גַּעְגּוּעִים

בשולי השיר - אסתר ויתקון

מלכה נתנזון

גיליון מס' 52 - תשרי תשע"ד 9/13

וּכְמוֹ בְּכָל עֶרֶב שַׁבָּת
כְּשֶׁכִּסְּאוֹ הָרֵיק שֶׁל אַבָּא הָיָה מַצְלִיף בָּנוּ אֶת הַהֶעְדֵּר
הָיָה אָחִי מְלַטֵּף אֶת שׁוּלֵי מִגְבַּעַת הַלֶּבֶד הָאֲפֹרָה,
מְיַשֵּׁר אֶת הַצַּלַּחַת הָרֵיקָה,
וְצוּר מִשֶּׁלּוֹ
וּמִנְעָדָיו
וְהַנִּגּוּנִים עוֹלִים וּמְמַלְּאִים
וְאָנוּ, בֵּין אִילָנוֹת הַבָּכוּת וְהַחַמָּה הַמִּתְמַהְמַהַת,
מְסִיטִים אֶת וִילוֹן הַלַּיְלָה הָעִקֵּשׁ וְקוֹרְאִים לַבֹּקֶר
בּוֹא!

וְגַם הַיּוֹם, אַרְבָּעִים שָׁנָה אַחֲרֵי,
הַמִּגְבַּעַת שֶׁהָעָשׁ אֲכָלָהּ,
וְאָחִי
וְאִמִּי
וַאֲחוֹתִי,
וְרַק אֲנִי אוֹסֶפֶת אֶת בָּתֵּי הַנֵּרוֹת
וּפִי הֶחָתוּם מְבַקֵּשׁ
מַיִם



בשולי השיר / אסתר ויתקון

געגועים הם תמיד ביטוי למתח בנבכי בנפש. מתח שבין המלאות שהייתה להעדר הנוכח ומצעק - גע גע גע.

בקשה שהיא ציווי - גע! לגעת שוב במלאות המאושרת שהייתה ואינה עוד. חלפה לבלי שוב, ורק מכוח הזיכרון המחייה אותם ימי חסד שהיו, יכולה הנפש הכואבת להתמלא לרגעים קלים בנחמת הזיכרון המתוק, שמיד לאחריו, עוקצו של ההעדר נעשה מר ונוקב יותר.

מלכה מתארת בשיר את געגועיה לאביה שהעניק יופי ומשמעות לשבת מכוח זמירות שבת ומכוח אהבת המשפחה אליו. בשיר רשת של ניגודים - הכסא הריק והכובע הריק שהיו מלאים באב החי, ואחר מותו התמלא בליטופי האח, שמימש את אהבתו לאב הנעדר בליטוף האביזר שהיה קרוב אליו פיסית ביותר, חלק ממנו ממש. הכובע. שהרי היה אדם דתי, שחבש כובעו כל הזמן.
אך גם האח והאם והאחות כבר אינם. בני המשפחה שביטאו במחוות גוף את געגועיהם לאב, ובכך השאירו אותו כחי ביניהם, אינם עוד בין החיים. גם אליהם מתגעגעת המשוררת. מלאות חלקית שאבדה. העדרם של יקיריה ושל הכובע ששימש מזכרת מוחשית לאב, ונאכל עש, עומד מול זכרם בנפש המשוררת הנותרת לבדה. בסיומו של יום השבת היא אוספת את בתי הנרות הריקים מן הנרות שדלקו בהם עד תום.

אלו מסמלים את חייה של המשוררת, שרוקנה מיקיריה מחיק השבת המשפחתית. כאב הריקות חותמת את פיה. היא אינה שרה כבעבר את זמירות שבת. היא בולמת את צעקת הגעגוע.
ועם זאת, היא חשה שפיה החתום מבקש מים. מבקש חיים. היא רוצה למלא את ריק חייה בחיים. החיים מבקשים לנצח את המוות כדי שאפשר יהיה להמשיך ולהתגעגע.
כי רק החיים יכולים להתגעגע, לגעת בזיכרון, לכאוב וליצור.