האור בקצה המנהרה

לאה רוזנברג

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

"שנו רבותינו: כיוון שראה האדם הראשון יום שמתמעט והולך, אמר אוי לי, שמא בשביל שסרחתי עולם חשך בעדי, וחוזר לתוהו ובוהו....

עמד, וישב שמונה ימים בתענית ובתפילה. כיוון שבאה תקופת טבת, וראה יום שמאריך והולך, אמר מנהגו של עולם הוא. והלך ועשה שמונה ימים טובים. לשנה אחרת עשאם לאלו ואלו ימים טובים" (ע"פ ע"ז דף ב' עמוד ב').

לא היו ימים "חשוכים" יותר לילדי ירושלים מימות החולין שאחרי החגים, שבהם הימים הולכים ומתמעטים החשכה יורדת במהירות והקור והצינה "פרים ורבים". ימים הנקיים מחופשות, חגים או שאר אירועים המרננים את ליבם של ילדי ישראל. ימים בהם נדמה שלא נוצר העולם אלא בשביל לענות את נפש הטף בלימודים, מבחנים, שעורי בית ושאר מרעין בישין, הממעטים את השמחה ומרבים את השעמום. ימים בהם חזינו על בשרנו ממש מדוע נקרא שמו של ירח בול, מר-חשוון. ודומה שאין בעולם חודש ארוך יותר מחודש חשוון, ואע"פ שימיו קצרים ולילותיו ארוכים, נדמים הימים כימים שאין להם קץ, הנמשכים בלי סוף, תכלית ואחרית.

לאחר ציפייה רבה ומורטת עצבים הגיע סוף סוף ראש חודש כסלו.

עת החלו לעלות באפינו ניחוחות משכרים של בצק מטוגן, ומורותינו הזריזות גזרו בחשאי מבלי שנחוש בכך, מחברות שצורת סביבון להן, חשנו שיש תקווה לאחריתנו והנה בעוד כ"ה ימים יגיע בע"ה, זמן הגאולה.

ראשון מבשרות הגאולה הייתה מגדניית גרליץ, ששכנה על אם הדרך, בואך מחנה שנלר ושכונת גאולה. וכי למה נקרא שמה של השכונה גאולה? על שום בשורת הגאולה, שריחה נדף למרחק ת"ק פרסה על ת"ק פרסה בערבי ר"ח כסלו.

בתחילה, עוד היו מנסות אימותינו לשדלנו בדברים, לנהוג בסופגניות לפני חנוכה, כמנהג המצות בערב פסח, ולהשתדל שלא לאכול מהן עד "התקדש החג" עצמו, כדי שחלילה לא תמאסנה. אך אנו הילדים בקושי רב החזקנו מעמד עד למחציתו של חודש כסלו. וכי כיצד אפשר לגזור על תינוקות של בית רבן ובנות בית ספר, גזירה שאפילו מבוגרים אינם יכולים לעמוד בה? הסופגניות עצמן, ריחן הולך לפניהן וטעמן כטעם צפיחית בדבש ולשד השמן. בקרבן מרקחת אדומה, הנקראת ריבה. לעיתים, לשמחתנו, רבתה הריבה עד שנעשית הריבה עיקר והסופגנייה טפל.

אחר כך, הגיע תורן של מחברות הסביבון, שמורותינו נהגו לעטוף בעטיפת זהב נוצצת ולהדביק עליהן תמונות של חנוכיות. אהבנו מאד את אותן מחברות ולא רק בשל בשורת הגאולה וזהבן הנוצץ. מורותינו ציוונו לקשט את המחברות. אנו כמובן הידרנו במצוות קישוט עד כי לא נותר מקום לכתוב בהן כלל, קל וחומר לא להכין בהן שיעורי בית. למעשה, כמעט ולא היו לנו שיעורי בית בימים אלה, שכן באותם ימי "בין ראש חודש לעל הניסים" נחה על מורותינו רוח חכמה, דרמה וחדוות יצירה. והיו הופכות למחזאיות תפאורניות בימאיות ומלהקות.כל זה להצגת חנוכה שתוצג ברוב עם ובנוכחות מפקחים, מנהלים, הורים, סבים וסבתות, בליל "התקדש" החג. במקום שיעורים משמימים הקדשנו את עתותינו לדברים החשובים באמת, כגון לימוד טקסטים שלימים בע"פ, סלסול גרונות לשירת המקהלה, קישוט הכתה והבמה לכבוד "החגיגה" ועוד כיד הדמיון והחוכמה של מורותינו.

עת אנו הקדשנו עתותינו לחזרות, נמלאו רחובות ירושלים בבעלי מלאכה שמלאכתן קשורה לחנוכה. דוכני נרות צבעונים ולבנים, פחי שמן זית זך, פתילות, כוסיות וקנקני שמן, חנוכיות פשוטות ומהודרות, סביבונים ופורפרות בגדלים ובצבעים שונים, ואחרונים חביבים, בתים לחנוכיות. חסידים ואנשי מעשה שבירושלים נהגו לבנות בתים לחנוכיותיהם כדי להודיע בשער בת רבים עד כמה חביבה עליהם מצוות הדלקת נרות חנוכה וכדי להדר במצוות "פרסומא דניסא". אי אפשר לה לחנוכייה, לעמוד בחוץ ללא בית, אפילו דקה אחת, בשל רוחות החורף הירושלמי, שבידוע שעזות הן. בתיהן של החנוכיות, בין גדולות בין בינוניות ובין קטנות נוצרו כולם אצל אותו אומן. תחתיתן פח אלמיניום ואלמיניום גם מימינם ומשמאלם. פניהן וגבן זכוכית שקופה המגלה את החנוכייה מלפנים ומאחור. ועל גגם העשוי פח, מותקנת ארובה מעשה חושב, המאפשרת לאדי שמן הזית להפיץ את ניחוחם לכל עבר מבלי שיכבו נרות השמן.

ובהגיע הליל, אור לכ"ה כסלו. היינו לובשים את מיטב המחלצות שהיו ברשותנו ושמים את פעמינו בהתרגשות רבה, לאולם הספורט של בית הספר, שהוסב לאולם תיאטרון. בזה אחר זה הוצגו הצגות, רקדו ריקודים והושרו שירים בהתרגשות ובפאתוס.

בסיום הערב, לאחר שנותרנו כמעט בלי קול (אחרי אין סוף הדרנים ודלקת גרון שקפצה עלינו כי העזנו לצאת מהבית לחזרה הגנרלית ללא מעיל) קיבלנו שקית שצורת סביבון לה ובתוכה הפתעות ומגדים, שהחשובים שבהם היו מטבעות השוקולד, שלהן זכינו רק בחנוכה.

למחרת שמנו את פעמינו לבית הספר בשמחה רבה, כי ידוע ידענו, שנותר לנו רק עוד יום עד לחופשה.

בבקרו של יום איחרנו לקום ממטותינו.נהגנו להדר במצוות ההתכרבלות תחת הפוך, שאין שמחת חג גדולה יותר מהתכרבלות תחת הפוך בבוקרו של יום חורף שהקור והצינה מושלים בחוץ ורק כסילים (או כאלה שנאלצים ללכת לעבודה או ללימודים ר"ל) יסכימו לעזוב מיטה חמה לקור הירושלמי שבחוץ.

בחצות היום, לאחר שאימותינו כמעט נואשו משכנע אותנו לצאת מהמיטה, הואלנו בטובנו לקום לטובת הכנה וזלילת לביבות ומשחק בסביבונים ופורפרות שנשתמרו בידנו עוד משנים קודמות ואף נוספו עליהם עוד, מידי שנה בשנה. ואל תקל בעיניכם מלאכת סיבוב הפורפרות.אומנות שלימה היא, ולימוד היא צריכה.

אך עיקר העיקרים היה בערבו של יום, עת גפרורים רבים העלו אור בחנוכיות ירושלים והציתו זוהר בלבבות. נוהגים היינו להדליק את החנוכייה בביתנו, להמתין כשעה קלה ולצאת לטיול חנוכיות. מבעוד יום תרנו אחר חנוכיות שנראו לנו מעניינות במיוחד ושמנו לשם את פעמינו בערבו של יום עת דלקו שם הנרות.

ואע"פ שמצוות הדלקת נרות שווה היא לכולם אין חנוכייה אחת דומה לחברתה וכשם שפרצופיהם של בעלי החנוכיות שונים כך החנוכיות עצמן.

יש ביניהן חנוכיות פח פשוטות ויש חנוכיות כסף מפוארות יש חנוכיות קטנות ממדים ויש ענקיות. יש חנוכיות לנרות וחנוכיות לשמן.

ליד חנות הירקות של אברהמי מצאנו בית חנוכיות רב קומות (8) שדלקו בו חנוכיות שמן רבות 2 בכל קומה. בפתח הבית שממול עמד בית ובו גבעי כסף של קידוש מלאים בשמן זית, גבעי השמן דלקו עד לזמן ההדלקה למחרת בערב. ליד ביתו של האדמו"ר עמד בית ובו חנוכיית כסף שגובהה היה כפול משלי. בפתח המכולת של אדון אברמוביץ' עמדה חנוכייה שהזכירה את מנורת הזהב שהייתה בבית המקדש שאת תמונתה הכרנו מהספר המשכן וכליו.באדן החלון של משפחת נוי עמדו עשרות חנוכיות ובהן נרות צבעוניים. בחדר המדרגות של ביתנו עמדו בתים עם צלוחיות זכוכית המליאות שמן זית שהפיצו את ניחוחם וחיממו את לבם של כל דיירי הבניין.

שנים רבות חלפו מאז, ירושלים עירי שינתה את פניה ואינה כתמול שלשום, אך בחנוכה למשך שמונה ימים בלבד, נדמה שהזמן עומד מלכת, לאור נרות החנוכה אין הזמן יכול. כל שנה "בתקופת טבת" נוהגת אני לנסוע למחוזות ילדותי כדי לגרש את חושך השגרה ולשאוב זיו, נוגה, אורה ונהרה, המאירים לי את כל ימות השנה.

ואע"פ שאסרו חכמים הנאה מאור נרות החנוכה, על הנאה רוחנית לא אסרו.

כל מי שחפצה נפשו לחזות באחד משישים מאור הגנוז לצדיקים לעתיד לבוא, מוזמן לרחובות ירושלים בכל שמונת ימי החנוכה.

ובע"ה עוד נזכה השתא הכא ובזמן קריב לחזות באור מנורת שבעת הקנים אמן.