מילים שאחרי מלחמה

ליום הזיכרון לחללי מערכות ישראל תשעא

הרב יעקב פישר

גיליון מס' 47 - ניסן תשע"ב * 4/12

מילים שאחרי מלחמה,
מילים כמו ים;
צרובות מלח, צופנות סוד,
מילים כמו ים;
מנקזות נחלים של דמעות חמות אל נבכי תהומות.
מילים כמו ים;
אף הן ממש כמותו –
גואֶה ושַׁפֶל, לא עונֶה –
רק שואל ושואל ...
ויורד ועולה, ואוצֶר ופולט ושולֶה,
חיים בתוכו סוגר וכוֹלֶא
והים איננו מלא.

מילים שאחרי מלחמה,
מילים כמו גלים;
מתגבהים, מתנפצים – נוהמים מן הים;
מילים כמו גלים – מורידים, מעלים מנפצים –
נושאים דָכְיָם.
מילים שאחרי מלחמה.
מילים זוכרות, מילים נוגעות, מילים אחרונות.
מילים פוצעות, מילים זועקות, מילים שותקות.
מילים בלי צבע, ללא מנגינות,
אבק דרכים מכסה זכרונות.
מילים כמו גלים,
פוגעות וחוזרות ללא סוף,
ונותרנו עם שחר עזובים כמו חוף.

איתמר, יישוב בין הרים,
קרוי על שם בני אהרון הנותרים.
באיתמר נטבחו אודי ורותי – הורים,
ויואב ואלעד והדס הקטנים – על כורחם גיבורים.
במיטותיהם נמים, צדיקים טהורים ותמימים,
והרֶשע באופל חודר, ונגעו דמים בדמים.
פעורות העיניים וזועק לב בלי מילים:
כמה אכזר ורוע אפשר, עד היכן לבבות ערֵלים ?!
קרועות העיניים, יבשו מדמעות,
מאום לא יסכינו לראות,
פנֵי קדושים בם צרובות.
פנים בפנים – פנֵי אבא ואמא ושני הבנים,
וכואב ודוקר ושוחט ולא חס –
פנֵי הדס, פנֵי הדס ...
באיתמר, יישוב בין הרים,
שנֵי בּנֵי נותרים,
ודולקים הנרות,
ואפילו מילים שוב אינן נותרות...

תפילה נישא לקדוש ברוך הוא:
עשה למען יונקי שדיים שלא חטאו,
עשה למען גמולי חלב שלא פשעו.
אב הרחמים, שוכן מרומים, דיין אלמנות ואבי יתומים,
ברחמיו העצומים לא יכסה דמים,
ויפקוד ברחמים החסידים והישרים והתמימים.
ארץ אל תכסי קולם,
יזכרם א-לקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם.
יהי רצון מלפניך, ריבונו של עולם,
שדווקא עכשיו, בעולם כל כך הפוך,
יוודע בגויים לעינינו נקמת דם עבדיך השפוך.

בחודש אלול, ימי רחמים וסליחות,
דרכן עושות ארבע נפשות שמֵחות
אל ביתם – בית חגי - בדַרכֵּי אמהות ואבות.
יצחק וטליה אימס שלישראל עלו מן הסובייט, אב ואם,
הביתה חוזרים, בגעגועים אל ששת ילדיהם.
וכוכבה אבן חיים, גננת במסירות כה נעלה,
אל הודיה בִּתה היחידה, ואל מוֹמי בעלה.
ואבישי שינדלר לפני שנה התחתן, ובית חגי איווה לדירה,
מעמל תורתו שב אל מוריה רעייתו הצעירה.
עושָה דרכה המכונה ובתוכה כה הרבה אהבה וחיים וגעגועים,
וכבר היא קרובה כל כך, כבר צומת בַּנִי נעים.
כל כך קרוב, אך רק שומע תפילה יידע דרכו של ההֶלך,
סובארו חבוטה, ועל מכסה מנוע כרזה:
"ד' הוא המלך" ....
כל כך קרובים, והלב כבר יוצא לאהובים,
בתוך החושך כבר רשעים אורבים, כבר דרוכים רובים.
פחדנִי צרור היֶרי, מבתק חלומות בסוף כל הדרכים,
איך נזלו טהורים באֶלֶם דמים שפוכים.
בסוף כל הדרכים אין עוד מילים, ונותרו דמים,
ונותרו אלמנה ואלמן ושבעה יתומים.
ונותרו, בחודש הרחמים והסליחות,
צדיקים וצדיקות –
גווילין נשרפים ונשמות פורחות.
רוח סתיו כבר מנשבת, בהרי חברון נושרים עלים,
ונותרנו אנחנו עם המילים....

מרכבות הגולן חותרות למגע,
תנועה ואש ביֶרי "כבדה",
צריחים סובבים וצורחת פלדה.
התרגיל הלילי מתכדר אל חמה,
אל הגב מזדחלת צינה נעימה;
לבנה במלואה עוד מתנשאת,
ט"ו באב תשס"ט וגשר על תעלת הנ"ט.
אוריאל שלנו – סמל ליברנט המפקד –
זקוף בצריח ניצב כל העת,
רק לתת, רק לתת.
עין בולשת, לב נרעד, מחפש,
כבר הטנק לאיטו על גשרון מטפס;
ופלדה על פלדה מחליקה,
תהום מימין ומשמאל עמוקה.
ואור וחושך בערבוביא, יובש גרון ולחות,
וכבר הוא זועק, כי יודע:
"צוות, הכון להתהפכות!"
למסירות נפש מוכן
ובלבד שיציל את שלושתם – נהג, טען ותותחן.
וזוכרים חברים מכשיר קשר פולט
כמו בתפילה משתפך:
"חדל אש, 3 א' התהפך".

עם שחר, על קו אור בין לבנה לחמה,
מרוסק כבר הגוף אך שלימה נשמה.
והפוך העולם באדמת הגולן,
עליונים למטה, כלפי שמים זחלים,
ואנחנו נותרנו עם המילים....

וכמו הים וכמו גלים,
יורדים זכרונות ושוב צפים ועולים,
כבד צעדם, אשפתם כבר מרוקנת תרמילים;
עקבות בחול נותרו,
ורוח מנשבת ניגון של חלילים,
ונותרנו אנו רק עם המילים....

ואבנר יונה הצדיק, חבר שלי וגם חברותא,
יחדיו בישיבה, יחדיו בתל-פארס בבונקר הנצור.
יחדיו בטנק בליל קרבות ואש.
יחדיו רוצים כל כך לחיות, ומבטיחים לאמא שנחזור.
ואתה לא קיימת, אחי.
רסיס עופרת בליבך הטוב, על אדמת הבזלת השחורה,
מבע שליו של התנצלות על פניך, ולידך תפילין,
ונותרות רק המילים …

דם בחווה הסינית, ואש ועשנים –
כאריות הם לוחמים שם, - הצנחנים.
וחיים בייסקי הקצין, מסתער בראש כולם.
ואש יורק וגם רימון זורק, והוא נפגע מצרור, ושפתיים הוא נושך.
והוא לופת המא"ג והוא יורה עד אשפתו מרוקנת כדורים.
כשמפַנים אותו נותרים בשטח תרמילים;
והם את הסיפור מספרים,
ואין עוד צורך במילים …

את אבי רוניס, המ"פ מחפציבה, היכרתי רק בערב יום הכיפורים ההוא, בג'וחדר.
כשהציג עצמו סיפר שלא יודע כלום מיהדות
אך יש לו ראש טוב והוא רוצה להבין.
"החש בראשו", כך הרהרתי אז – (והיום אני ניזכר, כמה נורא!)
"החש בראשו – יעסוק בתורה" …
למחרת, בעיצומו של יום,
ממש ברגעים הראשונים בהם פרץ הקרב, פגז ח"ש בראשו פגע …
ושרפים ואראלי מעלה בשאגה: "ח"ש בראשו – ויעסוק בתורה?!"
ובת-קול מַשתקת ומלמדת זכות,
שעכשיו עם רבי עקיבא וחבריו הוא יושב – עם הרוגי מלכות.

גם את זכרו של אבי רוניס אנו מעלים,
ונותרות רק המילים …

ודני מזרחי, תלמיד שלי יקר,
לא היה צריך להיות שם, ברחוב המוות שבפאתי בירות.
את הרחוב – שורץ קיני המחבלים – אמורים היו לטהר רק לוחמי הסיירת והקצינים.
והוא, הג'ינג'י הפרוע, היה סתם גולנצ'יק, ררנ"טיסט.
אבל הג'ינג'י חמק, חדר והסתער עם שאר הלוחמים –
אף פעם לא היה הוא ממושמע … אבל כל כך תמים!
כשנפגע במפשעה, בעורק הראשי,
עוד הספיק לדפוק ררנ"ט בחלון הבית,
ואז הוא קרס, דני השובב הזה,
בשקט אל צד הדרך, מדמם ושותק, מדמם ושותק,
שלא להפריע, שלא לעכב.
בשוך הקרב, בשוב הלוחמים לחפשו,
מצאו אותו דומם, וחיוך כואב ומנצח של התנצלות על פניו המנומשות, הילדותיות כל כך –
"סליחה, אבא ואמא, אבל הייתי מוכרח להיות עם כל החיילים";
ונותרנו אנו רק עם המילים …

וביום הכפורים ההוא …
בשעה שממיצר תל-פארס במרחב ענני,
העפיל לתל-סאקי בני חנני.
ובתל-סאקי לוחמי גדוד 50 נצורים,
משוועים לעזרה, ואת שארית התחמושת יורים.
והסורי לוחץ וחיילי הקומנדו מוסיפים להכות,
ואי אפשר עוד לחכות,
וממכשירי הקשר בוקעות זעקות.
ולמרגלות התל – בני כמו כולם שומע את הקולות,
ומבקש מיה-יה, המג"ד, אישור לעלות.
ובני אז קצין בגדוד, ופקעת בגרונו מתכדרת, וקופץ הוא אגרופים,
כי הנצורים בבונקר אחים לנשק לו וחברים קרובים.
בני מארגן הכח על שתי זלדות ומטפסים,
ואש תופת עליהם – ארטילריה ונ"ט והמון רסיסים.
וממשיכים ומטפסים ומתקרבים למנותקים,
הקרב נואש ונפגעים לוחמים, אך לא מפסיקים
כי אין ברירה, כי החבר'ה מחכים …
ונפגעים לוחמים, ונופלים המשקי"ם,
מן הזלדה קופצים ובולמים טור של טנקים.
קרב פנים אל פנים, ברזל מול נחושת,
קרב דוד וגולית כי אזלה התחמושת.
והדם כבר ניגר על סלעי הבזלת,
והקול כבר קורא: שוב אין טעם ואין כל תועלת …
אך לא איש כבני יְוותר,
לא איש כבני לבדו יִוותר;
הדם כבר ניגר ואולי אין תועלת,
אך עד נשימה אחרונה לא ננעלת הדלת.
באבן אוחז ומיידה באוייב,
עד דממה משתררת, וכבר כלום לא כואב …
דממה משתררת, מוטלות הגופות,
ובת קול מנהמת: לוחמי ישראל, נשמות יפות –
למעפילי תל סאקי שיר המעלות,
ממעמקים הנכם נקראים בהר השם לעלות!
ולבני חנני גיבור ישראל
לוחם כארי עיקש כאגוז –
מוענק לאחר מותו עיטור העוז.
נותרו לוחמי תל פארס תל שאמס תל סאקי ושאר כל התילים,
ואנו נותרנו רק עם המילים …

רק המילים נותרו, שרועות בריסוק,
ומילה אל מילה – בלחישה – מצטרפת לפסוק.
ופסוק אל פסוק קורא מן האפר,
ופסוק עם פסוק – ברעדה – מצטרפים לספר.
ספר ישר, ספר בוכה וספר ששר – ספר של תנחומים,
ספר קינה וספר אמונה – ספר דברי הימים.

הותרתם לנו מילים, ושיר וספר של אמונה,
כל שלנו נותר – לחבר את המנגינה …