קינות קנ"א

יעקב עציון

גיליון מס' 7 - תמוז תשע"ג - 6/13

אמרו חכמינו שמבכי-חינם הפך תשעה באב לבכייה לדורות – ואין הכוונה רק לדורות החורבן עצמם אלא לדורות-דורות שנמשכו מאז. כל צרה וצרה שבאה להם לאבותינו נחוותה כהשתקפות נוספת של הצער על אובדן הבית, כהמחשה חוזרת של כאב החורבן.
אף צרות הפרט השתלבו באבל על המקדש החרב. כך מובא במדרש איכה:

מעשה באשה אחת שהיתה בשכונתו של רבן גמליאל והיה לה בן תשחורת ומת, והיתה בוכה עליו בלילה, והיה רבן גמליאל שומע את קולה, והיה נזכר חורבן בית המקדש, והיה בוכה עמה עד שנשרו ריסי עיניו.

כיוון שזלגו הדמעות, התערבו בהן ללא הפרד ייסורי האדם וכאב העם.

אב לצרות אב
בקיץ של שנת ה' אלפים קנ"א, 1391 למניינם, פרעו הנוצרים הקתולים ביהודי ספרד. בין הקהילות שהוכו הייתה קהילת טולדו, שבה קבע את מושבו הרא"ש, רבנו אשר בן יחיאל, כתשעים שנים קודם לכן לאחר בריחתו מאשכנז.
עיקר הפרעות התרחשו בחודש תמוז. ר' יחיאל בן אשר, נינו של הרא"ש שכנראה ראה את הפרעות בעיניו ואיבד בהן כמה מקרוביו, הקדיש כמה קינות לאירועי ההרג – ושילבן בין הקינות הנאמרות בצומות החורבן, שבעה בעשר בתמוז ותשעה באב.
בקינה לי"ז בתמוז כותב ר' יחיאל במר לבו:

אָב לַצָּרוֹת אָב – אֲבָל תַּמּוּז אֲבִי אָבִיו,
בּוֹ רַבּוּ רָעוֹת וְכָל מְגוּרַי מִסָּבִיב,
בּוֹ אֵשׁ לֶהָבָה אֲכָלָתְנִי גַּם שְׁבִיב...
לְאִישׁ אֵין אָב לְעֶזְרָה וּלְצָרָה אֵין אָחִיו,
וְאֵין דָּן אֶת דִּינוֹ וְאֶת מִי רִיבוֹ יָרִיב,
לְזֹאת אֶבְכֶּה וְאֶסְפֹּד וְקִינִים וָהִי אַקְרִיב,
וְאַשְׁקֶה מִדִּמְעָה לְחָיַי עַד יִרְוָיוּ,
הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּ.

לָמָּה לָנֶצַח צוּר בָּנוּ אָנַפְתָּ,
וּבִתְפִלַּת עַמְּךָ אֵיכָה יָ־הּ עָשַׁנְתָּ,
וּבֵין אוֹיֵב וְצוֹרֵר אוֹתָנוּ זָנַחְתָּ,
הֹרַגְנוּ בְּכָל יוֹם עָלֶיךָ, וְשָׁמַעְתָּ,
וְאֵיךְ תִּדֹּם וְתֶחֱשֶׁה, הַאוֹתָנוּ מָאַסְתָּ,
וּבְיוֹם בַּחֲרוֹת אַף הָרַגְתָּ וְטָבַחְתָּ -
שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפְּךָ וְהוֹשִׁיעָה וְסָלַחְתָּ,
וְהָשֵׁב שְׁבוּתֵנוּ צוּר כַּאֲשֶׁר הִבְטַחְתָּ.
פְּנֵה צוּר לַעֲדָתְךָ וחון נָא וְאָמַרְתָּ:
"יְהִי שָׁלוֹם בְּחֵילֵךְ אֹהָלַיִךְ יִשְׁלָיוּ",
הֵן אֶרְאֶלָּם צָעֲקוּ חֻצָה מַלְאֲכֵי שָׁלוֹם מַר יִבְכָּיוּ.

בקינה אחרת, לתשעה באב, שָׂם ר' יחיאל את דבריו בפי השבת, המועדים וחפצי המצווה – שנותרו ביתמותם. הקינה נכתבה בצורת 'שיר אֵזור' – שיר שחרוזיו בתיו מתחלפים וחרוזי פזמונו קבועים, כאזור החוגר את בתי השיר - והפזמון החוזר הוא פסוק הפורענות מירמיהו ו: "אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ, מִסְפַּד תַּמְרוּרִים". בבית האחרון, כמקובל, פסוק הפורענות הופך לתפילת נחמה – ותחת מספד התמרורים מקווה הפייטן ליום שבו יעלו ישראל לירושלים, כאיש אחד חברים.

קוֹל כְּחוֹלָה שָׁמַעְתִּי בְּכִי מִכָּל עֲבָרִים,
קוֹל גּוֹלַת סְפָרַד צוֹעֵק מִן הַמְּצָרִים,
כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּהּ בֵּין זְאֵבֵי יְעָרִים,
הֵן לְזֹאת רֹאשִׁי אֶקְרַח וְקוֹלִי בְּמָרָה אָרִים:
"אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים".


יֵילִיל יוֹם שַׁבָּת אֵיךְ נָחִים בִּי שָׁבָתוּ,
וּבִי מֵרֹאשׁ בֵּינָם וּבֵין אֵל בְּרִית כָּרָתוּ,
וְצִיצִית בְּמַר יֹאמַר לוֹבְשַׁי אֵיךְ כְּצִיץ נִכְרָתוּ,
וּמִילָה נֶאֱנֶקֶת מוּלַי אֵיךְ נִצְמָתוּ,
וְשָׂח תְּפִלִּין קוֹשְׁרַי אֵיכָה כְּתָפֵל הוּמָתוּ,
הִתְעַלְּלוּ בָּם זָרִים נֶהֶרְגוּ בְּיַד אַכְזָרִים,
"אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים".

חֲנֻכָּה מַר תִּזְעַק מִי יַעֲלֶה נֵרוֹתַי,
וְיַעֲנֶה יוֹם פּוּרִים מִי יִקְרָא מְגִלּוֹתַי,
וְחַג הַמַּצּוֹת יְקוֹנֵן אוֹי עַל שִׂמְחוֹתַי,
אֵיךְ חָמֵץ יֵאָכֵל בִּימֵי מְנוּחוֹתַי,
וּמִי יוֹדִיעַ נִסֵּי אֵל בִּימֵי בְּחוּרוּתַי,
אֵיךְ נִתְּקוּ אֹהָלַי מִמַּחֲנֵה הָעִבְרִים,
"אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים".

יִצְעַק מָרָה מִנְיַן הַשָּׁבוּעוֹת שִׁבְעָה,
מִי יַשְׁלִים מִסְפַּר אַרְבָּעִים יוֹם וְתִשְׁעָה,
וְיוֹם נְתִינַת הַתּוֹרָה נֶאֱנַח עַל הָרָעָה,
וְיִתְאוֹנֵן בְּמַר לֵבָב יוֹם זִכְרוֹן תְּרוּעָה,
מִי פְּשָׂעָיו יִתְוַדֶּה בְּנֶפֶשׁ נִכְנָעָה,
וּמִי יִתְעַנֶּה וְיָצוּם בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים,
"אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים".

אוֹיָה אָמְרָה סֻכָּה אֵיךְ אוֹר סֻכִּי קָדַר,
וְאֵיכָה הַהַלֵּל בְּיָמַי לֹא נִסְדַּר,
וְשִׂמְחַת עֲרָבָה עָרְבָה וְהוֹד הַהֲדַס נֶעֱדַר,
וְהַלּוּלָב יִתְאוֹנֵן וּפְרִי עֵץ הָדָר,
וְיוֹם שִׂמְחַת תּוֹרָה לֹא תֹּאַר וְלֹא הָדָר,
וּמֵאָה בְּרָכוֹת בְּיוֹם אֵיכָה לֹא נֶאֱמָרִים,
"אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים".

לִוְיַת רֹאשׁ חֹדֶשׁ נִשְׁמְעָה לְמֶרְחַקִּים,
וּבָכְתָה הַתּוֹרָה מִי מִצְוֹתַי יָקִים,
וְיִסְפֹּד הַתַּלְמוּד וְלָבַשׁ בִּגְדֵי שַׂקִּים,
וְסִפְרֵי הַחֲכָמִים בְּמַר לֵבָב נֹאֲקִים,
וּבַת עַמִּי בְּכָל זֹאת הוּבְאָה בַּמַּחְשַׁכִּים,
מִתְחַנְּנָה לָאֵל עֶלְיוֹן מִתּוֹךְ בּוֹר מַעֲמַקִּים,
סֹב וְהוֹשִׁיעָה אֵלִי שׁוֹשַׁנַּת הָעֲמָקִים -
וְהַעֲלֵה לְעִיר מִקְדָּשִׁי כָּל יִשְׂרָאֵל חֲבֵרִים.