לימודים - התשובה במשנתו העיונית של ר' אלימלך

במאמר זה ייבחנו מספר מקביעותיו של ר' אלימלך בנושא החזרה בתשובה כפי שעוצבו בתורתו העיונית בספרו "נועם אלימלך".

בחלקו השני של המאמר ייבדקו סיפורים חסידיים אודות ר' אלימלך ביחסו לנושא התשובה.

השאלה המחקרית שעולה היא האם יש תואם בין הנחותיו הרוחניות של ר' אלימלך על החזרה בתשובה לבין הנהגותיו המעשיות.

התשובה בחסידות
התשובה בחסידות התבססה על הרעיונות הקבליים והאירה אותם בפרשנות משלה. פרשנות זו נמצאת בכתבים העיוניים של מייסדיה.1 היא העתיקה את הדיון בהתגלות האלוקות מהתחום התיאוסופי אל התחום הפסיכולוגי כלומר, כל מה שהתרחש בעולם הספירות מתקיים מעתה בעולמו הנפשי של האדם. מכאן שהתיקון לשבירה הלוריאנית הוא תיקונו של האדם, תיקון ה"יש" שבנפשו, ולכן מוטלת עליו החובה לבטל את הקליפות הפנימיות שבו, ולגלות בקרבו את הניצוץ האלוקי החבוי בנשמתו. השבירה, שהיתה טראומטית בקבלה, שוב אינה משהו מיתי קטסטרופלי כללי אלא מצב שבו האדם מתכנס בגאוותו ובהתנשאותו דוחק את ה"אין" וגורם לניתוק ושבר בינו לבין ההוויה האלוקית.

הופעתו של הבעש"ט וגילויו בעולם היהודי הביאו פרשנות חדשה בדרך עבודת ה'. לא עוד פרישות וסיגוף הגוף, הדורשים מאמץ נפשי וגופני עצום אלא התקרבות לבורא דרך "מדרגת ההשתוות" בה האדם מצליח להגיע ליחס של אדישות ושוויון נפש לצרכים הארציים שבחייו.

חידוש מהפכני נוסף היה ברעיון של "העבודה בגשמיות" כלומר, השמת העיקרון של האימננציה האלוקית באותם מעשי חולין, שאינם נחשבים לא למצווה ואף לא לעבירה. היינו, האדם יכול לעבוד את בוראו אפילו בזמן עבודת הכפיים שעושה על ידי התכוונות לדבוק בו ולחוש את נוכחותו.

הרגשת הקרבה התמידית היא זו שמאפשרת לאדם לחזור בתשובה מיד כשחש נפילה או במעשיו או במחשבותיו.

הרעיון של החזרה בתשובה מעוגן בספרות העיון החסידית בתיאור ציורי: 'להוציא יקר מזולל' (ירמיהו טו, יט), ומשמעותו הוצאת הטוב מאדם שלילי והחזרתו למוטב. רעיון זה מופיע כבר אצל הבעש"ט כדימוי לצדיק, הדומה לתמר שמוציא יקר מזולל, כלומר, מחזיר אנשים בתשובה ובזה שכרו כפול ומכופל כיוון שהעולם נהנה מעשייה ברוכה זו. כדבריו: "וזהו כתמר יפרח כלומר, שהוא מוציא יקר מזולל ומפרי' ומרבה הטוב בעולם."2

החזרת הזולת בתשובה נתפסת בחסידות כפעולה מוסרית וכחלק חשוב מתפקידו של הצדיק ומהאחריות שנטל על עצמו לעורר בעדתו את הזיקה והקדושה לה', זיקה שהסטרא אחרא רוצה להפר והצדיק משתדל לנצחו.

את הדרך המיוחדת של החסידות ניסה הבעש"ט להורות לתלמידיו ויורשו ר' דב בער ממזריטש העמיק את תורת רבו וגיבשה. מבית מדרשו יצאו מוריה החשובים של החסידות, והם הפיצו את הבשורה הרוחנית החברתית בקהילות ישראל. לאחר מותו של "המגיד הגדול" קיבל תלמידו ר' אלימלך מליז'נסק את ההנהגה החסידית והפיץ את תורת החסידות בעזרת תלמידיו הרבים בכל רחבי פולין וגליציה.3 ניתן לומר שצדיקי החסידות בדור אחריו בפולין ובגליציה הם מתלמידיו של ר' אלימלך. הערצתם לרבם היתה בלתי רגילה, והיא מתבטאת בדבריהם. תלמידו ר' קלונימוס מקראקא משווה אותו לבעש"ט בנושא החזרה בתשובה. הוא מעיד על רבו בספרו מאור ושמש:

הנה בדורות שהיו לפני הבעש"ט, למרות שהיו עוסקים בתורה ובעבודה, מכל מקום לא שמו את לבם לתקן את אשר פגמו, עד ימי זקנה, ולא ידעו כוחה של תשובה עד היכן מגיעה, עד שעיר וקדיש מן השמים נחית, הוא הבעש"ט ז"ל, ואחריו בא הרב הקדוש רבנו אלימלך ז"ל, והם פתחו השער לה', שטוב לעשות תשובה בעוד שהוא איש, דהיינו בימי נערותו, ושהאדם צריך לתקן אף מה שפגם בגלגול הראשון, ומכל שכן מה שפגם בקטנותו, ובימיהם התחילו להתעורר ציצים ופרחים בתשובה, שעל ידי שהם היו דבוקים תמיד בתשובה, היו ממשיכים את התשובה על כל העולם, ולהתעוררות תשובה בימי נערותו, בא האדם על ידי שמדבק עצמו בצדיקי הדור.4

ועוד מסופר על ר' אלימלך ועל ר' זושא בהקשר לנושא התשובה:

עוד בימי חורפו נתן את רגליו הוא ואחיו הקדוש מה' (מורנו הרבי) זישא מאניפאלע ז"ל ללכת מעיר לעיר וממדינה למדינה וכל מגמתם בדרך עוברם היה אך להשיב רבים מעוון, לעשות בעלי תשובה בעולם, לטהר לבות עם בני ישראל ולנטוע בקרבם יראת שמו ואהבתו ב"ה וב"ש. ודבריהם הקדושים לא חזרו ריקם, כי רבים השיבו מעוון ועד היום דבריהם חיים וקיימים בתוכנו ויזהירו כזוהר הרקיע וכעצם השמים לטוהר.

ועוד הוא מעיד:

היה מאיר בלבות בני ישראל להשיב אל ה' מעומק לבם, והיה מוצא נפשות ישראל ממעמקי הקליפות, ממעמקים ממצולות ים הגביה אותם עד ה'. וכאשר בא אליו בעל תשובה לא היה נותן לו סיגופים ועינויים, כי אם היה מעתיר בו לעשות תשובה מעימקא דלבא בחרטה ובמרירות הלב גדול עד שנזכר ברמב"ם ז"ל הלכות תשובה (הלכה א') וזה לשונו: "ומה הוא התשובה, שיעזוב החוטא חטאו, ויגמור בלבו שלא יעשהו עוד. וכן יתנחם על מה שעבר, ויעיר עליו יודע תעלומות שלא ישוב לזה החוטא לעולם..5.

התשובה במשנתו העיונית של ר' אלימלך
רבי אלימלך וייסבלום מלִיזֶ'נְסְק (ה'תע"ז - כ"א באדר ה'תקמ"ז , 1717 - 1787) היה אדמו"ר ומנהיג חסידי בדור השלישי לחסידות. בשנות נעוריו הוא נהג בסיגופים תוך ישיבה בין נמלים וקוצים עוקצניים, וכן ערך גלגולי שלג. הוא יצא עם אחיו ר' זושא מאניפולי לגלות, כדי להשיב רבים מעוון. למנהג זה של עריכת גלות מרצון הנקרא "אפריכטען גלות" בלשון החסידים שורשים עמוקים בתולדות היהדות. נדודים אלו וכל הביזיונות והחרפות שנִ לוו אליהם קשורים לתפיסת הקבלה שבעזרתם ניתן לגאול את השכינה הנמצאת אף היא בגלות וכך לקרב את הגאולה.6

נושא התשובה נידון בהרחבה רבה במשנתו העיונית של ר' אלימלך בספרו הנודע "נועם אלימלך". הספר מבוסס על דרשותיו של ר' אלימלך שנאמרו בשבת ואשר נערכו על ידי בנו ר' אלעזר. הוא הודפס לראשונה בשנת 1787 בעיר למברג מיד אחר פטירת ר' אלימלך, ומאז הודפס במהדורות רבות. הספר נקרא גם "ספרן של צדיקים" כיון שהוא מעצב את דמותו של הצדיק כמנהיג חברתי דתי שכל מעייניו נתונים לטובת קהילתו בכל תחומי החיים: חיי, בני, מזוני.

הדרשות הרבות על נושא התשובה מעידות על החשיבות הרבה שייחס ר' אלימלך לנושא זה ועל מרכזיותו בתפיסת עולמו.

דעותיו של ר' אלימלך על התשובה מעוגנות בתפיסה הקבלית, הרואה בחטא האדם את הגורם להתנתקות הנשמה משורשה העליון כדבריו:

כשאדם חוטא אז נפסק חבל הקדושה ונשאר האדם ההוא בלי שורש קדושה ולזה צריך התשובה להיעשות שיתקשר שוב החבל ההוא ויגיע עד כסא הכבוד, וזהו גדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד.7

נקודת המוצא בהגותו של ר' אלימלך היא האמונה שיכולתו של הצדיק להשפיע על לב האדם קשורה בשפע האלוקי שה' משפיע עליו. כיון שכוח אלוקי זה מצוי בכל אדם, לכן הוא עשוי להתעורר לתשובה. כדבריו:

שה' יתברך משפיע שפע קדושה בהפנימיות של הצדיק דבר זה הוא הגורם גם כן את לב בני אדם, שיתעוררו בתשובה לעבודתו יתברך כי הם גם כן חלק אלוקי.8

תפקיד הצדיק
תפקיד הצדיק הוא לעזור לאדם להוציא את 'היקר מן הזולל' כדברי ר' אלימלך:

שבא צדיק והחזיק בהנשמה והעלה אותה אל הקדושה זה שהחזיק בה זכה בה שזכותו גדול מאוד שהוציא יקר מזולל.9

ר' אלימלך דורש את הביטוי "להוציא יקר מזולל" בהקשר של הכנעת היצר הרע והפיכתו ליצר הטוב כדבריו:

כשאדם מקדש ומטהר עצמו ומשבר תאוות הגשמיות והיצר הרע אזי הכל מסייעין לו, והוא מוציא יקר מזולל וגם היצר הרע נעשה טוב ועובד ה' בשני יצריו ביצר טוב וביצר הרע.10

ובהמשך אומר ר' אלימלך:

על ידי שהוכיח לאותו האדם על פניו וחיזקו בדברים ערבים באמור לו אדם חשוב ומהולל כמותך יעשה כזאת וכזאת ועל ידי זה חזר בתשובה אותו האדם נמצא זה שפעל כל זאת זכותו גדול יתר מאוד על שהוציא יקר מזולל.11

כלומר, האדם שבוי בידי הסטרא אחרא, הזולל את נשמתו, ועל כן יש צורך לעורר את הניצוץ האלוקי היקר שבו. לפנינו תיאור מטאפורי של עבודת הצדיק, המחזיר אנשים למוטב, מתוך תחושה של אחריות כלפיהם. פנייה חיובית שכזו אל החוטא עשוייה לרכך את נפשו ולהביאו למוכנות נפשית לתיקון מידותיו.

ר' אלימלך הקדים את הפסיכולוגיה המודרנית הסוברת שאדם יהיה מוכן לשנות את אישיותו כשהפנייה אליו תהיה מלווה בהדגשת תכונותיו החיוביות.

אף הצדיק נהנה מפעולה חינוכית זו וזכותו גדלה.

במשנתו העיונית מדגיש ר' אלימלך את האחריות החברתית של הצדיק למעלתם האישית של חברי קהילתו כאחד התפקידים העיקריים שלו. זהו תפקיד שבו העשייה החברתית והדאגה לכלל מביאה אותו ואת עדתו לגדלות בעבודת ה'. כדבריו:

הצדיק נקרא איש וביתו היינו פנימיותו דהיינו על ידי שהוא מעורר הפנימיות שלו נתעורר גם הפנימיות שלהם ובאים יחד אל הקדושה.12

תוכחת הצדיק
תפקיד הצדיק אם כן לעורר באדם הרהורי תשובה. הוא עושה זאת בדרכים שונות. ההתחברות אל הצדיק מאפשרת לאדם ללמוד ממעשיו ולהינצל מן החטאים, כדבריו על דיבור המתחיל "והראה את הכהן":

להתחבר אל הצדיק וילמוד ממעשיהם הקדושים להיזהר ולהישמר ולהשכיל האמת.13

החיבור עם הצדיק מסייע לאדם להכיר את הפגמים שבו. דברי הצדיק, שיש בהם דברי יראה ומוסר, נכנסים ללבו של האדם ומעוררים בו הרהורי תשובה. ר' אלימלך משתמש בציור מטאפורי מעולם הצומח. כשם שאדם הזורע מקווה שזרעיו יקלטו היטב ויצמחו, כך הצדיק בדיבורו מזריע בלב שומעיו הרהורי תשובה ומרעיף עליהם אור עליון:

כמו שאדם זורע בודאי הזרע מתרבה ומצמיח יותר ויותר כך הצדיק הגדול, שמדבר דיבורים קדושים דברי יראה ומוסר הוא מזריע לאחרים, כי הוא פועל שיתרבה הרהורי תשובה בליבות בני אדם, שמדבר עמם וגם פועל שיתרבה אורות עליונים למעלה.14

כדי שדברי התוכחה והמוסר יקלטו אצל החוטא, ר' אלימלך מציע דרך חינוכית מקורית. הצדיק מונה את חטאיו האישיים בפני הקהל מאזיניו, והם המומים מגילוי הלב, מהאומץ להיחשף ומהענווה הגדולה של הצדיק, המפרט בפרהסיה את חטאיו. דרך חינוכית זו הרשימה בני האדם וגרמה להם לזעזוע פנימי ולהרהורי חרטה. הם הבינו על דרך האנלוגיה שגם בהם ישנם פגמים הדורשים תיקון. כדבריו:

שדרך הצדיק להוכיח עצמו תמיד בכל עת ואומר בפני בני אדם תמיד שהוא מקולקל במעשיו והוא פורט לפניהם חטאים שעושים אותם שאר בני אדם ותולה הצדיק הזה בעצמו אותם חטאים כאילו עשאם הוא ועל ידי זה הוא מכניס בלבם יראה גדולה והם שבים מעוונותיהם וגדולה תשובה שזדונות נעשים כזכויות.15

תפיסתו של ר' אלימלך משקפת התנהגות מוסרית, שביטויה הוא ענווה. אולם אף הצדיק אינו מוגן בפני הזוהמה של חטא העגל, וגם הוא צריך לבדוק את מעשיו בכל רגע, כדי לא לרדת מדרגתו הרוחנית הגבוהה. כשהציבור מגלה את הקפדתו של הצדיק ואת הדקדוק במעשיו, זה עשוי להרשימם ולעוררם לתשובה בלב נשבר. כדבריו:

דהנה באמת מאין יבוא לצדיק, שיוכשל חס וחלילה באיזה חטא נדנוד קל זה בא הכל מחמת חטא עגל והזוהמא הזאת גורם אף להצדיק חלילה איזה עבירה קלה ועל ידי שהוא מתחרט מיד ומצטער מאוד ומהרהר בתשובה אזי הוא גורם וישחט את עגל החטאת אשר לו פירוש, שהחטא הזה אינו נחשב לעבירה כי אם לו לבדו הוא נחשב לו לעבירה לגודל צדקתו. ובראות שאר בני אדם את מעשה הצדיק הזה איך שמהרהר בתשובה אפילו על דברים קלים מאוד נשבר לבם בקרבם ומוסרים נפשם ודמם לעבודתו יתברך.16

דברי התוכחה, שבאים מפיו של הצדיק הם כאש עצורה בעצמותיו ואין הוא יכול להתאפק מלאומרם. התוכחה היא חלק ממהותו של הצדיק החש אחריות לעמו ולכן חייב לאומרם. דבריו הם ביטוי ליראת ה' גדולה, ולכן הם מתקבלים ומעוררים את השומעים לשוב לבורא. וכך הצדיק עצמו מתעלה לאהבת הבורא:

כל מי שיש בו יראת שמים דבריו נשמעים, ואחר שפעל זאת להכניס יראה בלב אחרים אזי אחר כך יזכה על ידי זה, שיבוא לידי אהבת הבורא ברוך ה' בלב שלם ולהדביקות אשר על ידי זה יכול להמשיך השפעה גדולה אל העולם.17

אולם על הצדיק לזכור שלפני הוכחת הזולת עליו להיות קדוש וטהור, נקי מכל רגש של גאווה, כדבריו:

דהתורה הקדושה מלמדת אותנו דרכי מוסר ותוכחה איך יוכיח אדם את חברו, דהנה האדם הרוצה להוכיח בני אדם צריך להיות קדוש וטהור בכל בחינותיו דהיינו נשמה, נפש רוח הוא טהור וגופו טהור ואז הוכח תוכיח את עמיתך.18

מכאן שרמתו המוסרית הגבוהה של הצדיק היא תנאי ראשוני ובסיסי ליצירת קשר בונה בינו ובין קהילתו ובין כל יהודי. את הדרישה הזו מבטא ר' אלימלך:

שהוא צדיק גמור צריך להיות מוכנע ושפל בעיניו כשה... ואז יכול להשפיע על ישראל את שלוש אלה בני, חיי מזוני.19

גישה זו לנושא החזרה בתשובה מבטאת תפיסה מוסרית המופנית לשני כיוונים. הכיוון הראשון מופנה לפנימיותו של הצדיק המוכיח שנדרש להגיע לשלימות, והכיוון השני מחייב את הצדיק לאחריות כלפי מצבו הרוחני של החוטא. לכן ברורים דברי העידוד, החוזרים מספר פעמים בספרו של ר' אלימלך, לאדם השרוי עמוק בחטא. לדוגמא, על דיבור המתחיל "וכי ימכור עיר חומה" אומר ר' אלימלך:

אל יתייאש מלחזור בתשובה ויכול עדיין לגאול נפשו בתשובה ומעשים טובים אפילו אם עבר ושנה הרבה לעשות הרע בעיני ה' כל ימי חייו, אף על פי כן שערי תשובה לא ננעלו.20

גישה חינוכית זו שיושמה על ידי ר' אלימלך במהלך חייו והמעידה על אמונה עמוקה ביכולת ההשפעה החיובית על בני אדם באה לידי ביטוי לא רק בתורתו אלא גם בסיפורים הרבים עליו.21

חזרה בתשובה בסיפורים על ר' אלימלך

סיפורי חזרה בתשובה הקשורים בדמותו של ר' אלימלך הם בבחינת ז'אנר פנימי בתוך הסיפור החסידי, והם מעידים על מרכזיותו של נושא זה ביהדות בכלל ובחסידות בפרט.

חלק שני: סיפורים על רבי אלימלך המחזיר בתשובה

הסיפורים הרבים על ר' אלימלך מבליטים את העיקרון שהנחה אותו לראות את הטוב והחיוב שבכל אדם ואדם.

1. וכתב בספר דעת משה (פרשת קורח, מהרב הקדוש רבי משה זצ"ל, מגיד מישרים מקאזניץ), וזה לשונו: וכאשר ראו ואוזני שמעו כן מורי- חמי- זקני הרב הקדוש מורנו הרב אלימלך זכר צדיק לחיי העולם הבא מליזענסק, שהוכיח עצמו בפני רבים, באומרו על עצמו דברים רעים, אשר בוודאי לא עלה חלילה שמץ מנהו על רעיונו, ועל ידי זה השומעים הרהרו בתשובה, ורבים עשו תשובה גדולה, כי הבינו שאליהם הדברים נוגעין.22

ראינו לעיל שתפקיד הצדיק על פי תפיסתו העיונית של ר' אלימלך הוא להחזיר את קהילתו בתשובה, ולכן הוא מחפש דרכים יצירתיות שלהן קיימת עוצמה חינוכית. אף שאסור לאדם לדבר לשון הרע על עצמו, ר' אלימלך מונה את חטאיו בפרהסיה באומץ במטרה לזעזע את שומעיו, להוציאם משלוותם ומאדישותם. כשהם ראו את הצדיק מונה את חטאיו הבינו שבעצם הם עצמם חטאו ולכן חזרו בתשובה.

סיפור נוסף בהקשר זה :

2. כתב בספר דבר בעתו (פרשת קדושים, דפוס פאקש שנת תרס"ח): "לא תשנא את אחיך בלבבך, ולא תשא עליו חטא" (ויקרא י"ט, יז). ראיתי בספר נפש טובה לפרש, כי ידוע מהני צנתרי דדהבא, (צינורות הזהב)23 האחים הנעימים קדושי עליונים, ר' זושא ור' אלימלך זכותו יגן עלינו, שדרכם היה בקודש, כאשר ראו באחד איזה חטא ועוון אזי צעקו איש אל אחיו: "מה לך אלימלך, מה לך זושא, ולמה עשית כך?", לפי העבירה שראו באותו איש. ואמרו דברים המשברים את הלב: "מה תשיב לבוראך ביום הדין?" וכהנה דברים שנכנסים ללב. ודִברו מגודל החטא, וכמה צריך לעשות תשובה. והאיש החוטא בשומעו זאת, ויתעצב אל לבו ויאמר: "הלוא גם אנוכי עשיתי כן, ומה אשוב שולחי דבר", ועל ידי זה ממלא עשה תשובה.

זה אפשר כוונת בכתוב "הוכח תוכיח את עמיתך", כשתרצה להוכיח עמיתך "לא תישא עליו חטא", לאמור לו לבדו "למה הרשעת לעשות כן", אלא תוכיח איש ישר כמותך ועל ידי זה איש החוטא ישים אל לבו. ולכן בא הכפל, "הוכח תוכיח", עם תוכחה שתדבר "עם עמיתך", רֵעך, תוכיח גם החוטא.24

הסיפור מתעד את יכולתם המטאפיזית של האחים הקדושים ר' זושא ור' אלימלך המאופיינים בתוארי הפלגה נעלים. כוח הראייה שלהם חדר לנבכי נשמתו של הזולת והם הצליחו לזהות את החטא המסוים שהוא עבר.

נשאלת השאלה מה עושים עם ידע זה? כפי שראינו בהנחותיו של ר' אלימלך הצדיק אינו יכול לעבור על ראיית חטא בשתיקה בגלל המחויבות והאחריות שחש לאותו יהודי. על כן הם בחרו לפעול בדרך ייחודית ויצירתית. הם פנו זה לזה בשאלה מדוע עברו על העבירה אותה זיהו אצל החוטא. הם החלו לייסר עצמם בדברים שנכנסים אל הלב למשל: מה תאמר לבורא ביום הדין? כששמע אותם היהודי הוא התעצב, כי הבין שהם מדברים על החטא שעבר, ואז עשה תשובה.

3. עוד כתב לי הרב הגאון הנ"ל (ר' אברהם איטינגא): הרבי רבי אלימלך הניח בצוואתו, כי מי שהיה מכיר אותו בחייו, הוא מובטח שלא ימות בלא תשובה. ומעשה באיש אחד בעיר רימינוב, שהיה גוסס שלושה ימים רצופים, ונכנס אליו ר' מנדל'י, ושאל אותו:
"האם היית מכיר את הרבי ר' אלימלך?" ואמר לו: "הן".
ואמר: "אם כן, הוא הדבר אשר לא יוכל למות טרם עשותו תשובה".
ואמר עמו וידוי, ותיכף יצאה נשמתו.25

ר' אלימלך הבטיח שכל מי שהכירו בחייו לא ימות בלא תשובה. ופעם גסס ברימינוב אדם שלושה ימים והדבר היה תמוה. ניכר היה שאין הנשמה מסוגלת להיפרד מהחולה. ר' מנחם מנדל מרימינוב, תלמידו האהוב של ר' אלימלך, נכנס אליו ושאלו אם הכיר את ר' אלימלך כשתשובתו של החולה היתה חיובית הבין ר' מנחם מנדל מרימינוב מדוע אין הנשמה מסוגלת להיפרד מהעולם.26 עליך לעשות תשובה ולומר וידוי. ואכן לאחר אמירת הוידוי יצאה נשמתו.

במקום אחר מובאים דבריו של ר' מנחם מנדל האומר:

4. וכבר הובא בספר עשר צחצחות (דף ט ובדפוס חדש עמ' כ"ד)בשם אאמו"ר הגאון החסיד מפלונסק שליט"א: כי הרבי הקדוש הרבי ר' מענדל'י מרימינוב ז"ל אמר:
"כי סגולה להתעוררות התשובה, להיות על מיון הרבי ר' אלימלך בליזענסק".27

וכן מספרים תלמידיו:

5. מקובל בידי מכמה תלמידי חכמים ויראי שמים, שהרב הקדוש ר' אלימלך הבטיח: "כי כל איש אשר יבוא על קברו, יוושע בכל הישועות כמו בחיים בחיותו, ולא ימות בלא תשובה", ובאמת אין ספורות למו, להעולם הנוסעים בכל שנה ושנה על קברו ביום ההילולא דיליה, וכוהנים שאי אפשר להם להשתטח, שלוחו של אדם כמותו. זכותו יגן עלינו.28

העדויות הללו מאששות את קביעתו הרוחנית של הצדיק שהיא בבחינת צוואה לדורות. גם כיום מי שעולה לציונו של ר' אלימלך חש שקורה לו דבר מה בנשמה. כוחו הרוחני של ר' אלימלך משפיע גם כיום על אלפי האנשים שעולים לציונו ביום היארצייט שלו בכ"א באדר וגם בשאר ימות השנה. גם מי שאינו יכול להגיע לציון ושולח קוויטל לר' אלימלך חש חיבור לצדיק שבזכותו אף השולח זוכה לשפע אלוקי.

6. (עוד שם במכתבו של האב בית דין קאסוב): סיפר לי תלמיד חכם אחד מצפת תבנה ותכונן במהרה בימינו אמן, היות שבעולם העליון שאל בעל חסד לאברהם אזולאי זכותו יגן עלינו, את הרבי ר' אלימלך :
"מה זה, שאנוכי עשיתי עשרה ספרים קדושים, וזכיתי שלומדים בתוכם גם בעולם העליון, ועם כל זה כאשר נשמע שם של הדרת קדושתו, נעשה רעש גדול בשמים לאין שיעור. מה עשיתם כל כך שזכיתם לזה?"
והשיב לו הרבי ר' אלימלך זכותו יגן עלינו:
"הנה בכל ערב שבת קודש היה היראה כל כך בביתי, עד שהמשרתות נפלו זו אל (זו) בבקשה ובתחנונים, ואמרו זו לזו:

"מיין הארץ, איך בעט דיך, זיי מיר מוחל וואס איך האב פוגם געוועזן קעגן דיר איין גאנצע וואך". (יקירתי, אני מבקשת ממך שתסלחי לי מה שפגמתי בך במשך השבוע)
והיה בכייה גדולה ביניהם, עד שמחלו זו לזו באהבה וריעות, כמו שמנהג אחינו בני ישראל בערב יום הכיפורים, כן היה אצלהם בכל ערב שבת קודש, וכל זה מגודל היראה, שנשפע ממני עליהם מאימת שבת קודש".
ואז נענה הקדוש בעל חסד לאברהם :
" אם כן הכל ניחא, ולא קשה מידי".
ומעין זה נדפס (עיין להלן אות שי"א), אולם על סגנון הנ"ל לא שמעתי מעולם. והמספר הוא תלמיד חכם, נכד הקדוש מורינו הרב רבי שלמה מקרלין זכותו יגן עלינו . עד כאן לשון (ר' פנחס הלוי הורוויץ) הרב הגאון דקהילת קודש קאסוב שליט"א הנ"ל.29

ניתן לחלק את הסיפור לשני חלקים. בחלקו הראשון מביע ר' אברהם אזולאי את תמיהתו בפני ר' אלימלך מדוע הוא שכתב עשרה ספרים אינו זוכה לאותו יחס של הערצה בשמיים כפי שזוכה לו ר' אלימלך?

ר' אברהם אזולי שנולד בה' ש"ל (1570) במרוקו ועלה לארץ, כתב עשרה ספרים בנושא מעלותיה הרוחניות של הישיבה בארץ ישראל ובפרט של העיר חברון. הוא למד קבלה מר' חיים ויטאל תלמידו של האר"י. נפטר בכ"ד בחשון ה' ת"ד (1643).

חלקו השני של הסיפור הוא תשובתו של ר' אלימלך. הקורא מצפה שר' אלימלך בתשובתו יפרט את רחבות לימוד התורה שלו, את מסירותו לקהילתו וכו', אולם תשובתו של ר' אלימלך מפתיעה. הסיבה להיותו מוערץ בשמים מקורה בעובדה שמשרתותיו מבקשות מחילה זו מזו ביום שישי. בקשת הסליחה לוותה בבכי גדול שהתפרץ מלבן שהעיד על מחילה באהבה. הדבר חזר על עצמו בכל יום ששי. ר' אלימלך מעיד שזה נבע מיראת השמים שהוקרנה ממנו. אין כאן גאווה אלא הכרה במצב עובדתי בו הצדיק מתוודה על יראת השמים שחש במיוחד בימי ששי. במקום אחר מסופר על ר' אלימלך":

כשנכנס שבת, לא היה יכול לסבול הכרוזים, והוכרח לאטום אוזניו מכוח קדושת שבת הנוקש באוזניו, וינוע מקול הקורא.30

כלומר, יום ששי היה עבורו יום בעל קדושה גדולה שהדהדה באוזניו בדרגות כה גבוהות עד שנאלץ לאטום את אוזניו. קדושה זו הגבירה בו את יראת השמים במלוא מובן המילה היינו, את פחד האלוקים.

כוחו של הצדיק מתממש לא רק בשעת לימוד גם לא רק בדבורו עם הסובב אותו אלא גם בעצם הופעתו הוא מקרין את תחושותיו על סביבתו.

על פי הסיפור היכולת להחזיר אנשים בתשובה היינו, לשנות הרגלי התנהגות או דפוסי מחשבה פגומה מוערכת בשמים יותר מלימוד תורה.

7. כתב בספר אור הנר דף ד' הרב הקדוש רבי יחזקאל מקאזמיר זכותו יגן עלינו סיפר, שהקדוש והטהור ר' אלימלך זכותו יגן עלינו פעם אחת אמר על עצמו: "איש בן ששים שנה ועדיין לא עשה אף מצווה אחת"...

אמירה זו של ר' אלימלך מבטאת מודעות עצמית גבוהה ומתמדת של הצדיק שבכל רגע בחייו הוא אינו שוקט על שמריו אלא מחפש מצוות כדי לקיימן. שביעות רצון עצמית עלולה לעורר באדם גאווה וסיפוק ומזה חושש ר' אלימלך. בכל משנתו העיונית ב"נועם אלימלך" הוא יוצא כנגד הסכנה שבמידת הגאווה ועד כמה היא מסוגלת להרחיק את האדם מאלוקיו. אם בסיפור על ר' אברהם ראינו שר' אלימלך כמנהיג חברתי דתי מודע לכוחו הרוחני היינו, ליראת השמים שבו אשר תורמת להחזיר אנשים למוטב הרי כאדם פרטי הוא מתוודה בענווה יתירה שעבודת ה' שלו פגומה. על ענוונתנותו של ר' אלימלך מעיד ר' שניאור זלמן מלאדי בתשובה שנתן לרב מתנגד ששאלו על מהות הספר "נועם אלימלך" שהיה ברשותו והחזיקו מתחת לספסל:

...אצייר לפניכם מהות המחבר, אם הייתם מניחים אותו בעצמו תחת הספסל, היה שותק ולא היה אומר לכם דבר, כי הרב הקדוש היה עניו ושפל ברך מאוד.31

8. ובספר הקדוש "מאור ושמש" (פרשת מסעי) כתב: שהרבי ר' אלימלך עשה תשובה על שציער את אמו בימים שהיתה מעוברת עמו".32

סיפור קצרצר זה מעיד על רמתו המוסרית הגבוהה של ר' אלימלך ועל הדקדוקים המחמירים שהציב לעצמו בנושא החזרה בתשובה. לפי הנהגתו של ר' אלימלך יש להצטער אף על הצער ועל הסבל שגרמת לאמך בהיותך עובר חסר דעת בבטנה.

9.כתב בספר רמתים צופים (דף מ"ה): כמו שאמר רבנו הקדוש רבי ר' אלימלך מליזענסק, שביקש אחד מאִתו לעזור לו שיהיה לו זיכרון והשיב:

"עשה תשובה וגדולה תשובה שמגעת עד כסא הכבוד" (יומא פ"ו ע"א), ויהיה מקויים בך: "ואין שכחה לפני כסא כבודך" (ברכות ל"ב, ע"ב)

ואדוננו מורנו ר' יצחק מאיר בעל "חידושי הרי"ם" מגור זצ"ל השיב לשואלו דבר מנידון התנצלות השכחה: "האם הזדמן לך שתגיע בכף האוכל אל האוזן?"

השיבו: "לא". ומדוע? "יען כי באכילת פיו תלוי חיות גופו ואיבריו".

אז אמר לו: "אם כן האיך תוכל לשכוח התורה שהיא גם כן חיות האדם?"

וזה שאמר (תהילים קי"ט צ"ג) "לעולם לא אשכח פיקודי כי בם חייתני". היינו, אחרי שהם הם החיות שלי, אם כן לא אשכח כנ"ל. 33

התרופה לשיפור הזיכרון על פי ר' אלימלך היא לימוד תורה שכן אז האדם מתחבר לקונו, וכיוון שהקב"ה מאופיין בכך שאין שכחה מלפניו לכן כל התקשרות אליו מקרינה מכוחותיו על האדם.

ומוסיף על כך בעל "חידושי הרי"ם" בהומור שנון. כשם שהאדם הרוצה לאכול לא יקרב את הכף לאוזנו אלא יכניסנה לתוך פיו, כי יודע שהאוכל זה חיותו, כך אי אפשר לשכוח את התורה שהיא הגורם לחיותו של האדם.

10.בספר מאור ושמש (פרשת דברים)....כאשר ידוע ומפורס מאדוננו מורנו ורבנו איש אלוקים מורנו הרב אלימלך זכר צדיק וקדוש לברכה, שהיה עומד לפני ביתו וסבבוהו בני אדם בעגולה, והוא היה עומד באמצע וסיפר איזה מעשה באיזה עניין לפניהם, וכל אחד ואחד מהם, היה ליבו נשבר על י"ב קרעים. וכל אחד מהם סבר שסיפר המעשה הזאת עבורו, ומרמז על מעשיו אשר לא טובים אשר עשה וזה סבר שאליו הדברים מגיעים, כן היה אצל כל אחד ואחד.34

עדות מעניינת זו של ר' קלונימוס תלמידו הקרוב של ר' אלימלך משלימה את הדברים שנאמרו במשנתו העיונית של ר' אלימלך וחושפת את שיטותיו החינוכיות להחזרת אנשים למוטב. ר' אלימלך הקדים את הפסיכולוגיה המודרנית שמחשיבה מאוד את כוחו התרפויטי של הסיפור אצל השומע אותו. כיום מסקנות אלו מעוגנות במחקרים רבים המעידים על ההשפעה הרבה של שמיעת סיפור על נפש האדם. שמיעת סיפור עשויה לחשוף בפני השומע את תהומות הנפש שלו ולעורר בו רגשות, חוויות או מחשבות שהודחקו אצלו ולא עובדו כהלכה. הדחקות אלו שברובן האדם אינו מודע להן עלולות לגרום לעכבות ולחסימות בגוף ובנפש.

כך פעל ר' אלימלך שבכוח סיפורו כל אדם חשב שהדברים מכוונים אליו. ההזדהות האישית עם הסיפור עוררה בלב השומעים חרטה גדולה על חטאים שעשו והדחיקו אותם עד כדי כך שלב כל אחד "נשבר על י"ב קרעים". המספר הטיפולוגי י"ב קשור לשלמות עם ישראל. כשאדם חוטא הוא פוגם במספר שלם זה היינו, כלל העם ושלמותו הרוחנית נפגמים. לכן החזרה בתשובה מסומלת במספר זהה זה. רק כשלב האדם יקרע לי"ב חלקים תתוקן השלמות שנפגמה.

11. שמעתי שבפעם הראשון שבא הרב הקדוש הרבי ר' דוד מלעלוב זצ"ל , לחסות תחת צל קודש הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך מליזענסק זצ"ל והרבי ר' דוד היה עובד גדול, ועוסק בעבודה ותפילה בהתלהבות גדול כדרכו בקודש.

ויהי בעת שבא לפתח ביתו של הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך לקבל שלום ממנו, אז בא הרבי ר' אלימלך ואמר להמשמש שלו שלא לתת להאיש הזה לכנוס, כי הוא איש מבוהל. וכן היה, בכל פעם שרצה הרבי ר' דוד לכנוס לקודש פנימה, היה המשמש מעכב עליו מלכנוס, כי היה מחזיק אותו לאיש מבוהל. והרב הקדוש הרבי ר' דוד מלעלוב לא ידע מה זה ועל מה זה. גם בכל הסעודות אשר ישב הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך בשבת קודש, ואמר תורה, גם כן לא זכה לשמוע ממנו, כי כל פעם שרצה לדחוק את עצמו להשולחן לשמוע תורה, היו החסידים מדחים אותו מהשולחן באומרם שמבוהל הוא.

אך בעת סעודה שלישית, כשנטו צללי ערב להחשיך, אז דחק את עצמו בתוך הבאים, ולא ראה אותו שום אדם. ואז שמע תורה שאמר הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך, בזה הלשון: "אפילו אם אדם עוסק בתורה ועבודה יומם ולילה בהתלהבות, אז ער מיינט איין זיך, איז שאול תחתית פאר אים וויניג". (כשאדם חושב עצמו אז שאול תחתית עבורו זה מעט), ואז נכנסו בלבו הדברים האלה כארס של עכנאי, והרגיש הרב הקדוש רבי דוד שעליו כיוון ומאוד מאוד לבו נשבר בקרבו על הדבר הזה.

ולמחרתו ניסה עוד הפעם לכנוס לקודש פנימה בתוך הבאים, והמשמש היה מדחה אותו כפעם בפעם, ותיכף בא הרב הקדוש הרבי ר' אלימלך אל הפתח, ואמר לו שיכנוס כי עתה לא מבוהל הוא. עד כאן לשונו.35

ר' דוד בידרמן מלעלוב נולד ב- התק"ה 1745, ונפטר בז' בשבט תקע"ג 1813. הוא גדל במשפחה שהתנגדה לחסידות אולם הוא נמשך אליה. ר' דוד נודע באהבת ישראל שלו ובחיבתו לבעלי חיים. בימי הירידים היה הולך להשקות את הסוסים שהוזנחו על ידי בעליהם. הסתופף בצילו של ר' אלימלך והיה תלמידו הנלהב של החוזה. הוא הסתיר את גדולתו בתורה. השפיע על רבים שיחזרו בתשובה.36

דמותו של ר' דוד בסיפור
ר' דוד מלעלוב, שרצה לחסות בצילו של ר' אלימלך הקדוש, מאופיין בתוארי העצמה. הוא עסק בעבודה ובתפילה בהתלהבות גדולה כל הזמן. פעם רצה לבוא לחסות בצילו של ר' אלימלך אלא שהדבר לא התאפשר. ר' אלימלך נתן הוראה לשמשו לא להכניסו בנימוק שהוא מבוהל כלומר, עצבני. וכך זה קרה בכל פעם שניסה להיכנס הוא עוכב על ידי השמש באותו נימוק. שלוש פעמים מופיע התואר "מבוהל" ור' דוד לא הבין מה הקשר בין היותו מבוהל לאי יכולתו להיכנס ולשמוע דברי תורה.

בשתי סעודות השבת הוא הבין שעליו להפעיל כוח ואז נאמר שניסה להידחף פנימה, אך נדחה בכל פעם על ידי החסידים. אולם בסעודה שלישית בחסות החשיכה הוא שוב ניסה להידחק והצליח להיכנס מבלי שאיש הבחין בו. או אז שמע את דברי התורה של ר' אלימלך שחלקו הראשון של המשפט נאמר בעברית והמשכו ביידיש. "אפילו אם אדם עוסק בתורה ועבודה יומם ולילה בהתלהבות, אך אם חושב עצמו אז שאול תחתית עבורו זה מעט".כלומר, ר' אלימלך יוצא כנגד הסכנה שבתחושת הגאווה שעלולה להיווצר אצל אדם שלומד תורה ועובד את ה' בהתלהבות.

עונשו כה גדול עד כי שאול תחתיות הוא מעט עבורו.37

אמירה זו חוללה מהפך רגשי בלבו של ר' דוד. הדברים חלחלו ללבו "כארס של עכנאי" והוא היה בטוח שר' אלימלך כיוון את דבריו אליו. לבו נשבר בקרבו. הוא חש חרטה גדולה בהבינו שכל השתדלויותיו בכל השנים אינן נחשבות בגלל גאוותו. הפלא ופלא שלמחרת שוב ניסה להידחק פנימה והשמש כהרגלו דחה אותו אולם אז הופיע ר' אלימלך בפתח ואִפשר לו להיכנס בנימוק שכעת הוא כבר לא מבוהל.

דמותו של ר' אלימלך
נראה שר' אלימלך בכוח קדושתו הכיר את פנימיותו של כל אחד מהבאים לביתו וידע את צפונות לבו. הוא העריך את גדולתו של ר' דוד בלימוד תורה אולם ניסה להחזירו בתשובה על חטא הגאווה, שבסיפור זה הוא מוסווה בתואר "מבוהל". נשאלת השאלה מדוע ההסוואה, מדוע לא נקב ר' אלימלך בחטא בצורה מפורשת ? ר' אלימלך נוקט בשיטה חינוכית הדורשת מהאדם לחשוב ולחטט בתהומות נפשו באזמל חד ללא הנחות. הוא ציפה שעל ידי פעולות חוזרות ונשנות של הרחקה וניכור, תלמיד חכם זה יתהה מהו הפגם שבו שמנע ממנו להיכנס לביתו של הצדיק. כשפעולות אלו השאירו את חותמן העמוק על ר' דוד אז ר' אלימלך ירה את חיצו למטרה בצורה מפורשת, ואכן דבריו חדרו לנשמתו של ר' דוד ועוררו בו את ההבנה של מהות חטאו. מכאן הדרך לתשובה אמיתית היתה קצרה ומהירה.

ייתכן שחומרת החטא גם היא הכתיבה לר' אלימלך את שיטותיו החינוכיות בהחזרת אנשים בתשובה. בסיפור אחר ר' אלימלך מצביע בגלוי על כל אחד ואחד מבני קהילתו של ר' שמעלקא מניקלשבורג וחושף את חטאי הניאוף וגילוי העריות שבצעו. זוהי מתקפה חזיתית שנועדה לערער את ביטחונם העצמי של בני הקהילה, להעמידם על חומרת חטאם. ואכן שיטה חינוכית זו הועילה ובני הקהילה געו בכי וחזרו בתשובה שלמה.38

תשתיות בסיפור
החסיד ששמע את הסיפור היה מודע לכל המשמעויות ולתובנות שנלוו לאזכורים הלשוניים שכן הרבדים הללו היו ידועים לו. כשהמספר משתמש בביטוי: "כארס של עכנאי" צף בתודעתנו תנורו של עכנאי כפי שמופיע בגמרא בבבא מציעא נט ע"ב. בוויכוח בין ר' אליעזר בן הורקנוס לחכמים בראשותו של רבן גמליאל על תנורו של עכנאי האם הוא טהור או טמא, ר' אליעזר טיהרו וחכמים קבעו שהוא טמא. למרות שֶבַּת קול יצאה והכריזה שר' אליעזר צודק חכמים לא קבלו זאת והם נידוהו. ר' אליעזר בכה מצער ודמעותיו שרפו שליש מהזיתים, שליש מהשעורים ושליש מהחיטים ואף אוניתו של רבן גמליאל עמדה לטבוע. רבן גמליאל הבין שזו תגובת השמיים ליחסו לר' אליעזר ורק כשפנה רבן גמליאל לקב"ה והכריז שעשה זאת לכבודו של ה' שלא תהיינה מחלוקות בישראל, אז נח הים מזעפו.

אשתו של ר' אליעזר שמרה עליו שלא יכרע בתפילתו, כי חששה שאחיה רבן גמליאל עלול להיענש. ופעם אחת הגיע לביתה אדם ואז לא שמה לב שר' אליעזר כרע בתפילתו. היא מיד ידעה שאחיה נפטר. על כך הגיבה: "כך מקובלני מבית אבא כל השערים ננעלים חוץ משערי אונאה", היינו שערי צער.

השדה הסמנטי של הפעלים "נדח"(חוזר פעמיים) ו"דחק" (חוזר פעמיים) יוצר אווירה תקיפה ואלימה שכוונה כלפי ר' דוד בדומה לחכמים שנידו והרחיקו את ר' אליעזר מבית המדרש. גם צערו של ר' דוד וליבו השבור מזכירים את צערו של ר' אליעזר ואת כוח דמעותיו שהתקבלו בשמים.

האנלוגיה בין ר' דוד לר' אליעזר בן הורקנוס מתממשת בעזרת הביטוי "ארס של עכנאי" והיא מעצימה את הסיפור החסידי כיצירה שאיננה פועלת בחלל ריק אלא יש בה ממד של עומק ושל יניקה משורשי תרבות עם ישראל.

12. ר' אלימלך ואחיו ר' זושא מחזירים את הילדים בתשובה.39

מעשה מהצדיק הקדוש עמוד התשובה מרן מורנו הרב אלימלך זכותו יגן עלינו בעל המחבר "נועם אלימלך". הקדוש הלזה עם הרבי זוסיא נסעו כל ימיהם להרבות בתשובה עם ישראל הקדוש, ועלו בידם לאלפים ולרבבות נפשות מישראל אשר הקריבו לאֵל אֵלים.

ויהי בנוסעם לאונגרין (להונגריה) באו הלאה הלאה, כאשר נסעו על פני כל רוחב המדינה. ובבואם הרחק מאוד אל עיר גדולה שמה המה ראו נפשות שובבות וממש חזו את היצר אשר שם מצא קן לו, ולילית התגרה (התגרתה) בזרעיהם וצאצאיהם אשר על יולדו על ברכיהם.

והמה בהתלהבות נפשותם החלו להבריך ברך נוגע התשובה אל תוך סתרי לבבם פנימה. אולם לשוא, שומע אין להם. כבואם אל בית יהודי נתן מקום לדבריהם, יען כי בראש כל מראיתן לא רצו ליהנות או לטעום מאומה מכל אשר להם. ולכן רחקו כולמו את הצדיקים אלה בזרועות רוממות.

ויהי בלכתם כה וכה ברבות חוצות וירא כי אין איש מתעורר להשיב בתשובה, הלכו למו אל החדרים של בית רבן. שמה דמו למצוא את אשר עם לבבם, כי ידברו על לב המלמדים ותלמידיהם. ותקוותם מָעַל, כי מעט מעט מצא בבתי ספר. ויפנו מזה וילכו אל חדרים של תינוקות ילדים הקטנות, ילדים הקטנים, שמה מצאו הרבה למכביר בלי עין הרע. ובכל זאת מאומה לא הועילו. לכן עוד ניסו כוחם ויבקשו מאת המשמש כי ידפוק על שערי הבית, למען אשר יבואו כל בני העיר אל בית הכנסת הגדולה, כי הוא ידרוש לפניהם דרשה. ולא בא שום בעל הבית בלתי המלמדים ותלמידיהם.

וילך הקדוש ר' אלימלך ויקבל "שלום עליכם" מכל תינוק ותינוק ואחריו הרבי ר' זוסא ושָמו בהטוכל (במטפחת) אשר בצלחת (בכיס) בגדיהם על עיני כל תינוק ותינוק. ואחר זה אמרו מוסר לפניהם. ותיכף נפקחו עיני הילדים. ויהי כבואם הביתה תבאנה אימותם להגיש מאכלים ולתת ארוחתם, ולא אבו הילדים לאכול. ומדוע- שאלו אביהם ואימותם? וישיבו כי הבשר לא נמלח, וזה חלב טריפה וזה בשר נבילה, כזה וכזה הודיעו הילדים. ואימותם, אם כי גערו בהם, בכל זאת המה ידעו בנפשיהן כי אמת וכן הדבר. והנה גילו לאביהם כי אימותם תזנינה וכלתם תנאפנה ואשר אביהם עד הקדשות יפרדו הודיעו לאימותם עד כי הרבו ריב ומדון בין כל איש ואשה, ועד כי היה הדבר מאוד לפלא בעיני כולם חקרו ודרשו ומצאו וכיון (וכיונו) לדעת, כי הרבנים הצדיקים קדושי עליונים האלה האירו עיני הילדים, יען אביהם לא לקחו מוסר. ולכן עד מהרה נאספו כולמו יחד, כי כל השכנים סיפרו איש לרעהו, כי רוב נבואות בנו וכה הודיע אותו גלויות ונסתרות, ויאמר שכנו:

"כמו כן קָרָני גם אותי, כי גם בני מתנבא היום בשטותים והבלים ורעיון רוח".

ויתקבצו רבים בעלי בתים וילכו לחלות את פני הצדיקים אלה. ויבטיחו כי יקחו מוסר וייטיבו דרכיהם ומעלליהם, אך נא שיקחו מעליהם אך את המוות הזה. באשר בניהם ובנותיהם יוסרים בשבט פיהם ובשוט לשונם.

ויהי כראות הצדיקים אלה כי לא אל שקר הבטיחו אנשי העיר לשוב בתשובה, ובאמת רבים שבו מעוונם, אז ציוו להעביר לפניהם שנית את הילדים בבית הכנסת. הלכו הצדיקים ויתנו על פני כולם מסווה עם הפרטשיילא (מטפחת). ולא היה עוד רוחם בקרבם כמלפנים והיו כאחד האדם, לא ידעו ולא יבינו לדעת את הנעשה ולראות הכתמים ולכלוכים מחטאות ופשעות הזדונות והשגגות כאשר ראו במספר הימים האלה.

ואחרי כן נקבצו לכאן בני העיר רובם אל בית הכנסת לקחת מוסר מהצדיקים אלה. והמה דרשו בדברי כיבושין. הראו לדעת איך האדם הוא פתי נפתה אחר עצת היצר הבוער בקרבו ורע לא ימאס להם. לכן גם בניהם אחריהם יתקבצו על דרך לא טוב וידעו עוד יותר מאבותם, ותורה מה תהא עליה?! מה תעשו ליום פקודה?! על מי תבטחו לעזרה אם תעזבו כבודכם?! כזרע מרעים בנים משחיתים עוזבי תורה, אורבי כרמים עוסקי אולות ונושקי יעלות. הבזאת יגדילו ויקדישו שמיה רבא?! והיטיב לכם בעבורם וחיתה נפשיכם בעולם הנצחי בגודל המעשים המשקצים והמתעיבים אשר יעשו גם בניכם אשר הקמתם תחתיכם. ונפוך עוד כי עוד יחר אף ה' עליהם ויכין להם מצבת בעוון אבותם ואיה איפוא יקומו המה להנחיל לכם ארץ ומלואו פניכם תנובה. לכן, אם אומר לכם זאת המנוחה וזאת המרגעה מדוע לא תאבו שמוע לבלתי לכת אחרי שרירות לבבכם כי מה לכם אם תרעיבו גם תשבעו נחת בעמל החיים, אם אחרי מות הגויה הנפש לא תרגיע בעת פורחת לאור האור החיים. פה תעשו ותצליחו לארוג כעבות העגלה חטאה. ושמה לא תתאחדו בגבורה. עצים ואש עליכם ירבו המדורה, שעה אך נעימות יש לנשמת צדיקים חופפת לנפשות שובבות בצלמו שְאִיָה מתיפפת. ועתה רבותי, הואילו פנו בי,ואל תכחדו אמרי קודש, עשו הטוב והישר ולמדו את בניכם היטב ומשנֵה שכרכם תקבלו, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד.

והתמהמהו הצדיקים אלה בעיר ההיא עוד ימי מספר להשיב רבים מעוון. ואחר נסעו משם הלאה להמשיך אור התשובה. ואין די באר. לכל הגדולים אשר עשו הקדושים אלה, אך די המה הדברים אלה להעיר לב הקורא.

הדמויות
ר' אלימלך ור' זוסיא40

דמותו של ר' אלימלך מאופיינת באקספוזיציה בתוארי העצמה כמו: "מעשה מהצדיק הקדוש", "עמוד התשובה". "בעל מחבר הספר 'נועם אלימלך' ", "הקדוש הלזה". יחד עם אחיו ר' זושא הם נדדו בקהילות ישראל כדי להרבות בתשובה. כך עלה בידיהם להשיב אלפים ורבבות מישראל לאמונה באל אלים. הלשון התנ"כית מספר דניאל מעצימה את דמותם של החוזרים בתשובה ומשמשת כרמז מטרים.

פירוט מרחב הנסיעה של הצדיקים "על פני כל רוחב המדינה" ממחישה את מסירות הנפש שלהם בהתחשב בעובדה שבתקופה ההיא לא היו כלי תחבורה נאותים, הדרכים היו משובשות והסכנה היתה מרובה. עבודתם היתה רבה, שכן הם ראו את ההשפעה המזיקה של אשת השטן שהפכה את צאצאיהם ל"נפשות שובבות" היינו, לנפשות מורדות, פרועות והוללות שסוטות מדרך הישר. הביטוי נמצא בתוכחת ירמיהו הנביא לעם ישראל, שזנה תחת כל עץ רענן. שני הצדיקים מנסים בהתלהבות נפש למלא את שליחותם והביטוי הציורי "להבריך ברך" ממחיש אף את התאמצותם הגופנית. הם כורעים ברך לחדור לעומק נשמתם הפנימית. אולם כל מאמציהם עלו בתוהו. התנהגותם של ר' אלימלך ושל ר' זוסא היא יוצאת דופן. הם לא נהנו ולא טעמו מכל המאכלים בביתו של היהודי שם התאכסנו. בשל התנהגות זו הם הורחקו "בזרועות רוממות" כלומר, בלגלוג. הם ניסו למצוא בחוצות העיר מישהו שיקשיב להם, אך "אין איש" כפי שנאמר אצל משה בהורגו את המצרי. למרות זאת הם לא התייאשו ופנו לעבר החדרים של בית רבן. תקוותם היתה ליצור קשר עם התלמידים ועם מוריהם ולדבר על לבם מתוך תקווה שנפשם עדיין לא הזדהמה. אלא שגם כאן "תקוותם מעל" כלומר, תקוותם היתה לשווא, כי היו שם מעטים. הם הלכו לחדרי התינוקות שם היו הרבה תינוקים ותינוקות. אך אף שם לא קרה מאומה. הם ניסו עוד אפשרות נוספת תוך פנייה אל המשמש, שיזמין את אנשי העיר לבית הכנסת הגדול לשמוע את דרשתם.

רק המלמדים ותלמידיהם הגיעו. ר' אלימלך קיבל מהם "שלום עליכם". כך עשה גם ר' זוסא. לאחר מכן הם הניחו את המטפחת, שהיתה בכיסם על עיני כל תינוק ואמרו להם דברי מוסר.

ר' אלימלך ור' זוסא בצעו כאן מהלך בלתי שגרתי. כיוון שהריקבון הנפשי של בני הקהילה היה כה גדול היה צורך במעשה יוצא דופן, שיזעזע את הציבור החוטא.

ואכן התוצאה של הנחת המטפחת על העיניים התרחשה מיד. עיני הילדים נפקחו וראיית המציאות שלהם השתנתה.

הילדים הטיחו בהורים את חטאיהם הקשים ושלום הבית הופר. השפעתם של הילדים על הוריהם הניב תוצאות, והם ניסו להבין מיהו הגורם שהאיר את עיני ילדיהם. מתוך השיחות של כל ההורים הם גילו ששני הצדיקים הם שהשפיעו על ילדיהם. לכן באו לבית הכנסת לשמוע מוסר מהצדיקים בתקווה שהמצב יתוקן. ר' אלימלך ור' זוסא בכוח ראייתם זיהו, שהבטחתם של ההורים לחזור בתשובה היא אמיתית, ולכן ציוו להביא בפניהם את הילדים לבית הכנסת. במקום קדוש זה הם השתמשו שנית במטפחת והִסוו בעזרתה את עיניהם של הילדים. מעשה זה החזיר לילדים את כוח ראייתם הרגיל ושוב לא ראו את פשעי הוריהם. ולאחר מכן השמיעו את תוכחתם להורים.

דברי מוסר שאמרו הצדיקים בפניהם מצטיינים במשלב לשוני גבוה שתשתיתו תנ"כית. הדברים מאופיינים בחריפות לשון, מתובלים בדברי מוסר של הנביא ישעיהו, בשאלות רטוריות כמו: "מה תעשו ליום פקודה?" "על מי תבטחו לעזרה אם תעזבו כבודכם?". הם הפעילו שכנועים הגיוניים בהסבירם את כוחו ההרסני של היצר הרע, וכן עוררו את דמיונם, כשציירו בפניהם את הגיהנום הבוער באש לכל מי שהולך אחר שרירות לבו בעולם הזה.

התיאורים מעוצבים בתמונות ציוריות כמו: "עוזבי תורה, אורבי כרמים עוסקי אולות ונושקי יעלות", ללא חשש ומורא מבני הקהילה.

ר' אלימלך ור' זוסא סיימו את דבריהם בציון הקשר הנפשי והאחריות שחשים הצדיקים לנפשות הטועות שבלבן הרס ושממה.

הצדיקים בקשו מהם שיחנכו את ילדיהם בדרך הטובה והבטיחו להם ששכרם יהיה רב. כמו כן עודדו אותם בדברי חז"ל: "במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד".

ההורים
הקהל מכונה בתואר "נפשות שובבות", שסטו מן הדרך בהשפעת אשת השטן. השפעתה עליהם כה גדולה שגם צאצאיהם היו נגועים בריקבון הרוחני. הצדיקים לא הצליחו לחדור לנשמתם. הם לא היו מוכנים לקבל מוסר מהצדיקים אדרבא התרחקו מהם ולגלגו עליהם.

יש לציין לזכותם של ההורים ששלחו את ילדיהם לחדרים של בית רבן. פקיחת העיניים של ילדיהם גרמה לרעידת אדמה משפחתית. נימוקיהם הדתיים של הילדים בהקשר למאכלי הטריפה הביאה לגערת האמהות, אף שבתוכן הן ידעו שהילדים צודקים. יתירה מזאת הן נאלצו לשמוע מפי ילדיהם גם האשמות על הבגידה ועל הזנות שבחייהן. תדהמת ההורים היתה גדולה, והם ניסו לברר מיהו הגורם שגילה את סודם לילדיהם.

ההתוועדות בין השכנים הבהירה שכולם באותה סירה. הם הבינו שמדובר בשני הצדיקים ובקשו לחלות את פניהם כלומר, להתחנן בפניהם. הם הבטיחו להיטיב את מעלליהם ובלבד "שיקחו מעליהם אך את המות הזה", כפי שאמר פרעה למשה במכת הארבה. העיקר שלא יואשמו בשבט לשונם של ילדיהם. רוב בני העיר התקבצו לבית הכנסת בנכונות להאזין לדברי המוסר הקשים, שנאמרו מנקודת מבט דואגת ואכפתית לגורלם ולגורל צאצאיהם. הדברים החדים ששמעו חדרו ללבם.

הילדים
הסיפור החסידי מחשיב מאוד את עולמו הרגשי של הילד ומכיר בכוחות הרוחניים העמוקים הטמונים בנפשו התמימה והזכה. סיפורים רבים מעידים על יחסם החם והמסור של הצדיקים לילדים רכים ועל מאמציהם לפתח כוחות נפש אלו ולהוציאם אל הפועל.41 הסיפור שלפנינו מדגים את יחסם של הצדיקים לילדים ואת האמון הרב שתלו בכוחם הרוחני. הילדים גדלו באווירה משפחתית מקולקלת, ולכן חשו הצדיקים להצילם לפני שהפגיעה בהם תהיה חסרת תקנה. לשם כך הם היו מוכנים להשתמש בכוחם המטאפיזי ובעזרת המטפחת שינו את ראייתם של הילדים. משום כך כששבו הילדים לבתיהם לא היו מוכנים לאכול את המאכלים שאמותיהם הגישו בפניהם. לשאלת ההורים מדוע אינם אוכלים? הם ידעו לנמק את סירובם: "כי הבשר לא נמלח", זה חלב טריפה וזה בשר נבילה". הם לא נבהלו מגערות האמהות, אדרבא הכוח הרוחני שהוטען בהם סייע להם לחשוף את דרכם הנלוזה של ההורים. בביטחון עצמי הם ספרו לאבות את חטאי האמהות ובאוזני האמהות הם גילו את מעללי הבגידה של האבות, וכך התפתח ריב ומדון בבתי הילדים.

תוכניתם של הצדיקים הצליחה. ההורים הנרעשים באו אליהם לבקש על נפשם, והצדיקים ראו בראייתם המיוחדת שאכן אמת הם דוברים. הם כיסו את עיני הילדים שנית ואז חזרו הילדים למצבם הקודם, ולא היו מסוגלים עוד לראות ולהבין את לכלוך החטא והפשע כפי שידעו לפני כן. הילדים, בבת עיניהם של ההורים, הם הכלי שבעזרתו הצדיקים מצליחים להגיע ללבם של ההורים.

האפילוג
האפילוג מיידע את הקורא על המשך מעשיהם של הצדיקים. הם נשארו בעיר עוד כמה ימים והמשיכו "להשיב רבים מעוון". כפי שמתאר הנביא מלאכי. משם הם נסעו הלאה להמשיך את "אור התשובה". המלקט מעריך את מעשי הצדיקים באומרו, שאי אפשר למנות את כל מעשיהם, אך די בסיפור זה כדי לעורר את לבו של הקורא.42

דרכי עיצוב
ציוני זמן ומרחב למשל "באו הלאה הלאה", "נסעו על פני כל רוחב המדינה", "עיר גדולה", ציון ריאליסטי של שם הארץ אליה הגיעו הונגריה, "ויהי בלכתם ברבות חוצות". ציונים אלו מעצימים את מסירות הנפש של הצדיקים, שלא חסכו עמל ונסעו לכל רוחב המדינה כדי לעורר את העם בתשובה. ציון גודלה של העיר מבליט את חומרת החטאים ואת התפשטותם במרכזים יהודיים.

הלשון:
לשון הסיפור מושפעת מהלשון מקראית למשל: "ויהי כנוסעם", "בבואם", "ויהי בלכתם".

השפה היא מליצית וציורית ומבוססת על תוכחות הנביאים בתנ"ך, עשירה בתיאורים כדי להמחיש להורים את חטאם ואת ההשלכות הקשות שעלולים חטאים אלה לגרום. גם ביטויי הלשון המקראיים תורמים למגמה זו למשל: בני העיר מכונים בשם "נפשות שובבות" כלומר, נפשות פרועות והוללות שסוטות מדרך הישר. יחסם לצדיקים מתואר כ"זרועות רוממות", הכוונה ללגלוגם על שני הצדיקים. הביטוי "להבריך ברך" מדגיש את התלהבות הנפש של ר' אלימלך ושל ר' זוסא לכפוף ולכרוע ברך ובלבד שיעוררו את הקהל לתקן את חטאם. אלא שכל "תקוותם מעל" כלומר, תקוותם נכזבה. ההורים דימו את דברי ילדיהם ל"רעיון רוח" היינו, למחשבת הבל, לתכנית סרק. ולאחר מכן הם ניסו "לחלות את פני הצדיקים" ולהתחנן בפניהם.

גם רמז מטרים מצוי בסיפור באקספוזיציה בהתייחסות לקהל: "עם ישראל הקדוש". אפיון זה של העם הוא בבחינת רמז מטרים לסיומו של הסיפור, בו חזרו בני הקהילה בתשובה.

ניתן לראות שמבנה הסיפור הוא מעגלי. הסיפור התחיל בנסיעתם "הלאה הלאה" ומסתיים בתיאור נסיעתם "הלאה" לשם אותה מטרה "להמשיך את אור התשובה". הצדיקים לא שקטו על שמריהם אלא המשיכו לעורר יהודים נוספים לחזרה בתשובה.

סיכום
עיון במשנתו של ר' אלימלך ובסיפורים החסידיים עליו בנושא התשובה הוכיח שישנה התאמה מוחלטת בין דרישותיו העיוניות לבין מימושן בחיי היום יום שלו. ר' אלימלך נאה דורש ונאה מקיים. אהבת הזולת והדאגה לרמתו הרוחנית והמוסרית, והרצון לקרבו לבורא הם שהנחו את תוכחותיו ואת מסירות הנפש שלו להחזרתו של הפרט ושל הכלל בתשובה.

ר' אלימלך מיישם בהנהגותיו את מידת הענווה שכל כך הרבה עסק בה בספרו "נועם אלימלך". שיטותיו החינוכיות מעידות על כוח ראייה מטאפיזי, על הבנה עמוקה בנפש האדם, על כריזמה ועל יצירתיות מופלאה.

ר' אלימלך הקדים את הפסיכולגיה המודרנית המעצימה את החשיבה החיובית כמקור לצמיחה אישית, והנחותיו החוזרות ונִשנות מדגישות את הכוח החיובי הפנימי שיש באדם בהיותו צלם אלוקים. גישה עקבית זו מלווה בעידוד מצד הצדיק המאמין ביכולותיו של האדם ומחזקו לא להתייאש אפילו אם נכשל במעשיו.

גישה חינוכית נחושה זו הספוגה באהבה ובאכפתיות רבה כלפי האדם דורשת ממנו כנות ומודעות עצמית לכל המערך הנפשי והמחשבתי שלו.

משום כך הדברים כה רלוונטיים גם בזמננו וראוי לנו לדבוק בהם וליישמם בחיינו ובחינוך ילדינו.

הערות
1 יורם יעקובסון, תורתה של החסידות, משרד הביטחון, תל-אביב תשמ"ו, עמ' 36-43.
2 ר' ישראל בעל שם טוב, צוואת הריב"ש (אוסטרהא תקנ"ג), ורשא תרע"ג, עמ' 26.
3 אלפסי, "ר' אלימלך מליז'נסק", אנציקלופדיה לחסידות, מוסד הרב קוק, ירושלים תשמ"ו. עמ' רלא-רמא. על תלמידי ר' אלימלך, ראה: נגאל, משנת החסידות בכתבי ר' אלימלך מליז'נסק ובית מדרשו, עבודה לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית תשל"ב, עמ' 35-54.
4 יד מאור ושמש, אמור, רמזי רות, עמ' 10. במקום אחר מכנה ר' קלמן קלונימוס את הבעש"ט ואת ר' אלימלך בשם המאורות הגדולות שפתחו את השער לצדיקים. ראו: שם, אמור, עמ' 34. לקט סיפורים על הבעש"ט המחזיר בתשובה, ראו: שבחי הבעש"ט (קאפוסט תקע"ה), אברהם רובינשטיין (מהדיר), ראובן מס, ירושלים תשנ"ב, סימן י', עמ' 68, סימן ל', עמ' 113, סימן ל"ב, עמ' 118, סימן קל"ז, עמ' 43 ; ישראל יעקב, כל סיפורי בעל שם טוב, מישור, בני-ברק תשכ"ט, עמ' ז-פח.
5 מנחם מנדל בודק, סדר הדורות מתלמידי הבעש"ט, למברג תרכ"ה, עמ' 55.
6 ראו: אוהל אלימלך, סימן קצו. על המכות שספגו האחים בנדודיהם ראו: אוהל אלימלך, סימן כח, סימן שלג, סימן שב, עמ' קיד- קטו. על התשובה ב"נועם אלימלך" ראו בהרחבה: גדליה נגאל, נועם אלימלך, מוסד הרב קוק ירושלים, עמ' 57- 72.
7 נו"א, שלח, עז ע"א.
8 נו"א, בשלח, מ ע"ג.
9 נו"א, קרח, עח ע" ג.
10 נו"א, וישלח, יח ע" ד.
11 נו"א, קרח, עח ע"ד.
12 נו"א, שמות, ל ע"ג.
13 נו"א, תזריע, נח ע"א.
14 נו"א, תזריע, נח ע"ד.
15 נו"א, אמור, סג ע"ד.
16 נו"א, שמיני, נו ע"ד.
17 נו"א, תצוה, נא ע"א.
18 נו"א, תצוה, נ ע"א.
19 נו"א, בא, לז ע"א.
20 נו"א, אמור, סה ע"ג.
21 הרחבה בנושא התשובה בסיפור החסידי ראו: דינה לוין, סיפורי ר' אלימלך מליז'נסק הבחינה המטאפיזית והמוסרית, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, אוניברסיטת בר-אילן, רמת- גן תשס"א,עמ' 139- 170.
22 אוהל אלימלך, כ.
23 כינוי לאנשים מכובדים ומיוחסים (על פי זכריה ד, יב: "שני צנתרות הזהב המריקים מעליהם הזהב")
24 אוהל אלימלך, סימן קלז.
25 אוהל אלימלך, רנז.
26 ר' מנחם מנדל מרימינוב נפטר בי"א באייר בתקע"ה 1815, קיבל מר' אלימלך את כוח הנשמה שבמוח.
27 אוהל אלימלך, קצח.
28 אוהל אלימלך, רסא.
29 אוהל אלימלך, קצז.
30 אוהל אלימלך, ל.
31 אוהל אלימלך, כט.
32 אוהל אלימלך, רכד.
33 אוהל אלימלך, ס.
34 אוהל אלימלך, פז.
קלונימוס קלמן הלוי אפשטיין היה מתלמיד מובהק ומעריצו הגדול של ר' אלימלך. הוא חי בקרקא ונפטר ביום א' תמוז תקפ"ג 1823. ספרו "מאור ושמש" נדפס לראשונה על ידי בנו רבי אהרן בשנת תר"ב בערך. זהו ספר פרשנות על פרשות השבוע ונחשב לאחד מספרי החסידות החשובים. בספר מזכיר ר' קלמן את מורו ר' אלימלך פעמים רבות.
35 אוהל אלימלך, קיד.
36 ראו בהרחבה: אנציקלופדיה יהודית, ערך, ר' דוד מלילוב, אתר דעת. http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=118
37 בגרסה דומה מסופר שר' אלימלך לא הכניסו למרות הסיגופים שעשה כי רצה להחדיר בו את מידת הענווה. כשראה ר' דוד שלא נותנים לו שום דבר לאכול אף לא חלה, ביקש שהקב"ה יקח את נשמתו והוא נטה למות. אז הכניסו ר' אלימלך בשמחה ומאז נעשה תלמידו הקרוב. ראו: מרדכי ברוקמן, מגדל דוד, פיעטרקוב, תר"ץ, עמ' 14-15.
38 ניתוח ספרותי מפורט בנושא החזרתם בתשובה של בני הקהילה ראו: הערה 21.
39 מנחם מנדל בודק, סיפורים חסידיים, (בעריכת גדליה נגאל), ירון גולן, תל-אביב תשנ"א, עמ' 229- 231.
40 ר' זושא אחיו המבוגר של ר' אלימלך. בהשפעתו התקרב גם ר' אלימלך לחסידות ולמדו יחדיו אצל המגיד ממזריטש נפטר ב-- ב' בשבט ה'תק"ס 28 1800. ר' זושא הוא סמל לתמימות, לענווה ולטוב לב. נודע באהבת-ישראל שלו ופעל רבות לפדיון שבויים.
41 על הילדים בסיפור החסידי ראו: דינה לוין, עולם הילדים בסיפור החסידי, מעמקים, 2, תשס"ז, 2006.
42 בנוסף למוטיב התשובה ישנם בסיפור מוטיבים נוספים. ראו: דינה לוין, המטפחת כסמל מטאפיזי בסיפור החסידי וגלגוליה בסיפורי עגנון ואצ"ג, מעמקים, 6, תשס"ז, 2006.