שירים ורשמים - רשמי מסע בהודו

אמוץ דפני

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

שום קריאה מוקדמת, ככל הנראה, אינה מכינה את המבקר בהודו כראוי, ואינה מחסנת אותו מפני עוצמת החוויה. היטיב לתאר הרגשה זו ג'ו דוד בראון "לא קל הוא לאיש המערב – או אף להרבה מבני המזרח - להבין, קל וחומר להעריך את הארץ הנרחבת, החמקמקת, המרגיזה, המחוצפת והמופלאה הקרויה הודו. מעט הארצות שכה גדול כוחן לזעזע וללכוד בחבלי קסם" (ג'. ד. בראון (1967) "הודו", ספרית העולם של "לייף". ספרית מעריב. תל אביב. עמ' 9 ) לא נותר לי אלא להסכים עם המחבר ולהביא ברשימה זו כמה חוויות מארץ מטלטלת זו המעירה את כל החושים בעת ובעונה אחת ובסערה רבה.

בתור בוטנאי העוסק, בין היתר, בחקר עצים קדושים, הייתי מודע לסיפור אודות הפיקוס הקדוש. עץ זה זכה לשמו עקב המסורת שבודהא זכה להארה למרגלותיו. מאז כל בני מין זה, באשר הם, נחשבים כקדושים. התרשמתי, במיוחד בחבלים כפריים, מעוצמת נוכחותו של עץ זה בחיי התושבים ובמרכזיותו בפולחן היומיומי. אפשר לומר שכמעט כל עץ פיקוס עתיר ממדים הוא בבחינת מקדש מעט המעוטר בדגלים, פסלים וקישוטים. המאמינים באים לחלותו בדבקות רבה בתפילות, בנרות, בקטורת ובמנחות.

הַפִיקוּס הַקָּדוֹשׁ
נוֹשֵׂא
עֵץ הַפִיקוּס
בְּצַמַּרְתּוֹ
תְּפִלּוֹת עוֹלָם,
שָׁרְשֵׁי אֲוִיר -
קַבָּיִים
בְּמַסָּע כָּבֵד
אֶל הַשָּׁמַיִם.


יִרְאָה
הֵיכְלֵי יִרְאָה
תַּחַת
פִיקוּס עָבוֹת,
חַיֵּינוּ אֵלֶּה
רַק עֲבוֹט
לְרִצּוּי רוּחַ
הָאָבוֹת.


צֵל נְפִילִים
תַּחַת עֵץ הַבַּנְיאָן*
צֵל נְפִילִים,
רוּחַ בּוּדְהָא
נוֹשֶׁבֶת בֶּעָלִים.

* = פיקוס קדוש.



צבעוניות המראות בהודו כובשת מהרגע הראשון. עבור הצלמים זו התרגשות אמיתית המונצחת מיידית בלחיצת כפתור. לפתחו של כותב שירה רובץ החשש כיצד לא ללכת שבי אחר מראית העין בלבד ולנסות לחשוף את החבוי מבעד לצבעוניות המפתה.

היו כבר מי שכתבו ספר מרהיב בשם "הודו – פסטיבל של צבעים" וסיכמו נושא זה: "הודו משופעת בגווני ירוק זרחני וכחול טווסי, צהוב של שדות חרדל וורוד של ורדים ריחניים... במסורת ההינדית, לפיגמנט הצבעוני נועד תפקיד מרכזי בחיי היום יום...הרושם הויזואלי המתקבל מהצבעונית מכה בך בכל אשר תפנה" (קרייטס מ. וננג'י א. (2009). כנרת. תל אביב, עמ' 7). במיוחד כבש את עיני מראה של נשים עובדות בסלילת כביש עודן עטויות בסרי מרהיבים כאלו הן בדרכן לנשף חגיגי. כאשר שאלתי לפשר הצבעים ענה לי אחד העמיתים " הצבעים הם מרפא לנפש בעולם אפור".

בֵּין הָאָפֹר לַזּוֹהֵר
בִּשְׁתֵּי מִלִּים
שָׁחוֹר וְלָבָן
הָעִבְרִית מְבַקֶּשֶׁת
לְתָאֵר
כָּל גָּוָן
בִּטְוָח הַקֶּשֶׁת.
אֵיךְ נְצַיֵּר
אֶת כָּל הַנִּפְלָאוֹת
בֵּין הָאָפֹר לַזּוֹהֵר,
מִבִּקְתַּת רֶפֶשׁ
עַד טְוַּס מַלְכוּת -
מַשְׂאַת הַנֶּפֶשׁ.

בכל שוק הודי בולטות ערמות ערמות של אבקות צבע רעשניות במיוחד. בין היתר משמשים אבקות אלו לציור קולאם - עיטורים בחול צבעוני בכניסה לבתים ולמקדשים המציינים תחום של קדושה. לרוב אלו דוגמאות גיאומטריות בעלות סמליות דתית ולעתים מתוארים מחזות מחיי יום יום. כך בבקר אחד מצאתי לפתח דלתי ציור מרהיב של דבורה אורה צוף בפרח (מטרת ביקורי הייתה מתן קורס ביחסי פרחים ומאביקיהם).


קוֹלָאם
רִצְפָּה מֻתֶּשֶּׁת
עֲיֵפַת רַגְלַיִם,
רָאֲתָה כִּמְעַט הַכֹּל,
בַשּׁוּלַיִם
קַו עָדִין,
פְּרָחִים מֵחוֹל
לְהַפְרִיד
בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

ביקור בשוק בשמים הודי הוא חוויה מסעירה בפני עצמה. לאחר שובי מהודו עיינתי שנית בספרו של עזריאל קרליבך "הודו" ומצאתי קטע המתאר בדיוק את אשר חשתי בעצמי: "זרי פרחים מבצבצים בשחור השערות..שזורים בתוך המקלעת כבתוך ערוגת הגן; ענני בושם נישאים מהם, לוטפים ונסים; בושם היסמין והחבצלת והנרקיס: בליל עץ הלבונה והמור והכמון והחלבנה; וריחות אשר לא ידע שמותיהם, וכולם כבדים ממתק". (עמ' 24). חוששני שלו הכרתי קטע זה קודם לא הייתי נדרש לנושא, במיוחד שהשתמשנו ממש באותן המלים.


דּוּכַן הַבְּשָׂמִים
בְּדוּכַן הַבְּשָׂמִים
בַּשּׁוּק שֶׁל מַיְּסוֹר
וֶרֶד, יַסְמִין, צִפּוֹרֶן
מוֹר וְקִנָּמוֹן,
אַלְגֹּם, קַמְפוֹר
וְעֵשֶׂב הַלִּימוֹן.
רִבּוֹא נִיחוֹחוֹת
וּקְטֹרֶת עוֹלָה -
בְּרֶטֶט- נְחִיר הִתְפּוֹגְגוּ
זִכְרוֹנוֹת הֲדַס וְרֵיחָן
שֶׁל הַבְדָּלָה.
רָשַׁם מְטַיֵּל יִשְׂרְאֵלִי
בְּסֵפֶר הַדְּרָכִים:
"אִם יֵשׁ גַּן-עֵדֶן
זוֹ הַהַתְחָלָה".


נַעַר הַבְּשָׂמִים
נִשְׁבָּה הַנַּעַר
הָעוֹרֵג בַּסֻּלָּמוֹת,
עוֹצֵם נְשִׁימָה
חֲלוֹמוֹת יִרְקֹם,
לְהַקְטִיר שָׁמֶיהָ
רָאשֵׁי בְּשָׂמִים.
חָלְפָה צְדוּדִית פָּנֶיהָ
מִקְלַעַת יַסְמִין וְכַרְכֹּם,
בְּמַחְלְפוֹת שַׂעְרָהּ
יַמְרִיאוּ גַּעְגּוּעָיו
מֶתֶק יָמִים.


באחד מהמסעות היו מארחיי חובבי ריקודים ומוסיקה עממית. הם גררו אותי, למרות חוסר התלהבותי, מאות קילומטרים לפסטיבל עממי רועש להפליא. עליי להתוודות שריקודים ומוסיקה הם שני תחומים שנפלאו ממני אך לבסוף הפליאוני בעוצמתם. אחד הריקודים תיאר ספור של אגדת עם ידועה. בעוד הרקדן בקושי הניד את אבריו, היה בניע פניו משום הכישוף. העלילה המורכבת הייתה מוכרת היטב לצופים שעקבו בדקדקנות אחר כל שביב תנועה וידעו את הצופן החבוי מאחוריה. זר כמוני היה שבוי באיפור הכבד, בצבעי התלבושות המורכבות ובמימיקה. קולות הזמר התמזגו עם צליל כלי הנגינה כמו היו זרימה אחת ולעתים לא הבחנתי בין הקול האנושי לצלילי הכלים.

רַקְדָן הוֹדִי
עֲנָנִים נוֹשְׂאִים
גִּשְׁמֵי בְּרָכָה,
אַהֲבָה חוֹמֶקֶת
כְּאַיָּלָה שְׁלוּחָה,
לְחִישַׁת תְּכָכִים
בְּאַרְמוֹן הַמְּלוּכָה,
מוֹרְדִים עוֹלִים וְיוֹרְדִים
בִּמְצוֹר הַזְּמַן -
הֶנֵּף יָד אַחַת
וּשְׁנֵי אִישׁוֹנִים
שֶׁל רַקְדָן הוֹדִי
מְיֻמָּן.
הַרְמוֹנְיָה

חָלִיל -
חוֹזֵר וְשָׁב
אֶל עַצְמוֹ
אוֹתוֹ הַצְּלִיל.
דִּמְעָה
מִכָּל מֵיתָר,
זַמָּר-
בְּקוֹל מַר,
מַעְגָּל אֵינְסוֹפִי
לֹא נִגְמַר,
חָלִיל
וְסִיטַאר.


בעת ביקור בעיר נמל הומייה אחת חשתי באי - נוחות רבה בעת הסיור ברציפי הדייגים. רק לאחר זמן מה נוכחתי בפשר המועקה, חסרו לי השחפים שזו ממלכתם הטבעית. בכל נמל חוגגים השחפים בצחור כנפיהם והפעם חסרו לי קולותיהם הצרחניים ומריבותיהם השובביות על מקומות תצפית או על שלל דג שנשמט.


עִיר שְׁחוֹרָה
בִּנְמַל הַדַּיִג
בַּעִיר וִיזָאג
בְּמִפְרָץ בֶּנְגָּל,
הַרְרֵי דָּגִים כְּסוּפִים
בָּרְצִיפִים
וְסִיעוֹת עוֹרְבִים
גַּל אַחֲרֵי גַּל.
לְאָן נֶעֶלְמוּ כָּל הַשְּׁחָפִים?
עָנְתָה זְקֵנָה אַחַת
קְמוּטָה כְּרֶשֶׁת
"בְּעִיר שְׁחוֹרָה
עֲמוּסַת כְּשָׁפִים,
גַּם צִפֳּרִים לְבָנוֹת
עָיְפוּ מִגֶּשֶׁת"


ימים ספורים בהודו דיים כדי לחשוף את המבקר לדלות הנוראה מצד אחד ולהשלמה הגמורה של הנדכאים עם מצבם העלוב מצד שני. דווקא בכפרים העזובים ובעיירות הנידחות ביותר מצאתי שמחת חיים מפתיעה ונכונות רבה לעזרה הדדית, במיוחד בקרב חסרי בית ונוודים.

באחת הפעמים נזדמנתי למקדש בו נערכה עצרת המונים לחיזוק האמונה. כאורח רשמי צבעו נקודה אדומה על מצחי, עטרוני בזר פרחים ובצעיף כמעט שקוף. בעודי מתרגש מהכבוד שהעניקו לי, דחפוני למרכז הבמה, ללא כל גינונים מיותרים, לשאת דרשה. הרעיון הראשון שעלה במוחי באותה עת היה לציין את הצניעות וההשלמה שמהם יש לנו הרבה מה ללמוד.

כְּפָר הַמְּצוֹרָעִים
בְּאַמְרַוָטִי,
כְּפָר מַצְחִין
לְחוֹלֵי צָרַעַת
וּמֻכֵּי שְׁחִין.
שָׁם לָמַדְתִּי
לְהַבְחִין וְלָדַעַת,
אַהֲבַת אָדָם
לְעוֹלָם אֵינָהּ גֹּוַעַת.


אַחֲוָה הוֹדִית
הֵא לְךָ אָח
מֵהַלֹּא כְלוּם שֶׁבְּיָדִי,
אֶפְרוֹס לְךָ מְעַט
לִשְׁנֵינוּ אָז יִרְוַח.


אוֹר
מָה רַב
הָאוֹר הַמְסַנְוֵר
אָמַר הָעִוֵּר
וְהָלַךְ קַו וְנָקִי,
וְאֵיךְ
אֲפַלֵּס דַּרְכִּי.

משך השהות בהודו נזכרתי כיצד, בזמנו, היינו מחכים בקוצר רוח לתרגומיה של פועה שלו - תורן מכתבי רבינדרנאת טגור שעד מהרה ידענוהו בעל פה. כבוטנאי נחרטה בזיכרוני השורה הבאה: "את יפי הפרח לא תארה עם תלישת כותרתו" המלווה אותי מאז כחוקר פרחים.


חָכְמָה הוֹדִית
לְהִתְבּוֹנֵן וְחָכְמָה הוֹדִית לֶאֱגֹר
גַּם אִם עֵינַי עָיְּפוּ,
אוּלַי יוֹם אֶחָד
אֶפְגֹּשׁ אֶת טַאגוֹר
גִּבּוֹר נְעוּרַי שֶׁחָלְפוּ.


על הפילוסופיה ועולם המחשבה ההודית נכתבה ספרות אדירה. אין לי אלא להוסיף כמה רשמים חטופים של מתבונן מהצד. במהלך הביקורים שמעתי דרשות רבות של "גורואים" שונים כחלק מהרצון של המארחים לחשוף אותי לדרכי המחשבה השונות של ההינדואיזם. מיותר לציין שכל אירוע נוסף רק הגביר את מבוכתי אודות מסתרי האמונה המקומית.

עַל הַהֲמָרָה
בִּדְרָשָׁה לַהֶדְיוֹטִים
אָמַר הַמַּהַרָג'
דִּבְרֵי אֱמֶת פְּשׁוּטִים
"אִם שָׁווֹת כָּל הַדָּתוֹת
אָז מַדּוּעַ
יִשָּׁאֵר הָאָדָם בְּדָתוֹ?
אִם שׁוֹנוֹת כָּל הַדָּתוֹת
אָז מַדּוּעַ
יִטֹּשׁ אָדָם אֶת דָּתוֹ"?
...וּבְקֹשִׁי יָרַדְתִּי
לְסוֹף דַּעְתּוֹ.


* מדברי המהרג' גוּלַאבּרַאוֹ


רִקּוּן הַתּוֹדָעָה
מְנַסִּים הַהִינְדִּים
לְלַמְּדֵנִי רִקּוּן הַתּוֹדָעָה -
מֵרֹב חֶזְיוֹנוֹת
הָלְכָה דַּעְתִּי
וְהִתְמַלְּאָה.


תְּפִלַּת הַנָּזִיר
נִשְׁטָפוֹת
מִלִּים מִתְּפִלָּה
בְּמוֹרַד הַנָּהָר,
שְׁתִיקָה הִפְצִיעָה
וָאֶטְהַר.


ביקור בהודו הוא חוויה מסעירה שאי אפשר להתייחס אליה באדישות ורבים המבקשים לחזור שוב לארץ מדהימה זו. כאשר ניסיתי לסכם מה למדתי אודות עצמי עלתה בעיני כתובת שהייתה חרוטה על הקיר באחד המקדשים.


הִתְבּוֹנְנוּת
זְקֵנָה אַחַת
רַבַּת שָׁנִים
וְסַבְלָנוּת
לִימְדַתְנִי
הִלְכוֹת הִתְבּוֹנְנוּת:
"רוֹאִים
אֶת אֲשֶׁר
יוֹדְעִים".
גּוּרוּ הוֹדִי
רַב סַגְפָנוּת
חָרַט מִילּוֹתָיו
עַל קִיר
"אֲשֶׁר יוֹדְעִים
לְעוֹלָם
לֹא נַכִּיר".


...ואולי אחרי מסע בהודו המבקר אינו אותו האיש כמקודם...


השירים:
"התבוננות" מתוך: "היום הארוך בשנה" (2008) הוצאת "הר - יער", בנימינה.

"הפיקוס הקדוש", "יראה", "צל נפילים", "בין האפור לזוהר", "קולאם", "הרמוניה", "כפר המצורעים", "אחוה הודית", "חוכמה הודית", "תפילת הנזיר", "על ההמרה ו"ריקון התודעה" מתוך:
"זמן עלה" (2011), הוצאת עתון 77. תל אביב.

"דוכן הבשמים", "נער הבשמים", "רקדן הודי" ו"עיר שחורה" מתפרסמים כאן בראשונה.