פסל מיכה - שופטים יז

אליעזר היון

גיליון מס' 7 - תמוז תשע"ג - 6/13

פרק 1 כרונולוגיה של אמונה

אחת הפרשיות העצובות והמוזרות שעברו על ישראל בתקופה שלאחר עידן יהושע בן נון, היא פרשיית פסל מיכה. יהודי בשם מיכה מקים לעצמו מקדש קטן, בתוכו הוא מציב פסל, וממנה לו גם כהן. בתהליך מקרי לגמרי הפסל והכהן מגיעים לידי שבט דן, והם, בעשרות אלפיהם, בוחרים לעבוד את הפסל ולהקריב לו ולכהן קורבנות.

למרות שאלילות בימים ההם לא הייתה דבר זר לעמי הסביבה וממילא גם לעם ישראל, עדיין לא ברור כיצד התגלגלו הדברים שיהודי מקים לו מקדש עם פסל של עבודה זרה בביתו, איך הוא מצליח למצוא לו כהן, וכיצד קורה ששבט שלם מישראל נוהה אחרי הדבר המשונה הזה ומחליט לעבוד אותו בהתלהבות לא מצויה?

מעיון מדוקדק בפסוקים המספרים את מעשה פסל מיכה, עולה תחושה חזקה, כי לא היה כאן כל דבר מכוון, אלא הדברים 'התגלגלו להם מאליהם'. פעולה קטנה גררה פעולה מעט גדולה יותר, והיא הביאה לדפוס רחב יותר וכן הלאה עד לסגידתם של עם שלם את הפסל המוזר שהקים מיכה.
איך הכל התחיל?

איפה הכסף?
בהר אפרים גר יהודי בשם מיכיהו. האותיות י ו- ה' שבשמו מלמדים כי צדיק היה האיש ועל כן שמו של ד' טבוע היה בשמו [מלבי"ם, שופטים יז, א]. לאיש הזה היתה אמא שהחזיקה ברשותה סכום של אלף ומאה כסף. באחד הימים נעלם הכסף והאשה שחיפשה אותו נואשות קיללה את הגנב באלה חמורה. את הכסף גנב הבן מיכיהו, וכשמעו את הקללה החמורה נחרד, והחליט להשיב את הכסף לבעליו

וַיֹּאמֶר לְאִמּוֹ אֶלֶף וּמֵאָה הַכֶּסֶף אֲשֶׁר לֻקַּח לָךְ, וְאַתְּ אָלִית וְגַם אָמַרְתְּ בְּאָזְנַי, הִנֵּה הַכֶּסֶף אִתִּי אֲנִי לְקַחְתִּיו. וַתֹּאמֶר אִמּוֹ בָּרוּךְ בְּנִי לה' [שופטים יז, ב].

האם המאושרת, מודיעה לבנה כי כאשר הכסף היה עדיין גנוב היא נדרה לה' כי הכסף יוקדש ליצירת פסל מסכה, והבן מיכיהו יהיה הגזבר הממונה על ביצוע הנדר. חז"ל מספרים כי לא היתה כוונתה לעבודה זרה ממש, אלא לאובייקט רוחני שישמש כעין מתווך לכוחות עליונים. מכל מקום האם מגישה לבן את הכסף, והוא שהיה כאמור אדם צדיק שגם שב בתשובה על מעשה הגניבה סירב לשתף פעולה עם נדרה הביזארי של האם. אלא שהאשה המבוגרת לא מתייאשת היא נוטלת את הכסף ומזמינה במאתיים שקלים אצל הצורף המקומי יצירה של פסל ומסכה אותם היא מניחה בבית בנה.

וַיָּשֶׁב אֶת הַכֶּסֶף לְאִמּוֹ. וַתִּקַּח אִמּוֹ מָאתַיִם כֶּסֶף וַתִּתְּנֵהוּ לַצּוֹרֵף וַיַּעֲשֵֹהוּ פֶּסֶל וּמַסֵּכָה וַיְהִי בְּבֵית מִיכָיְהוּ [שם, שם, ד].

מיכיהו לא התנגד כפי הנראה להנחתו של הפסל בביתו, ייתכן כי לעצמו הוא אמר "מה כבר עלול פסל דומם זה להשפיע"? אלא שמהר מאד, מגלה מיכיהו כי הוא נמשך לאובייקט המוזר שהגיע אליו מאמו, והוא מתחיל להאמין בו ולהיקשר אליו יותר ויותר עד שהוא מחליט לבנות מסביבו מקדש קטן וגם למנות לו 'כהן' זמני מאחד מילדיו. בשלב זה הוא כבר מאבד את השם 'מיכיהו' והוא נקרא סתם בשם 'מיכה'.

וְהָאִישׁ מִיכָה לוֹ בֵּית אֱלֹהִים וַיַּעַשֹ אֵפוֹד וּתְרָפִים, וַיְמַלֵּא אֶת יַד אַחַד מִבָּנָיו וַיְהִי לוֹ לְכֹהֵן [שם,שם, ה].

איש לא מוחה על התנהגותו המתמיהה של מיכה, שנחשב היה עד כה לאיש ישר וירא אלוקים, מאחר שבאותה עת לא היה מלך או מערכת שלטון מסודרת בישראל, ואיש 'הישר בעיניו יעשה'.

חיפש פרנסה ומצא כהונה
באותם ימים חי לו בחבל ארץ אחר בשטחה של ישראל – בית לחם יהודה נער ששייך היה למשפחת יהודה, אך היה בעיקרו לוי, כלומר אביו היה לוי, אמו היתה יהודאית. לפי גישה אחת בחז"ל היה זה נכדו של משה רבנו - יהונתן, בן לבנו גרשם [ראה פירוש רש"י במקום]. מאחר שללויים לא היה חלק ונחלה בארץ, התגורר הנער בנחלתם של בני שבט אמו. הנער שחש כי הוא אינו רצוי במקום שאינו ביתו הטבעי, וסיכוייו להשיג פרנסה במקום קלושים, החליט לנטוש את בית לחם ולחפש את גורלו היכן שישאוהו רגליו. במהלך שיטוטיו הוא מגיע להר אפרים, לביתו של מיכה [שהיה מארח את כולם, לפי חז"ל] ולשאלתו הוא משיב לו כי הוא בן שבט לוי התר אחר מקום מגורים ופרנסה.

מיכה שמזהה לפניו 'לוי' בין לשבט הכהונה והאצולה המתאים בדיוק לתכניות ה'מקדש' שלו, פונה אליו ומציע לו הצעה כלכלית שאי אפשר לסרב לה

וַיֹּאמֶר לוֹ מִיכָה שְׁבָה עִמָּדִי וֶהְיֵה לִי לְאָב וּלְכֹהֵן וְאָנֹכִי אֶתֶּן לְךָ עֲשֶֹרֶת כֶּסֶף לַיָּמִים, וְעֵרֶךְ בְּגָדִים, וּמִחְיָתֶךָ... [שם,שם, י].

אלא שהלוי, בדיוק כמו מיכה זמן קצר קודם לכן מסרב לשתף פעולה עם הסטייה האלילית של מיכה והוא עוזב אותו ופונה לדרכו, או בלשון המקרא שם: "וילך הלוי". מה ארע בדיוק מיד אחר כך, קשה לדעת, אך כנראה שהנער הבין שאין לו לאן ללכת והוא מסכים בלית ברירה 'רק' לשבת בביתו של מיכה, אך לא לשמש ככהן במקדש האלילי שלו

וַיּוֹאֶל הַלֵּוִי לָשֶׁבֶת אֶת הָאִישׁ וַיְהִי הַנַּעַר לוֹ כְּאַחַד מִבָּנָיו [שם,שם, יא].

אלא שגם כאן, כמו בריטואל קבוע מראש, לא עובר זמן רב והנער ששוהה בקירבתו של הפסל מסכים להפוך ל'כהן' רשמי המטפל בכל עניני האל החדש

וַיְמַלֵּא מִיכָה אֶת יַד הַלֵּוִי וַיְהִי לוֹ הַנַּעַר לְכֹהֵן וַיְהִי בְּבֵית מִיכָה [שם,שם, יב].

מיכה עצמו, שכבר מזמן שכח שמדובר בפסל מכסף שנוצר על ידי צורף אליו התנגד גם הוא בעצמו בתחילה, היה אפוף כעת התלהבות ואמונה, ובלהט ה'קדושה' הכריז באזני כל מי שהיה מוכן לשמוע כי הלוי לא הגיע אליו ב'מקרה' אלא את הכל סיבב האלוקים כדי שהמקדש האלילי אותו הקים יפרח ויפעל באופן מסודר

וַיֹּאמֶר מִיכָה עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי יֵיטִיב ה' לִי כִּי הָיָה לִי הַלֵּוִי לְכֹהֵן [שם,שם, יג].

אז מה היה לנו פה? זקנה מטורפת שקונה גוש מתכת שיקשר בינה לבין העולמות העליונים, ויהודי צדיק שבתחילה סירב להשתתף בחגיגה אך מהר מאד, גילה שאין הוא מסוגל להתנתק ממנה. התסריט חוזר על עצמו בחלק השני: נער שמחפש את דרך חייו, נקלע למעונו של מיכה ולמקדש של הפסל, כשגם הוא מסרב בתחילה להיעשות כהן לסטייה המשונה של מיכה, אך מהר מאד הוא מגלה שהוא לא מסוגל להתנתק ממנה.
אצל שני האישים אנו מבחינים כי ההיחשפות לפסל וחוסר ההתנגדות הראשונית אליו [ההסתגלות] מקהה כנראה את הרגישות, והסלידה הטבעית ממנו פוחתת עד שבהדרגה הופכת לחיבה, התקשרות, ואפילו אמונה. גם בביולוגיה קיימת תופעת ה'הסתגלות' המתבטאת בכך שגירויים שהאורגניזם ייחשף להם בעתיד יביאו לתגובה מופחתת מצידו משום הסתגלותו אליהם, ולמשל, אדם העובד עם מכונה רעשנית שחושיו הסתגלו לרעש החזק, יגיב בצורה מופחתת לרעש העז מאשר אדם אחר, או אף ממנו עצמו כמה שנים קודם לכן.
בנוסף, בפסיכולוגיה החברתית, אנחנו מכירים את תופעת ה'דיסוננס הקוגניטיבי', מצב בו הפרט נמצא בקונפליקט מול שני עמדות או התנהגויות, כאשר הוא מחזיק בעמדה מסויימת אך מתנהג על פי עמדה סותרת, ולמשל אדם המחזיק בדעה כי השמש מזיקה לבריאות, אך בה בעת הוא ישב שלש שעות בשמש. אדם עב כרס האוכל לתיאבון אך יודע כי ריבוי המאכל עלול לסכן את בריאותו.
זהו מצב של חוסר עקיבות והוא מלווה לעתים קרובות בתחושה לא נעימה של מתח. כדי להפחית את המתח עשוי האדם לנקוט בכמה דרכים: להפחית מחשיבות הדיסוננס, ולצורך הענין "לא אכפת לי שאני שמן, החיים קצרים וצריך ליהנות כמה שיותר". או לשנות את אחת הקוגניציות [התפיסות] שגורמות לדיסוננס ולמשל "אני בעצם לא צריך דיאטה" או "אין כל פסול בלהיות עב כרס" [ראה 'פסיכולוגיה חברתית', האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 4, עמ' 251-254 ].
מיכה וגם הנער הלוי חווים דיסוננס קוגניטיבי קלאסי. הם מסתגלים לפסל, חיים במחיצתו, ואת המתח הדיסוננסי השורר בקרבם בין הקרבה לצלם לבין אמונתם היהודית באלוקים הם פותרים על ידי שינוי אחת הקוגניציות – הפיכת הפסל לקדוש ובניית מקדש סביבו, והירתמות מלאה לעבודתו ולכהונתו, כאשר הם 'רותמים' לכך את האלוקים בעצמו וכמו שאמר מיכה כי עתה ידעתי כי היטב לי ה'. ניתן להוסיף בנקודה זו את דברי חז"ל שצוינו כי 'פסל מיכה' לא נתפס בעיניהם כעבודה זרה ממש, אלא כעין מתווך לעולמות גבוהים יותר. ייתכן כי תפיסת הפסל כמשרת את האל הינה חלק משיוני הקוגניצה שבא ליישב את הסתירה הפנימית, לאמור, אין זו עבודה זרה ממש, אלא רק כלי שמסייע בעבודת ה'.

פרק 2 הפסל של כולם
ימי ראשית השופטים בהם אנו עוסקים היו גם הימים שאחרי כיבוש הארץ וחלוקתה על פי הגורל. בסיומו של התהליך התברר כי בידי שבט דן נפל חבל ארץ שהיה מחוץ לגבולותיה הטבעיים של ארץ ישראל. את השטח הזה כבש ישראל בזמנו, אך עד מהרה חזר ונפל בידי הכנענים כמתואר בספר שופטים [א, לה-לו], והדניים שאיבדו את שטח מחייתם נאלצו לגור בינתיים באזור השייך ליהודה. מצב זה לא היה נסבל והם החליטו לתור להם אחר קרקע חילופית. חמש המשפחות שהרכיבו את השבט שלחו כל אחת נציג - קצין חשוב מטעמה, וחמשת האנשים יצאו לדרך לבדוק את טיב הארץ והאם נוחה היא להיכבש.

קול מוכר
במהלך המסע הגיעה החבורה להר אפרים והתאכסנו בבית הארחה שניצב סמוך למעונו ומקדשו של מיכה ושל הפסל. בעוד הם מתארגנים באכסנייתם הם מזהים קול מוכר מן הבית השכן. היה זה קולו של הכהן – הנער הלוי, שהגיע בזמנו למיכה והיה לו לכהן

הֵמָּה עִם בֵּית מִיכָה וְהֵמָּה הִכִּירוּ אֶת קוֹל הַנַּעַר הַלֵּוִי וַיָּסוּרוּ שָׁם [שופטים יח, ג].

הסיבה להיכרות המוקדמת נעוצה היתה לפי חז"ל בעובדה שהנער התגורר קודם לכן באחת מערי דן. ייתכן גם, שעובדת היותו בן לאם משבט יהודה שבשטחה שהה בינתיים דן, ושם כזכור התגורר גם הוא בראשית דרכו גרמה להיכרות המוקדמת ולזיהוי הקול [ראה ילקוט מעם לועז במקום]. מכל מקום בני שבט דן 'סרים לשם' אל המקדש וכשהם רואים את הנער שהיה מוחזק לצדיק וישר [ויש אומרים אף שהיה נכדו של משה רבנו, כמצויין בפרק הראשון], הם שואלים אותו בתמיהה אם לא בהתפלצות

מִי הֱבִיאֲךָ הֲלֹם? וּמָה אַתָּה עֹשֶֹה בָּזֶה? וּמַה לְּךָ פֹה? [שם].

הנער לא מתרגש והוא מתאר בפניהם את השתלשלות הענינים בפרורוט, כיצד הוא חיפש את דרכו, איך נקלע לביתו של מיכה, וכיצד שכנע אותו מארחו להישאר עד שהפך הוא לאיש אמונו ולכהן הראשי של מקדשו.

הכהן מסיים את סיפורו ואז מתרחש דבר מוזר. חמשת האנשים, שהיו מן הקצינים החשובים במשפחות דן לא גוערים במיודעם הלוי. הם גם לא לועגים לו או מוכיחים אותו. תחת זאת הם מבקשים מהכהן לשאול את פסלו האם תצליח דרכם או לא

וַיֹּאמְרוּ לוֹ שְׁאַל נָא בֵאלֹהִים וְנֵדְעָה הֲתַצְלִחַ דַּרְכֵּנוּ אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ הֹלְכִים עָלֶיהָ [שם, שם, ה].

הכהן עונה להם בביטחון שה' יצליח את דרכם, והם פונים לארץ ליש ומרגלים אחר אורחותיה. מהר מאד מתחוור להם כי הם הגיעו אל המקום הנכון. הארץ טובה, איכותית, שקטה ושלווה. התושבים לא חושבים כלל על מלחמה ואינם נזהרים. אין להם סכסוך לאומי או בין לאומי כמו גם ברית צבאית עם כל גורם, ואפילו מלך שמבקש לשמור על מלכותו באמצעות צבא לא קיים שם. הם חוזרים לצרעה ואשתאול, מרחב מגורי דן, ואומרים לאחיהם

וַיֹּאמְרוּ קוּמָה וְנַעֲלֶה עֲלֵיהֶם כִּי רָאִינוּ אֶת הָאָרֶץ וְהִנֵּה טוֹבָה מְאֹד, וְאַתֶּם מַחְשִׁים? אַל תֵּעָצְלוּ לָלֶכֶת לָבֹא לָרֶשֶׁת אֶת הָאָרֶץ [שם, שם, ט].

בני השבט קיבלו את דברי שלוחיהם המרגלים והם יוצאים שש מאות אנשים חגורים חרב וכלי מלחמה לכיוון ליש. בדרך הם עוצרים בהר אפרים ליד ביתו של מיכה. פרשנים [לב אהרן] מספרים כי המסלול המסויים הזה דרך ביתו של מיכה לא היה הדרך הקצרה למחוז חפצם – ליש, אלא היה כאן מעקף שנועד להביא את קבוצת הלוחמים אל בית מיכה. מאות הלוחמים מבחינים בכך והם שואלים את מוביליהם מדוע הם מאריכים את הדרך ועוברים דרך אכסניה זו?

וַיַּעֲנוּ חֲמֵשֶׁת הָאֲנָשִׁים הַהֹלְכִים לְרַגֵּל אֶת-הָאָרֶץ לַיִשׁ וַיֹּאמְרוּ אֶל-אֲחֵיהֶם: הַיְדַעְתֶּם כִּי יֵשׁ בַּבָּתִּים הָאֵלֶּה אֵפוֹד וּתְרָפִים וּפֶסֶל וּמַסֵּכָה? וְעַתָּה דְּעוּ מַה-תַּעֲשׂוּ [שם, שם, יד].

מדהים להיווכח באיזו אסטרטגיה פסיכולוגית נוקטים חמשת השלוחים, שכמו הנער הכהן ומיכה לפניו 'נדבקו' לפסל וליכולותיו. הם לא מדווחים להם על הפסל שנמצא בבית מיכה באופן קורקטי – אינפורמטיבי, אלא הם מציבים את העובדה בנוסח שאלה מזמינה: "הידעתם כי יש כאן אפוד ופסל וכו'? עוד לפני שהלוחמים ההמומים מספיקים להגיב הם כבר מציעים קו פעולה: "ועתה דעו מה תעשו" – כלומר ראו ליטול את הפסל בזהירות ובערמה. מדוע הלוחמים מקבלים את דברי נציגיהם ללא כל וויכוח? מסתבר כי הצגת הדברים בנוסח הזה, והקורלציה שעושים השליחים בין הפסל לבין הלחימה [המסע לקרב העובר דרך אכסניה זו] גרמו לשש מאות הדניים לקבל את דבריהם.
כדאי לזכור נקודה נוספת. שש מאות הלוחמים היו בדרך אל קרב חייהם שעשוי היה לייצר להם נחלה ומקום מגורים. מסתבר מאד כי האנשים שאיבדו את נחלתם ונאלצו להתגורר בקרב שבט זר היו ממורמרים נוכח מצבם מחד, ונרגשים מאד קודם הקרב מאידך. כאשר אדם נמצא בעוררות רגשית גבוהה קל מאד להסיט את ליבו ואת רגשותיו למושאי אהבה שונים, שכן האדם שחש את העוררות הפיסיולוגית מפרש [מייחס] בטעות את הסימנים הללו כמשיכה או תשוקה לאובייקט שנקרה בפניו. בפסיכולוגיה החברתית מפורסם ניסוי המכונה 'ניסוי הגשר'. במהלך הניסוי התבקשו גברים לעבור על גשר צר, ארוך, ומתנדנד. בסופו של הגשר עמדה נסיינית שבקשה מהם לספר משהו. הגברים שאתם שוחחה מיד כאשר ירדו מהגשר סיפרו סיפורים שבאמצעותם ניסו ליצור קשר עם אותה נסיינית. הם גם ביקשו ליצור אתה קשר מאוחר יותר. הגברים שנשאלו זמן מה לאחר שירדו מהגשר [או שהלכו על גשר רחב וקצר] סיפרו סיפורים ניטרליים. ההסבר לתופעה נעוץ לדעת החוקרים בעובדה שהגברים שנשאלו מיד כשירדו מהגשר חשו עוררות פיזיולוגית עקב ההימצאות על הגשר המפחיד. את העוררות הזו הם פירשו כמשיכה או אהבה לנסיינית. הגברים שנשאלו לאחר זמן, או שהתבקשו לעבור על גשר קצר ורחב לא חשו כל עוררות פיזיולוגית ולכן גם לא פירשו אותה כפי שפירשו אותה הקבוצה הראשונה [ראה 'פסיכולוגיה חברתית', האוניברסיטה הפתוחה, יחידה 5, עמ' 75-77]. במקרה שלנו, הוסטה עוררותם הפיסיולוגית של הלוחמים ערב הקרב בעזרת חמשת סוכני ההשפעה שכבר היו 'מכורים' – לפסל המופלא של מיכה.

החטיפה
מכל מקום, בני השבט מחליטים לחטוף את הפסל והם בוחרים באסטרטגיה הבאה: משכן הפסל וביתו של הכהן היו בעלייה פנימית אליה היו נוהגים להגיע דרך ביתו של מיכה. כאשר הקבוצה הגדולה הגיע אל הרחבה שלפני ביתו של מיכה שמע אותם הכהן ויצא אליהם אל שער הבית שלו. חמשת האנשים אותם כבר הכיר ניגשו אליו ובשם שש מאות הלוחמים דרשו בשלומו. הנער הלוי מבחין כי לפניו נמצאים בני שבט דן מיודעיו משכבר הימים והוא פותח אתם בשיחה. בעוד הכהן שקוע בשיחה עם בני השבט, חוזרים חמשת האנשים אל פתח ביתו של מיכה, חודרים דרכו ומחלצים את הפסל דרך בית מיכה והחוצה. בשלב זה מבחין הכהן כי התרחשות בלתי כשרה מתרחשת מאחוריו והא חוזר במהירות לביתו ומגלה כי הפסל האפוד והתרפים נעלמו. הוא ממהר החוצה ומבחין בחמשת האנשים כשהם עומדים לצאת מביתו של מיכה עם השלל היקר בידיהם.

הכהן מביט בהם ושואל בפתיעה "מה אתם עושים"? למזלם של החוטפים, הכיר אותם הכהן, אחרת הוא היה צועק ואנשי מיכה ששהו בבית היו מונעים מהחמישה לבצע את זממם. החמישה מסתובבים אליו ואומרים לו

וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַחֲרֵשׁ, שִׂים-יָדְךָ עַל-פִּיךָ וְלֵךְ עִמָּנוּ, וֶהְיֵה-לָנוּ לְאָב וּלְכֹהֵן. הֲטוֹב הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְבֵית אִישׁ אֶחָד אוֹ הֱיוֹתְךָ כֹהֵן לְשֵׁבֶט וּלְמִשְׁפָּחָה בְּיִשְׂרָאֵל? [שם, שם, יט].

הכהן מבין את ההיגיון שבדברי החמישה, והוא מצטרף אליהם בשמחה.

וַיִּיטַב לֵב הַכֹּהֵן וַיִּקַּח אֶת-הָאֵפוֹד וְאֶת-הַתְּרָפִים וְאֶת-הַפָּסֶל וַיָּבֹא בְּקֶרֶב הָעָם [שם, שם, כ].

לסיכום פרק זה ניתן רק לחזור על הדפוס שהוצג בפרק הראשון: לאחר שמיכה והנער הכהן נופלים ברשתו של הפסל, מגיעים גם חמישה אנשים חשובים מבני שבט דן, וכראותם את הלוי מיודעם משמש ככהן, הם אינם גוערים בו אלא מבקשים ממנו להתפלל לפסל בעדם כדי ששליחותם תצליח. כפי הנראה, רצינותו ומעמדו של הלוי ככהן, עצם קיום הדיאלוג הראשוני אתו, והעיסוק בפסל, הקהה אצלם את ההתנגדות, מה עוד שגם הם היו תחת לחץ מנטלי רב שכן הם היו לפני משימת ריגול סבוכה. זו הסיבה שהם מבקשים ממנו להתפלל עבורם, ייתכן שהם גם אמרו "אם לא יועיל, גם לא יזיק". לאחר שמשימתם הוכתרה בהצלחה הם מייחסים את ההצלחה כנראה לפסל. ייחוס זהגורם להם לגרור אחריהם עוד שש מאות לוחמים מבני שבט דן ומצליחים לגרום גם להם להזדקק לשירותיו של הפסל לקראת הקרב. ואכן המהלך של נתינת האמון בפסל לפחות מבחינתם, הצליח, כפי שיתואר בפרק הבא והאחרון בטרילוגיה זו.

פרק 3 המרדף אחרי הפסל
לאחר שבני דן מתרחקים כברת דרך מביתו של מיכה, מתעשתים האנשים שבהר אפרים וביחד עם מיכה יוצאים לרדוף אחרי בני שבט שחמסו להם את פסלם. לאחר מרדף קצר הם מדביקים אותם ומיכה ואנשיו החלו להטיח בהם קריאות בחמת זעם. הדניים מסיבים את פניהם, מביטים במיכה ושואלים בנונשלנטיות

וַיִּקְרְאוּ אֶל בְּנֵי דָן וַיַּסֵּבּוּ פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ לְמִיכָה מַה לְּךָ כִּי נִזְעָקְתּ? [שם, שם, כג].

מיכה, כצפוי, עונה בכעס ומנהמת ליבו

וַיֹּאמֶר: אֶת אֱלֹהַי אֲשֶׁר עָשִֹיתִי לְקַחְתֶּם וְאֶת הַכֹּהֵן וַתֵּלְכוּ, וּמַה לִּי עוֹד, וּמַה זֶּה תֹּאמְרוּ אֵלַי מַה לָּךְ? [שם, שם, כד].

גם הפעם לא מתרגשים בני השבט והם מזהירים את מיכה בקור רוח מקפיא

וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי דָן אַל תַּשְׁמַע קוֹלְךָ עִמָּנוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם אֲנָשִׁים מָרֵי נֶפֶשׁ וְאָסַפְתָּה נַפְשְׁךָ וְנֶפֶשׁ בֵּיתֶךָ [שם, שם, כ].

עם תום ההתראה, הדניים שכל כך בטוחים בעצמם, אף לא טורחים לבדוק מהו הרושם שהותירו דבריהם על האיש אותו גזלו. הם פונים וממשיכים לדרכם. מיכה מצידו מבין, כי בכח לא יוכל לחלץ את פסלו והוא חוזר מובס לביתו

וַיֵּלְכוּ בְנֵי דָן לְדַרְכָּם. וַיַּרְא מִיכָה כִּי חֲזָקִים הֵמָּה מִמֶּנּוּ וַיִּפֶן וַיָּשָׁב אֶל בֵּיתוֹ [שם, שם, כו].

המשא ומתן הקצר שהתנהל בין מיכה ואנשיו ללוחמי שבט דן מעורר כמה תמיהות שעולות כמעט אינסטינקטיבית בקריאה ראשונה. בני שבט דן שומעים את מיכה ואנשיו מגיעים אליהם והם שואלים אותו בתמיהה: "מה לך כי נזעקת"? והשאלה, בלשון המעטה, נראית לא במקום. מה זאת אומרת "מה לך כי נזעקת", מיכה נזעק בעקבות הפסל אותו גזלו האנשים האלו אך לפני זמן קצר. האם בני השבט לא מסוגלים להבין זאת?

ואמנם מיכה משיב את המובן מאליו, כי הם לקחו לו את הפסל ואת הכהן, אלא שהוא מוסיף "ומה לי עוד", כלומר מה נותר לי עוד שעדיין לא לקחתם, שזו אמירה מעט משונה לאור העובדה שהפסל לא עלה על סך מאתיים שקלי כסף כמתואר בפרק הראשון, כלומר לא סכום גבוה במיוחד עליו אפשר לומר "מה לי עוד". ולבסוף התשובה של הדניים: "אל תשמע קולך עמנו פן יפגעו בך אנשים מרי נפש". מדוע מוסיפים הלומים את המילה "עמנו", די היה לכתוב "אל תשמע קולך". גם האיזכור של האנשים 'מרי הנפש' נראה קצת לא שייך על רקע העובדה שאנשי דן היו חזקים ממיכה ושכניו בלאו הכי.

משא ומתן תיאולוגי
לאור התמיהה הראשונית, הכמעט בסיסית, מהיכן מגיעה שאלה של 'מה לך כי נזעקת', נדמה כי ניתן להניח כי בדברי שבט דן טמונה שאלה נוספת עמוקה יותר או כפי שמכנים את זה באנגלית ה- subtext: הדניים לא שואלים אותו מדוע הוא רודף אחריהם, אלא מה הניע אותו לצאת לדרך ולהתעמת עם אנשים חזקים כמותם. האם מדובר בשאלה כלכלית – אותם מאתיים שקלים שנחסרו ממנו כעת עם נטילת הפסל, או שמא יש כן ענין עמוק יותר, תיאולוגי וערכי – חשיבותו של הפסל בעיניו. מיכה לא מהסס והוא עונה להם במהירות: נטלתם את אלוהי אשר עשיתי, וגם את הכהן. כלומר הוא מבהיר להם כי מה שמציק לו הוא העובדה כי הוא איבד את אלוהיו, אותו יצר לעצמו, ובו הוא מאמין עד כלות. הוא גם מזכיר להם שהם נטלו ממנו את הכהן, כך שהוא איבד את כל הפונקציות האלוהיות שלו והוא מסכם כי "מה לי עוד", ובמלים אחרות, לא נותר לי כל דבר ערך בעולמי לאחר שלקחתם ממני את הדבר החשוב לי ביותר – את אלוהי.

בני שבט דן, מבינים את דבריו, ומסבירים לו כי כמוהו כמוהם. גם הם נקשרו לפסל, וגם הם לא מסוגלים להתנתק ממנו. באזהרתם אודות האנשים 'מרי הנפש' הם גם מוסיפים תוספת הסבר מרומזת הנשענת על המתואר בפרק השני, כי בני דן היו ממורמרים בעקבות איבוד הנחלה ונרגשים ערב קרב חייהם. כמו שצויין שם, קל מאד לגרום לאנשים במצב של עוררות רגשית עזה להפנות את אהבתם ואת מושא אמונתם לכל גירוי או אובייקט מתאים בסביבה. במקרה הזה, זה היה פסלו של מיכה שהפך למשענתם הרוחנית של אותם אנשים 'מרי נפש', ובני השבט מציעים למיכה 'לא להתעסק אתם' מאחר שהם יהיו מוכנים לעשות הכל למען אמונתם. זו הסיבה שהם מוסיפים את המילה 'עמנו' על דרך השלילה 'אל תשמע קולך עמנו' כלומר, קולך במקרה הזה, זהה לקולינו, שכן גם אנחנו כמוך מאמינים בכל ליבנו בפסל, ועלול להתלקח כאן עימות בסופו תמצאו אתה ומשפחתך את מותכם. מיכה מבין את הדברים, בוחן את יחסי הכוחות, ורק אז חוזר ריקן ומובס אל ביתו.

בינתיים לוחמי השבט מגיעים אל ליש, ובדיוק כמו שהבטיחו המרגלים מוצאים אותה לגמרי לא מוכנה, וחסרת כל הגנה צבאית בסיסית. הם מכים את תושביה בחרב ושורפים את מבניה. לאחר מכן הם מסיבים את שמה ל'דן' כשם אביהם ומתיישבים בה. מטבע הדברים, לפסל שנלווה אליהם יוחסו ההצלחה והניצחון, ובני השבט מקימים אותו, מכינים לו את אפודו ואת שאר צרכיו וממנים את הנער הלוי שכעת כבר מוזכר בשמו – יהונתן בן מ(נ)שה [ויש הרואים בכך רמז לשמו של משה רבנו], לכהן הוא ובניו, כל זמן שעמד המשכן בשילה.

וַיָּקִימוּ לָהֶם בְּנֵי דָן אֶת הַפָּסֶל וִיהוֹנָתָן בֶּן גֵּרְשֹׁם בֶּן מְנשֶּׁה הוּא וּבָנָיו הָיוּ כֹהֲנִים לְשֵׁבֶט הַדָּנִי עַד יוֹם גְּלוֹת הָאָרֶץ. וַיָּשִֹימוּ לָהֶם אֶת פֶּסֶל מִיכָה אֲשֶׁר עָשָֹה כָּל יְמֵי הֱיוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים בְּשִׁלֹה [שם, שם, לא].