לדף ראשי
לתוכן הגיליון
סבתא אחת ושני סבים
תרגום מיידיש – חנה ארקין-צמיר
מרדכי יושקובסקי
גיליון מס' 7 - תמוז תשע"ג - 6/13 מהעבר ההוא של הגשר, הרגשתי חופשי וחסר דאגות, במיוחד אז, אחרי סיום השנה הראשונה והעמוסה של לימודיי באוניברסיטה. בחופשת קיץ נסעתי לסבתא בריינה לברדיצ'ב – אולי העיר היהודית ביותר בתחום המושב לשעבר. העיר הזאת תמיד השפיעה עלי בצורה מאגית. באווירה שלה היה משהו שעורר מחשבות על העבר היהודי, על תהילת הרוח היהודית, שהייתה ספוגה בסיפורים על רבי לוי-יצחק, בתמימות ובהתלהבות חסידית ובמעמקים מסתוריים של קבלה. היה זה ערב קייצי ברדיצ'יבי רגיל. באוויר ניתן היה לחוש ריחות מתקתקים שנבעו מהנהר המפורסם גנילופיאט . נדמה היה, שנהר אשר פעמים רבות הולל ביצירותיהם של מנדלה מוכר-ספרים ושל שלום- עליכם, היה כעת מלא יותר בהיסטוריה מאשר במים. פה ושם הנהר כוסה באיים מאצות ומאיזוב. הסתכלתי על הנוף הפסטורלי מהחלון הרחב של דירת סבתי שהייתה ממוקמת בבניין עתיק אדום אשר עמד על חופו הגבוה של הנהר. מהתקרה הביט מטה עיטור אומנותי מפואר. בפינת החדר הגדול המרובע ניצנץ באריחי פנינה קמין עתיק, נדיר ביופיו. - מוטל'ה, בוא נשתה כוס תא עם שטרודל – קטעה סבתא בריינה את מחשבותיי. ישבתי ליד שולחן גדול עגול במרכז החדר, אכלתי שטרודל דובדבנים ופשוט נמסתי מרוב הנאה. בו-זמנית לא יכולתי להוריד את מבטי מהפנים הזוהרות של סבתא, שנחרשו בקמטים עמוקים ועוטרו בכתר שיער לבן כסוף. עיניה העמוקות הקרינו כל כך הרבה אדיבות ואצילות, היו ספוגות בכוח משיכה מיוחד ומילאו את כל סביבתה בכמות אדירה של טוב לב. - אתה כל כך דומה לסבך מוטל, ממש שתי טיפות מים – אמרה פתאום סבתא באנחה עצובה. האאאא..., לו הוא היה נשמע לי אז, הכל היה יכול להיות אחרת... ידעתי שסבי מוטל נפל בקרב סטלינגרד בסתיו 1942, ידעתי שקראו לי על שמו, אבל המשפט של סבתא על כך, שהוא לא נשמע לה, קצת הרטיט אותי. - הרי היה לו שחרור מגיוס לחזית. הוא קיבל הפניה לשרת בעורף עמוק והיה יכול להימנע מהשחיטה הזאת, אבל היה קומוניסט כזה נאמן... הא, לא היה עם מי לדבר... כמה בכיתי, כמה התחננתי... לא הקשיב לי... זהו זה... אין מה לעשות... - סבתא, ספרי לי למה את מתכוונת. אני לא מבין כלום, על מה את מדברת? היא הורידה באיטיות את המשקפיים, הצמידה את האגודל של יד שמאל לסנטר, עצמה לפתע את עינייה, כאילו ניסתה להציץ לצד השני מעבר לנהר הזמן. קולה הרועד של סבתא מילא ברגע זה את החדר כולו: - ב7 ביולי 1941 בבוקר הגרמנים הפציצו את ברדיצ'ב. גרנו אז בשכונת פיסקי. אתה הרי יודע – זה מאחורי השוק. הסבא שלך שירת כקצין במשטרה, והמשטרה הייתה ממוקמת בקצה השני של העיר. פתאום אני רואה מרחוק שמעל האזור שבו נמצאת המשטרה, מתרומם עמוד עשן שחור. תפסתי את האימא שלך, היא הרי הייתה עוד קטנה מאוד, מסכנה – כל הזמן בכתה והתייפחה, ורצתי לכיוון המשטרה לראות האם הסבא חי. פתאום אני רואה שהוא רץ לקראתי עם חיוך מוזר על פניו באמצע כל האימה הזאת. נבהלתי עוד יותר, הייתי בטוחה שהוא לקה בשכלו. והוא אומר לי: אוי, כמה טוב שאת כאן עם הילדה. את רואה את האוטובוס הזה? מיד הידחפי לשם וסעי. התחלתי לבכות ולהתחנן: - אוי למען השם, תן לי להיכנס הביתה לקחת משהו מהבגדים, כסף, מסמכים.- נדחפתי לתוך האוטובוס בשמלה שעל גופי, ללא כלום, עם ילדה קטנה בידיי. באוטובוס היה דוחק, צעקות. אנשים ממש ישבו אחד על השני כמו דגים מלוחים בחבית. היה כל כך דחוס, שהתחילו לזרוק חבילות עם דברים מהחלונות. האוטובוס נסע במהירות מחרידה, ממש עף על גלגלים. לא הספקנו בכלל להתאושש ולהסתכל מסביב, והאוטובוס עצר, כדי שנוכל לנשום קצת בעיר נייז'ין, נדמה לי שזה לא רחוק מצ'רניגוב. - לקחתי את הילדה, אימא שלך, ביד, והלכנו לנהר קצת להתרחץ. כשיצאנו מהמים, פרצתי בבכי מר. לפני רגע היה לי בית וכל מה שדרוש לחיים נורמליים, והנה אין אפילו שמלונת נקיה להלביש את הילדה. פתאום ניגשה אישה אוקראינית פשוטה ונתנה לי איזושהי "בונדה" ישנה. אתה יודע מה זה "בונדה"?קבוצה שלימה של אנשים הלכו אתו, כשהוא בראשם, ואמנם והתגייסו מרצונם החופשי... כמה דמעות זלגו מעיניי, כמה ניסיתי לשכנע אותו. - שום דבר לא עזר... הסבתא נדה בראשה. מבטה נהייה מעורפל ומרוחק. אחרי מספר רגעים המשיכה סבתא: - במכתבו האחרון ששלח מאזור סטלינגרד, הסבא כתב לי: "יקירתי, אין מילים שמסוגלות לתאר מה קורה כאן. "די ערד מישט זיך דא מיטן הימל" (האדמה מתערבת כאן בשמיים). אם רק אשרוד, אני נשבע לך שאשמע בקולך בכל מה שתצווי עלי".לרגע היה נדמה לי, שכל החדר התמלא בעצב אפלולי. שקט חודר השתרר בחדר. פניה של סבתא הסגירו שהזיכרון העביר אותה כרגע הרחק לגדה השניה של נהר הזמן הסוער. בזהירות נערית משכתי אותה בשרוול: - נו, ומה היה הלאה?סבתא ניערה ברגע אחד מעצמה את עול הזיכרונות הכבד, והמשיכה: - הלאה... שם בקזחסטן גם שרדנו בקושי. כמה התייסרתי... האם אפשר לספר הכל?סבתא קמה באיטיות מהכיסא, ניגשה לשידה, הוציאה מהמגירה פנקס אדום ונתנה לי לראות אותו. זו הייתה תעודת חבר במועצת העיר מלפני המלחמה. כהרף עין השתנתה ארשת פניה מרצינות לשובבות מבדחת: - אתה חושב שתמיד הייתי זקנה? פעם גם הייתי "מישהו", היה משקל לדבריי בעיר – עם חיוך קליל היא נפנפה עם הפנקס האדום מול פניי והמשיכה: - כך ברכבת הראשונה שלחו אותי חזרה לברדיצ'ב, קראו לזה – לשיקום העיר. הגעתי וראיתי אבנים מפוזרות. העיר שכבה בחורבות, בניינים ספורים נשארו ולא ניזוקו. ואז קיבלתי את הדירה הזאת, שאנחנו נמצאים בה כעת. אתה יודע מי גר כאן לפני המלחמה? היה בעיר דוקטור ברבן המפורסם. אז אנחנו יושבים בסלון של דירתו. כאשר המלחמה התחילה, הוא היה כבר אדם זקן, זכר טוב את מלחמת העולם הראשונה, כאשר גרמנים התייחסו בצורה די ידידותית ליהודים. לכן כאשר התחילה הפאניקה בעניין הפינוי, ד"ר ברבן התהלך בעיר וניסה לשכנע: - גוואלד, טיפשים, לאן אתם בורחים? אל תעשו את השטות הזאת. גרמנים הם עם תרבותי, אל תאמינו לשמועות. מה יכול לעשות לנו רע עם של שילר ושל גטה? – כבר אחרי המלחמה סיפרו לי, שכאשר הגרמנים נכנסו לעיר, ד"ר ברבן עמד בכביש לז'יטומיר ובירך אותם בלחם עם מלח, והם קשרו אותו לסוס ומשכו לאורך כל הרחוב עד שנשמתו עלתה השמיימה...פתאום הרגשתי מעין קירבה מאיימת לאירועים ההם, והחדר המרווח הזה עם העיטור המפואר על התקרה נהייה צפוף לי. היה זה אחד מאותם הרגעים, בהם העבר מתמזג עם ההווה, וצללי העבר נעשים צלולים ומוחשיים עד כי ניתן לגעת בהם. סבתא לקחה לגימה מכוס תה והמשיכה: - אז קיבלתי ממועצת העיר סמכות ליישב את התושבים המפונים שחזרו לעיר ואת חיילים שחזרו מהחזית בבניינים ששרדו או ששופצו בזריזות. בעיר ליוו אותי תמיד שני שוטרים. ברגע שחזרתי לברדיצ'ב, מיד רצתי ל"פיסקי" לראות מה נשאר מהחיים מלפני המלחמה. כמעט הכל עמד שם חרב. ליד אחד הבתים שבדרך הנס שרד, ראיתי אישה שנראתה לי מוזרה – לא מבוגרת מדי, אבל לגמרי אפורה. פנייה נראו לי מוכרות, אך בשום אופן לא יכולתי לתפוס מי זאת. פתאום היא ניגשה אלי, שמה את ראשה על כתפי, חיבקה אותי ופרצה בבכי מר. רק אז קלטתי שזו ונדה, פולניה, השכנה שלנו. זכרתי אותה כנערה, היא הייתה הרבה יותר צעירה ממני, אבל ברגע ההוא נראתה ממש זקנה. וכך כאשר עמדנו בין החורבות, ונדה סיפרה לי את פרטי רצח משפחתו של אחי בנצי. אם אחרי הסיפור הזה נשארתי בחיים, אז אני בוודאי עשויה מפלדה...על גורלה של האחיינית הגדולה שלי אסיה אף אחד לא ידע דבר. ונדה הייתה חברתה של בתו הצעירה של בנצי – נוסיה. כאשר הגרמנים ארגנו ב"פיסקי" גטו ליהודים, היא החביאה את נוסיה במרתף ביתה. לא רחוק מאתנו גר ילדון אוקראיני. קראו לו ונקה רוז'יצקי. הוא גדל והתחנך בין היהודים, התייחסנו אליו כאל אחד משלנו - מאותה כיכר אכל אתנו לחם ומאותה כוס שתה אתנו מים. אבל כאשר הגרמנים כבשו את העיר, אותו ונקה נהיה הפוליצאי הראשון והכי אכזרי. הוא היה מאוהב בנוסיה, אך היא דחתה את חיזוריו למרות כל בקשותיו, הוא ממש עמד על הברכיים לפניה... סבתא הרגישה מעין רטט קל, פרסה ידיים עיפות, כאילו ניסתה ברגע זה להבין, מאין יש לה עדיין כוחות לדבר על זה, לשאת בתוכה את עול הזכרונות המייסרים ולחיות עימם מדי יום. כיאלו נתנה תשובה לעצמה, היא המשיכה בפתגם עממי: - לא לשווא אומרים: א מענטש איז שטארקער פון אייזן און שוואכער פון שטרוי (אדם חזק יותר מברזל וחלש יותר מקש)... במשך הימים הראשנים לאחר הקמת הגטו, ונדה הורידה למרתף אוכל בשביל נוסיה, באחד הימים התחילה לבקש לפתע נוסיה:את כל האימה הזאת ונדה ראתה דרך החלון, וכאשר לאחר מכן היא עמדה מול המראה, הביטה בה אישה ששערה הפך כולו אפור. פתאום על סבתא עבר איזשהו רעד. היא בחנה אותי במבט מבוהל ומתחקר. חשתי כעת בכל ישותה שהיא התמלאה דאגה עבורי. אף נדמה היה לי שהיא התחרטה על כך שסיפרה לי את כל הזוועה הזאת. השתדלתי להיראות חזק ולא לגלות עד כמה סיפורה של סבתא זעזע אותי. קמתי מהכיסא, ניגשתי מהר לחלון ודחפתי את ראשי בין שני וילונות ורודים, כאילו חיפשתי נחמה בנהר גנילופיאט אשר שוב נתגלה מולי במלוא הפאר הלילי שלו. שאפתי עמוק את האוויר הזה. התמונה הפסטוראלית באמת הרגיעה אותי קצת. במבט צדדי ראיתי את פנייה המודאגות של סבתא אשר המשיכה לשבת ליד השולחן עצובה ונבוכה. אך השקט הנורא הזה... ברגעים ההם הוא נתלה בחדר כמו הד של משהו שטני. זה היה סוג כזה של שקט שמתקיף ומכביד עד כדי כך שהנשימה נהיית קשה... בלתי נסבל היה השקט הזה. כעבור שנים חיפשתי ביטוי מילולי לאותו השקט המייסר אשר צילצל באוזניים כפעמון מחריש, ונדמה לי – מצאתי... בשירו של חיים ביידר*: לא כל סוג של שקט שקט באמת,חזרתי אל השולחן העגול הגדול באמצע החדר, ומתוך רצון להפר את השקט המפרך הזה, שאלתי שאלה בלתי צפויה: - הרגו לפחות את הרוצח הזה?הסבתא הניעה את ראשה בעצבנות: - אוי, ילד שלי, לו כל אחד היה בעולם הזה מקבל את המגיע לו, החיים האלה כבר מזמן היו גן-עדן... ימים ספורים אחרי שוונדה סיפרה לי את הסיפור הנורא, הלכתי למועצת העיר וראיתי ששני שוטרים מובילים את המנוול הזה, ונקה רוז'יצקי, עם ידיים לאחור. כשראיתי אותו, חשבתי שאמות כאן במקום. (כיצד והיכן תפסו אותו אינני יודעת עד היום הזה). כשהתקרבתי, הוא חייך וצעק: אוי בריינה, שכנתי היקרה... אך סבתא, איך יתכן דבר כזה? אחרי הכל מה שהוא עשה, יהודים אפשרו לו לחיות??? כמעט צעקתי בלהט נערי – מדוע אף אחד לא פתח את הראש לחלאה הזאת? ברור שלא יכולתי לישון. שכבתי על הספה עד מאוחר בלילה, מחשבותיי התערבבו, זחלו לכיוונים שונים. מלותיה של סבתא עדיין צלצלו באוזניי. עצמתי את עיניי וניסיתי לתאר לעצמי את האירועים הרחוקים ההם, אך בו-זמנית מיד גירשתי את המחשבות הנוראות האלה, השתדלתי להרחיק אותן. שאלתי את עצמי: איזה כוח נפילי טמון בזיכרון? באיזו מידה זיכרונות העבר צובעים את ההווה? האם זיכרונותיו של כל אדם הם האוצר הכי יקר או העול הכי כבד שלו? חשבתי הרבה על הסבתא ושאלתי את עצמי אין ספור שאלות: אחרי כל מה שהיא עברה, מאין היא שואפת כוחות לחיות, לדאוג ליקרים לה ולזרוע סביבה אור וטוב? כיצד כל הדור שלה מצא בתוכו כוח לחזור לחיים אחרי חבלי הייסורים שעבר, ותוך כדי כך לשאת בזיכרון מדי יום את פחד המוות? כנראה ששאלות האלה כה עמוקות שהן נמצאות מעבר להבנה אנושית... כיצד בכלל קרה שמין אדם ירד לשפל שכזה? מה מניע את האדם ברגעים מסוימים לפעול יותר גרוע מחיית פרא ולטרוף בני המין האנושי כמוהו? ואלוהים? האם באמת הוא הסתיר את פניו מהעולם הזה אשר שקע בחטאים? או אולי כוחו נחלש פתאום? האם השואה הייתה בדיוק אותו הנשף ששטן חגג בעולם הזה? כיצד בכלל התאפשרה מלכות הטומאה האבסולוטית הזאת? או אולי אלה היו חבלי לידה? *** למחרת חצי יום הסתובבתי בעיר, התהלכתי בסמטאות צרות אשר הפכו לאבטיפוס של קבצנסק וגלופסק מיצירותיו של מנדלה מוכר ספרים, של כתרילבקה מכתביו של שלום-עליכם. התבוננתי בבתים ישנים, בפניהם של יהודים מבוגרים שנשארו אחרוני העדים של אותו העולם היהודי, מלא רעיונות ויצירה, שפרח כאן במשך מאות שנים והושמד כהרף עין באכזריות שכזאת. אך הרוח היהודית עדיין ריחפה מעל ברדיצ'ב. בעיר הזאת עדיין ניתן היה לחוש אותה באוויר. פה ושם עדיין נשמעו צליליה הקסומים של יידיש ביתית, חמימה וטעימה... סבתות נדנדו את נכדיהן בעגלות ושרו להם שירי ערש יהודיים. בחצרות ישבו גברים ושיחקו דומינו ביידיש. על הספסל ישב לו בדד יהודי עם זקן לבן כשלג ומלמל ניגון יהודי עתיק... מן הסימטאות הצרות יצאתי לרחוב המרכזי ועליתי לאורכו לכיוון המנזר של מסדר הכרמליתים היחפים. המנזר היה מוקף בחומות מבצר מסיביות מלבנים אדומות. בברדיצ'ב אפילו כשדיברו ביידיש, קראו למקום הזה במילה רוסית "קרפוסט" (מבצר). רציתי לבקר במוזיאון להיסטוריה של העיר שהיה ממוקם בחצר של המנזר, אך על דלת המוזיאון התהדר שלט עם מילה "סגור". הסתכלתי מסביבי והרגשתי מעין דחיפה פנימית רגעית חזקה שהכריחה אותי להקיף את בנין הכנסייה שתפס את רוב שטחה של חצר המנזר, ולפתע… לעיניי התגלתה תמונה – פס אדמה צר וארוך שגודר בגדר ברזל נמוכה, טבוע באין ספור פרחים צבעוניים. במרכזו של הפס המגודר עמדה מצבה לא גבוהה במיוחד משיש שחור, ועליה כוכב מחומש וכיתוב ברוסית: "כאן קבורים 960 אזרחים סובייטיים – קורבנות הטרור של פשיסטים גרמנים 1941 – 1943". צמרמורת קרה זיגזגה על כל גופי. מיד נזכרתי ששמעתי לא אחת מסבתא בריינה את המילה "קרפוסט" בהקשר לאירועים המבהילים שהתרחשו כאן בעת הכיבוש הנאצי. - אז הנה זה – חשבתי עם איזשהו רעד פנימי – הנה הסיבה של אותו הפחד המוזר שכיסה תמיד את פנייה של סבתא כשהיא ביטאה את המילה "קרפוסט"... ועל המצבה כתוב באופן קר ורשמי "960 אזרחים סובייטיים" כאילו כלל לא היו הם יהודים... מעל קבר האחים הזה עמדו מיותמים שלושה עצי מחט ירוקי עד. כעבור שנים גיליתי בלאדה תחת כותרת "לאה'לה" מאת המשורר אברהם גונטאר** אשר נולד וגדל בברדיצ'ב, ואז במהירות הבזק נשלפה מהזיכרון התמונה הזאת – שלושה עצי מחט שפרסו את ענפיהם מעל קבר אחים ענק כמו שלושה עדים נצחיים לטרגדיה אשר התרחשה כאן: הובאו לכאן מתוך העיר כאשר חזרתי לביתה של סבתא, היא פגשה אותי עם פנים מודאגות: - היכן אתה מסתובב חצי יום? כבר לא ידעתי מה לחשוב! לך מיד והתרחץ. ארוחת צהריים מחכה לך כבר מזמן – היא התקיפה אותי בנשימה אחת.דבריי הממו אותה. היא קפאה למספר רגעים, פנייה החווירו. לאחר מכן היא אמרה בקול שקט עם תחושת אובדן עצה: - הרי שם גם אחי בנצי...כאשר ישבתי ליד השולחן בארוחת צהרים, הפניתי את מבטי לפתע אל הקיר שמולי. שם מעל ספת עור מסיבית היה תלוי דיוקן גדול של סבא דוד. סבתי כאילו קראה בעיניי מעין שאלה נסתרת, שאלה בחיוך קל: - אתה זוכר את סבא דוד?הצצתי ברשימות שלי וכמו להכעיס לא מצאתי אף חור פנוי, שיכולתי להושיב אותו שם. בכל זאת לא הייתי מסוגלת להשאיר אדם לקראת לילה סתם ברחוב. אמרתי לו: בוא בינתיים אלי. אתן לך פינה עד שנמצא פתרון כלשהו. אמנם אצלי בחדר כבר הייתה משפחה שלא היה לה גם לאן ללכת... - סבתא, והוא גר אצלך? – הסקרנות פשוט מילאה אותי. המבט של סבתא הפך לפתע להיות חולמני. היא הרימה את עיניה על דיוקנו של סבא, ליטפה בעדינות את ידי ובטון מסתורי אמרה: - כך רצה הגורל שמצד אמך יהיו לך סבתא אחת ושני סבים. הרי אתה מגלם בתוכך זכרון על שניהם: לזכר אחד מהם אתה נושא שם, וזכרו של השני – שם משפחה... הערות: * מתוך הספר: חיים ביידער, חנוכת הבית (לידער און באלדעס), מאסקווע, 1979 ** מתוך הספר: הערש רעמעניק, פארטרעטן פון יידישע שרייבער, מאסקווע, 1982 *** התרגום מתוך האתר "שם עולם" |
|