל האוהב. הוא עדיין מלווה את יפה לורנצי לאורך דרכה האמנותית. היא נטענת מזיכרונו וממורשתו והיא משמשת בעצמה גם כזיכרון לעולמו שאבד. |
|
