מה עושה אברך במצרים

יעקב עציון

גיליון מס' 4 - סיון תשע"ב * 5/12

באתר המרשתת של אחת האולפנות בארצנו נמצא המשפט הבא: "הצוות החינוכי של האולפנא מורכב מנשים ותיקות הגרות בעיר, ומאברכיות צעירות שהגיעו בעקבות לימודי בעליהן בישיבה".

המילה "אברכית" מקובלת כיום בקהילות הסובבות סביב 'ישיבה גבוהה', שבה עמלים על תלמודם בחורים לצד אברכים – תלמידים שנישאו וממשיכים לחבוש את ספסלי בית המדרש.

בתנ"ך, האברך היחיד הוא יוסף. לאחר שפרעה מעביר את טבעתו אל יד יוסף וממנהו בכך על מצרים, נאמר: "וַיַּרְכֵּב אֹתוֹ בְּמִרְכֶּבֶת הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר לוֹ וַיִּקְרְאוּ לְפָנָיו אַבְרֵךְ".

מן הכתובים עולה כי "אברך" היא קריאה שנאמרה לפני יוסף כשרכוב היה על מרכבת המשנה, בדומה לקריאת הכבוד למרדכי המוכרת ממגילת אסתר: "וַיַּרְכִּיבֵהוּ בִּרְחוֹב הָעִיר וַיִּקְרָא לְפָנָיו: כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ אֲשֶׁר הַמֶּלֶךְ חָפֵץ בִּיקָרוֹ".

אך מה פירושה של הקריאה "אברך"? נחלקו בכך חכמינו. כך מובא במדרש ספרי לפרשת דברים (פיסקא א):

דרש רבי יהודה: "וירכב אתו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך" - זה יוסף, שהיה אב בחכמה ורך בשנים. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים? מעיד אני עלי שמים וארץ שאין אברך אלא לברכיים, שהיו הכל נכנסים ויוצאים מתחת ידו.

ויכוח זה שבין ר' יהודה לר' יוסי בן דורמסקית [= בן דמשק] הוא חלק מסדרה של מחלוקות שבהן דורש ר' יהודה מילים סתומות מהמקרא בדרך נוטריקון, ור' יוסי מוכיחו ומבאר את הדברים לפי פשוטם. כך למשל נאמר שם לפני כן על המילה "חַדְרָךְ" הנזכרת בנבואת זכריה (ט): "מַשָּׂא דְבַר ה' בְּאֶרֶץ חַדְרָךְ וְדַמֶּשֶׂק מְנֻחָתוֹ" - "זה משיח שהוא חד לאומות ורך לישראל. אמר לו רבי יוסי בן דורמסקית: יהודה ברבי, למה אתה מעוית עלינו את הכתובים, מעיד אני עלי שמים וארץ שאני מדמשק, ויש שם מקום ששמו חדרך".

ובכן, כשם שחדרך על פי פשט ודאי אינו "חד" ו"רך", כך האברך ודאי שאין פשוטו כמדרשו – "אב" ו"רך".


אכרע לפניו ברך
ומהו הפשט? על פי ר' יוסי, אברך נגזר מן השורש בר"ך – שהיו הכול כורעים ברך לכבודו. בדרך זו מפרשים גם מקצת מפרשני ימי הביניים. כך למשל לשון ראב"ע: "אברך - כל אדם קורא לפניו אכרע ואשתחווה. זו המלה מבניין הכבד הנוסף [הִפְעִיל בלשוננו] ... מגזרת ברכיים. ויאמר ר' יונה המדקדק הספרדי, כי אברך - שם הפועל, והאל"ף תחת ה"א".

לפי ראב"ע אַבְרֵךְ פירושו 'אֶכְרַע ברך' – לפי שכך היו אומרים כל הרואים את מרכבת יוסף בחוצות מצרים. ר' יונה הספרדי, הוא ר' יונה אבן ג'נאח, סובר שאין כאן צורת עתיד של מְדבר, אני אַבְרֵךְ, אלא צורת מקור, מעין "הַבְרֵךְ").

אונקלוס בתרגומו מפצל גם הוא את האברך ל"אב" ול"רך", וכך לשונו: "ואכריזו קדמוהי: דֵּין אַבָּא לְמַלְכָּא", ובעברית: "והִכריזו לפניו: זה אב למלך".

המילה "אב" יכולה להתפרש במובן שׂר ואדון, וכמו שיוסף עצמו אומר באוזני אחיו לאחר התוודעותו להם: "לא אתם שלחתם אתי הנה כי אם הא-להים, וישימני לאב לפרעה ולאדון לכל ביתו".

לפי אונקלוס "אברך" הוא הרכב של המילה "אַב", שעניינה 'אדון', ו"רֵך", שפירושו 'מלך'. רש"י ורשב"ם בפירושיהם מצדדדים בדרכו של אונקלוס, ומביאים תימוכין לכך ש"רֵך" הוא מלך מדברי הגמרא במסכת בבא בתרא (דף ד ע"א), שבהם מסופר על הורדוס שקיבל איגרת נזיפה מן המלכות ברומא, ובין השאר נכתב בה - "לא ריכא ולא בן ריכא", היינו "לא מלך ולא בן מלך".

ואכן, המילה rex ברומית פירושה מלך, וגלגולי המילה הזו מוכרים משפות אירופה עד ימינו אנו. זהו מקורה של המילה rich, עשיר באנגלית, וכן – נעים פחות לשמוע – של המילה רייך בגרמנית, שעניינה מלוכה.


אברך מקבל פי שניים
מכל מקום, בתקופת חז"ל לא השתמשו בדיבור השוטף במילה "אברך", והיא נזכרת במקורות כמעט תמיד בהקשר ליוסף. לעדנת מה זוכה המילה בלשון הפייטנים. כידוע, נהגו המפייטים להשתמש רבות בכינויים בבואם להתייחס לאבות ולדמויות אחרות מהמקרא. כך, אברהם נקרא תדיר "אזרח", יעקב נקרא "תם" ועוד. בבואם לתור אחר שם ליוסף נמצא לפייטנים כינוי מן המוכן בפסוקנו – והעובדה שפשר המילה אינו ברור לאשורו אינה מפריעה, ואולי אף להיפך.

נדגים קצרות שימוש בכינוי זה בפיוט מעניינא דיומא – קדושתא (פיוט לחזרת הש"ץ שנאמרת בה קדושה) שכתב ר' אלעזר בירבי קליר ליום השמיני של חנוכה, שבו קוראים בתורה את קרבנות הנשיא השמיני - גמליאל בן פדהצור משבט מנשה.

הקליר מתייחס בפיוטו לעובדה שיוסף זכה לשני שבטים שיצאו מזרעו, אפרים ומנשה, וכותב בין השאר כך:

ייחס מהם להכריע במאזניים, טבע אברך תת לו פי שניים, חינכו יומיים במחולת מחניים, זבחים להכפיל כטובים השניים.

בדורות מאוחרים יותר, אנו מוצאים שימוש ב"אברך" גם שלא בהקשר ליוסף, ככינוי שבח כללי. כך למשל כתב ר' אברהם אבן עזרא (ואף בשירו הוא קושר את האברך לכריעת הברך):

בים גבורות הודעת, מצור נהרות בקעת, פי מן ונֹפת השׂבעת// אז כל אויבי לי אַבְרֵךְ / קראו, ויכרעו לי ברך// [...] שֵׁם א-ל אשר אין לו ערך / נשמת כל חי תברך.

מאוחר יותר, בכתיבה הרבנית ובפרט בספרי השאלות והתשובות, מקובל היה לכנות תלמידי חכמים צעירים ומלומדים בתואר השבח "אברך" – על פי המדרש שהובא לעיל: "אב בחכמה ורך בשנים". נדגים אף את השימוש הזה בפתיחה של תשובה שנכתבה על ידי החת"ם סופר לפני למעלה ממאתיים שנה:

שלומים רבים כטל וכרביבים, ה"ה אלופים ידידים, תרי צנתרות דזהב צמידים ורדידים, הראש והראשון הרבני הישיש המופלא זקן זה שקנה חכמה ויראה קדומה כש"ת מו"ה יוסף נ"י, והשני ה"ה האברך הרב החרוץ כש"ת מו"ה אלי' נ"י.

כפי שקורה לא פעם, עם ריבוי השימוש בו הכינוי "אברך" הלך ואיבד מייחודיותו, עד שכל הבחורים שנישאו והמשיכו בתלמודם נקראו בשם זה.


עם הכולל
והיכן לומדים האברכים? בכולל. מהו 'כולל'? נראה שמונח זה הוא מורשת ההתארגנות הכלכלית בדורות הקודמים, שבמסגרתה התאגדו כל בני אזור מסוים – או כל יוצאי עיר כלשהי - תחת ועד שדאג לענייניהם. כך למשל, בירושלים פעלו בימי היישוב הישן 'כולל ורשה' ו'כוללים' נוספים שדאגו לענייניהם של חבריהם. נראה שהשם 'כולל' הוא קיצור של שם כדוגמת "הוועד הכולל ליוצאי ורשה", או של שם דומה.

לימים נקראו גם בתי המדרש שמומנו על ידי הכוללים בשם 'כולל', וכך הפך ה'כולל' להיות שם כללי לבתי מדרש לאברכים.

דורשי רשומות הרגילים בגימטריאות משתמשים תדיר בצירוף "עם הכולל", שפירושו "יש להוסיף אחד לחשבון". 'כולל', פירושו שלאחר שנתנּו לכל אות את ערכה, נוסיף עוד אחד כנגד האותיות כולן. כך למשל, על הפסוק "אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה כִּרְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן יִהְיוּ לִי" נדרש ש"ראובן ושמעון" שווה בגימטריה ל"אפרים ומנשה", אך רק אם מוסיפים את 'הכולל'.

מספרים שאחד מראשי הישיבות נסע להתרים כספים לישיבתו, ובין השאר דרש באוזני התורמים כי "ישיבה" שווה בגימטריה "גרעון". אחד המאזינים מיהר לחשב והקשה: "החשבון לא מסתדר!"
ענה לו ראש הישיבה – "תנוח דעתך, זה עם הכולל"...