יעקב איש תם?

ד"ר יהושע מנחם רוזנברג

גיליון מס' 8 - כסליו תשע"ד - 11/13

וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם (בראשית כ"ה כז)
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ(כ"ז יט)

לפסוק: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲלֵה אֵלַי הָהָרָה וֶהְיֵה שָׁם וְאֶתְּנָה לְךָ אֶת לֻחֹת הָאֶבֶן וְהַתּוֹרָה וְהַמִּצְוָה אֲשֶׁר כָּתַבְתִּי לְהוֹרֹתָם (שמות כ"ד יב), אומר רמב"ן בהקדמתו לספר בראשית:

"לֻחֹת הָאֶבֶן" - יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות,
"וְהַמִּצְוָה" - מספר המצוות כולן, עשה ולא תעשה,
[אם כן:] "וְהַתּוֹרָה" - יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה האנשים בדרך בעניין האמונה.

סיפורי בראשית נועדו להורות לנו דרך בעניין האמונה. יש סיפורים שבאו ללמדנו כיצד לנהוג, מהי ההשקפה המתאימה על אירועים, ויש סיפורים הבאים ללמדנו מאילו דעות לרחוק, אילו מעשים לבקר, לדחות ולא לחקות.

איך נבין את סיפור נטילת הברכות במרמה?
איך נבין את סיפור קניית הבכורה של יעקב ונטילת הברכות במרמה? האם ראוי להזדהות עם מי שאביו מעיד עליו: "... בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ" (כ"ז לה)? איזו דרך בא הסיפור להורות לנו?

התורה אינה מרבה להעניק תארים לבני אדם. לרוב היא מתארת בני אדם באמצעות מעשיהם. והנה יעקב מקבל בתורה תואר: "איש תם": " וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם יֹשֵׁב אֹהָלִים" (כ"ה כז).

הנביא מיכה מייחד את מידת החסד לאברהם אבינו ואת מידת האמת ליעקב:

"תִּתֵּן אֱמֶת לְיַעֲקֹב חֶסֶד לְאַבְרָהָם אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לַאֲבֹתֵינוּ מִימֵי קֶדֶם" (מיכה ז' כ), ובתרגום מפורש: "תתיהיב קושטיה דיעקב לבנוהי..." (= תיתן האמת של יעקב לבניו).

בתלמוד בבבלי מסכת מכות דף כד עמוד א דורשים את הפסוק: "לא רגל על לשנו" (תהילים ט"ו ג) על יעקב אבינו:

"לא רגל על לשונו זה יעקב אבינו דכתיב: "אוּלַי יְמֻשֵּׁנִי אָבִי וְהָיִיתִי בְעֵינָיו כִּמְתַעְתֵּעַ" (כ"ז יב), ומבאר הריב"ן (המיוחס לרש"י)- "לא רצה לשקר מתחלה שאמר: 'אולי ימושני [אבי]', אלא שאמו הכריחתו ועל פי הדבור דכתיב 'עלי קללתך בני' ומתרגמינן אלי אתאמר בנבואה [דלא ייתון לווטיא עלך ברי]."

אין לשער שהתורה תקבע שיעקב הוא תם, איש האמת, ואחר כך תספר מעשה המוכיח את ההפך ממנה. (מעשה לסתור?! ). עלינו לנסות להבין כיצד מתאימים המעשים שעושה יעקב לתואר 'איש תם'?

בתחילת הפרשה מספרת התורה:

"וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב מִכְרָה כַיּוֹם אֶת בְּכֹרָתְךָ לִי. וַיֹּאמֶר עֵשָׂו הִנֵּה אָנֹכִי הוֹלֵךְ לָמוּת וְלָמָּה זֶּה לִי בְּכֹרָה. וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב הִשָּׁבְעָה לִּי כַּיּוֹם וַיִּשָּׁבַע לוֹ וַיִּמְכֹּר אֶת בְּכֹרָתוֹ לְיַעֲקֹב". (שם לא-לג).

הברכה עוברת במשפחת אברהם מדור לדור. הברכה צריכה לעבור דרך הבכור או דרך האח הנבחר. בבית אברהם בחר ה' ביצחק כממשיך דרך המשפחה, למרות שלא היה הבן הראשון. בבית יצחק, באין קביעה אחרת, ראוי האח הבכור לקבל את הברכה. יעקב, שקנה מעשו את הבכורה, היה אפוא הראוי לקבל את הברכה. כאשר קרא יצחק לעשו בנו ואמר לו: "... הִנֵּה נָא זָקַנְתִּי לֹא יָדַעְתִּי יוֹם מוֹתִי. וְעַתָּה שָׂא נָא כֵלֶיךָ תֶּלְיְךָ וְקַשְׁתֶּךָ וְצֵא הַשָּׂדֶה וְצוּדָה לִּי <צידה> צָיִד. וַעֲשֵׂה לִי מַטְעַמִּים כַּאֲשֶׁר אָהַבְתִּי וְהָבִיאָה לִּי וְאֹכֵלָה בַּעֲבוּר תְּבָרֶכְךָ נַפְשִׁי בְּטֶרֶם אָמוּת", היה עליו לומר ליצחק אביו: 'מכרתי את בכורתי ליעקב. הברכה אינה מיועדת לי. עליך לברך את אחי'. אך הוא לא עשה כן. אמנם מאוחר יותר סיפר עשו לאביו על מכירת הבכורה, אך זאת אחרי שיעקב כבר עשה מעשה:

"כִּשְׁמֹעַ עֵשָׂו אֶת דִּבְרֵי אָבִיו וַיִּצְעַק צְעָקָה גְּדֹלָה וּמָרָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר לְאָבִיו בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי. וַיֹּאמֶר בָּא אָחִיךָ בְּמִרְמָה וַיִּקַּח בִּרְכָתֶךָ. וַיֹּאמֶר הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי ... (כ"ז לד-לו).

עשו ניסה, באמצעות הסתרת האמת, לזכות בברכה, שויתר עליה כשמכר את הבכורה ליעקב. הוא מנצל את מצב אי הידיעה של אביו כדי לקחת במרמה את הברכה המגיעה ליעקב.

יעקב בפעולותיו מנסה להשיב לעצמו את המגיע לו ממילא. ואכן כאשר עשו מגלה שיעקב קבל מאביו את הברכה הוא אינו מבקש לבטל את הברכה ליעקב אלא מבקש עבורו ברכה אחרת: "בָּרֲכֵנִי גַם אָנִי אָבִי (כ"ז לד) ... "הֲלֹא אָצַלְתָּ לִּי בְּרָכָה" (כ"ז לו).

כאשר גוזלים מאדם את השייך לו או את המגיע לו, רשאי אדם לעשות דין לעצמו וליטול את שלו. וכך אמנם עשה יעקב. אפשר לומר כי עשיית הנכון והראוי, פעולה לכיוון קיום רצון ה' ולכיוון עשיית הטוב - היא היא האמת, ואפשר גם לומר שהשקר נשאר אמנם שקר אך הוא מותר במקרים מעין זה.

עמדות פרשנים
את דברי רבקה 'שמע בקולי' מבאר אור החיים:

שמע בקולי - פירוש, הגם שיש בדברים אלו כגניבת הדעת, עם כל זה יש לך לשמוע בקולי. פירוש, מלבד חיוב מצות כיבוד אב ואם שהיא מצות עשה, גם היא נביאה, וכתיב בדברי נביא אמת (דברים י"ח טו) "אליו תשמעון". לזה אמרה 'שמע בקולי'. וכבר כתבנו (לעיל ט"ז ה-ו) שיצטדק נביא באומרו לעבור על מצוה ממצות התורה לפי שעה.

רבי יצחק אברבנאל מציע שני מניעים למעשיה של רבקה:
א. רבקה ידעה זה שנים רבות שהבן הנבחר הוא יעקב, שהרי בהיותה בהריון עם תאומיה היא התבשרה על ידי הקב"ה "ורב [עשו] יעבד צעיר [יעקב]" (כ"ה כג). רבקה רצתה שהברכה תגיע לבן הראוי לה.
ב. התנהגותן של נשי עשו הרעות, ותגובתו השקטה שלא מיחה בידן. רבקה לא סיפרה ליצחק על נבואת ה', מפני שכנראה הלכה לשאול את פי ה' בלי ידיעתו של יצחק, ואולי משום שסברה שיצחק נביא גדול ממנה, ומכיר את הנבואה הזאת.

מלבי"ם טוען שרבקה הערימה על יצחק בגלל לחץ של זמן. כאשר רבקה שמעה שיצחק מתכוון לברך את עשו, היא התכוונה לשוחח עם בעלה ולשכנעו לתת את הברכה ליעקב; אולם כאשר היא הבחינה שעשו יוצא מיד למלא את בקשת אביו לצוד ציד - כמודגש בפסוק ה' "וילך עשו לצוד ציד להביא" - חששה שמא לא יהיה סיפק בידה לשכנע את יצחק ופנתה לדרך הערמה.

החזקוני בפירושו לפסוק 'אנכי עשו בכרך' אומר:

יש מפרשים שלפי צורך שעה אפשר לשנות הדיבור, כגון אברהם "אמרי לי אחי הוא", "ונשתחוה ונשובה אליכם", וכגון דוד שבלבל דבריו עם אחימלך ואמר "ויהי הנערים קדש". גם אמר שהיה הולך בשליחות המלך. וגם אלישע אמר לחזאל מלך ארם "לך אמור לו חיה תחיה" והראה הקב"ה שיהרג, וכן מיכיהו שאמר לאחאב "עלה והצלח" אלא לפי מה שראו אמרו
דבר אחר: לפי שיקול הדעת לא כחש לו, כך אמר לו: אנכי [במקום] עשו בכרך, שהרי כבר מכר לי את הבכורה.

בעל אור החיים הקדוש בפירושו לפסוק אומר:

פירושו: להיות שקנה הבכורה מעשו, הנה הוא נעשה עשו לצד בחינת הבכורה, כי לא יקראו עשו בכורו.
ואומרו עשיתי כאשר דברת אלי, פירוש כי טעם שצוה לעשו, הוא כי הוא בנו הבכור, וכיון שנטל הבכורה, כאילו הדבר בא אליו.

הרד"ק- רבי דוד קמחי [פרובנס, סוף המאה ה- 12], בפירושו לתורה (בראשית כ"ז יט) אומר:

יש תמהים: איך יעקב, שהיה צדיק וירא אלוהים, דיבר שקר? ואין זאת תימה, כי יעקב היה יודע כי הוא ראוי לברכה יותר מאחיו ורוח הנבואה שתשרה על יצחק לברכו, יתעשת אלוהים יותר לברכתו מאשר לברכת אחיו כי הוא רצוי לאל יותר ממנו, וחילוף הדברים [כלומר, שינוי מן האמת = השקר] במקומות כאלה אינם גנאי וחילול לצדיק שהרי ראינו כי הא-ל אמר לשמואל הנביא [בצוותו למשוח אחד מבני ישי למלך במקום שאול]: "עגלת בקר תיקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי" (שמואל ב טז, ב( וכן אברהם ויצחק אמרו על נשותיהם 'אחותי היא' ולא נקראו בעבור זה דוברי שקר, כי מיראה אמרו מה שאמרו. וכן יעקב לקבל ברכת אביו, ואם 'שינה דברו', לא היה בעבור זה דובר שקר

עמדת הרד"ק היא, אפוא, כי שינוי מן האמת לצורך ראוי אינו מגונה ואינו הופך את אומר הדברים לדובר שקר.

הנצי"ב בפירושו הרחב דבר לבראשית כ"ז ט אומר:

"... והנה הגיעה שעה ליעקב אבינו להשתמש במידת השקר וערמימות. והרי זה עבירה לשמה, אשר גדולה היא בזמנה כמו מצוה עצמה..."

עושה אדם דין לעצמו
בתלמוד הבבלי מסכת בבא קמא דף כז עמוד ב דנים בשאלה האם עושה אדם דין לעצמו ובאילו מקרים:

אימא לי גופא דעובדא היכי הוה? (אמור לי גוף המעשה היאך היה) שלח ליה, דההוא גרגותא דבי תרי דכל יומא הוה דלי חד מנייהו, אתא חד קא דלי ביומא דלא דיליה, א"ל: יומא דידי הוא! לא אשגח ביה, שקל פנדא דמרא מחייה. א"ל: מאה פנדי בפנדא למחייה, (שלח לו: שמעשה בבור של שנים, שכל יום היה דולה אחד מהם, הלך אחד מהם ודלה ביום שאינו שלו. אמר לו: "יום שלי הוא", לא השגיח בו. נטל קת המר והכהו. אמר לו: מאה קתים בקת יכהו!) אפילו למ"ד לא עביד איניש דינא לנפשיה, במקום פסידא עביד איניש דינא לנפשיה. (אפילו למי שאומר: "אין אדם עושה דין לעצמו" - במקום שאין הפסד, במקום שיש הפסד - עושה אדם דין לעצמו.) דאתמר, רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, רב נחמן אמר: עביד איניש דינא לנפשיה; (שמצאנו מחלוקת אמוראים בדבר: רב יהודה אומר: אין אדם עושה דין לעצמו. רב נחמן אומר: עושה אדם דין לעצמו.) היכא דאיכא פסידא - כ"ע לא פליגי דעביד איניש דינא לנפשיה, (במקום שיש הפסד - כל העולם לא נחלקו, שעושה אדם דין לעצמו) כי פליגי - היכא דליכא פסידא, (כאשר נחלקו - במקום שאין הפסד) רב יהודה אמר: לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא; (רב יהודה אומר: אין אדם עושה דין לעצמו, שכיוון שאין הפסד - יילך לפני דיין) ר"נ אמר: עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח. (רב נחמן אומר: עושה אדם דין לעצמו, שכיוון שבדין הוא עושה - אינו טורח). מתיב רב כהנא, בן בג בג אומר: אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו, ואמור לו שלי אני נוטל!

רמב"ם בהלכות סנהדרין פרק ב הלכה יב פוסק:

"יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין, לפיכך אם קבל עליו בעל דינו והביאו לבית דין ודרשו ומצאו שעשה כהלכה ודין אמת דן לעצמו אין סותרין את דינו".

גם בטור חושן משפט סימן ד נפסק להלכה:

"אע"פ שיחיד אינו יכול לדון עושה דין לעצמו. פי' אם רואה את שלו ביד אחר שגזלו יכול לקחת מידו מה שגזל לו ואם האחר עומד כנגדו למחות בו יכול להכותו עד שיניחנו ליקח שלו לא מיבעיא אם הוא דבר שאם לא יקחנו עתה מידו שיהיה לו הפסד כגון שהאחר יוציאנו ושוב לא יוכל להוציאה מידו דפשיטא שעושה דין לעצמו ופטור על מה שמכהו אם הוא בענין שאינו יכול להציל את שלו מידו אם לא ע"י הכאה אלא אפילו אם הוא דבר שלא יפסיד אם ימתין עד שיעמידנו בדין אלא שאינו רוצה לטרוח להעמידנו בדין אפ"ה (אפילו הכי) כיון שברור לו שהדין עמו ויכול להוציא בדין מידו יש לו רשות להציל את שלו ואפילו ע"י הכאה אם אינו יכול להצילו בענין אחר... "

מהו 'איש תם'?
באמצעות סיפור יעקב ועשו באה אולי התורה ללמדנו שאיש תם אינו מי שמוותר על שלו. איש תם רשאי לעמוד על זכויותיו. תם אינו תמים (נאיבי). ושמא רוצה התורה ללמדנו באמצעות סיפור יעקב ועשו כי לעתים מותר אף לשקר כדי לקבל את מה ששיך לך בדין? ואכן ר' יוחנן בבראשית רבה פרשה סז רואה במרמה של יעקב חכמה: "בא אחיך במרמה, ר' יוחנן אמר בא בחכמת תורתו".

דבריו של רבי לוי בבראשית רבה פרשה סה: "'ויבא אל אביו' וגו' 'ויאמר יעקב אל אביו אנכי עשו בכרך' וגו' - אמר ר' לוי: אנכי לקבל עשרת הדיברות אבל עשו בכרך", וכן דברי רש"י בפירושו לבראשית כ"ז יט: "אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך", אינם באים לטעון שבאופן הזה מותר לשקר, או שאמירת הדברים באופן הזה אינה נחשבת לגניבת דעת. הם באים להמחיש עד כמה קשה ליעקב איש תם אמירת שקר. גם כאשר הוא עושה את המעשה הראוי, ונאלץ לשם כך להוציא מפיו דברים שאינם אמת, הוא מנסה לפחות לדמותם לאמת שייראו כאילו דיבר אמת. איש אמת סולד מן השקר ולפיכך קשה לו להוציא מפיו דברי שקר גם כאשר הדבר נחוץ, הכרחי ונכון.

לסיכום נקרא את פירושו של ראב"ע לבראשית כ"ז יט:

אנכי מי שאנכי ועשו בכורך. ואחרים אמרו בנחת אמר אנכי, ונשא קול במלת עשו בכורך. ואלה דברי רוח, כי הנביאים יתחלקו לב' חלקים. החלק כי הא' שליח במצות, והחלק השני נביאי העתיד, ואם יצטרכו לאמר דבר שאיננו כהוגן לא יזיק, רק השליח לא יתכן שיכזב כלל. גם הנה דוד נכתב עליו איש האלהים (דה"ב ח' יד) ואמר רוח ד' דבר בי (ש"ב כ"ג ב) בלבל דבריו עם אחימלך ואמר ויהיו כלי הנערים קדש (ש"א כ"א ו) לצורך שעה. גם אלישע, שאמר לחזאל לך אמור לו חיה תחיה (מ"ב ח' י), אף על פי שפירושו חיה תחיה מחולי זה, הראני השם כי יהרג, וכן מיכיהו אמר תפלת שוא עלה והצלח (מ"א כ"ב טו) דרך מוסר. וכן אמר דניאל מרי חלמא לשנאך (דניאל ד' טז), ולהיותו כנגד השם דרך דרש, וכן אמר אברהם וגם אמנה (כ' יב), ונשתחוה ונשובה (כ"ב, ה). והשווה גם הפירוש הארוך של אבן עזרא לשמות ל"א יח.