ריאליזם ופוסט-מודרניזם ברומאן 'ימי חול'

יוסף אורן

גיליון מס' 50 - כסליו תשע"ג * 12/12

הקטע הבא מתאר סצינה נדירה בסיפור-המעשה של הרומאן "ימי חול", ספרה החדש של עינת יקיר:

"פתאום, לאחר חודשים, הם שוב ארבעה אנשים בדירה. משפחה. פטר מנגן והיא (האם – חנה) ניגשת להכין ארוחת ערב, הילדה (הבת – לאה) נכנסת למזנון עם החתול וסבסטיאן (האב) לוקח ארגז והופך אותו. וכשנפגשים כולם במרפסת בשביל החביתה הם יושבים בצפיפות ומביטים זה בזה בתמימת משונה, כאילו טעו בזמן. כאילו ניתנה להם שעה אחת אחרת, שלמה, של שהות אמיתית, שלא יכלו לדמיין" (עמ' 196).

מה הופך את הקטע הזה, המתאר משפחה בת ארבע נפשות המתכנסת במרפסת לאכול ארוחת ערב, לקטע נדיר? רק מי שיקרא את הרומאן "ימי חול" יגלה, כי רק בקטע הזה נפגשת המשפחה בדירה בהרכבה המלא, בעוד שבכל פרקיו האחרים של הרומאן הזה התכנסותם בדירה היא תמיד בהרכב חסר. ואכן, הקטע זרוע ברמזים שהתכנסות בני המשפחה הפעם בהרכב מלא הינה אירוע חריג בחייה: החל ברמז הפותח את הקטע – "פתאום, לאחר חדשים", וכלה ברמז החותם אותו – "כאילו ניתנה להם שעה אחת אחרת, שלמה - - - שלא יכלו לדמיין".

בקטע החריג הזה מובלט מצבה הקבוע של המשפחה הזו, שכבר מתקשה להתכנס, כי בניגוד למשפחות אחרות שמנהלות את חייהן על פי חוקים, הכוללים חלוקה של נטל החיים המשותפים ונשיאה באחריות במועדים קבועים, כל אחד על-פי גילו ויכולותיו, אין בני המשפחה הזו, שהיא משפחה בתהליך התפרקות, כפופים לשום סדר או הרגל המוסכמים ביניהם. להיפך: לכל אחד מהארבעה במשפחה יש מסלול חיים משלו, שאינו גלוי במלואו לאחרים, ואל מסלולו הוא מגיח מהדירה וגם שב אליה במועדים לא קבועים.

משפחה חריגה
מאחר שהמחברת איננה מרכזת את המידע על המשפחה בפרק אכספוזיציה בתחילת הספר, נאלץ הקורא לצבור עובדות עליה מפיזורן בפרקי הרומאן הבאים, אשר מספרים על החודשים הספורים שבהם התגוררה המשפחה בת"א, אחרי שעברה אליה מאשדוד.

המשפחה הזו לא התחילה את נדודיה במעבר מאשדוד לת"א, אלא הרבה קודם לכן, כאשר היגרה מרוסיה לישראל לפני כעשור במסגרת חוק השבות, על אף שרק במחציתה היתה יהודית. עובדה זו הוצפנה בשמותיהם של בני המשפחה. שמותיהם של אֵם המשפחה (חנה) ושל הבת (לאה), הם שמות יהודיים, ואילו שמותיהם של אבי המשפחה (סבסטיאן) ושל הבן (פטר) הינם שמות נוצריים. ברוסיה שכיחים נישואים מעורבים כאלה, אך לא כן בישראל, שבה נתפסת משפחה מעורבת כזו כחריגה.

היקף התופעה של משפחות מעורבות כאלה בחברה הישראלית נחשף באמצעות דמויות נוספות בעלילת הספר. פטר מתאהב בנערה יפה שהכיר בפאב השכונתי בשם נסטיה, המתגוררת בדירה שכורה עם נערה בשם אלכסנדרה. גם השמות של שתי הצעירות אינם שמות יהודיים. סבסטיאן נקשר לצעירה ההריונית אריקה, אחרי שסיפרה לו "שהיא חצי יהודייה ושיש לה חצי נוצרי". ומששמע סבסטיאן כי לאחרונה מצאה אריקה עניין רב ביֵשו, "חשב לקחת אותה למנזר טרה סנטה ברמלה, להראות לה את ציור ההורדה מהצלב" (237). הזקן מהבניין ממול, אשר משגיח על לאה, מספר לה, כי את גופת אשתו שנפטרה גילתה גויה, עובדת ניקיון שהעסיקו בבניין, והיא שהזעיקה אותו לחזור לדירה (210). סביר להניח שעובדת הניקיון הזו משתייכת למשפחה מעורבת, שעלתה גם היא מרוסיה, בדומה למשפחה אשר על קורותיה בארץ מספר הרומאן.

ממרחב העלילה אפשר לאסוף את רסיסי המידע על חייה של המשפחה ברוסיה. שם היתה המשפחה מלוכדת ומאושרת. חנה היתה מורה לבלט, וגם סבסטיאן עבד והשתכר יפה. מצבם הכלכלי היה מספיק איתן כדי להעניק לפטר חינוך מוזיקלי. הוא ניגן מוזיקה קלאסית בפסנתר שרכשו למענו, והם הועידו אותו להיות יוצר ומבצע בתחום הזה. לידת לאה סימנה אף היא את תקינות חייה של המשפחה.

ובעודם שם, שקד פטר במשך שנתיים, בהדרכת אביו, על בניית אונייה מגפרורים. בסבלנות הדביק גפרור לגפרור והשלים את חלקי האונייה, שאביו הבטיח לו כי יום אחד יראה לו "איך הכל מתחבר". אך בגלל סימנים ראשונים של מחלת עצבים לא קיים סבסטיאן הבטחה זו לפטר, ואחרי שהתקפי רעד באצבעותיו התגברו (168), גם לא היה מסוגל "לשהות במקום אחד" (126). וכבר בשלב המוקדם של התפתחות המחלה, והם עדיין ברוסיה, הקדים סבסטיאן להיעלם מהבית לימים אחדים כל פעם שהתקף הרעד התחיל אצלו. בתחילה הגיבה חנה בבהלה על ההיעדרויות הללו של סבסטיאן, אך לבסוף התרגלה והשלימה עם קיומן.

מדוע, אם כן, החליטו חנה וסבסטיאן להגר מרוסיה? ההבהרה על הרכב המשפחה מספקת את הסיבת לעלייתם לישראל. כבנה של יהודיה סבל פטר מהצקות אנטישמיות בבית-הספר. נערים היו אורבים לו בצאתו מביה"ס "בחצר האחורית, או ברחבה מקורה של אחד הבניינים הסמוכים לבית-הספר. תחילה היה נלחם בילד אחד ואחר כך בשניים. אט-אט למד להכות חבורה שלמה" (182).

בתמימותם האמינו סבסטיאן וחנה, כי מאחר שייקלטו בישראל כמשפחה יהודית, יהיו חייהם במדינת ישראל רגועים וטובים יותר מאלה שהיו להם ברוסיה. לכן כללו במטענם את הפסנתר של פטר ואת ציור הברבורים, אחד שחור ואחד לבן, "מלפפים זה את צווארו של זה ונושקים" (23), אשר סימל בעיני שניהם את אהבתם (123). ספק אם שיערו כי דווקא בישראל יזוהו כ"רוסים" – משפחה שמפקפקים בכשרות יהדותה של האם וילדיה משום שהיא נשואה לבעל אתיאיסט אשר לרוע מזלה נולד כנוצרי.

נדודי המשפחה בארץ
בהגיעם לארץ שכרו חנה וסבסטיאן דירה בדמי-מפתח בדרום ת"א, אך מאחר שתופעות המחלה הפכו לתכופות יותר אצל סבסטיאן, עברה חנה עם פטר ולאה להתגורר באשדוד, וסבסיטאן המשיך להתגורר בדירתם בת"א. עובדה זו, שהתחנה הראשונה של המשפחה היתה בת"א, משתמעת מהרגשתו של פטר, בהגיעם כעת מאשדוד לדירה בדמי-מפתח של אביו בתל-אביב, כי "הרחוב היה מוכר" לו ושבעבר "כבר נכנסו לדירה הזאת כמה פעמים" (עמ' 6). סבסטיאן קיים את הקשר עם חנה ועם הילדים באמצעות הטלפון הנייד, אך דווקא כאשר ענו לו והוא שמע את קולם היה פורץ בבכי או מנתק, כי השיחות האלה שברו עוד יותר את רוחו. ועם זאת, מדי פעם, כאשר תופעות המחלה נחלשו אצלו והיה מסוגל לכך, נהג להגיע לאשדוד לשהות איתם תקופה קצרה.

אשדוד היתה, אם כן, התחנה השנייה של המשפחה בארץ. באשדוד מצאה חנה את פרנסתה בקריאת העתיד בקפה. וגם לאה השתלבה באחד מבתי הספר בכיתה המתאימה למגבלותיה. היחיד שהדאיג את לאה היה פטר, שאמנם למד נגרות בבי"ס מקצועי בעיר, אך כיוון שלא השתלב בו חברתית, נפלט מתוכו לרחוב לפני שרכש שליטה מספקת במקצוע ובשפה העברית. וממש כמו ברוסיה, חזר גם כאן מהשוטטות ברחוב עם סימני המכות שספג מאלה שפגעו בכבודו ובכבודן של אמו ואחותו, אך הפעם בתור רוסים החשודים כנוצרים (262).

חבריו של פטר באשדוד היו נערים מסוגו, אשר ביצעו גניבות כדי להשיג את הכסף שהיה דרוש להם. בשלב הזה החל הרעד המוזר באצבעות, שממנו סבל אביו, לפקוד גם אותו, וכמו אביו החל גם הוא לצאת מן הדירה ולשוב אליה בלי לתת הסבר לאמו על מעשיו בהיותו בחוץ. סכסוך שפרץ בין פטר לחבורתו אילץ את אמו ליזום יציאה חפוזה מאשדוד "רגע לפני שסכין הוצמדה לצווארו" (170). חנה פעלה במהירות. היא הזמינה מוביל ועד הצהריים כבר פרקו את מטענם בדירה הריקה והמוזנחת בדמי-מפתח של סבסטיאן בתל-אביב.

רק כעת, בשובם לת"א, התברר לחנה עד כמה הוחמר מצבו הנפשי של סבסטיאן, אשר כלל לא עבד במקום עבודה קבוע, ולמעשה גם לא התגורר בדירה, אלא ישן על ספסלים בגינות העיר וסעד בבית תמחוי לחסרי-בית. כמו כן נכשלה גם קליטתה של לאה בביה"ס הקרוב לשכונה. כבר בראיון הראשון זיהתה מנהלת ביה"ס את המגבלות של לאה וסירבה לקלוט אותה בביה"ס לחודשים האחרונים של שנת הלימודים. לפיכך היתה חנה חייבת לדאוג להשגחה צמודה עליה לאורך כל היום.

ואשר לפטר – הוא אמנם ניסה לא להסתבך במקום החדש והחל לעבוד בנגרייה של מוריס, אך מעד בפיתוי הראשון שהניחו לפתחו נוח ומני, החברים החדשים שהכיר בפאב השכונתי. השניים סיבכוהו במעשה פלילי, כפי שחבריו הקודמים עשו זאת באשדוד. אלא שהפעם לא היה מדובר רק בפשעים קטנים ובסכסוך עם שותפיו לעשייתם, אלא בפשע שהמשטרה עסקה בחקירתו. בשלב הזה כבר תש כוחה של חנה להתמודד עם נטל חייה. וכדי להציל את מה שעוד אפשר היה להציל מהמשפחה המתפרקת שלה, החליטה לעזוב את תל-אביב ולחזור עם לאה לדירה שכורה באשדוד.

הרכב מתמעט והולך
עינת יקיר ממחישה את התפרקותה של המשפחה על-ידי גריעה מדורגת בהרכב המספרי שלה. בעלותה מרוסיה לישראל היתה המשפחה בהרכב המלא שלה. כאשר עברה מת"א לאשדוד כבר נשמט ממנה סבסטיאן, ובהרכב החסר הזה היתה המשפחה כאשר נאלצו להימלט מאשדוד ולחזור לת"א. אך אחרי חודשים ספורים, חזרה חנה מת"א לאשדוד רק עם הבת לאה, כי אורח-חיים של דייר רחוב התאים יותר למצב בריאותו המתדרדר של סבסטיאן, ופטר הפך לעבריין נמלט, שהמשטרה מקיימת מצוד אחריו.

תהליך התפרקותה של המשפחה מודגם בעלילת הרומאן באופן נוסף. לא רק משלמות ההרכב נגרע אדם בכל מעבר מדירה לדירה, אלא שבכל מעבר נאלצה המשפחה להיפרד מפריט גשמי נוסף שסימל את מעמדה הקודם. כאשר עלו לישראל כללו חנה וסבסטיאן במטענם את ציור הברבורים ואת הפסנתר. ואלה העניקו להם בדירתם השכורה בת"א תחושה של משפחה מגובשת כפי שהיו ברוסיה. שני פריטי-מטען סמליים אלה עוד היו איתם גם בתחנה השנייה שלהם בארץ, כאשר עברו חנה והילדים לאשדוד בפעם הראשונה. במעבר החפוז מאשדוד לדירה בדרום תל-אביב, שבו נפתחת העלילה בהווה, נפרדה חנה מהציור הגדול של הברבורים. על אף מחלתו, שהלכה וניתקה אותו מחיי המעשה, לא יכול היה סבסטיאן לשאת את היפרדותה של חנה מציור הברבורים, אשר סימל את אהבתם, ובמחווה של אהבה לחנה, רכש רפרודוקציה מוקטנת וזולה של ציור זה, ותלה אותו על מסמר חלוד בדירה בתל-אביב (113).

ואשר לפסנתר – עליו לא ויתרה חנה כאשר עברו לת"א. אף שהסבלים סרטו את הפסנתר כאשר העלו אותו דרך המדרגות הצרות לדירה בקומה העליונה, התעלמה חנה מהשריטות ו"עברה על הפסנתר במטלית לחה. כשסיימה הניחה עליו עציץ קטן עם פרח זעיר, אדום" (6). אך כאשר החליטה חנה לעזוב שוב את תל-אביב ולחזור לאשדוד, השאירה שם את הפסנתר. "לא היה לי כוח לסחוב אותו יותר", הסבירה לסבסטיאן, אחרי שסיפר לה, כי נערי רחוב חדרו לדירתו הריקה וחיבלו בפסנתר, ואחריהם פלשו לדירה העכברים, שכרסמו את המיתרים בקרביו (295).

כל אחד לנפשו
בהעדר ניקוד אי-אפשר להכריע בין שתי האפשרויות לפרש את המטפורה בשם הרומאן, המחבר בקשר של סמיכות את המילים "ימים" ו"חול". ניקוד של האות י' בשווא (יְמֵי-) או בפתח (יַמֵּי-) משנה לחלוטין את המשמעות של שם הרומאן. "ימים" כריבוי של מונח הזמן "יוֹם", מעניק לשם הרומאן "ימי חול" את המשמעות הפסימית הבאה: בני-אדם לא יצליחו לשרוד יממות רבות על אדמת חול, שהיא אדמה חשופה וצחיחה (ואלמלא קיצרו את שם הספר למילה "חול" באנגלית, אפשר היה לפרש "יְמֵי חול" גם כיְמֵי חוּלין). אך "ימים" כריבוי של מונח המרחב "יָם", מעניק לשם הרומאן משמעות פסימית אחרת: מרחב של חול בגודל של ים הוא מרחב שבני אדם עלולים לטבוע בתהומותיו. שם הרומאן רומז בשתי המשמעויות כי מדינת ישראל היא מקום שהמשפחה הזו לא תצליח לשרוד בו.

לתפקיד המכריע שהיה לזמן על התפרקותה של המשפחה, שהיא המשמעות הפסימית הראשונה בשמו של הרומאן, מודעת יותר מהאחרים חנה, אם המשפחה. ולכן, סמוך לקבלת ההחלטה להציל מההרכב המלא של המשפחה לפחות את הבת, לאה, דימתה לשמוע את פטר מנגן "מנגינה שזכרה מילדות, שלא ניגן זמן רב - - - הוא ניגן כמו שהיתה יושבת בערב והיה מנגן. הרבה זמן התאפקה לא לבכות. אחר כך, לפני המראה, כאילו קיבל כאבה משנה תוקף" (272), כי נגינתו של פטר הציפה בה את ההבדל בין מצבה של המשפחה כיום לבין מצבה לפני שעלתה לישראל.

אך גם למשמעות הפסימית השנייה אשר הוצפנה במטפורה "יַמֵּי חול" נמצא ביטוי בעלילה בתיאור הדירה, שאליה נמלטת המשפחה מהצרות שפקדו אותה באשדוד – דירה מאובקת שמברזיה החלודים ניגרים מים עכורים ואשר ממוקמת בקומה העליונה של מבנה ישן באחת השכונות הדרומיות של תל-אביב. גם מראה השכונה, כפי שהוא ניגלה לפטר מהמרפסת, מבטא ים של עליבות ומחנק של חול: "הרחוב היה חם, הומה. צעקות המוכרים הגיעו עד למעלה" (עמ' 5). ואמו, חנה, מסוגלת לדמיין את מראות הרחוב עוד לפני צאתה מהדירה: "היא דמיינה אנשים סובבים למטה ברחוב בגופיות, קצרי רוח, ומן המדרכות עולה צחנת רקב פירות ודגים ובשר" (174). בשכונה זו אין חציצה בין הדירות המשמשות למגורים לבין דוכני הרוכלים, חנויות המכולת והעסקים הזעירים של בעלי המלאכה השונים בקומות הקרקע של הבניינים הישנים.

כיצד מזהים משפחה מתפרקת? עדות מובהקת להתפרקותה של משפחה מתגלה בשלב שבו כל אחד מבני המשפחה מנסה ללקט יחס וחיבה מחוץ להרכב המשפחתי. לאה בת השתים-עשרה מאמצת גור חתולים, שוהה אצל הזקן המתגורר בבניין מעבר לרחוב, מתיידדת עם נסטיה ולבסוף גם מפתה את סמי הפסנתרן לשכב איתה. אמה, חנה, מגיעה לדירתו של הזקן כדי לישון איתו במיטתו, והיא גם נענית לחיזורו של יהודה הדוור הצעיר ממנה בעשר שנים. פטר מבלה בפאב, מתרועע עם נוח ומני, פרחחי השכונה, ומחפש דרך לליבה של נסטיה היפה באמצעות ניסיונות להלחין מרובעים של עוֹמַר כִּיאַם לקידום הקריירה שלה כזמרת. סבסטיאן פורש את חסותו על נחום – ילד חסר-בית ועזוּבי שהכיר בבית התמחוי – ומתקשר לאריקה, האישה ההריונית, אשר לה הוא מעניק את תשומת-הלב שבעבר, לפני שחלה והחל להתנתק ממשפחתו, היפנה אל חנה ואל ילדיו.

התפרקות המשפחה מומחשת בעלילת הרומאן בצורה נוספת – בעזרת פעולה כפייתית של פטר, אשר נוהג לצלם בטלפון הנייד שלו חלקי חפצים וחלקי גוף (בעיקר של נסטיה, שאותה הוא מרבה לצלם). בצילומים מוזרים אלה מבטא פטר את הרגשתו, שאין שום דבר שלם ותקין בחייו ובחיי משפחתו, ושלא רק המשפחה שלו מתפרקת, אלא שההוויה בכללותה נמצאת בתהליך מואץ של התפרקות.

שלושה כרכים שונים
הרומאן "ימי החול" (הוצאת כתר 2012, 296 עמ') הוא כרך הסיפורת השלישי של עינת יקיר. לפניו הופיעו באותו בית-הוצאה גם שני ספריה הקודמים: קובץ הסיפורים "עסקי תיווך" (2002) והרומאן "מרכז בעלי מלאכה" (2007). אף שהופיעו סמוכים זה לזה ובמשך עשור אחד, שלושתם שונים מאוד בנושאיהם ובדרכי-הסיפר שלהם.

הנובלה "עסקי תיווך", הארוך והחשוב מבין סיפורי הקובץ הראשון, מסופרת בטכניקה של זרם התודעה, ומתוארת בה משפחה, אחרי מותו של הבן הבכור במהלך שירותו בצבא. עלילת הנובלה צמודה לתודעתו של הבן הצעיר, אדם, שבניגוד לאחיו הבכור, דורי, שהיה לוחם ביחידה קרבית, שירת בצבא בתפקיד עורפי. אחרי האסון התרחק אדם מהבית מוכה השכול של הוריו באחת הקריות בצפון, ובהווה של הסיפור הוא מתגורר בת"א ומתפרנס בה מתיווך דירות. גילוי הנסיבות שבהן נהרג אחיו באותה יחידה, מביאות אותו למסקנה, שהתיווך בתחום המכירה וההשכרה של דירות הינו משימה הרבה יותר פשוטה מאשר התיווך בין החיים למתים.

ברומאן "מרכז בעלי מלאכה", שהוא כרך הסיפורת השני, סיפרה עינת יקיר עלילה אירונית-סאטירית על המיליֶה האמנותי-בוהמי בעיר ת"א. בעלילת הרומאן הזה תיארה את היחסים המנוכרים השוררים במשפחה תל-אביבית עקב היומרות האמנותיות של רבים מתוכה, אף שלמעשה כולם אינם יותר מאשר "בעלי מלאכה" בתחומם. גם בספר הזה בחרה עינת יקיר להדריך אותנו, הקוראים, בסבך רגשות הקנאה, הטינה והנקמה הגלויים והמוסווים הקיימים במשפחה הזו, על-ידי היצמדות לאחד מבני המשפחה – רפאל קלמן, שהוא צייר אשר בעבר היתה לו הצלחה מוגבלת ובהווה הפסיק ליצור בגלל הפירוד הזמני מאשתו ומבתו. שיטוטיו של "הגיבור" הזה בתל-אביב – כיתות רגליים שהוא מבצע לבדו או ביחד עם גיסו נפתלי, קרוב משפחה אך גם צייר כושל ממנו – מזכירים את השיטוטים המפורסמים בתל-אביב של גיבורי "זיכרון דברים" ו"סוף דבר", ספריו המופתיים של יעקב שבתאי. אף שבאחדים מפרקיו היה הטקסט של הרומאן הזה מייגע ואפילו טרחני בקנאותו להרבות בציטוטים ובפרטים, שיקף הספר הזה דרגת בְּשֵׁלוּת חדשה ביכולת הכתיבה של עינת יקיר.

לבטיו של מבקר ספרות
לא אתפלא אם בשלב הזה יימצא קורא אשר ישאל: מדוע, אם כן, לא כתבת מאמרי-ביקורת על שני ספריה הראשונים של עינת יקיר, אלא המתנת לכתוב מאמר ראשון על ספריה רק כעת, אחרי שהופיע ספרה השלישי?

מאחר שלא תמיד מובן לאחרים ההיגיון אשר מנחה מבקר-ספרות בהחלטות כאלה – שאינן מתבטאות רק בבחירת הספרים שהוא מעדיף להתעמק בהם, אלא גם בקביעת המועד הנכון לכתוב פְסק-טעם ובמיוחד כאשר מדובר בספריו של סופר בתחילת דרכו – אחרוג ממנהגי ואסביר את הנימוקים להתנהלותי במקרה של עינת יקיר.

כבר לפני כעשור, כאשר יצא הקובץ "עסקי תיווך" סימנתי לעצמי את עינת יקיר כסופרת שראוי לעקוב אחרי כתיבתה, אך עקב ספקות ביחס להתאמה בין נושאה הכאוב של הנובלה לבין השימוש בה בתחבולת הפואנטה, שהרחיקה את החשיפה על נסיבות מותו של האח קרוב לסיומו, החלטתי אז להמתין לספר הבא שלה. אלא שהופעתו של הרומאן "מרכז בעלי מלאכה" כמובן רק העמיקה את המבוכה, כי נושאו היה ממש מנוגד לנושא הנובלה "עסקי תיווך" וגם דרכי הסיפר של עלילותיהם הריאליסטיות של השניים היו שונות מאוד. ולכן, החלטתי פעם נוספת להמתין לספר הבא שלה.

דחיית הכתיבה אחרי כל אחד מספריה הקודמים של עינת יקיר הוכחה לי כהחלטה נכונה, במיוחד אחרי שהשלמתי את העיון ב"ימי חול". דווקא הוא, השונה עוד יותר בנושאו מנושאי שני הספרים הקודמים וגם "מוזר" יותר מהם בדרך הסיפר הריאליסטית שלו, שכנע אותי, כי על אף ההבדלים האלה כבר מאפשרים שלושת הכרכים לקבוע מה מייחד אותה בין סופרי המשמרת שלה.

קטע ממאמר מוקדם של משה שמיר, אשר נכתב כאשר היה בגיל שבו פירסמה עינת יקיר את ספרה הראשון, יסייע להגדיר את ייחודה. הקטע לקוח מתוך המניפסט "עם בני דורי", שנדפס בקובץ השלישי של "ילקוט הרֵעים", אשר הופיע בסתיו תש"ו (1945). במניפסט הזה סימן משה שמיר את קווי ההיכר הספרותיים של קבוצת סופרים צעירים, שבסיום מלחמת תש"ח תזוהה כמשמרת הספרותית הראשונה בתקופה הישראלית של הספרות העברית – משמרת "דור בארץ".

וכך כתב שמיר בן ה-25 על המהפכה שמתכוון דורו לחולל בספרות העברית:

"מבחנו של דור ספרותי איננו רק בכך שייצור לעצמו מהפכות משלו בתחומי המקצוע הספרותי – אלא בכך שייצמד עד תום למהפכנות הממשית הקיימת ונאבקת בחיי החברה שלו. - - - דורנו אולי לא יהפוך מהפכות בספרות. זה יהיה דור של ספרות ריאליסטית חוֹפֶשֶׁת וחוֹשֶׂפֶת בלי אולי כל אותה שבירת כלים ספרותית, אך הוא ייצמד, הוא מוכרח להיצמד אל מהפכת המציאות".

חובת ההיצמדות למציאות
המלצתו של משה שמיר במניפסט הזה לחבריו "הרֵעים" היא ברורה: עלינו לקחת חלק בקידום מהפכה חברתית, ציונית וסוציאליסטית, על-ידי כתיבה ריאליסטית הנצמדת בנושאיה ובדרכי הסיפר שלה למציאות, ועלינו להעדיף את המהפכה הזו על ביצוע "שבירת כלים ספרותית" שהיא מהפכה "בתחומי המקצוע הספרותי".

אף שהאבחנה הזו של משה שמיר, אחד מבכירי "דור בארץ", בין ספרות המבצעת "מהפכה חברתית" לבין ספרות המחוללת "מהפכה ספרותית" נועדה לכאורה לסופרי דורו, חשוב לרענן את משמעותה לדור הכותבים המשתייכים למשמרת הכותבים החמישית בסיפורת הישראלית, שגם עינת יקיר משתייכת אליה.

משמרת זו מורכבת ברובה מילידי שנות השבעים במאה הקודמת, אשר פירסמו את הכרך הראשון של סיפוריהם בתחילת המאה הנוכחית. אף שילדותם היתה באווירת הנכאים ששררה בחברה הישראלית בעשור שאחרי מלחמת יום כיפור ובנעוריהם ספגו ממראות הטרור של האינתיפאדה, לא נצמדו רוב סופרי המשמרת הזו למציאות הישראלית. ואם סיפרו עלילה על הרקע של המציאות הישראלית, ביטאו את סלידתם ואת אכזבתם ממנה על-ידי כתיבת אוטופיות מהגוון הדיסטופי או על-ידי כתיבת עלילות אלטרנטיביות לממשות המקומית, פנטסטיות או סוריאליסטית.

הכללה זו אינה תופסת ביחס לעינת יקיר. אף ששלושת ספריה הינם שונים מאוד זה מזה, הם ביחד מבליטים אותה כסופרת חריגה במשמרת הזו על-ידי שלושת המאפיינים הבאים:

א) ההיצמדות למציאות של חיינו בישראל בעת הזאת,
ב) שיקוף המציאות הזו דרך סיפוריהן של משפחות,
ג) ביצוע הסיפר בכלים ריאליסטיים, תוך התאמתם לנושאו של כל ספר בנפרד.

ההבדל בין הרומאנים
אך אילו נשאלתי איזהו הטוב מבין שלושת ספריה, הייתי מצביע בלא פקפוק על הרומאן "מרכז בעלי מלאכה" כספר הטוב מבין השלושה, ומסתייע באבחנה של משה שמיר במניפסט האמור כדי להסביר במה נופל הרומאן "ימי חול" מהרומאן "מרכז בעלי מלאכה".

ברומאן "מרכז בעלי מלאכה" הצליחה עינת יקיר לשמור על איזון בין ה"מה" שלו, נושאו ותוכנו, ל"איך" שלו, על-ידי הבחירה של דרך סיפר ריאליסטית המותאמת ל"מה" הזה. ואילו ברומאן "ימי חול" לא הצליחה עינת יקיר לבחור דרך סיפר מתאימה, ל"מה" של סיפור המעשה, לנושאו הטראגי ולתוכנו קורע הלב.

או אחרת: במקום להיצמד ברומאן "ימי חול" ל"מהפכת המציאות", השקיעה תשומת-לב מוגזמת בו ל"שבירת כלים ספרותית". ועקב כך, האפילו מאמציה להעניק לרומאן זה מראה של טקסט ניסויי המקדם מהפכה "בתחומי המקצוע הספרותי", על האמירה החברתית החשובה שמשתמעת מעלילתו – לפיה מתייחדת החברה הישראלית כחברה קולטת עלייה, ולכן מחובתה לא רק להעלות משפחות יהודיות לישראל מארצות שונות, אלא גם לדאוג לקליטתן המוצלחת כמשפחות השבות למכורתן ולזהותן היהודית.

אין בנמצא "איך" ניסויי בדרכי הסיפור, אשר יצדיק את הסטת תשומת הלב של הקורא מ"מה" כזה – מהתוכן היהודי-ציוני-לאומי האמור, אשר אין אקטואלי ממנו ועוד דורות לא יהיה ערכי ממנו. אילו זכתה המשפחה של חנה וסבסטיאן ליחס סובלני יותר כלפי ההרכב הדתי המעורב שלה, לא היתה מצטיירת החברה הישראלית בעיניה כְּיָם של חול, וימיה כאן לא היו דומים בעיניה לימים חונקים כמו חול. וייתכן שאז לא היתה מתפרקת, אלא מצליחה להתמודד עם בעיותיה המיוחדות.

אופן ריאליסטי "רגיל" ו"מיושן" היה מצליח יותר להגיש את ה"מה" הזה של הרומאן "ימי חול" מהריאליזם השרירותי ופורק הכללים של הפוסט-מודרניזם, שבחרה עינת יקיר לספר בעזרתו את הסיפור על כישלונה של משפחת עולים מרוסיה להיקלט בישראל. התעכבות על כישלונות אחדים בסיפר הרומאן "ימי חול" יוכיחו טיעון זה.

טקסט פוסט-מודרניסטי
לביצוע הסיפר בחרה עינת יקיר ברומאן הזה מספר יודע-כל, אך במקום שתחייב אותו לספר את האירועים בחיי המשפחה בתבנית ובסדר כלשהם, התירה לו לפעול באופן שרירותי. ואכן, אינו מלווה אף דמות במספר פרקים רצוף, אלא עובר כמעט בכל פרק לספר על דמות אחרת מבין הדמויות המשתתפות בעלילה. העדר קו-מנחה להתקדמות סיפור-המעשה כופה על הקורא לבצע קריאה דילוגית ומקוטעת בטקסט מרוסק, אשר פרקיו אינם מהודקים זה לזה.

מאחר שאין ליווי רצוף של דמות במספר פרקים רצופים, מצטיירות כל הדמויות המופיעות בסיפור המעשה כשוות-ערך בעלילת הרומאן. ללא היררכיה המבדילה בין דמויות מרכזיות (="גיבורים") לדמויות משניות ולדמויות שוליות, נשללה מ"המספר" היכולת שהוענקה למספרי שני ספריה הקודמים של עינת יקיר: היכולת להיצמד לנקודת-המבט של אחד מבני המשפחה (אפשרות שהיתה מעניקה לאחד מבני המשפחה מעמד של "גיבור" בעלילה) וגם לא את היכולת להציג את האירועים מנקודות-המבט של כל בני המשפחה (שהיא האפשרות המורכבת יותר, שהיתה יכולה להניב סתירות בפרשנות האירועים על-ידי "הגיבורים" במסורת סיפור הראשומון). התוצאה היא שאירועי סיפור-המעשה מוגשים ב"ימי חול" בצורה מנוכרת, המונעת אמפתיה הן עם מצוקתה של המשפחה כולה והן עם הסבל של כל דמות בנפרד.

למוזרות של הטקסט תורם גם חסרונם של הסברים סיבתיים לאירועים שונים, כמצופה מטקסט ריאליסטי. כגון: העלמת גופתו של מוריס, בעל הנגרייה שהעסיק את פטר, והופעתה הפתאומית של אריקה, האשה ההריונית בדירת הנפטר. וכמובן גם לפעילות המינית שמתקיימים בין חנה ליהודה, הדוור של השכונה הצעיר ממנה בעשר שנים, בין סבסטיאן לאשה ההריונית, בין פטר לאלכסנדרה, ובין לאה בת השתים-עשרה לסמי הפסנתרן.

בתוך החזות האנרכית של העלילה, מתבלטים בזרותם פרקי החלום המשולבים בין פרקי הספר. הופעתם הסדירה של פרקים אלה והשיוך המפורש של החלומות לדמויות השונות אינם מתיישבים לא עם האנונימיות שבה נפתח כל פרק, המעלימה מהקורא את הידיעה על מי מהדמויות יספר הפרק, ולא עם המבנה הקופצני של העלילה מדמות לדמות. ומאחר שהעלילה לא מציידת את הקורא במפתח לפרש את החלומות הללו ותוכנם של החלומות גם אינו מוסיף לאיפיון החולמים, מעבר למה שמתברר לקורא ממעשיהם בפרקים הרגילים של הרומאן, לא ברור איזה תפקיד בדיוק הועידה המחברת לפרקים אלה ומה הם תורמים להיכרות עם הדמויות.

אחרי כל ההתעלמות הזו מכלליו האסתטיים של הסיפור הריאליסטי, צצה סתירה נוספת בסיום הספר. במקום לסגור את העלילה בפרק 75, המתקשר בסופו לפתיחתו של הפרק הראשון, פרק המשאיר לקורא את האפשרות לשער מה יעלה בגורלן של שאר הדמויות, הוסיפה המספרת אחריו פרק נוסף ודווקא "הגיוני". הפרק הזה מספק לנו פרטים על חייהם של בני המשפחה אחרי שהתפרקה: כיצד השתלבו האם חנה ובתה לאה פעם נוספת באשדוד, כיצד הופתעו מהתייצבותו הפתאומית של סבסטיאן בדירתן באשדוד כדי להישאר איתן עד "כמה שזה יחזיק", ואלו שמועות סותרות על פטר הגיעו מקצות המדינה אל אמו, אחרי שחזרה להתגורר באשדוד.

האכזבה מהפוסט-מודרניזם
המאמץ הזה של עינת יקיר לכתוב רומאן ניסויי פוסט-מודרניסטי מלאכותי ומנוכר כזה, מצדיק את השאלה הבאה: האם ייתכן כי לא הגיעה אליה עדיין השמועה, שהפוסט-מודרניזם, אשר יובא לכאן מחו"ל באיחור ניכר, כבר התישן וננטש גם אצלנו, אך לא לפני שהותיר את נזקיו בסיפורת הישראלית. בזמן הקצר שהתעכב כאן, צצו בחסותו בספרות שלנו הרבה כותבים דלי-כישרון, אשר במקום לחבר באחריות מילה למילה וגם להצמיד בשיקול דעת משפט למשפט, "שפכו" את חומרי הגלם היקרים האלה של האמנות המילולית על הנייר, בתקווה שאחרים יעניקו לגיבוב שלהם משמעות כלשהי.

השבח לאלוהים שהגל האווילי הזה, אשר שם ללעג את הדרישות המקודשות ביותר של הספרות היפה, כמעט חלף מן העולם, ושוב ניתן לכתוב טקסט בהקפדה כבעבר ובצמידות לדרישות שמייחדות את הטקסט הספרותי מכל כתוב אחר, כגון: סיבתיות המעניקה לאירועי עלילה משמעות לוגית, סטרוקטורה קוהרנטית המלכדת את חלקי העלילה במבנה מוצק וקומפוזיציה המעניקה לטקסט ערכיות אסתטית – כל אלה מונחים המבטיחים לטקסט הספרותי את יופיו ואת יכולתו לרגש קוראים.

אך ייתכן שעינת יקיר מסבירה באיזו תיאוריה ספרותית אחרת את התופעות המוזרות שמניתי קודם ברומאן "ימי חול", ובשמה החליטה "לשבור כלים" בדוקים של הסיפור הריאליסטי ולבצע באמצעותם "מהפכה ספרותית" בסיפורת הישראלית. אם אכן תיאוריה עלומה אחרת, ולא התיאוריה הפוסט-מודרניסטית, היא שהולידה את "ימי חול", ייאמר לה: אין אנו זקוקים כיום לתיאוריה נוספת, כי אם לספרות "חוֹפֶשֶׂת וחוֹשֶׁפֶת" כהגדרתו של משה שמיר בהיותו סופר צעיר.

ומאחר שכבר הוכיחה בבחירת נושאי ספריה את כוונתה להיות סופרת רצינית וגם שכנעה שברשותה היכולות להגשים מטרה זו, מוזמנת עינת יקיר לספר להבא סיפור ריאליסטי "רגיל" ו"מיושן", ובלבד שיהיה מהנה יותר מהספר השלישי שלה – הרומאן הפוסט-מודרניסטי "ימי חול". ובמילים מפורשות יותר: תחזור-נא עינת יקיר להיצמד למציאות הישראלית, תזהה בה עוד פינות, שעדיין לא נחשף לנו מה ואיך קורים שם הדברים, ותספר לנו בריאליזם הוותיק והטוב, שהיא כה מטיבה להשתמש בו, על המשפחות המתגוררות שם – אלה שסיפורן עוד לא סופר.