יד אבשלום בשער הגיא

מתוך: כתב עת מאסף ירושלים, כ"ג –כ"ד, הוצאת אגודת הסופרים העברים, ירושלים 2007, 383 עמ'.

בלפור חקק

גיליון מס' 51 - אדר תשע"ג * 2/13

הגיעה השעה לספר את הגירסה שלי על אבשלום. אני עדיין זוכר כשאבשלום נכנס לירושלים. מיד בהגיענו לנמל תעופה בן-גוריון נשׂכּרה עבורו מכונית מהודרת והוא לא השתהה. רצה להגיע בלי עיכובים לירושלים. בכניסה לירושלים היה נרגש וביקש להאט. היה נפעם מהאור של העיר הזאת, מצבע האבנים, מהנוף של נבי סמואל שנשקף משׂמאלנו. "אתה יודע", אמרתי לו, "גם הצלבנים התרגשו עד שיגעון בבואם לעיר ולכן קראו להר שנשקף אליהם 'הר השׂמחה' ועליו בנו כנסיה". "אל תשווה אותי לצלבנים " אמר אז. "ותראה איך בירושלים המתעתעת בכולם הכנסייה שלהם הפכה ל'נבי סמואל' והיום יש שם מסגד ובית כנסת ולא כנסייה. הקדושות מתחלפות בירושלים ולעולם אינן נצחיות באמת".

בסיפורי כאן אני קורא לו אבשלום. שהרי כך ביקש תמיד להיקרא באמת. תמיד הציק לו השם הגלותי שנתנו לו הוריו, ולא העז לשנות אותו רשמית. "בשבילכם אני אבשלום, למרות שבתעודות איני כך", היה אומר. ומיד היה מלווה זאת בסיפור על דן בן אמוץ שהיה בעלותו ארצה מוסיא תהילים-זוגר, אמיר גלבוע שעלה כברל פלדמן, ומשה שחל שנולד כמוריס פתאל. "כאן מחקו את כולנו", אמר. יהי כן, אקרא לו אבשלום.

עכשיו כשהשער מאחוריי, זו באמת השעה לספר את הסיפור שלי על אבשלום. בדרך לירושלים נשקף לי הר המנוחות מתנשׂא וצופן שתיקות. המצבות נראות לי כמו אנשים שהם בדרכם לפסגה, אך עדיין לא הגיעו. אני חש הקלה ששער הגיא נסגר מאחוריי.

הסיפור שלי עם אבשלום התחיל כשהייתי תרמילאי בארצות הברית. הוא אסף אותי כטרמפיסט במכוניתו ושמח לגלות שאני ישׂראלי. אבשלום כבש את לבי במבטו התמים ובשׂערו האדמוני הפרוע. הייתה בינינו כימיה אמיתית והוא הציע לי להיות עוזרו האישי.

עכשיו אני בכניסה לירושלים ומימין לי נשקפת כתובת ענק: "ברוך בואך מלך המשיח". אותה כתובת הייתה לפני שנה כשאבשלום הגיע. מעניין איזה שם עברי יציעו לו, למשיח. בדרך כלל, פקיד הרישום מציע את השם, וזה מה שנרשם. לפרנץ קפקא הוא בוודאי היה קורא צפריר כפרי, וכך יכול הייתי להגיד שהוא קרוב משפחה שלי, שהרי אבי עִברת את שם משפחתנו לכפרי. מצחיק.

כשהגענו מנמל התעופה לקינג דייויד בירושלים קידמו השוערים את אבשלום בהשתחוויה. הוא החליק החוצה מתוך מרצדס שחורה בגינונים מלכותיים. חבר שהכיר את אבשלום סמוך לדלפק הקבלה שאל אותי למה שב אבשלום לארץ לאחר שנים. אמרתי שאינני יודע. בארצות הברית נחשב סיפור הצלחה, ובארץ התגאו כאן בהצלחתו של "הישׂראלי המצליחן". איש לא ראה בו יורד עקב הצלחתו. מוספי הכלכלה תיארו בחיוניות רבה כיצד חשבון הבנק שלו הולך ותופח, וכולם בארץ החלו משחרים לפתחו. אבל יום אחד מאס בכל והחליט לשוב, ולא ידעתי מדוע.

בהיותנו במטוס בדרך לארץ סיפר לי שחלם שהוא הולך בשביל צר, מצוק מימינו ותהום משׂמאלו. "כמו בטיול כשהייתי בצבא בהר סיני", אמר. תמיד חשבתי אותו לשׂכלתן, אך בספרו את החלום היה נרעש. הוא גילה לתדהמתו,תוך כדי החלום,מסוק אמריקאי מעל ראשו ושִיער שהוא בקניון בטקסאס ולא במדבר סיני. לדבריו, חש געגועים עצומים להיות בארץ, ואז הבחין שהשביל הצר מתמשך ומתמשך. נפעם הוא קם מהחלום, כשהשביל הוביל אותו לשער הגיא.

זה השער האמיתי של הזיכרון, שמע קול.

קשה היה לי אז לקבל שחלום יכול להחזיר אדם לארץ מולדתו, ותמיד ניסיתי לברר אם היו גם מניעים אחרים. לא האמנתי לו עד תום שזה המניע היחיד. זמן קצר לאחר שהגיע ארצה שָׂכר משׂרדים באופן זמני בבניין רג'ואן ברחוב המלך ג'ורג' והחל בעסקיו הכלכליים.

כשהייתי בשׂיחה עמו, הגיעה שׂיחה טלפונית מאשה שביקשה אותו. מרוח השׂיחה ביניהם הבנתי שהיו בעבר בקשר ממושך של אהבה. פניו היו נסערות. לאחר השׂיחה, קימץ אבשלום בפרטים עליה. היא הייתה אהבת נעורים שלו, כך אמר, ונטישתה אותו הייתה קשה עבורו. אולי זו אחת הסיבות שירד לארצות הברית. הוא דיבר ברמזים ולא רצה להרחיב. "יותר קל לי לדבר אתך כלכלה", אמר.

איש לא הבין את הלהיטות של אבשלום לרכוש את אדמות שער הגיא. גם אני,שהייתי מקורב אליו, לא ייחסתי חשיבות לשער הגיא כנדל"ן שראוי להשקיע בו. הוא הפעיל לחצים חזקים על הדרגים הפוליטיים לרכוש את כל אדמות שער הגיא. הסערה הציבורית נגדו לא הרשימה אותו, והוא דחה את העיתונאים שצבאו על משׂרדו. לאחר שהעביר המחאה שמנה שכיסתה את הגרעון בקופת האוצר, אישרה לו ממשלת ישׂראל העברה מלאה של אדמות הלאום בשער הגיא. אבשלום היה זהיר וידע לעגן את ההעברה במסמכים רשמיים. הוא התנה עם הרשויות שתיעשׂה העברה מלאה של הבעלות ולא החכרה זמנית, ולאחר נסיונות לרכך אותו נכנעו הרשויות כשראו את הסכום הרשום על ההמחאה.

אבשלום היה אדם נחוש בשאיפה להצליח ולהוכיח את יכולתו. כשהיינו במורד רחוב אגרון ליד הקונסוליה האמריקנית, סיפר לי איך הגיע כישׂראלי לארצות הברית: מדי שנה עורך משׂרד החוץ האמריקני הגרלה של גרין קארד, כך סיפר לי. כרבים אחרים גם הוא שלח את בקשתו לתיבת הדואר המיוחדת בפורטסמות, ניו הייבן. כמוהו פנו אלפים ממדינות רבות בעולם, כך סיפר בגאווה, אנשים שנכספו לזכות הזאת לחיות בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות. אבל אני זכיתי, זרחו פניו.

בקצב מהיר וסוחף בנה אבשלום את ביתו בשער הגיא. קודם צריך היה לבָרֵא את היער ("לגלח את העצים", אמר הקבלן). בוקר לאחר שנגדע היער, ראיתי באופק עַין אדומה פקוחה ואולי פֶּצע מדַמם בתוך הירוק של העצים. הרגשתי עצב מן הפצע. זכרתי שגליה חברתי העדיפה,בינתיים, להישאר שם ולא הצטרפה אליי בשובי ארצה. אבשלום הזמין פועלים של חברת בנייה אמריקנית המתמחה בבנייה טרומית מעץ. הם בנו בהר החשׂוף באופן מודולארי וילה תלת- מפלסית. במדרגות הבית שהובילו לחצר נשתלו זרעים של צָלף. למי שעקב מן הצד נדמה היה שהם בונים טירה מאבני לגוֹ. כה מדהים היה לצפות בה, כאילו מדובר בטירה שהיא צעצוע. מבנה זמני מעץ על הרי הנצח של ירושלים,לגלג כתב "הצופה". בסאלון הבית הועמדה תקרה גבוהה על קירות עבים, כדי שלא יפריעו לאבשלום רוחות ירושלים הגולשות בשצף רב מן ההר לשפלה. כשעמדתי על המרפסת מעל השער נישׂא אליי ריח עצי הפרי מרכס השיירות. בעמוד השער של מוסף "הארץ" צולמה הטירה. "טירה גדולה הולכת ומוקמת בשער הגיא" נכתב שם, ובנימה ליצנית סיים הכותב, שאולי גר שם בעל הטירה מהסיפור של קפקא. בפתח הטירה הציב אבשלום דלת פלדה ושם גם מיקם את משׂרדי החברה שלו. "פרויקט שער הגיא", נכתב בשלט. "גיא צלמוות", כתבה על השלט יד אלמונית למחרת הצבתו של השלט.

האשה המסתורית שהייתה עבורי קול טלפוני הופיעה בטירה: תמר. מעתה הייתה מגיעה מדי פעם לאבשלום. באחת מהפעמים סיפרה לי שבשנה האחרונה היו בקשר טלפוני עד חזרתו לארץ. כמו רוח אחרת הייתה באבשלום. האהבה הכניסה פריחה לחייו. היא גם הכניסה צמחיה למרפסת ביתו.אנשים שהכירו את תמר סיפרו לי כי התגרשה מבעלה לפני מספר חודשים. אבשלום ותמר נצפו לא פעם באירועים שונים יחד, והוא ביקש מן העיתונאים להפריד בין חייו הפרטיים ובין עיסוקיו הכלכליים.

כעוזרו של אבשלום צפיתי את גל ההתנגדות לפרוייקט וניסיתי באמצעות יועצי תדמית למתן את הביקורת. עיקר הכעס יצא על שינוי הייעוד של אדמות חקלאיות לאדמות בנייה. "היכן חזון השִיבה אל האדמה", תקף בכנסת חבר כנסת של תנועת העבודה. חבר כנסת מן המפלגה הדתית לאומית קרא ברטט: "סולמנו מוצב בארץ המולדת לנטוע ולבנות ולא להרוס ולנתוש. איך יָהינו לעשׂות כדבר הזה? וכל זה בחסות המינהל למקרקעי ישראל האחראי על אדמות הלאום, אשר נותן את ידו לשוד החלום הציוני." במוסף הספרותי של עיתון "הדף הירוק" כתב סופר מקיבוץ עין שמר: "החקלאות הולכת ונסוגה, וגם היער הולך ונשחת. את הרי ירושלים הולך ומכסה בטון במקום ריח אורנים. מי יודע אם לא יקנה מחר היורד הזה את קיבוצנו וימחק את היער הגולש אל העמקים".

הסערה הפכה לזעקה ציבורית כאשר בוקר אחד התכסה כל מתחם שער הגיא בדחפורים משוכללים ואימתניים, שדהרו בשעטה לעבר היערות. מפגינים "ירוקים" התייצבו לאורך הכביש ונשאו שלטים: "לא ניתן לבנות הַאנגֵרים תעשייתיים על אדמות חקלאיות", "בדמנו נעצור את כריתת הרֵיאות", "מגש הכסף הפך למגש העץ הכרות", וגם "געוואלד!"

אבשלום לא נראה נרעש מן הסערה. הדחפורים כרתו את העצים בדהרה. גדמי העצים הועלו על משׂאיות וחלקם פונו בקרונות הרכבת. הובהר לי מאבשלום שהוא הקים מחסני עצים ליד המצוק של גיא בן הינום, סמוך למנזר חקל דמא. משורר כסוף שיער עם מבט של נביא תוכחה אמר בריאיון טלוויזיה: "בנוסעי בכבישי ארצנו בשנים האחרונות אני רואה מדי פעם משׂאית ועליה פרדס כרות, או יער שנעקר מאדמתו. לאן נוסעים הפרדסים?" דבריו נשמעו כקינה על חלום שנחרב. בתכנית "צבע הכסף" של "קול ישראל" נשמעה תמיכה באבשלום: "אין מוצא אלא להפוך את כל הקרקעות לאמצעי ייצור. יש לאפשר לחקלאים ולפרדסנים לשלם היטל השבחה וכן היטל על עליית שווי המקרקעין ולהקים באדמותיהם מפעלי תעשייה והיי-טק. הכלכלה חשובה יותר מן היערות. הדולאר הירוק עדיף על הירוק של העצים".

"מה אנחנו בונים בחלקת היער הכרות ?" שאלתי את אבשלום. הוא לא ענה. מחלון משרדו נראו מצלמות טלוויזיה המתעדות בצבעים חיים את העצים המתים הנופלים כקוביות דומינו ונערמים ערמות ערמות. כמו חלום שחור נראו לי העצים מרחפים אל המזבחות בגיא ההריגה בירושלים. אבשלום הבחין במבט הקודר שלי. "תשמע כפרי", אמר, "אנחנו נעשה משהו גדול: אני רוצה לסלק את כל המשוריינים משער הגיא ולהתיך אותם לאנדרטה אחת בצורת עץ. אין צורך בכל כך הרבה סימני זיכרון. אין טעם בפולחן הזה של אבני זיכרון בכל פינה. כל מה שנמצא בשער הגיא שייך לי, ומעכשיו נעשה עיבוד נתונים." בייעוץ כלכלי של צוות החשיבה החליט אבשלום להקים בצד האנדרטה מפעל לייצור נייר. "כך גם אוכל לרכך את ההתנגדות של העיתונות הישראלית", אמר לי בארוחת הערב. האוכל כולו הוגש בכלי- מטבח מעץ אורן.

מדי פעם הביט אבשלום אל עיניה הירוקות של תמר,וכמו שבוי היה בחוטי קסם. כשחייכה אליו במבט מצועף, הושיט כף ידו וליטף את שׂערותיה החומות. "כשהיינו בצופים", אמרה לו "אמרתָ לנו שהקבורה בימי בית ראשון הייתה הכי סימפטית. קברו אנשים ממשפחה אחת במשך דורות בתוך מאסֵפה אחת של עצמותיהם, והציבו בפִתחה אבן גולֵל. לכן בתנ"ך אדם נאסף אל אבותיו. לא צריך הרבה קברים, אמרתָ. לא השתניתָ מאז". כחניכה שלו בצופים היא הייתה עדיין שבויה בקסם של דבריו. "ואת הסיסמה של הצופים את זוכרת?" צחק אבשלום. "אני זוכרת את הסיסמה של הקבוצה שלנו: שַער החיים".

בעצתו של אבשלום מסרתי תמסיר לעיתונות, שבו הובהרה הסיבה לכריתת יערות שער הגיא: "יערות האורן לוקים זה שנים במחלת איצרית האורן – המצוקוקוס. כנימות החיות הן טפילים על עצי האורן והן מכרסמות את היער אט אט. עקב הסכנה המאיימת על היערות יוזם הפרויקט שלנו את כריתת היערות לצורך הקמת מפעל לייצור נייר עבור ענפי התקשורת והספרות". אבשלום התגלה כחיית תקשורת מיומנת. כדי לפייס את אוהבי הטבע, שהקימו משמרות מחאה ("ריח העפר החליף את ריח העצים", נישׂאו השלטים), נעזר אבשלום בארומכולוג אמריקני שהגיע לארץ מאוניברסיטת ברקליי בקליפורניה. כתחליף ליער הברושים והאורנים פיתח המומחה פרופ' ג'ורג' בּלוּן (ו' שרוקה) הפצת תערובת של ריחות על בסיס אורן וברוש. המכשירים הותקנו על עמודי תאורה, והתברר שהטכנולוגיה החדשנית נותנת תחליפים ליער הטבעי: הופתעתי גם אני לגלות שתערובת הריחות מעניקה תחושה – בנוסח הוירטואל ריאליטי - של טיול ביער, גם כשהיער איננו. את ריחה של גליה אהובתי לא יחליף שום ריח מלאכותי, ידעתי זאת היטב.

הייתי תמים והאמנתי שהעיתונות הישׂראלית לא תקנה בנקל את הקסם של הפיתיון הזה. אך לאחר שבוע, הזמינה מועצת העורכים של העיתונות את אבשלום לשׂיחה על "מלאי הנייר לעיתונות הישׂראלית בשנים הקרובות ". התברר שלמרות הביקורת בעיתונות על מעשׂיו של אבשלום, לא הסתירו העורכים את כמיהתם לרכוש נייר ממחסני הנייר של אבשלום. זה כנראה קסם להם לייצר עיתונים עכשוויים מעצי שער הגיא. זה ודאי נראה להם מפתה לייצר עיתון הישר מן המיתוס הלאומי של תש"ח. אולי גם קָסם להם המחיר הזול יותר של ניירות שער הגיא. היום קשה לי שלא לגחך כשאני נזכר שלמחרת הפגישה זכו דבריו של אבשלום לסיקור בכל העיתונות הכתובה. "באתי לבשׂר לכם שאני רוצה להיות המשביר לכל הארץ בשנות הרעב לנייר. יתכן שארכוש בעתיד יערות נוספים. יש היום סחרור מחירים בענף הנייר, ומחיר טון תאית עולה 8,000 דולאר. הצוות שלי בדק ומצא שיש היום מחסור בעץ המיועד לתאית. מאז הקמתי את המפעל קיבלתי פניות ממדינות המזרח הרחוק לרכישת נייר, כי שם צריכת הנייר עומדת על קילוגרם לכל נפש. כן, אני פטריוט ישראלי. שבתי לכאן להתנחל בארצי ולא כדי לתת משֶלי לארצות נכר". אחד העיתונאים כתב שדבריו של אבשלום הסעירו וריגשו אותו.

כשיצא אבשלום ממסיבת העיתונאים, חיכתה לו תמר במכונית. היא ישבה ליד ההגה, וכשישב לצידה התכופפה לעברו ונשקה לשׂערו האדמוני. הוא אותת לי לשלום, והם נסעו לחופשה בכינרת.

אני כותב את זכרונותיי כרגע במלון "קינג דייויד" בסוויטה שאותה אהב אבשלום. אני נזכר עכשיו בהביטי בעד החלון, שאבשלום אוהב היה לצפות בצמחים המטפסים בחומת העיר העתיקה: הטחב, הצלף, הקורנית והשיכרון הזהוב. אני כותב במלון בציפיה לגליה, שאמורה לשוב ארצה לאחר ששמעה כל מה שקרה. אבשלום הוריש לי את המחשב הנייד שלו, ועכשיו זה קצת מוזר לשבת מול צג המחשב ולספר הכל. לחקוק לזיכרון את סיפורו של אבשלום בן הארץ הזאת. למרות שבעבודה הייתי כפוף לו, היינו חברים קרובים. אני זוכר כשהתארחנו בקינג דייויד באתי לאסוף אותו מחדרו ויצאנו לטייל מסביב לחומות. הלכנו במסלול של כביש האפיפיור, חלפנו על פני שער האשפות והגענו לנחל קדרון. המבנה העצום של יד אבשלום עורר בו התרגשות רבה. אולי גם בגלל שאהב את השם אבשלום. "המעשים שאני עושׂה יהיו יד הזיכרון שלי ", אמר לי. אולי חש שיָמות ערירי.

אבשלום, אני נזכר כשהלכנו ביערות שער הגיא לפני כריתתם היית שיכור מריח העצים. לא אמרתי לך זאת אז, אך נדמה היה לי שגילית חרדה בכל פעם שעברנו סמוך לעצי האֵלה. אולי היו אלה החרדות שלי ואולי החרדה שלך מסְבך האֵלה האפל והמאיים. למרות שלא הייתי שלם עם הרעיון לכרות א כל עצי שער הגיא, הוקל לי כשנכרתו עצי האֵלה. כעבור שבועיים קראתי בבטאון החברה להגנת הטבע שאלה היו העצים הקדומים של הרי ארץ ישראל. בעלון חסידי שהופץ אז בבתי הכנסת נאמר שמי שכורת עצי ארצו ועמו לא יישאר לו יד וזכר, והובא הפסוק "כִּימי העץ ימי עַמי".

בוקר אחד הפתיע אותי אבשלום. הוא בא למשׂרד בחיוך רחב ואמר שבקרוב הוא עומד לשׂאת לאשה את תמר. "חבל לי על כל השנים שפספסנו ולא היינו יחד", אמר בעצב."אבל אני לא מתכוון לתת לאושר לחמוק מן הידיים. כפרי, בקרוב נחגוג את החופה ליד האנדרטה שאקים. תמר תהיה הנסיכה שלי. מעל האנדרטה נפרוס במיוחד חופה לבנה".

לאחר ששָככו הרוחות ואבשלום הִתיך כל המשוריינים לאנדרטה אחת, הוא חלם להקים במקום את מוזיאון הגבורה. נדמה היה לי שהגענו אל המנוחה ואל הנחלה, ואבשלום חלם בגדול. לא היו באותם ימים שום סימנים לרעה שתבוא. ובאמת בקוראי היום את ספר איוֹב, אני נוכח לדעת שגם איוב לא ידע את גודל הרעה שתבוא עליו.

בוקר אחד קמתי וראיתי כל השמים ענן שחור. באופק הייתה העַין האדומה פקוחה וצופה כפֶצע. החדר שלי היה במורד ההר וראיתי איך האש דוהרת קדימה לכַלות כל אשר ייקָרה בדרכה. להבות אחזו בגזעים, ובצמרות ראיתי לשונות אדומות מדַממות. מחלון חדרי יכולתי לראות אנשים נשים וטף בורחים כפליטים ללא בית, והאופק כולו היה עתה אדום. אפילו החיות נראו נסות מן היערות ומן הבתים של היישובים בהרים שמנגד. הכל היה למאכולת אש. אמנם תמרות העשן חנקו את גרוני, אך חשתי הקלה שהאש לא תפגע בנו כיוון שאבשלום טרח לברֵא את כל היער של שער הגיא.

היום אני כותב את הדברים כניצול. אני עץ השדה שביער השׂרוף, שׂיח הסנֶה שאוּכּל. כמו פירומן השתכרתי מריח האש העזה. הטבע היפה שאינו מיומן במלחמה לא יכול היה לאש הטורפנית. הטבע נשׂרף ונותר מפויח, וגם אלבומי הזיכרון של האנשים ביישובים שורש, בית מאיר ושואבה עלו באש. עד היום לא ברור לי איך כל מפעל חייו של אבשלום עלה בלהבות. האם נשׂאה הרוח את הלהבות אלינו, ואולי מכת ברק הייתה זאת, ומי יודע אולי היה הכל מעשׂה ידי אדם. כעת בעוברי בשער הגיא אני יודע שהאבן היא חומר שביר ופריך המתפוצץ במגע עם אש עוינת, אך גם הזיכרון הוא חומר דליק המתכַּלה מאליו. הכל עכשיו כאן הר טרשים קֵרחַ, כמו בצילומים הישנים מהמאה התשע עשרה, שצילמו צַלמי ה"אמריקן קולוני". אחר כך התברר לי שבאותו לילה לא הייתה תמר עם אבשלום. דווקא בלילה הגורלי היא הייתה בדירתה בירושלים.

אבשלום ניסה לעמוד בפֶּרץ ולכבות את השריפה. בעבר הטרידו אותו המחלות המסתוריות של עצי האורן שכרעו תחת המשׂא הציוני והתכרסמו מבפנים. וכשבאה השׂריפה לכַלות את הזיכרון, נלחם בה אבשלום. עבר מחדר לחדר וניסה לכבות. במטפים, בשׂמיכות, בצינור מים. בבוקר שלמחרת, לאחר שכולנו התפנינו משם מצאו אותו שׂרוף ומפוחם למוות בתוך האפר. "נשמתו נחצבה מן התוהו", כתב עיתון חרדי.

אני יושב עכשיו במכונית החונָה, והמחשב הנייד של אבשלום על ברכיי. כל השטחים היפים של שער הגיא הם עדיין קרחים. האנדרטה שהקים אבשלום שחורה מן השריפה. נטועה בנוף כצלם זר. עתה היא נראית כיד פשוטת אצבעות. בכל פעם שאני עובר כאן, אני מדמיין שהנה אראֶה עכשיו את תמר לבושה כּלוּלוֹת והיא מחבקת את האנדרטה. אבל זה לא קורה. את תמר לא ראיתי מאז. תמר, היית מאד אוהבת את גליה. עֵין האופק עצומה עכשיו. וברדת הערב נראית האנדרטה כמוֹלֶך שזרועותיו פשוטות. אני רואה סביבי רק שחור, אך אני יודע שבעתיד עוד תהיה התחדשות בהרים. הרי ירושלים, עַנפּכם תתנו ופריכם תשׂאו. עוד מעט קט ומתוך הגזעים השׂרופים של האֵלה והאלון יצמחו נְצרים חדשים. היער יתחדש כולו. היער שברא וכרת אבשלום כמו קם לתחייה בשיכרון מסחרר, ויש בו ניצנים ירוקים. בתוך הירוק עולה פריחה אדמונית.כשתבוא הפריחה הגדולה של הכל אולי ישכחו את הכריתה.בלילות אני חולם חופה שחורה מעל היד שהקמתָ. ואתה אמרתָ: "השער האמיתי של הזיכרון". לִבי לך, אבשלום.

אולי כשיראו את האנדרטה הגדולה שהקמתָ מן המשוריינים המותכים יזכרו אותך. צדקת כשאמרת שמעשׂיך יהיו לך יד. הנה כתבתי את הדברים עליך ואני נוסע לדרכי. ובצד הדרך אני משקיף עכשיו על יד -אבשלום בשער הגיא.