לימודים - שרה, הצחוק והמהפך

אמר-דיבר; פקד-ויעש
הפסוק הפותח את פרק כ"א, העוסק בגירוש ישמעאל ובניסיון העקדה, משופע בהקבלות, הנראות לכאורה כחוזרות על אותו רעיון: אמר – דיבר, פקד – ויעש.

"אמר" ו"דיבר" אומנם משיקים משמעות זהה, ואולם "פקד" אינו כפילות לפועל "ויעש". מהי אפוא משמעותה של הקבלה זו ומהו המסר אותו היא מבקשת להעביר?

החזרה על הדיבור והאמירה מחזקת את הפעולה הראשונה "פקד", אשר הובילה לפעולה השנייה – "ויעש". ההבטחה המילולית באה לידי מימוש מעשי, ועל כן יש בה הדגשה המסיבה תשומת לב מיוחדת לנאמר. עם זאת, יש להבחין כי גם ההבטחה המילולית עצמה הייתה כפולה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם שָׂרַי אִשְׁתְּךָ לֹא תִקְרָא אֶת שְׁמָהּ שָׂרָי כִּי שָׂרָה שְׁמָהּ וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן... (בראשית י"ז, ט"ו – ט"ז.).

"וַיֹּאמֶר שׁוֹב אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וְהִנֵּה בֵן לְשָׂרָה אִשְׁתֶּךָ וְשָׂרָה שֹׁמַעַת פֶּתַח הָאֹהֶל וְהוּא אַחֲרָיו." (בראשית י"ח, י')
"וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים" (בראשית כ"א, ב'. )

דברי הקב"ה נמסרו פעמיים, בשני מועדים שונים – פעם אחת לאברהם לבדו במעמד ברית בין הבתרים, ופעם שנייה באוהל, לאחר ברית המילה, כשהשומעת המיועדת היא שרה.

פרק כ"א הוא השילוב המושלם של הדיבור והאמירה – הולדת בן לאברהם והולדת בן לשרה. ואכן, הפרק מבליט ומבדיל את האופן שבו מתנהג אברהם לאור הולדת בנו מהאופן שבו מתנהגת שרה:

"וַתֹּאמֶר שָׂרָה צְחֹק עָשָׂה לִי אֱלֹהִים כָּל הַשֹּׁמֵעַ יִצְחַק לִי. וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו... וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר לְאַבְרָהָם גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ כִּי לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם בְּנִי עִם יִצְחָק..." (בראשית כ"א, ו' – י'. ההדגשות שלי).

דיבוריה המרובים של שרה בולטים גם ובעיקר על רקע שתיקתו המתמשכת של אברהם; הוא מל את בנו, עורך לו משתה גדול ושומע את דברי שרה על אודות ישמעאל וכל זאת - מבלי לומר ולו מילה אחת, לא של שמחה ולא של עצב.

גירוש הגר
שרה מצויה ללא ספק בהתעלות מאושרת: הולדת יצחק כמו העניקה לה כוח אשר ייצב אותה כגבירת הבית, השליטה העצמאית, קובעת הטון אשר מובילה בהמשך לגירוש הגר וישמעאל.

אמנם אין זו הפעם הראשונה שבה מגרשת שרה את הגר, ואולם בפעם הקודמת הייתה שרה עקיפה במעשיה ובדבריה, במיוחד בהשוואה לדיבורה הנחרץ זו הפעם: היא מתלוננת ("וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט ה’ בֵּינִי וּבֵינֶיךָ." בראשית ט"ז, ה') אך אינה מגרשת את הגר באופן יזום, אלא מענה אותה עד שזו בורחת מפניה.

במובן מסוים, שרה "גומלת" עינוי תחת עינוי להגר, לאחר שערערה את מעמדה בביתה ובפני בעלה. הפעם, שרה אינה מתלוננת כלל. היא פשוט קובעת לאברהם מה עליו לעשות.

הפעם, התהום שנפערה בין שרה להגר אינה עניין רגשי, אלא מהותי:

"וַתֵּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק. וַתֹּאמֶר... לֹא יִירַשׁ בֶּן הָאָמָה הַזֹּאת עִם-בְּנִי עִם-יִצְחָק." (בראשית כ"א, ט' – י')

מצחק
מהו אותו "המצחק", שאינו יכול להתקיים בחפיפה אחת עם בנה של שרה?
הפועל צ.ח.ק ליווה את דמותו של יצחק מרגע תחילת הדיבור על אודותיו:

"וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית י"ז, י"ז)
"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" בראשית י"ז, י"ט)
"וַתִּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר" (בראשית י"ח, י"ב)
"וַיֹּאמֶר ה’ אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה" (בראשית י"ח, י"ג)
"וַתְּכַחֵשׁ שָׂרָה לֵאמֹר לֹא צָחַקְתִּי כִּי יָרֵאָה וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית י"ח, ט"ו)

רש"י, בפירושו על פסוק י"ז טוען כי " וַיִּפֹּל אברהם על פניו ויצחק - זה ת"א לשון שמחה וחדי ושל שרה לשון מחוך. למדת שאברהם האמין ושמח ושרה לא האמינה ולגלגה וזהו שהקפיד הקב"ה על שרה ולא הקפיד על אברהם".

פרשנות זו נסתרת על ידי אבן עזרא, המביא נימוקים ביולוגיים להטלת הספק של אברהם וכן דברי כתר יונתן, המביעים את פקפוקו האמיתי של אברהם בדברים ("ויפול אברהם על פניו וישתומם ויאמר בליבו הלבן מאה שנים יהיה וולד ואם שרה הבת תשעים שנים תלד" כתר יונתן בראשית י"ז, י"ט). חזקוני נחרץ הרבה יותר בפירושו על הפסוק: "ומה שכתוב כאן בלבו לפי שבדבר הזה היה מתמה בלבו. ויאמר הלבן מאה שנים יולד – ונראה כאילו לא האמין הבשורה."

חיזוק לעמדות אלה נמצא בוויכוחו של אברהם עם הקב"ה על דבריו ותשובתו של הקב"ה, אשר פותחת במילה "אבל": "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֲבָל שָׂרָה אִשְׁתְּךָ יֹלֶדֶת לְךָ בֵּן וְקָרָאתָ אֶת שְׁמוֹ יִצְחָק" (בראשית י"ז, י"ט). "אבל" היא מילת תמיהה, כזו המבקשת לשכנע – לאור מה שבא לפניה – במה שיבוא אחריה. כמו רצה לומר "הלוא אמרתי לך! מהו אפוא פשר פקפוקך?"

עם זאת ועל אף זאת, התגובה על צחוקה של שרה נוקבת ונחרצת הרבה יותר: "וַיֹּאמֶר לֹא כִּי צָחָקְתְּ" (בראשית י"ח, ט"ו). שרה מאומתת מול מעשה הצחוק שצחקה, כאילו נאסר עליה להתכחש אליו. פרשנותו של רש"י רואה בדברים אלו עדות לתוכחה שבאה לה על שם פקפוקה וחוסר אמונתה בדברי הקב"ה. ברם, אפשר שאין כאן תוכחה כלל אלא דווקא התעקשות מחושבת והתייחסות ממוקדת לנושא מהותי. באמצעות אותו הצחוק שצחקה תוכל שרה לזהות, מאוחר יותר, את אותו "מצחק" של ישמעאל.
אברהם שצחק בליבו לא זיהה את "המצחק" הזה. שרה – כן.

הקב"ה מדגיש אפוא את פעלת הצחוק של שרה, על מנת שתוכל להוציא לפועל את התוכנית שלשמה נפקדה בתחילת הפרק – "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתּוֹ לִבְרִית עוֹלָם לְזַרְעוֹ אַחֲרָיו." (בראשית י"ז, י"ט)

ועדיין השאלה על מהות "המצחק" נותרת בעינה:
רש"י טוען – "מצחק - ל' ע"א כמו שנא' (שמות לב) ויקומו לצחק, ד"א לשון גילוי עריות כמה דתימא לצחק בי, ד"א ל' רציחה כמה דתימא (ש"ב ב) יקומו נא הנערים וישחקו לפנינו וגו'." (רש"י כ"א, ט')

הרמב"ן סובר – "מצחק - לשון עבודה זרה, לשון רציחה, לשון גלוי עריות, מריב עם יצחק על הירושה ואומר אני בכור ויורש פי שנים, ויוצאין לשדה ונוטל קשתו ויורה בו חצים, כמה דתימר כמתלהלה היורה זיקים חצים ומות כן איש רמה את רעהו ואמר הלא משחק אני (משלי כו יח)." (רמב"ן כ"א, ט')

בפירושו על "וַיִּפֹּל אַבְרָהָם עַל פָּנָיו וַיִּצְחָק" (בראשית י"ז, י"ז), כותב הרמב"ן: "וכן הדבר, כי הצחוק פעם יאמר ללעג ופעם לשמחה, כמו משחקת בתבל ארצו (משלי ח', ל"א), משחקים לפני ה' (ש"ב ו', ה').

ואכן, המילה "מצחק" מופיעה במספר מקומות במובן של לגלוג:

"וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית ה’ אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו." (בראשית י"ט, י"ד)

"וַתִּקְרָא לְאַנְשֵׁי בֵיתָהּ וַתֹּאמֶר לָהֶם לֵאמֹר רְאוּ הֵבִיא לָנוּ אִישׁ עִבְרִי לְצַחֶק בָּנוּ... בָּא אֵלַי הָעֶבֶד הָעִבְרִי אֲשֶׁר הֵבֵאתָ לָּנוּ לְצַחֶק בִּי" (בראשית ל"ט, י"ד – י"ז).

מקום נוסף שבו מופיעה המילה "מצחק" הינה בבראשית כ"ו, ח', הפעם דווקא ביחס ליצחק, אותו יצחק שאותו ביקשה אמו שרה להרחיק מאותו "המצחק" הלא ראוי של ישמעאל: "וַיַּשְׁקֵף אֲבִימֶלֶךְ מֶלֶךְ פְּלִשְׁתִּים בְּעַד הַחַלּוֹן וַיַּרְא וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק אֵת רִבְקָה אִשְׁתּוֹ."

"המצחק" של ישמעאל, אשר כמו מגדיר את עצמו – ללא הרחבה או פירוט לאחריו, היה בחזקת מעשה הנולד מן הקרביים – לא מן הלב. יצחק, שהיה עטוף מראשית בריאתו בכל היבט ופועל של הפועל צ.ח.ק הכיר גם את "המצחק" של אחיו, ישמעאל, אך מתוך חינוכו ואופיו השונה, ביצע אותו במהות שונה לחלוטין.

הזיקה לאבימלך אינה מסתיימת כאן – ולא בכדי. הקשר בין "המצחק" לבין שרה מצוי גם בקשר שבין שרה לאבימלך.

שרה ואבימלך
הפרשה הקודמת לפקידת שרה והולדת יצחק היא סיפור ירידתם של אברהם ושרה לגרר ולקיחת שרה לבית אבימלך, מעשה שבגינו עוצר הקב"ה "בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ" (בראשית כ', י"ח).

לאחר שנגלה הקב"ה לאבימלך בחלום הלילה ולאחר שהזדעזע האחרון מאפשרות החטא האיום, החמור והמתועב שכמעט חטא בו, מעניק אבימלך לאברהם " צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת... וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֵת כֹּל וְנֹכָחַת." (בראשית כ', י"ד – ט"ז)

שרה, שעד כה הייתה "אשתו של" ו"אחותו לכאורה" זוכה כעת לרכוש ולמתנות בזכות עצמה ולמען עצמה.
שרה, אשר נחבאה אל האוהל שעה שבעלה אברהם עמל, טרח והתרוצץ לשרת את שלושת המלאכים הפוקדים את ביתם.
הניגוד שבין פעלתנות זו לבין טשטושה של שרה ניכרת גם נוכח הכחשתה הנמרצת את צחוקה מתוך מורא גדול ("כִּי יָרֵאָה" בראשית י"ח, ט"ו).

החשש והפחד הציבו את שרה בעמדת נחיתות, אשר מתערערת יותר נוכח עליית חינה של הגר – עובדה שיכולה לתרץ את התפרצותה הנסערת והסוערת על אברהם. תגובתה של אישה שגאוותה נפגמה ומעמדה הוצב בסימן שאלה. והנה נולד יצחק ושרה נדמית להיות אישה אחרת לגמרי – שרה הנמצאת בקדמת הבמה, החלטית ונחרצת. האם יצחק לבדו הוא שחולל את השינוי במעמדה ובהתנהגותה, בניגוד חריף כל כך להצגתה הנחבאת אל הכלים ולפגיעותה הרבה עד כה?

כששהתה שרה בבית אבימלך, מלך גרר, התחדד עולם מושגיה באופן שלא התקיים קודם לכן; שרה נחשפה לגינוני מלכות וכבוד והפנימה אותם גם אחרי יציאתה, אחרונה – אחרונה חביבה, מבית אבימלך, משופעת מתנות המיועדות רק לה.
עדות ברורה לשינוי שהתחולל בה מבוטאת ביחסה של שרה כלפי הגר.

השינוי ביחס להגר
כשמציג המקרא את הגר לראשונה, הוא מתארה כשפחה מצרית (בראשית ט"ז, א'). ואולם, לאחר לידת יצחק מתייחסת שרה אל הגר כאמה ("גָּרֵשׁ הָאָמָה הַזֹּאת וְאֶת בְּנָהּ" בראשית כ"א, י'). "שפחה" ו"אמה" הינם תיאורים נרדפים, אך עדיין קיים הבדל ביניהם: לבת פרעה היו אמות – לא שפחות (שמות ב', ה') כמו גם לאבימלך מלך גרר ("וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו" בראשית כ', י"ז). הבדל זה אינו רק עניין מקרי או לשוני. הוא מצביע על נקודת שינוי עמוקה יותר, בהתייחסות שרה אל עצמה. בשונה מהאישה ההיא, הנחבאת באוהל, המתמלאת יראה, המצטערת מפני שפחתה המצרית, שרה היא כעת אישה חשובה ומיוחסת, אם לבן, גבירה בעלת עמדה ובעלת אמה. אישה כזו אינה צריכה את רשות בעלה כדי לבוא חשבון עם פועל אשר סר חינו בעיניה. אישה כזו מחליטה ויוזמת מה לעשות על דעת עצמה.

זיהוי "המצחק" והרחקת יצחק מישמעאל הינו זיהוי חשוב והכרחי בעיני שרה, ואולם זיהוי כזה יכול היה להתקיים רק לאחר שהתחדד אותו ביטוי חזק וריבוני בשרה עצמה, לאחר פגישתה עם עולם המלכות והתפנית שעולם זה חולל בה: הכרתה בערך עצמה בזכות עצמה. רק עם שינוי נסיבות שכזה יכולה הייתה שרה להוציא מהכוח אל הפועל את התממשות "כאשר אמר וכאשר דיבר", תוכנית אשר בה שרה היא השחקן המרכזי, ולא אברהם, שלא זיהה את "המצחק" שבבנו ואף הצטער רבות על הצורך שבגירושו מבית. רק את שרה "המחודשת" יכול היה לפקוד הקב"ה, אשר "אימץ", כך נראה, את שפת ההתייחסות החדשה שהחלה לדבר בה ולנהוג על פיה:

"וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם אַל יֵרַע בְּעֵינֶיךָ עַל הַנַּעַר וְעַל אֲמָתֶךָ כֹּל אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵלֶיךָ שָׂרָה שְׁמַע בְּקֹלָהּ כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." (בראשית כ"א, י"ב).