אתר דעת חברי המערכת צור קשר
ביקורת ספרים
דבר המערכת
דף מספר ישן
דרכי חינוך
הוראת תורה שבעל פה
הלוח העברי
חינוך בעידן טכנולוגי
חסידות
ימי עיון והשתלמויות
מחקרים
מחשבת ישראל
מכתבים למערכת
מלב אל לב
מן המקורות
משפט עברי
ספרות
ספרים חדשים
עבודות תלמידים
ענייני לשון
פיוט
פסיכולוגיה
פרשיות במקרא
שירים
תולדות ישראל
תורה שבעל פה
תמונות וצילומים
תנ"ך - לימודו והוראתו
תפוצות ישראל
תפילה
לדף ראשי לתוכן הגיליון

סבתא אחת ושני סבים
תרגום מיידיש – חנה ארקין-צמיר

מרדכי יושקובסקי

גיליון מס' 7 - תמוז תשע"ג - 6/13

מהעבר ההוא של הגשר,
במורד הנהר,
בארץ הזכרון,
משם שואף אני את שיריי..
(אברהם גונטאר, נולד בברדיצ'ב)


הרגשתי חופשי וחסר דאגות, במיוחד אז, אחרי סיום השנה הראשונה והעמוסה של לימודיי באוניברסיטה. בחופשת קיץ נסעתי לסבתא בריינה לברדיצ'ב – אולי העיר היהודית ביותר בתחום המושב לשעבר. העיר הזאת תמיד השפיעה עלי בצורה מאגית. באווירה שלה היה משהו שעורר מחשבות על העבר היהודי, על תהילת הרוח היהודית, שהייתה ספוגה בסיפורים על רבי לוי-יצחק, בתמימות ובהתלהבות חסידית ובמעמקים מסתוריים של קבלה.

היה זה ערב קייצי ברדיצ'יבי רגיל. באוויר ניתן היה לחוש ריחות מתקתקים שנבעו מהנהר המפורסם גנילופיאט . נדמה היה, שנהר אשר פעמים רבות הולל ביצירותיהם של מנדלה מוכר-ספרים ושל שלום- עליכם, היה כעת מלא יותר בהיסטוריה מאשר במים. פה ושם הנהר כוסה באיים מאצות ומאיזוב. הסתכלתי על הנוף הפסטורלי מהחלון הרחב של דירת סבתי שהייתה ממוקמת בבניין עתיק אדום אשר עמד על חופו הגבוה של הנהר. מהתקרה הביט מטה עיטור אומנותי מפואר. בפינת החדר הגדול המרובע ניצנץ באריחי פנינה קמין עתיק, נדיר ביופיו.

- מוטל'ה, בוא נשתה כוס תא עם שטרודל – קטעה סבתא בריינה את מחשבותיי.
- סבתא, אני עוד לא רעב - ניסתי למשוך את הזמן.
- טיפשון, תתענג על חתיכת מאפה, כל עוד אני חיה. יהיה לך במה להיזכר אחר כך.

ישבתי ליד שולחן גדול עגול במרכז החדר, אכלתי שטרודל דובדבנים ופשוט נמסתי מרוב הנאה. בו-זמנית לא יכולתי להוריד את מבטי מהפנים הזוהרות של סבתא, שנחרשו בקמטים עמוקים ועוטרו בכתר שיער לבן כסוף. עיניה העמוקות הקרינו כל כך הרבה אדיבות ואצילות, היו ספוגות בכוח משיכה מיוחד ומילאו את כל סביבתה בכמות אדירה של טוב לב.

- אתה כל כך דומה לסבך מוטל, ממש שתי טיפות מים – אמרה פתאום סבתא באנחה עצובה. האאאא..., לו הוא היה נשמע לי אז, הכל היה יכול להיות אחרת...
- סבתא, במה הוא לא נשמע לך? – בהיתי.

ידעתי שסבי מוטל נפל בקרב סטלינגרד בסתיו 1942, ידעתי שקראו לי על שמו, אבל המשפט של סבתא על כך, שהוא לא נשמע לה, קצת הרטיט אותי.

- הרי היה לו שחרור מגיוס לחזית. הוא קיבל הפניה לשרת בעורף עמוק והיה יכול להימנע מהשחיטה הזאת, אבל היה קומוניסט כזה נאמן... הא, לא היה עם מי לדבר... כמה בכיתי, כמה התחננתי... לא הקשיב לי... זהו זה... אין מה לעשות...

- סבתא, ספרי לי למה את מתכוונת. אני לא מבין כלום, על מה את מדברת?
- אכול, חיים שלי, אכול, אספר לך – היא חייכה עם חותם כלשהו של עצב על פניה.

היא הורידה באיטיות את המשקפיים, הצמידה את האגודל של יד שמאל לסנטר, עצמה לפתע את עינייה, כאילו ניסתה להציץ לצד השני מעבר לנהר הזמן. קולה הרועד של סבתא מילא ברגע זה את החדר כולו:

- ב7 ביולי 1941 בבוקר הגרמנים הפציצו את ברדיצ'ב. גרנו אז בשכונת פיסקי. אתה הרי יודע – זה מאחורי השוק. הסבא שלך שירת כקצין במשטרה, והמשטרה הייתה ממוקמת בקצה השני של העיר. פתאום אני רואה מרחוק שמעל האזור שבו נמצאת המשטרה, מתרומם עמוד עשן שחור. תפסתי את האימא שלך, היא הרי הייתה עוד קטנה מאוד, מסכנה – כל הזמן בכתה והתייפחה, ורצתי לכיוון המשטרה לראות האם הסבא חי. פתאום אני רואה שהוא רץ לקראתי עם חיוך מוזר על פניו באמצע כל האימה הזאת. נבהלתי עוד יותר, הייתי בטוחה שהוא לקה בשכלו. והוא אומר לי: אוי, כמה טוב שאת כאן עם הילדה. את רואה את האוטובוס הזה? מיד הידחפי לשם וסעי.

התחלתי לבכות ולהתחנן:
- אוי למען השם, תן לי להיכנס הביתה לקחת משהו מהבגדים, כסף, מסמכים.
- שום דבר, לא רוצה לשמוע – ענה הוא - זה האוטובוס האחרון שמפנה אנשים מהעיר, לא יהיה עוד אחד.
- ומה אתך? – צעקתי לו כבר מהאוטובוס.
- אל דאגה. אמצא אתכן – הייתה תשובתו.
- נדחפתי לתוך האוטובוס בשמלה שעל גופי, ללא כלום, עם ילדה קטנה בידיי. באוטובוס היה דוחק, צעקות. אנשים ממש ישבו אחד על השני כמו דגים מלוחים בחבית. היה כל כך דחוס, שהתחילו לזרוק חבילות עם דברים מהחלונות. האוטובוס נסע במהירות מחרידה, ממש עף על גלגלים. לא הספקנו בכלל להתאושש ולהסתכל מסביב, והאוטובוס עצר, כדי שנוכל לנשום קצת בעיר נייז'ין, נדמה לי שזה לא רחוק מצ'רניגוב.

- לקחתי את הילדה, אימא שלך, ביד, והלכנו לנהר קצת להתרחץ. כשיצאנו מהמים, פרצתי בבכי מר. לפני רגע היה לי בית וכל מה שדרוש לחיים נורמליים, והנה אין אפילו שמלונת נקיה להלביש את הילדה. פתאום ניגשה אישה אוקראינית פשוטה ונתנה לי איזושהי "בונדה" ישנה. אתה יודע מה זה "בונדה"?
- יודע, יודע, זו כותונת רכה מבד פשוט. נו המשיכי...
- מרוב רגשי תודה פרצתי בבכי עוד יותר חזק... כך הגענו עד טמבוב. שם הסבא שלך מצא אותנו. הייתי מאושרת, משום שהייתי בטוחה שניסע ביחד לעומקה של רוסיה, לעורף. הרי הייתה לו הפניית שירות מהמשטרה, והייתי משוכנעת ששם נוכל לעבור את המלחמה המקוללת הזאת. אבל הגורל האכזרי רצה אחרת, כי הרי הוא היה קומוניסט נאמן ומסור. הוא התחיל ללכת בין קרונות הרכבת, המפונים ישבו בקרונות, והוא ניסה לשכנע אותם להתגייס לחזית מרצונם החופשי. הוא צעק: - אם אנחנו, קומוניסטים, לא נגן על המולדת, אז מי יעשה זאת?!
קבוצה שלימה של אנשים הלכו אתו, כשהוא בראשם, ואמנם והתגייסו מרצונם החופשי...
כמה דמעות זלגו מעיניי, כמה ניסיתי לשכנע אותו. - שום דבר לא עזר...

הסבתא נדה בראשה. מבטה נהייה מעורפל ומרוחק.
- ואנחנו, אני ואמא שלך, לאחר סבל שלא יתואר, מחלות, רעב הגענו לאלמא-אטא ...

אחרי מספר רגעים המשיכה סבתא:
- במכתבו האחרון ששלח מאזור סטלינגרד, הסבא כתב לי: "יקירתי, אין מילים שמסוגלות לתאר מה קורה כאן. "די ערד מישט זיך דא מיטן הימל" (האדמה מתערבת כאן בשמיים). אם רק אשרוד, אני נשבע לך שאשמע בקולך בכל מה שתצווי עלי".
בסוף 1942 קיבלתי בשורת איוב: "בעלך נפל מות גיבורים בקרב על סטלינגרד. הוא נקבר בקבר אחים ליד חוות דונשצ'ינה במחוז סטלינגרד". זה היה הסיום של כל הסיפור הזה.
לרגע היה נדמה לי, שכל החדר התמלא בעצב אפלולי. שקט חודר השתרר בחדר. פניה של סבתא הסגירו שהזיכרון העביר אותה כרגע הרחק לגדה השניה של נהר הזמן הסוער. בזהירות נערית משכתי אותה בשרוול:
- נו, ומה היה הלאה?
סבתא ניערה ברגע אחד מעצמה את עול הזיכרונות הכבד, והמשיכה:
- הלאה... שם בקזחסטן גם שרדנו בקושי. כמה התייסרתי... האם אפשר לספר הכל?
- סבתא, אבל ספרי איך חזרת לברדיצ'ב – דרשתי.
- הו... זה סיפור אחר. הרי היה לי אח בנצי. גרנו בבית שירשנו מהורינו, דווקא שם ב"פיסקי". כאשר בנצי התחתן, חילקו את הבית לשניים – חצי לו, וחצי לי. לאישתו קראו גיסיה. לפני המלחמה היו להם כבר שתי בנות גדולות אסיה ונוסיה. ברגע שהתחילה המלחמה, התחננתי בפני בנצי: אסוף את משפחתך ונתפנה, והוא השיב לי בסגנונו: לא אעשה זאת. יש לנו צבא הכי חזק וסטאלין גדול. הם לא ירשו שמראשינו שיערה אחת תיפול...
נסה להסביר משהו לאדם ששכנע את עצמו בשטות ובעצמו מאמין בזאת...
- עוד כשהייתי באלמא-אטא – המשיכה הסבתא – ידעתי היטב מה עושים גרמנים ליהודים, והייתי בטוחה שממשפחתו של בנצי איש לא שרד. אבל הלב משך אותי לחזור הביתה, אפילו לחורבות, אבל לחורבות משלי. שמעתי ברדיו שב5 בינואר 1944 שיחררו את ברדיצ'ב. הלכתי למשרד מיוחד שעסק בהחזרת המפונים למקומות שבהם גרו לפני המלחמה. הראיתי את הפנקס האדום – תעודת חבר במועצת העיר (כמה שזה מוזר, אך זה הדבר היחיד שלקחתי איתי מהבית) – וביקשתי היתר לחזור הביתה. לא לרבים הרשו לחזור, קשה מאוד היה לקבל אישור, אך הצלחתי.
סבתא קמה באיטיות מהכיסא, ניגשה לשידה, הוציאה מהמגירה פנקס אדום ונתנה לי לראות אותו. זו הייתה תעודת חבר במועצת העיר מלפני המלחמה. כהרף עין השתנתה ארשת פניה מרצינות לשובבות מבדחת:
- אתה חושב שתמיד הייתי זקנה? פעם גם הייתי "מישהו", היה משקל לדבריי בעיר – עם חיוך קליל היא נפנפה עם הפנקס האדום מול פניי והמשיכה: - כך ברכבת הראשונה שלחו אותי חזרה לברדיצ'ב, קראו לזה – לשיקום העיר. הגעתי וראיתי אבנים מפוזרות. העיר שכבה בחורבות, בניינים ספורים נשארו ולא ניזוקו. ואז קיבלתי את הדירה הזאת, שאנחנו נמצאים בה כעת. אתה יודע מי גר כאן לפני המלחמה? היה בעיר דוקטור ברבן המפורסם. אז אנחנו יושבים בסלון של דירתו. כאשר המלחמה התחילה, הוא היה כבר אדם זקן, זכר טוב את מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרמנים התייחסו בצורה די ידידותית ליהודים. לכן כאשר התחילה הפאניקה בעניין הפינוי, ד"ר ברבן התהלך בעיר וניסה לשכנע: - גוואלד, טיפשים, לאן אתם בורחים? אל תעשו את השטות הזאת. גרמנים הם עם תרבותי, אל תאמינו לשמועות. מה יכול לעשות לנו רע עם של שילר ושל גטה? – כבר אחרי המלחמה סיפרו לי, שכאשר הגרמנים נכנסו לעיר, ד"ר ברבן עמד בכביש לז'יטומיר ובירך אותם בלחם עם מלח, והם קשרו אותו לסוס ומשכו לאורך כל הרחוב עד שנשמתו עלתה השמיימה...
אחרי המלחמה חילקו את דירתו הגדולה, ואני קיבלתי את הסלון...
פתאום הרגשתי מעין קירבה מאיימת לאירועים ההם, והחדר המרווח הזה עם העיטור המפואר על התקרה נהייה צפוף לי. היה זה אחד מאותם הרגעים, בהם העבר מתמזג עם ההווה, וצללי העבר נעשים צלולים ומוחשיים עד כי ניתן לגעת בהם.

סבתא לקחה לגימה מכוס תה והמשיכה:
- אז קיבלתי ממועצת העיר סמכות ליישב את התושבים המפונים שחזרו לעיר ואת חיילים שחזרו מהחזית בבניינים ששרדו או ששופצו בזריזות. בעיר ליוו אותי תמיד שני שוטרים. ברגע שחזרתי לברדיצ'ב, מיד רצתי ל"פיסקי" לראות מה נשאר מהחיים מלפני המלחמה. כמעט הכל עמד שם חרב. ליד אחד הבתים שבדרך הנס שרד, ראיתי אישה שנראתה לי מוזרה – לא מבוגרת מדי, אבל לגמרי אפורה. פנייה נראו לי מוכרות, אך בשום אופן לא יכולתי לתפוס מי זאת. פתאום היא ניגשה אלי, שמה את ראשה על כתפי, חיבקה אותי ופרצה בבכי מר. רק אז קלטתי שזו ונדה, פולניה, השכנה שלנו. זכרתי אותה כנערה, היא הייתה הרבה יותר צעירה ממני, אבל ברגע ההוא נראתה ממש זקנה. וכך כאשר עמדנו בין החורבות, ונדה סיפרה לי את פרטי רצח משפחתו של אחי בנצי. אם אחרי הסיפור הזה נשארתי בחיים, אז אני בוודאי עשויה מפלדה...
על גורלה של האחיינית הגדולה שלי אסיה אף אחד לא ידע דבר. ונדה הייתה חברתה של בתו הצעירה של בנצי – נוסיה. כאשר הגרמנים ארגנו ב"פיסקי" גטו ליהודים, היא החביאה את נוסיה במרתף ביתה. לא רחוק מאתנו גר ילדון אוקראיני. קראו לו ונקה רוז'יצקי. הוא גדל והתחנך בין היהודים, התייחסנו אליו כאל אחד משלנו - מאותה כיכר אכל אתנו לחם ומאותה כוס שתה אתנו מים. אבל כאשר הגרמנים כבשו את העיר, אותו ונקה נהיה הפוליצאי הראשון והכי אכזרי. הוא היה מאוהב בנוסיה, אך היא דחתה את חיזוריו למרות כל בקשותיו, הוא ממש עמד על הברכיים לפניה...

סבתא הרגישה מעין רטט קל, פרסה ידיים עיפות, כאילו ניסתה ברגע זה להבין, מאין יש לה עדיין כוחות לדבר על זה, לשאת בתוכה את עול הזכרונות המייסרים ולחיות עימם מדי יום. כיאלו נתנה תשובה לעצמה, היא המשיכה בפתגם עממי:
- לא לשווא אומרים: א מענטש איז שטארקער פון אייזן און שוואכער פון שטרוי (אדם חזק יותר מברזל וחלש יותר מקש)...
ונדה דיברה איתי באמצע החצר, ואני עמדתי חצי מעולפת, עם מבט מעורפל. עד היום אני זוכרת את תחושתי דאז. הקשבתי לה כאילו שהיתי בעין תהום בין העבר לבין ההווה. לא היה לי אפילו כוח לבכות.
את דמעותיי המרות הזלתי כבר לאחר מכן, במשך שלושה עשורים ארוכים...

במשך הימים הראשנים לאחר הקמת הגטו, ונדה הורידה למרתף אוכל בשביל נוסיה, באחד הימים התחילה לבקש לפתע נוסיה:
- תביא לכאן את ונקה רוז'יצקי. הוא יעזור לי – אני בטוחה.
ונדה ניסתה לשכנע אותה:
- יצאת מדעתך, הוא הרי פוליצאי איום ונורא. את לא מתארת לעצמך מה קורה בעיר ומה המנוול הזה עושה. רק הנוכחות שלו מבהילה את כולם.
אבל נוסיה עמדה על שלה:
- הוא כל כך אוהב אותי, לא יכול להיות שהוא לא יעזור לי.

- כאשר ונדה סיפרה לי את זה, יצאו ממנה יללות ובכי כאלה, שבקושי הצלחתי להשתיק אותה. היא לא סלחה לעצמה שאז הקשיבה לנוסיה והביאה את ונקה רוז'יצקי. שאלהים ישמור, מה המנוול הזה עשה איתה. הוא הוציא אותה לחצר, אנס וממש חתך את גופה לגזרים. הוא עוד הכריח את אמה גיסיה להסתכל על כל זה... מהמראה הזה גיסיה האומללה השתגעה, התפשטה והתהלכה עירומה ברחובות. כשגרמני ראה אותה ככה, הוא הכניס לה כדור בראש.
את כל האימה הזאת ונדה ראתה דרך החלון, וכאשר לאחר מכן היא עמדה מול המראה, הביטה בה אישה ששערה הפך כולו אפור.

פתאום על סבתא עבר איזשהו רעד. היא בחנה אותי במבט מבוהל ומתחקר. חשתי כעת בכל ישותה שהיא התמלאה דאגה עבורי. אף נדמה היה לי שהיא התחרטה על כך שסיפרה לי את כל הזוועה הזאת. השתדלתי להיראות חזק ולא לגלות עד כמה סיפורה של סבתא זעזע אותי. קמתי מהכיסא, ניגשתי מהר לחלון ודחפתי את ראשי בין שני וילונות ורודים, כאילו חיפשתי נחמה בנהר גנילופיאט אשר שוב נתגלה מולי במלוא הפאר הלילי שלו. שאפתי עמוק את האוויר הזה. התמונה הפסטוראלית באמת הרגיעה אותי קצת. במבט צדדי ראיתי את פנייה המודאגות של סבתא אשר המשיכה לשבת ליד השולחן עצובה ונבוכה.

אך השקט הנורא הזה... ברגעים ההם הוא נתלה בחדר כמו הד של משהו שטני. זה היה סוג כזה של שקט שמתקיף ומכביד עד כדי כך שהנשימה נהיית קשה... בלתי נסבל היה השקט הזה. כעבור שנים חיפשתי ביטוי מילולי לאותו השקט המייסר אשר צילצל באוזניים כפעמון מחריש, ונדמה לי – מצאתי... בשירו של חיים ביידר*:
לא כל סוג של שקט שקט באמת,
קורה לפעמים, ונצח הוא נמשך,
הוא מעורר בך תחושה,
כי עוד מעט יחריש אותך לגמרי.
אתה מחפש הצלה, אולי בכל זאת
מרדיפתו תצליח לברוח –
אך הוא נמצא בכל פינה, בכל זווית,
הריקנות האילמת אחריך רודפת.
אתה בורח ממנו כמו מפורענות רעה,
כולך בקשה שירעיש, ידפוק, יצלצל,
רק לא להרגיש את צעדו,
אשר בצבת אותך כובל.
חזרתי אל השולחן העגול הגדול באמצע החדר, ומתוך רצון להפר את השקט המפרך הזה, שאלתי שאלה בלתי צפויה:
- הרגו לפחות את הרוצח הזה?
הסבתא הניעה את ראשה בעצבנות:
- אוי, ילד שלי, לו כל אחד היה בעולם הזה מקבל את המגיע לו, החיים האלה כבר מזמן היו גן-עדן... ימים ספורים אחרי שוונדה סיפרה לי את הסיפור הנורא, הלכתי למועצת העיר וראיתי ששני שוטרים מובילים את המנוול הזה, ונקה רוז'יצקי, עם ידיים לאחור. כשראיתי אותו, חשבתי שאמות כאן במקום. (כיצד והיכן תפסו אותו אינני יודעת עד היום הזה). כשהתקרבתי, הוא חייך וצעק: אוי בריינה, שכנתי היקרה...

ברגע הזה כאילו שד נכנס בי. אינני זוכרת אפילו מה הרגשתי אז. התנפלתי עליו והתחלתי להרביץ לו באגרופים כמה שהיה כח בידי. תפסתי את הבלורית שלו... השוטרים בקושי הרחיקו אותי ממנו. נפלתי על המדרכה, התחלתי לצעוק חזק ולשאוף אוויר, נדמה היה שאני נחנקת. זאת הייתה התמוטטות עצבים. אינני זוכרת כיצד אוששו אותי, אך כשחזרתי לעצמי ראיתי מעלי קבוצת אנשים. ונקה כבר לא היה שם. גבר במדי צבא אמר לי:
- אל תדאגי, הוא יקבל את העונש המגיע לו.

ומה אתה חושב, יקירי, בעיר התקיים משפט ציבורי רעשני. הוא נמשך מספר חודשים. הביאו עשרות עדים, הציגו מאות מסמכים. דנו את הרוצח הזה לחמש-עשרה שנות מאסר, שלחו אותו לצפון הרחוק. אבל מה... לך חפש צדק בארץ הנפשעת הזאת – אמרה סבתא בשקט, בחצי לחש – כעבור חמש שנים ונקה הזה קיבל חנינה ושוחרר. שמעתי שהוא התיישב בכפר ליד ז'יטומיר, בנה לו בית, והשד יודע האם הוא חי עדיין.

אך סבתא, איך יתכן דבר כזה? אחרי הכל מה שהוא עשה, יהודים אפשרו לו לחיות??? כמעט צעקתי בלהט נערי – מדוע אף אחד לא פתח את הראש לחלאה הזאת?

אוי, חמוד שלי, אינך מבין עוד כל כך הרבה דברים בחיים. על מה אתה בכלל מדבר? שיהודים ילכו לרצוח? לנקום? מי היה בכלל מסוגל לחשוב על זה? כל אחד ששרד, חלם שתהיה לו פינה משלו, שתהיה לו משפחה, רצה להרוויח פת לחם, להביא ילדים לעולם, לזכות לנכדים. זאת הייתה נקמתנו...
זהו, מספיק דיבורים להיום – אמרה פתאום סבתא בקול החלטי אשר לא ניתן לערעורו – הגיעה עת לישון. ובזריזות החלה לנקות את השולחן.

ברור שלא יכולתי לישון. שכבתי על הספה עד מאוחר בלילה, מחשבותיי התערבבו, זחלו לכיוונים שונים. מלותיה של סבתא עדיין צלצלו באוזניי. עצמתי את עיניי וניסיתי לתאר לעצמי את האירועים הרחוקים ההם, אך בו-זמנית מיד גירשתי את המחשבות הנוראות האלה, השתדלתי להרחיק אותן. שאלתי את עצמי: איזה כוח נפילי טמון בזיכרון? באיזו מידה זיכרונות העבר צובעים את ההווה? האם זיכרונותיו של כל אדם הם האוצר הכי יקר או העול הכי כבד שלו?

חשבתי הרבה על הסבתא ושאלתי את עצמי אין ספור שאלות: אחרי כל מה שהיא עברה, מאין היא שואפת כוחות לחיות, לדאוג ליקרים לה ולזרוע סביבה אור וטוב? כיצד כל הדור שלה מצא בתוכו כוח לחזור לחיים אחרי חבלי הייסורים שעבר, ותוך כדי כך לשאת בזיכרון מדי יום את פחד המוות? כנראה ששאלות האלה כה עמוקות שהן נמצאות מעבר להבנה אנושית... כיצד בכלל קרה שמין אדם ירד לשפל שכזה? מה מניע את האדם ברגעים מסוימים לפעול יותר גרוע מחיית פרא ולטרוף בני המין האנושי כמוהו? ואלוהים? האם באמת הוא הסתיר את פניו מהעולם הזה אשר שקע בחטאים? או אולי כוחו נחלש פתאום? האם השואה הייתה בדיוק אותו הנשף ששטן חגג בעולם הזה? כיצד בכלל התאפשרה מלכות הטומאה האבסולוטית הזאת? או אולי אלה היו חבלי לידה?

***
למחרת חצי יום הסתובבתי בעיר, התהלכתי בסמטאות צרות אשר הפכו לאבטיפוס של קבצנסק וגלופסק מיצירותיו של מנדלה מוכר ספרים, של כתרילבקה מכתביו של שלום-עליכם. התבוננתי בבתים ישנים, בפניהם של יהודים מבוגרים שנשארו אחרוני העדים של אותו העולם היהודי, מלא רעיונות ויצירה, שפרח כאן במשך מאות שנים והושמד כהרף עין באכזריות שכזאת. אך הרוח היהודית עדיין ריחפה מעל ברדיצ'ב. בעיר הזאת עדיין ניתן היה לחוש אותה באוויר. פה ושם עדיין נשמעו צליליה הקסומים של יידיש ביתית, חמימה וטעימה... סבתות נדנדו את נכדיהן בעגלות ושרו להם שירי ערש יהודיים. בחצרות ישבו גברים ושיחקו דומינו ביידיש. על הספסל ישב לו בדד יהודי עם זקן לבן כשלג ומלמל ניגון יהודי עתיק...

מן הסימטאות הצרות יצאתי לרחוב המרכזי ועליתי לאורכו לכיוון המנזר של מסדר הכרמליתים היחפים. המנזר היה מוקף בחומות מבצר מסיביות מלבנים אדומות. בברדיצ'ב אפילו כשדיברו ביידיש, קראו למקום הזה במילה רוסית "קרפוסט" (מבצר). רציתי לבקר במוזיאון להיסטוריה של העיר שהיה ממוקם בחצר של המנזר, אך על דלת המוזיאון התהדר שלט עם מילה "סגור". הסתכלתי מסביבי והרגשתי מעין דחיפה פנימית רגעית חזקה שהכריחה אותי להקיף את בנין הכנסייה שתפס את רוב שטחה של חצר המנזר, ולפתע… לעיניי התגלתה תמונה – פס אדמה צר וארוך שגודר בגדר ברזל נמוכה, טבוע באין ספור פרחים צבעוניים. במרכזו של הפס המגודר עמדה מצבה לא גבוהה במיוחד משיש שחור, ועליה כוכב מחומש וכיתוב ברוסית: "כאן קבורים 960 אזרחים סובייטיים – קורבנות הטרור של פשיסטים גרמנים 1941 – 1943". צמרמורת קרה זיגזגה על כל גופי. מיד נזכרתי ששמעתי לא אחת מסבתא בריינה את המילה "קרפוסט" בהקשר לאירועים המבהילים שהתרחשו כאן בעת הכיבוש הנאצי.

- אז הנה זה – חשבתי עם איזשהו רעד פנימי – הנה הסיבה של אותו הפחד המוזר שכיסה תמיד את פנייה של סבתא כשהיא ביטאה את המילה "קרפוסט"... ועל המצבה כתוב באופן קר ורשמי "960 אזרחים סובייטיים" כאילו כלל לא היו הם יהודים...

מעל קבר האחים הזה עמדו מיותמים שלושה עצי מחט ירוקי עד. כעבור שנים גיליתי בלאדה תחת כותרת "לאה'לה" מאת המשורר אברהם גונטאר** אשר נולד וגדל בברדיצ'ב, ואז במהירות הבזק נשלפה מהזיכרון התמונה הזאת – שלושה עצי מחט שפרסו את ענפיהם מעל קבר אחים ענק כמו שלושה עדים נצחיים לטרגדיה אשר התרחשה כאן:
הובאו לכאן מתוך העיר
זאטוטים בני-תום ,
והופשטו גופיפיהם
עדי תכלית ערום.

ובור חפור בשביל כולם
חיכה מוכן זה כבר,
ולאהל'ה הקטנטנה
לא מבינה שום דבר.

ולאהל'ה הצחקנית
הרימה את ראשה,
מי שופך עליה חול
לדעת היא רוצה.

פונה אומרת לאהל'ה
לגרמני מעל:
"הי, דוד, מדוע חול תשפוך
לתוך עיניי בכלל?"

געה בצחוק ה"דוד" הלז
ועוד הרבה לשפוך,
אבוי לי, אוי לי על לאה
ועל עיניה זוך!

שלושה עצים את זאת ראו,
עצים זקופי קומות.
עתה ינידו צמרתם
על בור של עצמות.

לא שרף נוטף מן העצים, -
דם עלי כל בד.
בני שלי, יונים זכות-
חיים אתם לעד. ***

כאשר חזרתי לביתה של סבתא, היא פגשה אותי עם פנים מודאגות:
- היכן אתה מסתובב חצי יום? כבר לא ידעתי מה לחשוב! לך מיד והתרחץ. ארוחת צהריים מחכה לך כבר מזמן – היא התקיפה אותי בנשימה אחת.
- סבתא – אמרתי – הייתי ב"קרפוסט" (מבצר). ראיתי את זה...
דבריי הממו אותה. היא קפאה למספר רגעים, פנייה החווירו. לאחר מכן היא אמרה בקול שקט עם תחושת אובדן עצה:
- הרי שם גם אחי בנצי...
כאשר ישבתי ליד השולחן בארוחת צהרים, הפניתי את מבטי לפתע אל הקיר שמולי. שם מעל ספת עור מסיבית היה תלוי דיוקן גדול של סבא דוד. סבתי כאילו קראה בעיניי מעין שאלה נסתרת, שאלה בחיוך קל:
- אתה זוכר את סבא דוד?
- זוכר אפיזודות הקשורות בו. הרי הייתי קטן כשהוא נפטר.
- כן, עוד לא היית בן שש – דקדקה סבתא – ריבונו של עולם, כמה שהוא אהב אותך! כאשר ראה אותך, הוא ממש זהר מרוב שמחה... אמא סיפרה לך כיצד התחתנו? – היא שאלה בחיוך ערמומי ועצמה את עיניה.
- לא. איך? – הסקרנות גדשה אותי.
- הו, זה סיפור מעניין. כפי שאתה יודע, עבדתי אחרי חזרתי לעיר במועצת העיר כאחראית לחלוקת מגורים לאלה מתושבי העיר שחזרו לכאן אחרי שפונו, ולאנשי צבא שחזרו מחזית המלחמה. פעם אחת הלכתי בעיר וראיתי מרחוק גבר גבוה במדי צבא מלאי עיטורים ומדליות. הוא נשען על מקל. כאשר התקרבנו אחד לשני, לא זיהיתי אותו, אך הוא זיהה אותי, ניגש אלי בצליעה, לקח את ידי ופרץ בבכי מר. זו היה דוד יושקובסקי, שכן שלנו מלפני המלחמה. הוא סיפר לי שהספיק להוציא את אשתו ואת חמש בנותיו לאזור רוסטוב בצפון קווקז והיה בטוח כי גרמנים לא יגיעו עד לשם... כל משפחתו נספתה שם. הוא עבר את המלחמה, נפצע מספר פעמים. עכשיו הוא לא ידע איך להמשיך לחיות. ביתו נהרס, אף אחד ממשפחתו לא שרד, והוא סתם שוטט בין החורבות...
- עזרת לו לקבל מקום מגורים? – קטעתי את סיפורה של סבתא.
- הו, זה כל העניין... שאלתי אותו: לאן תלך עכשיו? והוא ענה: אין לי לאן ללכת. מי שיכניס אותי על סף ביתו, אליו אלך... וכאן עלה רעיון בראשי: דוד, הרי שוחררת מחזית, ואתה רשאי לקבל חדר. אשתדל לעזור לך.
הצצתי ברשימות שלי וכמו להכעיס לא מצאתי אף חור פנוי, שיכולתי להושיב אותו שם. בכל זאת לא הייתי מסוגלת להשאיר אדם לקראת לילה סתם ברחוב. אמרתי לו: בוא בינתיים אלי. אתן לך פינה עד שנמצא פתרון כלשהו. אמנם אצלי בחדר כבר הייתה משפחה שלא היה לה גם לאן ללכת...

- סבתא, והוא גר אצלך? – הסקרנות פשוט מילאה אותי.
- כן, כי לא הייתה ברירה. הוא נכנס אלי לדירה הזאת ונשאר כאן. כעבור מספר ימים קראה לי מכרה אחת שהייתה פותחת קלפים . בעיר קראו לה "וורוז'קה" (מגדת עתידות). פשוט עברתי לידה, והיא אומרת לי: בריינה, כנסי אלי. אפתח לך קלפים.
- סבתא, לא ידעתי שאת מאמינה בכל מיני דברים מיסטיים – חייכתי לראשונה ביומיים האחרונים.
- לא האמנתי – הצטדקה סבתא – אבל היא כל כך בילבלה לי את המוח שחשבתי: מה אני מפסידה? אכנס אליה, שתגלה את העתיד...
ה"וורוז'קה" פתחה את הקלפים, הסתכלה עלי במבט מעריך, אבל כך שנשארתי המומה. קפצתי מהכיסא וצעקתי: מה? דברי כבר!..
והיא עונה לי: - בריינה, את יושבת כאן, ובבית בעלך מחכה לך...
חשבתי שלבי יתפוצץ עוד מעט. מחשבות התבלבלו בראש. העתונים כתבו ללא הפסקה ואנשים סיפרו אין ספור מקרים, כאשר בטעות שלחו הודעות על נפילת חיילים, ולאחר מכן האנשים האלה חזרו חיים. הייתי בטוחה שסבא מוטל חזר ומחכה לי בבית. רצתי הביתה במהירות שכוחותיי איפשרו לי.
הגעתי הביתה מבוהלת, פרצתי את הדלת ברעש חזק. אני רואה – ליד השולחן יושב דוד. ובאמת באותו היום הוא הציע לי נישואין. וחיינו ביחד עשרים שנה... אחרי כל זה נסה לא להאמין במיסטיקה.

המבט של סבתא הפך לפתע להיות חולמני. היא הרימה את עיניה על דיוקנו של סבא, ליטפה בעדינות את ידי ובטון מסתורי אמרה:
- כך רצה הגורל שמצד אמך יהיו לך סבתא אחת ושני סבים. הרי אתה מגלם בתוכך זכרון על שניהם: לזכר אחד מהם אתה נושא שם, וזכרו של השני – שם משפחה...

הערות:
* מתוך הספר: חיים ביידער, חנוכת הבית (לידער און באלדעס), מאסקווע, 1979
** מתוך הספר: הערש רעמעניק, פארטרעטן פון יידישע שרייבער, מאסקווע, 1982
*** התרגום מתוך האתר "שם עולם"