זיבורתא או מלמדת תורה?

יעל לוין

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

הרב יהודה אדרי פרסם שלושה ספרים על דמויות אישים בתנ"ך. הראשון "נשים בתנ"ך" ראה אור בשנת תש"ע; חיבור המוקדש למשה רבנו פורסם בשנת תשע"א; וסמוך לאחריו, בתשע"א אף היא, פורסם "נביאים בתנ"ך". "נשים בתנ"ך" ו"נביאים בתנ"ך" הם בעלי תבנית זהה, וכוללים ערכים על דמויות מקרא, אשר בראשיתם חומר רקע על האישיות, ובהמשכם לקט מאמרי חז"ל. ב"נביאים בתנ"ך" נדפסו מחדש הערכים על דבורה וחולדה, אולם מִסִּבָּה בלתי ברורה הערך על מרים לא נדפס בשנית.

חיבורים אלה של הרב אדרי הפכו בפרק זמן לא רב פופולריים בציבור הרחב. אולם יש מקום לבקר את מלאכתו, ומאמר זה מוקדש לעיון בלקט מאמרי חז"ל שהובאו בערך על דבורה, כמקרה מבחן לבעייתיות הניכרת גם בערכים נוספים.

הרב אדרי בחר לפתוח את המקורות על דבורה מספרות חז"ל במאמר מבבלי מגילה (יד ע"ב), המשקיף בשלילה על דמויותיהן של דבורה וחולדה: "אמר רב נחמן לא יאה יהירותא לנשי [=לא יאה יהירות לנשים], תרתי נשי יהירן הויין, וסניין שמייהו [=שתי נשים יהירות היו, ושנואים שמותיהן], חדא שמה זיבורתא, וחדא שמה כרכושתא [אחת שמה דבורה, ואחת שמה חולדה]. זיבורתא כתיב בה 'ותשלח ותקרא לברק', ואילו איהי לא אזלה לגביה [=ואילו היא לא הלכה אליו]. כרכושתא כתיב בה 'אמרו לאיש' ולא אמרה 'אמרו למלך'". רב נחמן מבאר את משמעות שמותיהן של דבורה וחולדה בהקשר של עולם החי. דבורה נתפסה כבעלת תדמית שלילית משום ששלחה וקראה לברק ולא הלכה אליו למקומו.

בהמשך מביא הרב אדרי את המאמר המופיע מעט קודם לכן במגילה (יד ע"א) בדבר היותה של דבורה אחת משבע הנביאות. אולם הבחירה לקבוע את המאמר בגנותן של דבורה וחולדה בראש המאמרים מעוררת תמיהה רבתי, ובמיוחד נוכח החלפת סדר המאמרים בבבלי עצמו והקדמת המאוחר. כך דמותה של דבורה מצטיירת באור שלילי שלא כדין כבר מראשית, ובעניין זה מצוי שיקול דעת מצער.

נראה שהמגמה הביקורתית מצד רב נחמן כלפי דבורה מיוסדת מבחינה רעיונית על המאמר התלמודי, המדגים בדבורה את התפיסה שאדם המתייהר, נבואתו מסתלקת הימנו: "אמר רב יהודה אמר רב: כל המתיהר, אם חכם הוא חכמתו מסתלקת ממנו, אם נביא הוא נבואתו מסתלקת ממנו... מדבורה, דכתיב 'חדלו פרזון בישראל חדלו עד שקמתי דבורה שקמתי אם בישראל' וגו' וכתיב 'עורי עורי דבורה עורי עורי דברי שיר' וגו'" (פסחים סו ע"ב).

לגופו של עניין, יש מקום לעורר קושי על מאמרו של רב נחמן לאור העובדה שדבורה בקריאתה לברק קיימה את דבר ה', וזו נבואה שהייתה מוכרחה לקיים (ראו רד"ק על אתר). קיים יסוד להניח שדברי רב נחמן נובעים מניסיונו האישי עם רעייתו ילתא ורומזים אליה. ילתא, בתו של ראש הגולה, מתגלה במעשים התלמודיים המובאים על אודותיה כאישה דעתנית המכירה את מקומה והמחשיבה את ערכה. במיוחד ראוי לאזכר את המעשה שבו שברה ארבע מאות חביות יין לאחר שעולא לא כִּבְּדָהּ כראוי לה לפי דעתה ומדרגתה, ולא שלח לה כוס של ברכה (ברכות נא ע"ב).

חשוב להזכיר עוד כי לעומת דרשתו של רב נחמן בגנות דבורה וחולדה, במדרש תהלים מצוי קילוס מפורש כלפי דבורה ואסתר, ונקודת המוצא אף היא דימוי נשים אלה לבעל חיים: "ד"א 'למנצח על אילת השחר'. בשתי איילות, דבורה ואסתר, דבורה שבאה משבט נפתלי, ועליה אמר יעקב, 'נפתלי אילה שלוחה', אסתר שנמשלה לאילה, 'על אילת השחר', זו אסתר" (כב, א, מהדורת בובר עמ' 180).

במהלך הערך על דבורה מביא הרב אדרי את המאמר הנודע מ"סדר אליהו רבה": "'ודבורה אשה נביאה' וגו'. וכי מה טיבה של דבורה שהיא שפטה את ישראל ומתנבאת עליהם... מעיד אני עלי את השמים ואת הארץ. בין גוי ובין ישראל בין איש ובין אשה בין עבד בין שפחה הכל לפי מעשה שעושה כך רוח הקודש שורה עליו" (י, מהדורת איש שלום, עמ' 48). בהמשך הקטע, המובא אצל הרב אדרי שלא בצמידות לחלק הראשון, מודגמת בדבורה האפשרות שרוח הקודש תשרה על אדם בהתאם למעשיו. דבורה הייתה מדרבנת את בעלה לפידות, שהיה עם הארץ, להכין פתילות למשכן שילה, ומיוזמתו נהג לעשות פתילות עבות כדי שיהא אורן מרובה והיה מוליכן למשכן (עמ' 48-49).

ב"סדר אליהו רבה" מצויים דרשות ומאמרים נוספים בשבחה של דבורה. באחת הדרשות מצויה התייחסות מפורשת להיותה אישה יודעת תורה; היא מוזכרת כמי שלימדה תורה ברבים: "דבר אחר 'והיא יושבת' [וגו']. כשם שאין דרכה של אשה שתתיחד בתוך הבית. כך דבורה הולכת ויושבת תחת דקל ומלמדת תורה ברבים. לכך נאמר 'והיא יושבת' [וגו'] 'בין הרמה ובין בית אל'" (י, עמ' 50).

המוטיב שדבורה ישבה תחת תומר מחמת שהקפידה על איסור ייחוד מוזכר בקטע על אודותיה בסוגייה על שבע הנביאות, אולם הרעיון שלימדה תורה ברבים ייחודי, ככל הידוע, ל"סדר אליהו רבה". ניתוח מפורט של מקור זה עומד להופיע במקום אחר, אולם ראוי להזכיר כי מהנאמר בהמשך חיבור זה נראה כי לעורך הקובץ גופו הייתה היכרות אישית עם נשים שהגו בתורה: "זכור כמה יתומים ואלמנות יש בהן בישראל שאין להם כלום ועוסקין בתורה בכל יום תמיד" (יט, עמ' 112).

והנה, הרב אדרי נמנע מלהביא את המקור האומר שדבורה הייתה מלמדת תורה ברבים. דרשה זו מצויה בילקוט שמעוני, ואין ספק שהרב אדרי הִכִּירָהּ, אולם בחר שלא לכוללה. הרב אדרי הזכיר את דבורה בין היתר כאחת מהנשים הַיְּשָׁרוֹת בישראל וכאחת משבע הנביאות, כמי שעשתה פתילות למשכן וכמי שהקפידה על איסור ייחוד. לצד זאת, בחר להקדים ולפתוח את המקורות עליה במקור בעל אופי שלילי בעליל, מקור אשר כפי שהראינו אינו שווה דרגה למקור בדבר הימנותה על שבע הנביאות. כן נמנע מלהזכיר את המקור בדבר הוראתה של דבורה תורה ברבים, ובמילים אחרות, בחר לצנזר קטע אשר לכאורה לא לגמרי עולה בקנה אחד עם תפיסות הרווחות בחוגים מסוימים באשר למעמד האישה בזמננו – של אישה שמילאה תפקיד תורני ציבורי. שני העניינים הללו יחדיו, וכל אחד מהם בנפרד, מאפילים על הערך על דבורה, פועלים לערער את מהימנותו, ומכתימים שלא בצדק את דמות הנביאה.

מצד אחד, מצויים בספרות חז"ל מקורות ייחודיים ביותר בשבחה של דבורה, ולצד שני, קיימים מקורות מועטים במספר שאינם מחמיאים לה, מלבד שני המקורות בתלמוד הבבלי שהזכרנו זה מכבר. הרב אדרי עצמו מביא את המאמר במדרש תהלים "חשיך דרא דאתתא דברייתא [=הַעֲרֵב דור שאישה מנהיגתו]" (כב, כ, עמ' 192), וקיימת מקבילה רעיונית בספר הזוהר "אוי לדור שלא נמצא בהם מי שדן את העם אלא נקבה אחת" (תרגום מארמית) (ויקרא, יט ע"ב). נראה ששני מאמרים אלה הם בעלי תפיסה רעיונית זהה.

לעומת המקורות הבודדים הללו, קיימת שורה של מקורות המפליגים בשבחה. בין היתר אפשר לציין כי במדרש הקלאסי רות רבה נזכר שגם יעל הייתה שופטת, ודבורה ויעל נתפסות יחדיו בצורה חיובית ביותר כשתי שופטות [!] שכיהנו בה בעת (ראו י' לוין, "ותשפוט יעל את ישראל", בתוך: השמיעיני את קולך). במיוחד ניכרים מאמרים בשבחה ב"סדר אליהו רבה" ואף בזוהר מאמרים נאים בשבחה, וחשוב לציין שלפי הזוהר דבורה ניצבת בראש אחד מהיכלות הנשים בגן עדן (שלח, קסז ע"ב).

ראוי להצביע על שני מקורות בעלי מיוחדות מרובה הנוגעים לדבורה, ואשר כמדומה שמסירים כל ספק בדבר מעלתה וגדולתה. המקור האחד הוא הכללתן של דבורה וחולדה ברשימת מוסרי התורה בפתיחת "סדר תנאים ואמוראים", שנתחבר בתקופת הגאונים, במאה התשיעית בבבל. וכך נאמר: "משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע, ויהושע לזקנים, וזקנים לעתניאל, ועתניאל לאהוד, לשמגר, לדבורה וברק, לגדעון [...] לישעיהו, למיכה המורשתי, ליואל, לנחום, לחבקוק, לצפניה, לירמיה, ליחזקאל, לחולדה, לחגי, לזכריה, לעזרא ועזרא לכנסת הגדולה" (סדר תנאים ואמוראים, מהדורת ק' כהנא, פרנקפורט ענ"מ תרצ"ה, עמ' 1-2). מקור אחר הראוי לציון הוא קטע ב"טעמי מסורת המקרא", המיוחס לרבי יהודה החסיד (נפטר בשנת 1217), שבה דבורה נחשבת כשקולה לאמהות (עמ' 20).

מצב העניינים הנוכחי בכל הקשור לערך דבורה בחיבוריו של הרב אדרי הוא הרה-אסון מבחינה חינוכית, וזהו בבחינת בכייה לדורות. ספריו של הרב אדרי הפכו נפוצים (בין היתר בזכות המבצעים ב"צומת" ספרים), אולם הם לא עברו שיפוט או וועדה מייעצת, ונחוץ לערוך בהם רוויזיה מוחלטת. ראוי לציבור הדתי-לאומי להדיר את עצמו מלהשתמש בחיבורים האלה עד שיעודכנו, ולמצער לגלות סלקטיביות בשימוש, ועל המחנכים להיות מודעים למצב שתואר. במאמר הנוכחי היה אפשר להתמקד בדמות נשית אחת. אולם יצוין שבחיבורו של הרב אדרי על נשים בתנ"ך, ניכרת בעייתיות גם בערכים נוספים, בין היתר בערך על מרים הנביאה.

לעומת התיאור הלא-מהימן של דמות דבורה בספרי הרב אדרי, מעיון במכלול המקורות על אודותיה היא מצטיירת כדמות הוד ומופת: אחת מהנביאות שקמו לעם ישראל, שופטת בדורה לצד יעל, אחת ממנחילי התורה, שקולה כאמהות, ומי שניצבת בראש היכל נשים בגן עדן. דבורה היא דמות מעוררת השראה הראויה לחיקוי והמעמידה דגם ראוי למנהיגות נשית. זו התדמית והדיוקן של דבורה אשר ראוי שיימצאו לנגד עינינו תדיר.