לדף ראשי לתוכן הגיליון





הרקע למעמד הכרמל
בפרק יז' שבספר מלכים א' אנו פוגשים לראשונה את אליהו הנביא:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי מִתֹּשָׁבֵי גִלְעָד אֶל אַחְאָב חַי ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו אִם יִהְיֶה הַשָּׁנִים הָאֵלֶּה טַל וּמָטָר כִּי אִם לְפִי דְבָרִי )מלכים א, יז, א(

הופעתו זו של אליהו מפתיעה ביותר: ללא כל דברי מבוא וללא הצגת הדמות המרכזית שתופיע בפרקים הבאים "מתפרץ" אליהו היישר אל תודעת הקורא ומכריז לפני אחאב על בצורת שסיומה תלויה בו מעתה והלאה.

הפרטים המופיעים בפסוק מצג זה הינם דלים ביותר: שם הנביא, שם עירו¹ ושם חבל הארץ בו ממוקמת עירו, ונראה, כי על מנת להבין את הקשר דבריו של אליהו צריכים אנו להתחקות אחר המניעים של אליהו למעשיו מתוך הידוע לנו מן הכתובים הקודמים לפרק זה:

בפרקים הקודמים לפרק בנו עוסקים קראנו על התפצלות ממלכת שלמה לאחר מותו לשתי ממלכות שונות: יהודה וישראל, ובעוד שביהודה משתמרת שושלת מלכות בית דוד, בממלכת ישראל קמות שושלות שונות ונופלות עקב קשירות קשרים ורציחות.

המלך המושל בתקופת אליהו הוא אחאב בן עומרי שהכתוב מעיד על רשעתו והכעסתו אתת ה':

וַיַּעַשׂ אַחְאָב בֶּן עָמְרִי הָרַע בְּעֵינֵי ה' מִכֹּל אֲשֶׁר לְפָנָיו: וַיְהִי הֲנָקֵל לֶכְתּוֹ בְּחַטֹּאות יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וַיִּקַּח אִשָּׁה אֶת אִיזֶבֶל בַּת אֶתְבַּעַל מֶלֶךְ צִידֹנִים וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲבֹד אֶת הַבַּעַל וַיִּשְׁתַּחוּ לוֹ: וַיָּקֶם מִזְבֵּחַ לַבָּעַל בֵּית הַבַּעַל אֲשֶׁר בָּנָה בְּשֹׁמְרוֹן: וַיַּעַשׂ אַחְאָב אֶת הָאֲשֵׁרָה וַיּוֹסֶף אַחְאָב לַעֲשׂוֹת לְהַכְעִיס אֶת ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִכֹּל מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנָיו: (מלכים א, טז, ל-לג)

וכאשר נתבונן בפסוקים אלו נראה כי חטאו המרכזי של אחאב הוא חתונתו עם איזבל בת אתבעל מלך צידונים, ובעקבות כך פולחן לבעל במזבח ובאשרה.

תגובתו של אליהו, בעצירת הגשמים משמשת אם כן ענישה על פולחן אלילים המתבצע בממלכת ישראל, ואי אפשר שלא לראות במעשה ובתוצאה זו מימוש של אזהרת משה לבני ישראל טרם מותו:

הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם: וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְעָצַר אֶת הַשָּׁמַיִם וְלֹא יִהְיֶה מָטָר וְהָאֲדָמָה לֹא תִתֵּן אֶת יְבוּלָהּ...(דברים, יא, טז-יז)

לאחר שבועתו של אליהו, מצווה הנביא על ידי ה' ללכת ולהסתתר מפני מבקשיו ב"נַחַל כְּרִית אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הַיַּרְדֵּן"², שם יחיה אליהו מרוחק מהציוויליזציה, שותה ממי הנחל ומוזן על ידי העורבים שצוו לכלכלו על ידי ה'.

לאחר שנה מי הנחל מתייבשים כתוצאה מגזרתו של אליהו, ובשל כך מצווה הנביא על ידי ה' לעבור לצרפת³, ושם לגור בביתה של אשה אלמנה אשר צוותה על ידי ה' לכלכלו.

בצרפת מחולל אליהו שני ניסים: לאחר טענת האישה האלמנה כי אין ביכולתה לספק מזון לאליהו כבקשתו, מבטיח אליהו לאלמנה כי כלי האחסון של מצרכי הבסיס להכנת לחם: קמח ושמן, יתמלאו מעצמם עד חידוש הגשם, וכך אכן קרה:

כַּד הַקֶּמַח לֹא כָלָתָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא חָסֵר כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד אֵלִיָּהוּ (מלכים א, יז, טז)

בנוסף, לאחר מות בנה של האלמנה וטענותיה כלפי אליהו, לוקח אליהו את גופת הבן, מעלה אותה לעליה, משתטח עליה שלוש פעמים ומתפלל לפני ה':

ה' אֱלֹהָי תָּשָׁב נָאנֶפֶשׁ הַיֶּלֶד הַזֶּה עַל קִרְבּוֹ (מלכים א, יז, כא)

ואכן, לאחר תפילתו של אליהו משיב ה' את בן האלמנה לחיים.

נראה לפרש כי בפרק יז' מעביר ה' את אליהו במקומות שונים על מנת להמחיש לו את תוצאות שבועתו להפסקת הטל והמטר: התייבשות הנחלים, החוסר במצרכים בסיסיים כקמח ושמן ובעקבותיהם רעב ומוות⁴ , ואולי בכך לגרום לאליהו לחזור בו ולחדש את הגשמים, אך נראה כי אליהו לא משתכנע דיו או לחלופין אינו רואה שינוי בהתנהגותם של בני ישראל, ועל כן נאלץ ה' לצוות את אליהו להיראות אל אחאב ובכך להשיב את הטל והמטר:

לֵךְ הֵרָאֵה אֶל אַחְאָב וְאֶתְּנָה מָטָר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה (מלכים א, יח, א)

ה' איננו מבטל את שבועתו של אליהו, כמו רוצה לשמור על כבודו של הנביא, אך מאידך לא מאפשר למצב בו בני ישראל שרויים בצמא, ברעב ובסכנת חיים להימשך, ועל כן מורה ה' לאליהו, בעל כורחו, להיפגש עם אחאב ובכך לאפשר את פתיחת ארובות השמיים.

אליהו לא מתנגד לציוויו של ה' והולך להתראות עם אחאב, שבאותו זמן מתהלך עם שר האוצר של ממלכתו, עובדיהו, בחפשם אחר חציר עבור הבהמות⁵.

בתחילה פוגש אליהו את עובדיהו, אותו מציג המקרא כ"יָרֵא אֶת ה' מְאֹד", ומציין אף את פועלו למען הצלת מאה נביאים מרדיפתה של איזבל. עובדיהו מזהה את אליהו ונופל על פניו, ואילו אליהו מצווה אותו לקרוא לאחאב, בתחילה מתנגד עובדיהו לשליחות זו בשל החשש שאליהו ייעלם ואחאב יענישהו על הזעקתו לשווא, אך לאחר שאליהו מבטיח:

חַי ה' צְבָאוֹת אֲשֶׁר עָמַדְתִּי לְפָנָיו כִּי הַיּוֹם אֵרָאֶה אֵלָיו (מלכים א, יח, טו)

נעתר עובדיהו לבצע את השליחות וקורא לאחאב למפגש עם אליהו.

כאשר מגיע אחאב לפני אליהו הוא פונה אליו בשאלה רטורית מאשימה:

הַאַתָּה זֶה עֹכֵר יִשְׂרָאֵל? (מלכים א, יח, יז)

קרי, אחאב תולה את אשמת הבצורת בשנאת הנביא המבשר לעם ישראל, ולא במעשים הרעים שהוא עצמו עשה או גרם.

כתגובה, עונה לו אליהו, כי הגורם לבצורת היא לא שנאתו לעם ישראל אלא נטישת ה' ועבודת האלילים של אחאב ואביו:

וַיֹּאמֶר לֹא עָכַרְתִּי אֶת יִשְׂרָאֵל כִּי אִם אַתָּה וּבֵית אָבִיךָ בַּעֲזָבְכֶם אֶת מִצְוֹת ה' וַתֵּלֶךְ אַחֲרֵי הַבְּעָלִים: (מלכים א, יח, יח)

בנוסף, מצווה אליהו את אחאב לכנס את כל בני ישראל ואת נביאי הבעל והאשרה החוסים תחת איזבל בהר הכרמל:

וְעַתָּה שְׁלַח קְבֹץ אֵלַי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל אֶל הַר הַכַּרְמֶל וְאֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים וּנְבִיאֵי הָאֲשֵׁרָה אַרְבַּע מֵאוֹת אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל (מלכים א, יח, יט)

מטרת הכינוס איננה ברורה כלל וכלל, אך בכל זאת נעתר אחאב לציווי אליהו ומכנס את כל העם והנביאים להר הכרמל:

וַיִּשְׁלַח אַחְאָב בְּכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבֹּץ אֶת הַנְּבִיאִים אֶל הַר הַכַּרְמֶל (מלכים א, יח, כ)

אליהו מול עם ישראל
עם ישראל מתכנס בהר הכרמל בציווי אחאב, ושם אליהו פונה אליהם בתוכחה קצרה וישירה:

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו (מלכים א, יח, כא)

טענתו של אליהו הינה שעם ישראל איננו עקבי באמונתו, ומדלג בין אמונות שונות ללא הרף. בפירוש הביטוי "סעיפים" התלבטו פרשנים רבים: יש שפירשו כי הביטוי "סעיפים" משמעותו משמעותו מחשבות⁶, שהרי אנו מכירים ביטוי זה בהופעות דומות במקומות אחרים במקרא, כגון:

בִּשְׂעִפִּים מֵחֶזְיֹנוֹת לָיְלָה בִּנְפֹל תַּרְדֵּמָה עַל אֲנָשִׁים (איוב, ד, יג)

חָקְרֵנִי אֵל וְדַע לְבָבִי בְּחָנֵנִי וְדַע שַׂרְעַפָּי (תהילים, קלט, כג)

ויש פרשנים שטענו כי פירוש הביטוי "פוסחים על שתי הסעיפים" הינו משל בו מדמה אליהו את עם ישראל לציפור המדלגת בין ענפים שונים⁷, שהרי אנו מכירים במקרא את השורש ס.ע.פ. גם במשמעות של ענף:

בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים (יחזקאל, לא, ו)

יש לשים לב כי, לכאורה, אליהו מעמיד בפני עם ישראל שתי אפשרויות פולחניות לגיטמיות, ודורש מהם רק עקביות ורצינות באיזה פולחן שיבחרו להם, אך מבחינה ספרותית מדוקדקת יש לשים לב כי אליהו לא משווה מילולית בין פולחן ה' לפולחן הבעל בצורה מלאה:

אִם ה' - הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו

וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו

קרי, בעיצוב המשפט במבנה התחבירי המוכר של תקבולת חסרה רומז אליהו כי רק ה' הינו בעל הכוחות והשליטה בעולם, ועל הבעל לא ייאמר כן.

תגובתו של עם ישראל היא בשתיקה נבוכה ומבולבלת, כמו לא יודעים בני ישראל מה להחליט לאור דרישת אליהו:

וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר (מלכים א, יח, כא)

כעת, כאשר העם משתומם אל מול דבריו של אליהו, פונה הנביא בשנית אל עם ישראל ומציע להם מבחן:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ אֶל הָעָם אֲנִי נוֹתַרְתִּי נָבִיא לַה' לְבַדִּי וּנְבִיאֵי הַבַּעַל אַרְבַּע מֵאוֹת וַחֲמִשִּׁים אִישׁ: וְיִתְּנוּ לָנוּ שְׁנַיִם פָּרִים וְיִבְחֲרוּ לָהֶם הַפָּר הָאֶחָד וִינַתְּחֻהוּ וְיָשִׂימוּ עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא יָשִׂימוּ וַאֲנִי אֶעֱשֶׂה אֶת הַפָּר הָאֶחָד וְנָתַתִּי עַל הָעֵצִים וְאֵשׁ לֹא אָשִׂים: וּקְרָאתֶם בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וַאֲנִי אֶקְרָא בְשֵׁם ה' וְהָיָה הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר יַעֲנֶה בָאֵשׁ הוּא הָאֱלֹהִים (מלכים א, יח, כב-כד)

אליהו מציע לעם, ודרך כך גם לנביאי הבעל, מבחן שבו יתברר אחת ולתמיד מיהו האלוהים- ה' או הבעל, ואת תוצאות מבחן זה, יהיו אשר יהיו, נדרש העם לקבל על עצמו מראש.

את הצעתו פותח אליהו בהצגת היתרון הכמותי האדיר של ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל למולו- הנביא הבודד הנאמן לדבר ה', ועל אף יתרון זה יינתנו שני פרים, אחד לנביאי הבעל ואחד לאליהו⁸, והאלוהים אשר ייענה להקרבת הקורבן על ידי הורדת אש מן השמיים הוא בעל הכוחות שלו יש לעבוד.

העם, בניגוד לשתיקתו אל מול התוכחה הקודמת, עונה ומאשר את מבחן האש:

וַיַּעַן כָּל הָעָם וַיֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר (מלכים א, יח, כד)

וכעת, מבלי שנשאלו כלל, מחוייבים נביאי הבעל לשתף פעולה עם המבחן שהציע לאליהו, שהרי העם הסכים למבחן, כפי שמציין זאת ר"י אברבאנל:

מה ראו נביאי הבעל להכניס עצמם באותה הבחינה בהיות הניסיון סכנה? מפאת ההכרח, שכאשר ראו שענו העם כולו "טוב הדבר" לא היה בידם לזוז משם ולא להכחיש ולהוציא עצמם מהניסיון, לפי שהעם ירגמו אותם אבן (פירוש אברבאנל על מלכים א, יח, כד)

אליהו מול נביאי הבעל
לאחר הסכמת העם לביצוע המבחן פונה אליהו במחווה של נדיבות לנביאי הבעל ומאפשר להם קדימות בבחירת הפר ובהקרבתו למבחן:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לִנְבִיאֵי הַבַּעַל בַּחֲרוּ לָכֶם הַפָּר הָאֶחָד וַעֲשׂוּ רִאשֹׁנָה כִּי אַתֶּם הָרַבִּים וְקִרְאוּ בְּשֵׁם אֱלֹהֵיכֶם וְאֵשׁ לֹא תָשִׂימוּ (מלכים א, יח, כה)

יש במעשהו של אליהו מן הנדיבות ומן ההכרה בזכותם של הרבים לעדיפות טכנית מסויימת, אך נראה כי עיקר כוונתו של אליהו איננה ההוגנות והנדיבות, אלא ההפך- אליהו טומן פח לנביאי הבעל בכך שכישלונם המצופה יגדיל עשרת מונים את הפליאה מהצלחתו של נביא ה' בהורדת אש על קורבנו.

זאת ועוד, יש בהדגשת עובדת עליונותם המספרית של נביאי הבעל, כפי שבא לידי ביטוי מספר פעמים בדבריו של אליהו, מעין האשמה סמויה כלפיהם, כמו רוצה אליהו לרמוז לנסיבות פער זה, שהרי אליהו הוא נביא ה' שנותר על אף רדיפותיה של איזבל, ואילו נביאי הבעל הינם נציגי הממסד המלכותי- "אֹכְלֵי שֻׁלְחַן אִיזָבֶל".

ואכן, נביאי הבעל מתפתים להצעת אליהו וניגשים לעשיית קורבנם:

וַיִּקְחוּ אֶת הַפָּר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם⁹ וַיַּעֲשׂוּ וַיִּקְרְאוּ בְשֵׁם הַבַּעַל מֵהַבֹּקֶר וְעַד הַצָּהֳרַיִם לֵאמֹר הַבַּעַל עֲנֵנוּ וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וַיְפַסְּחוּ עַל הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר עָשָׂה: (מלכים א, יח, כו)

במהלך חצי יום מנסים נביאי הבעל לגרום לאלוהיהם להוריד אש ולאכול את קורבנם, אך ללא הועיל, ניסיונות אלו מתחלקים לשני מעשים בהם נוקטים נביאי הבעל : תפילה לבעל שיענה להם ולקורבנם ומעשים מאגיים-פולחניים של פסיחה על המזבח:

היו מרקדין כמשפטן על מזבחותם (רש"י על מלכים א יח כו)

לאחר שכשלו ניסיונותיהם החוזרים פונה אליהו אל נביאי הבעל בהצעה שנראית לקורא בן ימינו לעגנית ורטורית:

וַיְהִי בַצָּהֳרַיִם וַיְהַתֵּל בָּהֶם אֵלִיָּהוּ וַיֹּאמֶר קִרְאוּ בְקוֹל גָּדוֹל כִּי אֱלֹהִים הוּא כִּי שִׂיחַ וְכִי שִׂיג לוֹ וְכִי דֶרֶךְ לוֹ אוּלַי יָשֵׁן הוּא וְיִקָץ: (מלכים א, יח, כז)

אליהו מעלה בפני נביאי הבעל אפשרויות שונות שבגינן הבעל טרוד ולא עונה לבקשתם: שיחה, שינה או עשיית צרכים, ועל כן הוא מציע להם להרים את קולם על מנת למשוך את תשומת ליבו של הבעל מעיסוקיו.

תגובתם של נביאי הבעל מתמיהה:

וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל וַיִּתְגֹּדְדוּ כְּמִשְׁפָּטָם בַּחֲרָבוֹת וּבָרְמָחִים עַד שְׁפָךְ דָּם עֲלֵיהֶם: (מלכים א, יח, כח)

נביאי הבעל מסכימים עם ההיגיון שיש בסברת אליהו ואכן מנסים הם לזעוק בקול יותר רם ואף לפגוע בעצמם על מנת לגרום לבעל להתייחס לבקשתם.

על מנת להבין את תגובת נביאי הבעל נעזר בדבריו של פרופסור אוריאל סימון¹⁰ המוכיח כי השורש ה.ת.ל./ ת.ל.ל. במקרא הורתו לשקר ולרמות¹¹ ולא ללעוג, קרי, אליהו לא פונה אל נביאי הבעל בלגלוג ציני שהיה גורם להם לפרוש מן המבחן במבוכה או בכעס, אלא ההיפך הוא הנכון- אליהו פונה אל נביאי הבעל בחוסר כנות ומציע להם ברצינות תהומית מעושה אפשרויות שונות לחוסר המענה מצד הבעל, ואין להתפלא על כך, שהרי אנו מכירים מכתבי אוגרית תיאורים של האל בעל כאוכל, ישן, משוחח עם אלים ובני אדם ואף עוסק בציד¹².

הזמן חולף, שעת המנחה מגיעה, ונביאי הבעל ממשיכים לזעוק אל הבעל ללא הועיל:

וַיְהִי כַּעֲבֹר הַצָּהֳרַיִם וַיִּתְנַבְּאוּ עַד לַעֲלוֹת הַמִּנְחָה וְאֵין קוֹל וְאֵין עֹנֶה וְאֵין קָשֶׁב: (מלכים א, יח, כט)

כפי שציינו לעיל, גם כאן נכון יהיה להגדיר כי נדיבותו של אליהו באי הגבלת זמן ניסיונם של נביאי הבעל לקרוא לאלוהיהם הינה מתוכננת, ומשמשת את אליהו להעצמת הצלחתו אל מול כשלונם של נביאי הבעל הנמשך על פני שעות רבות- מן הבוקר ועד עלות המנחה.

כעת, משנוכחו בני ישראל בחוסר התוחלת שיש בפנייה אל הבעל, מזמין אליהו את עם ישראל להתקרב אליו ולצפות במעשיו. הכנותיו של אליהו להקרבת פרו מתפרסות על פני שלושה פסוקים, ועובדה זו הנה מתמיהה, שהרי יכול היה המקרא לנקוט בלשון קצרה: "ויבן מזבח"¹³. הרב אלחנן סמט מציע כי כבר בפעולות ההכנה רוצה אליהו להעביר מסרים שונים לעם:

... עיקר מטרתו של אליהו במעשים אלו, אינו בהישג הממשי שיתקבל לבסוף- עמידתו של מזבח המוכן להעלאת קורבן עליו... הכתוב מאריך מאוד בתיאור מעשיו של אליהו... אמור מעתה: המעשים שעושה אליהו הם מעשים סמליים רוויי מסרים. בכך הופכים מעשים אלו לאמצעי תקשורת בין הנביא לבין העם , תקשורת דמומה שהיא טובה מן הדיבור... (הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו, עמוד 171)

ארבעת פעולותיו של אליהו המתוארות בפירוט הינם ריפוי המזבח, לקחת שתים עזרה אבנים, בניית המזבח ועשיית התעלה סביב המזבח:

וַיְרַפֵּא אֶת מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ:

וַיִּבְנֶה אֶת הָאֲבָנִים מִזְבֵּחַ בְּשֵׁם ה'

וַיַּעַשׂ תְּעָלָה כְּבֵית סָאתַיִם זֶרַע סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ

(מלכים א, יח, ל-לב)

ראשית לכל הסבר מקומי יש לשים לב למתאר הקטע בכללותו. ראשית, ניתן להבחין בבירור ברצף פעלים- ריבוי פעלים המרוכז במשפט אחד- ועל אף שמתואר אך ורק בתיאור טכני, נראה לומר כי כותב הספר בוחר לייצג את אליהו כמי שפועל בזריזות, נחישות ואולי אף בנינוחות, וזאת בניגוד לנביאי הבעל שפעלו באיטיות ובחוסר וודאות, מאידך, יש להבין כי הארכת תיאור פעולותיו של אליהו יוצר אצלנו, הקוראים, מין מתח לקראת הבאות: האם יצלח אליהו ותרד אש על קורבנו אם לאו, כפי שקרה, מן הסתם, אצל בני ישראל החוזים בפעולותיו של אליהו.

המקרא מתאר את המזבח בו מקריב אליהו את פרו כ"מִזְבַּח ה' הֶהָרוּס", ולכאורה, יש לתהות מדוע אנו מוצאים מזבח המיועד לעבודת ה' מחוץ למקדש?

אך יש לדעת כי לאורך כל ספרי התנ"ך, ועל אף האיסור לפולחן חוץ-מקדשי¹⁴, התקיימו ברחבי הארץ במות ומזבחות בהם עבדו לאלוקי ישראל¹⁵.

נראה לומר כי החידוש העיקרי שהפסוק מבטא הוא מצבו הפיזי של מזבח ה': הרס, שהתרחש כנראה בשל רדיפות איזבל, וברי לכל כי מצב זה עומד בניגוד גמור למזבחות הבעל שניצבים בפאר ובהגנה לאורכה ולרוחבה של הארץ. ועל כן ריפויו של מזבח ה' על ידי אליהו יש בו מן הרמז לרצונו של לאליהו להחזיר עטרה ליושנה, ולבטל את השפעתה הדתית של איזבל על בני ישראל.

לאחר תיקון בסיס מזבח ה', מוסיף אליהו ובונה את חלקו העליון של המזבח משתים עשרה אבנים חדשות, ואף מעשה זה הינו סימבולי, וסמליות זו מפורשת בכתוב:

וַיִּקַּח אֵלִיָּהוּ שְׁתֵּים עֶשְׂרֵה אֲבָנִים כְּמִסְפַּר שִׁבְטֵי בְנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר הָיָה דְבַר ה' אֵלָיו לֵאמֹר יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה שְׁמֶךָ: (מלכים א, יח, לא)

ראשית, יש לשים לב כי מעשה זה של אליהו מזכיר את מעשהו של משה בבנותו מזבח לה' למרגלות הר סיני בעת כריתת ברית האגנות בין העם לה':

... וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה וַיַּשְׁכֵּם בַּבֹּקֶר וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ תַּחַת הָהָר וּשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה מַצֵּבָה לִשְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל (שמות, כד, ד)

וניתן לפרש כי במעשה סמלי זה רומז אליהו על רצונו לחדש את הברית הקדומה שנכרתה על ידי משה בין ה' לבני ישראל.

אך יש לתמוה מדוע מזכיר אליהו את סיפור המרת שמו של יעקב ל"ישראל" המופיע בספר בראשית?

מסתבר כי אליהו משווה ברמיזה את מצבם של עם ישראל לארכיטיפ המאבק של יעקב עם המלאך¹⁶, מאבק שהסתיים בנצחון יעקב והחלפת שמו:

וַיֹּאמֶר לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל (בראשית, לב, כט)

כמו רוצה אליהו לומר: כפי שיעקב אביכם עמד בגבורה במאבק עם המלאך במעבר יבוק, אף אתם, בני- בניו, תעמדו במאבק הרוחני כנגד ארבע מאות וחמישים נביאי הבעל- ותוכלו¹⁷.

לאחר איסוף האבנים, בונה אליהו מזבח לה', מתחם אותו על ידי חפירת תעלה מסביבו, מסדר את העצים על המערכה ומנתח את הפר שניתן לו. ברגע זה, בו הכל מוכן לקראת הגעת האש מן השמיים, מצווה אליהו אחדים מן הקהל לצקת שנים עשר כדים מלאים במים על גבי הפר והעצים:

וַיֹּאמֶר מִלְאוּ אַרְבָּעָה כַדִּים מַיִם וְיִצְקוּ עַל הָעֹלָה וְעַל הָעֵצִים וַיֹּאמֶר שְׁנוּ וַיִּשְׁנוּ וַיֹּאמֶר שַׁלֵּשׁוּ וַיְשַׁלֵּשׁוּ:
וַיֵּלְכוּ הַמַּיִם סָבִיב לַמִּזְבֵּחַ וְגַם אֶת הַתְּעָלָה מִלֵּא מָיִם: (מלכים א, יח, לד-לה)

שימוש בכמות גדולה כל כך של מים, שמגיעים עד לתעלה וממלאים אותה, יש בו שני אלמנטים: ראשית, הגדלת הנס- בכך שהאש שתרד מן השמיים תשרוף את בשר הפר הרווי במים יגדל הפלא שבדבר, שהרי חפץ יבש קל לבעירה יותר מאשר חפץ רטוב, שנית- במעשה זה מבטל אליהו אפשרות עתידית של פקפוק וספקנות מצד הנוכחים, שהרי אנשים זרים מן הקהל שפכו שלוש פעמים ארבעה כדי מים על גבי העולה והמזבח, ולא הנביא עצמו עשה זאת בתחבולה כלשהי¹⁸.

תפילת אליהו
לאחר כל ההכנות הנדרשות עותר אליהו לה':

וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:
עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית: (מלכים א, יח, לו-לז)

בקריאה ראשונית ניתן לחשוב שמדובר בתפילה אחת, שאיננה מסודרת די צרכה, אך בקריאה שניה מזהים כי בפנייתו זו של אליהו מתקיימות שתי תפילות, אשר בין שני האיברים הראשונים בכל תפילה מתקיימת תקבולת:

א ה' אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל

ב הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל

ג וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה

א 1 עֲנֵנִי ה' עֲנֵנִי

ב 1 וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים

ג 1 וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית

נראה לפרש כי המעמד המתואר בפרקנו נע על שני צירים מקבילים של משמעות- מחד, אליהו מעוניין להוכיח במיצג אובייקטיבי את שליטתו של ה' בעולם לעיני כל, ומאידך, אליהו מעוניין להשיב את בני ישראל אל אביהם שבשמיים.

כבר בפסוקים הקודמים נוכחנו לראות כי אליהו "מזכיר" לבני ישראל את ראשיתם ותכליתם על ידי מעשיו ואמירותיו השונות, כגון- אזכור שבטי ישראל בבניית המזבח, ריפוי מזבח ה' ההרוס וכדו'. תפילתו הראשונה של אליהו ממשיכה קו זה ומיועדת להדהד באוזניהם של עם ישראל נשכחות: בתפילה זו, שלא ניתן להגדירה כתפילה קלאסית, אליהו איננו פונה לה' בבקשה כלשהי, אלא מודיע את אשר עומד להתרחש, וניכר שביטחונו של אליהו נובע מעצם הזכרת שמות שלושת האבות- אברהם יצחק וישראל, בנוסף לכך, יש לשים לב שבמידה ותפילת אליהו תתגשם יחזרו העמים להכיר בכך שה' הוא אלוהי ישראל, כפי שהיה בעבר, כאשר בני ישראל עבדו את ה' בלבד. כמו כן, בסוף תפילה זו ישנה את בקשתו של אליהו להכרה בו עצמו כנביאו של ה' ומקיים דברו- קיום בקשה זו יש בה חזרה למצב המתוקן בו יש נביא לישראל המקשר בין העם לאלוהיו:

נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן (דברים יח, טו)

לעומת זאת תפילתו השנייה של אליהו מיועדת להמחיש את המבחן האובייקטיבי בו מוצבת אמונתו של עם ישראל בסימן שאלה. תפילה זו הינה אישית מאוד, ואליהו ניצב בה כאחד האדם הרוצה לברר באיזה אל להאמין- אלוהים או בעל? אליהו איננו בטוח אם יצליח ועל כן התפילה נפתחת במילת בקשה החוזרת על עצמה פעמיים- "ענני". עם ישראל איננו מוזכר בשמו בתפילה זו, אלא בכינוי עקיף – "העם הזה", גם אליהו איננו מוזכר כלל בתפילה, אלא רק הבקשה שה' ייענה לבקשת הנביא והעם יבין כי ה' הוא האלוהים. את תפילתו מסיים אליהו בבקשה תמוהה:

"... וְיֵדְעוּ הָעָם הַזֶּה כִּי אַתָּה ה' הָאֱלֹהִים וְאַתָּה הֲסִבֹּתָ אֶת לִבָּם אֲחֹרַנִּית" (מלכים א, יח, לז)

על פירושו של פסוק זה נשתברו קולמוסים בהקשר לשאלת הבחירה החופשית, שהרי נראה כי פשט הכתוב הוא שה' הוא זה שגרם לבני ישראל לחטוא בעבודה זרה.

כבר אצל האמוראים אנו מוצאים התייחסות לדבריו אלו של אליהו, לדוגמא, רבי אלעזר שטוען שאמירתו של אליהו איננה במקומה:

אמר רבי אלעזר: אליהו הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ואתה הסבות את לבם אחורנית". (מסכת ברכות לא ע"ב)

או אמירתו של רבי שמעון בן לקיש, שמתרצת מדוע אליהו אמר דברים שאינם לגיטימיים:

א"ר שמעון בן לקיש: שלושה כפרו בנבואתן מפני פונרייה¹⁹ ואלו הן משה ואליהו ומיכה... אליהו אמר עניני ה' עניני וידעו כל העם הזה ואם לאו ואתה הסבות את לבם אחורנית... (תלמוד ירושלמי, סנהדרין פ"י הל"א כח ע"א)

ואכן, קשה להבין מדוע אליהו, שמעוניין בכך שעם ישראל ייקח אחריות על מעשיו ויחזור בתשובה, פותח אפשרות להבנה שאלוקים הוא האחראי למצבם הרוחני הירוד של עמו.

אצל חכמי ימי הביניים ניתן למצוא פרשנים אשר מבינים את הפסוק אחרת לגמרי מן הפירושים שראינו עד כה, לדוגמא, הרב סעדיה גאון:

"...כלומר שאם תרד האש הזו ותאכל את הקורבן, יוכשרו בה הלבבות, אשר הם אחורנית..." (רס"ג, הנבחר באמונות ודעות, מאמר רביעי)

רס"ג מפרש שמהמילה "אחורנית" נסובה על ליבם של בני ישראל ולא על פעולתו של ה', קרי, אליהו מבקש מבקש מה' שיישר את ליבם המעוקם של בני ישראל שפונה לעבודת הבעל, ובדרך זו פירשו אף רד"ק והאברבנאל²⁰.

כעת לאחר תפילתו של אליהו מגיע המענה האלוקי:

וַתִּפֹּל אֵשׁ ה' וַתֹּאכַל אֶת הָעֹלָה וְאֶת הָעֵצִים וְאֶת הָאֲבָנִים וְאֶת הֶעָפָר וְאֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּתְּעָלָה לִחֵכָה (מלכים א, יח, לח)

אין ספק שפסוק זה הוא שיאו של הפרק. לאחר ניסיונותיהם החוזרים ונשנים של נביאי הבעל, מצליח אליהו בתפילתו להוריד את אש ה' מן השמיים, וניכר כי פסוק זה מעוצב בצורה חגיגית הרומזת גם על גודל הנס, רוצה לומר: רשימת האובייקטים הנשרפים באש מסודרת הן מבחינת מיקום האובייקטים –מלמעלה למטה- והן מבחינת עמידותם בפני אש: העולה, העצים, האבנים העפר והמים. וכך יוצא שככל שאישו של ה' מתפשטת יותר במרחב המזבח שבנה אליהו היא גם מצליחה לשרוף חומרים אשר בדרך כלל אין טבעם לדלוק.

תגובת העם
לאחר תיאור הנס הגדול, מתאר המקרא את תגובתו של עם ישראל:

וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים: (מלכים א, יח, לט)

ניתן היה לחשוב כי העם ממלא את חלקו בהסכם שנקבע מראש מן השפה ולחוץ, אך בפסוקנו רמוז שאין זה כך: ראשית, העם נופל על פניו ומשתחווה, בביטוי פיזי זה יש הכרה בגדלותו של ה' ובהבנת גודל החזיון לו זכו, כפי שניתן לראות גם במקרים אחרים במקרא, לדוגמא, בירידת אש ה' על הקורבנות ביום השמיני לחנוכת המזבח:

וַתֵּצֵא אֵשׁ מִלִּפְנֵי יְהוָה וַתֹּאכַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ, אֶת-הָעֹלָה וְאֶת-הַחֲלָבִים וַיַּרְא כָּל-הָעָם וַיָּרֹנּוּ וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם (ויקרא ט, כד(

בנוסף לכך, החזרה הכפולה על האמירה "ה' הוא האלוהים" מוכיחה כי עם ישראל עבר אירוע מרגש הגורם לו לחזור פעמיים על המסקנה אליה הגיע, או כפי שמפרש הרד"ק:

הכפל לחזק האמונה בלבם אמרו ושנו "ה' הוא האלהים" (רד"ק על ספר מלכים, יח, לט)

כעת, לאחר שהעם בטוח באלוהותו של ה', מתעל אותם אליהו לממש את אמונתם על ידי הריגת נביאי השקר שהוליכו אותם שולל אחר הבעל:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לָהֶם תִּפְשׂוּ אֶת נְבִיאֵי הַבַּעַל אִישׁ אַל יִמָּלֵט מֵהֶם וַיִּתְפְּשׂוּם וַיּוֹרִדֵם אֵלִיָּהוּ אֶל נַחַל קִישׁוֹן וַיִּשְׁחָטֵם שָׁם (מלכים א, יח, מ)

ונראה, כי לא בכדי מצמצם המקרא את תיאור פועלו של העם למילה אחת -"ויתפסום"- להורות על זריזותם ונחישותם לבצע את הוראת נביא ה' כנגד נביאי הבעל.

כעת, יש לשאול, מדוע אליהו מוריד את נביאי הבעל אל נחל קישון ולא הורגם במקום בו התרחש מבחן האמונה? על כך ניתן לענות כי האתר בו נפלה אש ה' מהשמיים הפכה את המקום למקודש, ועובדה זו עצמה אוסרת על הרג בני אדם באזור זה, וזאת משום הניגוד הגמור בין המזבח לבין שפיכות דמים.²¹

פירוש נוסף שניתן להביא הוא של ד"ר ישראל רוזנסון שטוען על בסיס המסופר בספר ישעיהו כי נביאי הבעל היו נוהגים לשחוט ילדים בקרבת נחלים, ועל כן אליהו, בעונש של מידה כנגד מידה, הורגם דווקא בנחל:

הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים (ישעיהו נז,ה)

תפילת אליהו
כעת, משנהרגו נביאי הבעל, פונה אליהו לאחאב בדרישה ובבשורה:

וַיֹּאמֶר אֵלִיָּהוּ לְאַחְאָב עֲלֵה אֱכֹל וּשְׁתֵה כִּי קוֹל הֲמוֹן הַגָּשֶׁם (מלכים א, יח, מא)

אליהו הנביא מצווה את אחאב לאכול ולשתות, ומבשרו כי הגשם קרוב להגיע. פרשנים שונים התלבטו מדוע אליהו נדרש לצוות את אחאב לאכול? או במילים אחרות: מדוע אחאב נמנע מאכילה ושתייה?

היו כאלה שפירשו שאחאב הפגין הזדהות עם מצבו של העם וגזר על עצמו צום בשל החוסר בגשם ועל כן אליהו מורה לו להפסיק את תעניתנו בשל הגשם המתקרב, לדוגמא ניתן להביא את פירושו של רד"'ק:

נראה כי היה מתענה לעצירת הגשמים ואמר לו שיאכל וישתה כי עתה ירד הגשם (פירוש רד"ק על מלכים א, יח, מא)

ומאידך, פרופסור אוריאל סימון מפרש שאחאב איננו אוכל ושותה בשל קשריו והיכרותו עם נביאי הבעל שזה הרגע נטבחו²², ועל כן אליהו מצווה אותו להתנתק מאבלו, ולבטא את הזדהותו הגמורה עם הריגת נביאי הבעל על ידי אכילה ושתייה פומבית.

אחאב מקיים את ציוויו של אליהו ועולה לאכול ולשתות, אך בשורתו של אליהו על בוא הגשם איננה מתממשת, ואליהו נאלץ להתפלל עד אשר נערו מבחין בענני הגשם המתקרבים:

וַיַּעֲלֶה אַחְאָב לֶאֱכֹל וְלִשְׁתּוֹת וְאֵלִיָּהוּ עָלָה אֶל רֹאשׁ הַכַּרְמֶל וַיִּגְהַר אַרְצָה וַיָּשֶׂם פָּנָיו בֵּין בִּרְכָּיו

וַיֹּאמֶר אֶל נַעֲרוֹ עֲלֵה נָא הַבֵּט דֶּרֶךְ יָם וַיַּעַל וַיַּבֵּט וַיֹּאמֶר אֵין מְאוּמָה וַיֹּאמֶר שֻׁב שֶׁבַע פְּעָמִים

וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם ...

וַיְהִי עַד כֹּה וְעַד כֹּה וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם... (מלכים א, יח, מב-מה)

תיאור זה קשה ביותר, משום שבתחילת פרק יח' היה נראה שה' הוא זה שמעוניין שגזירת עצירת הגשמים שגזר אליהו תבוטל, ואם כן, מדוע מעכב ה' את בוא הגשם לאחר בשורתו של אליהו בדבר הגשם הקרב שמוכיחה את הסכמתו לביטול הגזרה?

התמיהה גוברת לאור הדיוק בפסוקים, מהם עולה כי תפילת אליהו איננה נענית שש פעמים, ורק לאחר התפילה השביעית מתחילים להופיע בשמיים ענני גשם , מה גם שתיאור תנוחת התפילה של אליהו כגהירה מבטאת את רצונו בהתערבותו הדחופה של ה', כפי שמפרש הרלב"ג:

ויגהר ארצה - ר''ל שכפף ראשו למטה בדרך ששם פניו בין ברכיו והיה מתפלל לש''י עם זה ההכנעה וההצנעה כדי שתהיה תפלתו נשמעת יותר כי ימהר הש''י להביא המטר להשגחתו על הנביא שלא ישקוד בזה הצער (פירוש רלב"ג על מלכים א, יח, מב)

רוב רובם של הפרשנים אינם מתייחסים לקושי זה, אך מצאתי ביאור מעניין של הרב אלחנן סמט, בספרו "פרקי אליהו". הרב סמט טוען כי אם היה אליהו מצהיר על חזרת הגשם בפני אחאב ומסתלק, היה עולה בלב הקוראים ספק שמא אליהו עדיין איננו מסכים בלב שלם עם השבת המטר, אך כאשר ה' משהה לזמן קצר את בוא הגשם- הוא מאלץ את אליהו קבל עם ועדה להוכיח את דאגתו לעם ישראל:

"בהתפללו על חידוש הגשם משלים אליהו את תפקידו כנביא, אין הוא מופיע עתה בתפקיד החד-צדדי שאותו מילא עד עתה, כשליח ה' לישראל, אלא הוא מחליף את עמדתו והופך להיות שלוחם של ישראל לפני ה'. תפקיד כפול זה... הוא תפקידו הקבוע של הנביא בישראל, וכך מילאוהו גדולי הנביאים... בתפילתו עתה אל ה' מתגלה אליהו כנביא הפועל כמותם." (הרב אלחנן סמט, פרקי אליהו)

כאשר מתחילים העננים להצטבר בשמיים שולח אליהו את נערו אל אחאב ומצווה אותו להכין את סוסיו ולדהור חזרה אל ביתו ביזרעאל²³, על מנת שלא תיחסם דרכו על ידי הגשמים העתידים לרדת:

...וַיְהִי בַּשְּׁבִעִית וַיֹּאמֶר הִנֵּה עָב קְטַנָּה כְּכַף אִישׁ עֹלָה מִיָּם וַיֹּאמֶר עֲלֵה אֱמֹר אֶל אַחְאָב אֱסֹר וָרֵד וְלֹא יַעַצָרְכָה הַגָּשֶׁם (מלכים א, יח, מד)

דאגתו של אליהו לאחאב כנה, ואכן, אחאב נשמע בקולו:

...וְהַשָּׁמַיִם הִתְקַדְּרוּ עָבִים וְרוּחַ וַיְהִי גֶּשֶׁם גָּדוֹל וַיִּרְכַּב אַחְאָב וַיֵּלֶךְ יִזְרְעֶאלָה (מלכים א, יח, מה)

אך אליהו איננו מסתפק בכך, ובכוחות ניסיים הוא חולק כבוד לאחאב בריצתו לפני סוסי המלך עד בוא אחאב לארמונו ביזרעאל:

וְיַד ה' הָיְתָה אֶל אֵלִיָּהוּ וַיְשַׁנֵּס מָתְנָיו וַיָּרָץ לִפְנֵי אַחְאָב עַד בֹּאֲכָה יִזְרְעֶאלָה (מלכים א, יח, מו)

התמונה בה מסתיים סיפור מעמד הר הכרמל היא תמונה הרמונית: הנביא אשר גזר על העם בצורת ונרדף על ידי השלטון מצליח להשיב את לב העם אל בוראו, להוריד גשם של ברכה ולהתפייס עם המלך שרדף אותו.

סקירה רב תחומית