יפתח – מנהיגות בחברה השרדותית

אליעזר היון

גיליון מס' 8 - כסליו תשע"ד - 11/13

פרשת יפתח הגלעדי זכורה לכל בעיקר בגלל סופה הטראגי: העלאת בת יפתח לעולה, בעקבות הנדר הנורא שנשא יפתח ערב מלחמת עמון. מי היה יפתח, מדוע מונה דווקא הוא לעמוד בראשות הצבא הישראלי, למה נדר את נדרו המוזר, והאם בסופו של דבר הוא אכן העלה את בתו כקרבן אנושי? כמו בכל הארועים שארעו את ישראל יש לבחון ראשית דבר את הגורמים הסיטואציוניים, את הסביבה החברתית והתרבותית, ואת הרקע ההיסטורי, הסוציאלי, והמדיני ששרר באותה העת.

ערב מלחמת קיום
לאחר מותו של יאיר הגלעדי ששפט את ישראל 22 שנים, הוסיפו בני ישראל לעבוד אלוהים אחרים מסוגים שונים [הכתוב מדווח על שבעה סוגי פסילים], עד כי חרה בם אף ה' והוא מכרם לשעבוד בידי הפלשתים ובני עמון. במשך 18 שנים התעללו הפלישתים והעמונים בבני ישראל עד שבשנה ה- 18 החליטו אנשי בני עמון לקום ולהילחם בישראל היושבים בעבר המזרחי של הירדן אך גם ביהודה, אפרים ובנימין. הם עברו את הירדן והחלו להתקדם בצעדים בטוחים לכיוון ישראל. בשלב הזה הבין העם בישראל כי כלו כל הקיצים והוא החל חוזר במהירות לכור מחצבתו. הוא מתחנן לאלוקים כי יציל אותו מידי בני עמון ומבקש מחילה על היצמדותו לאלילים. האל, שמזכיר לעם - באמצעות פנחס - את הישועות החוזרות ונשנות שלו מאז הוציא אותם מארץ מצרים מסרב בתחילה להיענות לקריאתם, ובסרקזם שולח אותם לאלוהיהם אותם הם כה התעקשו לעבוד. רק לאחר תפילה וזעקה אין סופית 'נכנע' כביכול הקב"ה והוא מחליט להושיע את ישראל, מה שיקרה מאוחר יותר באמצעות יפתח .

בינתיים, מתאספים שרי גלעד למועצת מלחמה אסטרטגית, מתבוננים ב'גלעד' ורואים בייאוש את המון חיילי בני עמון מתכונן למלחמה. בחוסר אונים הם מביטים על הכח הישראלי שחסר ארגון ופיקוד מינימלי והם מצהירים כי האיש שיוכל להילחם בבני עמון ייעשה לראש יושבי גלעד.

וַיֹּאמְרוּ הָעָם שָֹרֵי גִלְעָד אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ מִי הָאִישׁ אֲשֶׁר יָחֵל לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן? יִהְיֶה לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד [שופטים י, יח]:

אלא שלהצעה המפתה והמאתגרת לא נרשמה כל תגובה הולמת, ושרי גלעד, ערב מלחמה, נותרים ללא מנהיג.

ייחוס מפוקפק

בגלעד התגורר אדם בשם גלעד. לגלעד זה היתה אשה חוקית שילדה לו מספר בנים. בנוסף היתה לגלעד מערכת יחסים עם אשה זונה, ממנה נולד יפתח שהיה איש גיבור חייל. לאחר שגדלו בני גלעד החוקיים הם הביטו בעין רעה באחיהם החורג והמפוקפק והם מחליטים לגרש אותו ממשפחתם, מנחלתם, ומארצם

וַיִּגְדְּלוּ בְנֵי הָאִשָּׁה וַיְגָרֲשׁוּ אֶת יִפְתָּח וַיֹּאמְרוּ לוֹ לֹא תִנְחַל בְּבֵית אָבִינוּ כִּי בֶּן אִשָּׁה אַחֶרֶת אָתָּה: וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ טוֹב וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים וַיֵּצְאוּ עִמּו [שם, יא, ב-ג]:

בארץ טוב הופך יפתח למנהיג פופולארי. לגיבור של אספסוף מקומי. יפתח גיבור החיל, שואב אליו קבוצה גדולה של אנשים בני בלי בית, חסרי השכלה, ויושבי קרנות המבקשים להסתופף תחתיו. שמעו של האיש העז בעל תכונות המנהיגות מגיע עד לגלעד, וזקני גלעד נזכרים בנער שגורש מארצם לפני שנים. הם מחליטים לבא אליו ולהציע לו לעמוד כקצין ראש הצבא לקראת המלחמה בבני עמון. גלעד מקבל את משלחת השרים אך הוא לא ממהר להיענות להצעה. בקול קר הוא שואל אותם

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח לְזִקְנֵי גִלְעָד הֲלֹא אַתֶּם שְׁנֵאתֶם אוֹתִי וַתְּגָרֲשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי עַתָּה כַּאֲשֶׁר צַר לָכֶם? [שם, שם, ז].

הזקנים הנבוכים משיבים לו כי הנה כעת הם מגיעים אליו בעצמם, דבר המוכיח על הכבוד שהם רוחשים לו, והם מבטיחים לו כי הצעתם כוללת את התמנותו לראש ומנהיג בני גלעד. יפתח, משיב לזקנים כי אם הוא ינצח את בני עמון, הוא ייעשה בלאו הכי למנהיג העם, גם ללא הבטחתם או עזרה מצידם. כהוכחה לרצינות כוונותיהם הוא מבקש מהם התחייבות כי הוא ימונה למנהיג העם עוד קודם המלחמה ללא קשר לתוצאותיה. הזקנים נעתרים מיד ונשבעים לו על כך

אִם מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְנָתַן ה' אוֹתָם לְפָנָי אָנֹכִי אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ: וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶֹה [שם, שם, י]:.

מדוע היה חשוב ליפתח כי הזקנים ישבעו לו כי הוא יהיה למנהיג עוד קודם למלחמה? מהו פשר הדיאלוג המוזר ביניהם על הגירוש שהתרחש לפני זמן כל כך רב? בפרט שהגירוש נעשה על ידי אחי יפתח ולא על ידי הזקנים – שמשום מה אכן חשים אשמים על כך?

החזק שורד
ניתוח המצב החברתי ששרר אז אצל העם מעלה תמונה ברורה מאד: באנשים פעם יצר הישרדותי חזק, והם היו עסוקים בטובתם האישית, ובמילוי צרכיהם הבסיסיים. בכל חברה קיים כמובן צורך הישרדותי – קיומי בסיסי, אולם בעוד חברה בריאה ומתוקנת עשויה להתעלות מעל הצורך הראשוני, ולבקש לממש צרכים גבוהים יותר, היתה החברה שבימי יפתח מתבוססת עדיין ביצר ההישרדותי. את ההתחלה של ההתנהגות הזו אנו מוצאים - בכמה פסוקים שקדמו למינוי יפתח - באלילים הרבים שעבדו העם

וַיֹּסִיפוּ בְּנֵי יִשְֹרָאֵל לַעֲשֹוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' וַיַּעַבְדוּ אֶת הַבְּעָלִים וְאֶת הָעַשְׁתָּרוֹת וְאֶת אֱלֹהֵי אֲרָם וְאֶת אֱלֹהֵי צִידוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי מוֹאָב וְאֵת אֱלֹהֵי בְנֵי עַמּוֹן וְאֵת אֱלֹהֵי פְלִשְׁתִּים [שם, י, ו]:

חז"ל גם יודעים לספר [מובא בפירוש 'מעם לועז' במקום] כי בדמשק באותם ימים, נהגו הנכרים לעבוד 365 אלילים שונים כאשר בכל יום מימות השנה נערכה העבודה לאליל אחד. בני ישראל, מציינים חז"ל, עבדו את כל האלילים גם יחד. מהיכן מגיעה החריצות הביזארית הזו בסגידה לאלילים השונים? ריבוי האלילים וחוסר היכולת להתמקד באליל אחד מוכיחה כי האנשים חסרי הערכים, ונטולי 'חוט שדרה אמוני או תיאלוגי' ניסו להיאחז בכל מה שניתן, כאשר הם אינם מוכנים לוותר על כל פיסת עבודה זרה, שמא יש בה תועלת כל שהיא.

הסיפור על יפתח ואחיו החורגים מעצים את התמונה ומבליט את מאפייניה החברתיים. בני גלעד מבינים כי יפתח, אחיהם החורג, עשוי לבקש מהם חלק מן הירושה בבא היום. על אף היותו אחיהם, דמם ובשרם [וממילא יורש חוקי], הם אינם מוכנים לסבול זאת והם מבקשים את הירושה כולה לעצמם "לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה". יפתח נאלץ לברוח לארץ טוב [הנקראת גם סוסיתא וממוקמת בחול, לפי חז"ל בתלמוד הירושלמי שביעית פרק ו] ולהשתקע שם. מדוע ברח יפתח? למה לא נשאר לעמוד על זכויותיו או לחילופין לוותר עליהם? מסביר המלבי"ם [יא, ג]

"'ויברח', וזה מורה שרצו להורגו עד שהוכרח לברוח"

ובמלים אחרות, אחי יפתח לא הסתפקו בהודעה הרטורית לפיה לא ינחל יפתח בנחלת אביהם, אלא ביקשו לסלק פיזית את המכשול החוקי שעלול להפריע להם בבא יום הירושה. והשאלה המתבקשת היא היכן היו הרשויות, לאן נעלמו האחראים על השלטת החוק והצדק? האם הם לא הבחינו כי ביישוב מתגוררת משפחה מטורפת וחמומת מח, המבקשת לחסל את אחד מבניה בעבור בצע כסף? האם הם לא ניסו להגיע לאיזושהיא פשרה? והתשובה הכואבת מסתבר, שאכן לא. ל'זקני גלעד' כפי שהם נקראים, לא היה אכפת מגורלו של הנער שנולד לאשה הבלתי לגיטימית של גלעד. חלק ממאפייני החברה ההישרדותית היא מקומם הנמוך של הנחותים בחברה, ודחיקתם לשוליה או אף מעבר לכך. רק העצמתו של ה'חזק', וסילוקו של ה'חלש' תותיר חברה מסוג כזה בחיים. יפתח שהוא בן אשה חלשה, מקבל מעמד חברתי נמוך וסיכויי ההישרדות שלו נמוכים. יפתח מודע למה שמתנהל מאחורי גבו, והוא מקדים לברוח לחו"ל.

בארץ טוב, מסתופפים תחת יפתח קבוצה של אנשים ריקים. יפתח שהביא אתו מארץ ישראל את המשנה ההישרדותית, את יכולת הקיום מכל הבא ליד, ואת הדאגה האנוכית לצרכים העכשוויים והבסיסיים ביותר מקים עד מהרה כנופיה שמתקיימת מפעולות לחימה, וביזת השלל ובלשון הרלב"ג [יא, ג]

והיו הולכים למלחמה תמיד, ומשם חפרו אוכלם

דיאלוג שורדים
כאשר מגיעים אליו זקני גלעד, נציגי העם, ומציעים לו לעמוד בראשם מזכיר להם יפתח את ההתנהגות האנוכית שבאה לידי ביטוי בהתעלמותם המוחלטת מהעוול הנורא שנעשה לו על ידי אחיו, והוא תמה בכנות "הלא אתם שנאתם אותי, ומדוע באתם אלי עתה כאשר צר לכם"? ובמלים אחרות, מדוע שאסכים להצעתכם כעת, שהיא מגיעה ממקום של לחץ ומצוקה? יפתח, שסבל כה רבות מהתנהגותם האגוצנטרית של משפחתו ותושבי ארצו בעבר, למד כי האדם 'צריך לדאוג לעצמו' וכי אם הוא לא יעשה זאת, אין איש שיעשה זאת במקומו. על כן הוא אומר לנציגי גלעד באופן גלוי כי הוא לא מעוניין לשרת אותם כקצין, שכן אז, עם סיום המלחמה, יושלך הוא שוב על ידי אחיו והזקנים כנווד בן בלי בית. הפילנטרופיה נגמרה מבחינתו של יפתח ביום בו הבין כי רק החזק שורד. הזקנים מבינים היטיב על מה מדבר יפתח והם משיבים לו באותו מטבע:

לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאשׁ לְכֹל יֹשְׁבֵי גִלְעָד [שם, יא, ח]:

כלומר, העבודה שלך לא תיעשה בחינם. גם אנחנו לא באנו בבקשה לפעולה וולונטרית. תמורת הסכמתך לעמוד בראש הצבא תיהפך למנהיג העם. יפתח, שכבר למד משהו בהלכות שורד ונכחד, מבהיר להם כי אם הוא ינצח את בני עמון הרי שהוא יהיה לראש העם גם בלאו הכי, והוא לא נזקק לעזרתם ולחסדם. הוא מבקש תמורה מיידית ועכשווית: מינוי מיידי לראש בני גלעד, בלי קשר לתוצאות המלחמה. רק מינוי כזה ישיב את מעמדו הקודם, יעמיד אותו בפוזיציה לגיטימית ומכובדת, ויבטיח את עתידו, ואת עתיד משפחתו [ראה פירוש מצודת דוד במקום שמסביר כך את הדיאלוג]. זקני גלעד לא מתווכחים. הם הרי אלו שלימדו אותו להתנהג כך, והם מבטיחים לו כי מינויו בטוח:

וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי גִלְעָד אֶל יִפְתָּח ה' יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ אִם לֹא כִדְבָרְךָ כֵּן נַעֲשֶֹה [שם, שם, י]:.

יפתח נענה להם, חוזר אתם לארצו, נושא תפילה ותחנונים במצפה, שם הוא גם חוזר ומסכם את תנאיו עם זקני גלעד, ונעשה לראש בני גלעד.


יפתח, שנעשה למלך ומושל, לא מבזבז זמן ושולח מסר מדיני למלך בני עמון: מה לך ולי, מדוע מבקש אתה לפתוח במלחמה? מלך בני עמון משיב לצירי יפתח כי ישראל גזלו את אדמתו והוא דורש אותה חזרה

וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל מַלְאֲכֵי יִפְתָּח: כִּי לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אַרְצִי בַּעֲלוֹתוֹ מִמִּצְרַיִם מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וְעַד הַיַּרְדֵּן, וְעַתָּה הָשִׁיבָה אֶתְהֶן בְּשָׁלוֹם [שם, שם, יג].

על מה דיבר מלך בני עמון? כאשר עלו ישראל ממצרים ארצה, נלחמו הם עם האמורי, שהתעקש לפתוח עמם במלחמה, וירשו את ארצו. חבל ארץ זה היה שייך פעם לעמון, ומואב ונכבש על ידי סיחון מלך האמורי. כעת מבקש מלך בני עמון להשיב לו את ארצו הגזולה, ואף לשלם לו פיצויי שכירות על מאות השנים בהם ישבו שם ישראל, ועל כן "השיבה אתהן בשלום". יפתח ומשיב למלך העמוני תשובה המורכבת מארבע טענות. בטיעוניו מתייחס יפתח גם לארץ מואב הגזולה כביכול. הסיבה לכך לדעת חז"ל [המובאת בראב"ד תורת כהנים מצורע פרשה ה] היא משום שעמון ומואב היו ארצות תאומות (מכח היות עמון ומואב אחים) ומלך אחד שלט על שניהם, פעם היה זה מבני עמון ופעם מבני מואב. לגישה אחרת, בחלק מואב שהורש על ידי ישראל היתה רצועת אדמה וחבל ארץ ששיך היה לבני עמון, ומפני כך התייחס יפתח למואב.

בטענתו הראשונה מתייחס יפתח לעובדה כי הארץ נכבשה מסיחון, ולא ממואב ועמון, כך שאין לישראל כל שיג ושיח עם העמונים. יתירה מזו מבהיר יפתח, כאשר עברו ישראל ליד ארץ בני מואב, ביקשו ישראל מהם כמו ממלך אדום קודם לכן, לעבור בתשלום בארצם, וכאשר סירבה מואב נזהרו ישראל לא להתקרב ולחדור את גבול מואב וחנו מעבר לארנון שהיווה את גבול מואב

כֹּה אָמַר יִפְתָּח לֹא לָקַח יִשְֹרָאֵל אֶת אֶרֶץ מוֹאָב וְאֶת אֶרֶץ בְּנֵי עַמּוֹן: כִּי בַּעֲלוֹתָם מִמִּצְרָיִם וַיֵּלֶךְ יִשְֹרָאֵל בַּמִּדְבָּר עַד יַם סוּף וַיָּבֹא קָדֵשָׁה: וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם לֵאמֹר אֶעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ אֱדוֹם וְגַם אֶל מֶלֶךְ מוֹאָב שָׁלַח וְלֹא אָבָה וַיֵּשֶׁב יִשְֹרָאֵל בְּקָדֵשׁ: וַיֵּלֶךְ בַּמִּדְבָּר וַיָּסָב אֶת אֶרֶץ אֱדוֹם וְאֶת אֶרֶץ מוֹאָב וַיָּבֹא מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ לְאֶרֶץ מוֹאָב וַיַּחֲנוּן בְּעֵבֶר אַרְנוֹן וְלֹא בָאוּ בִּגְבוּל מוֹאָב כִּי אַרְנוֹן גְּבוּל מוֹאָב [שם, שם, טו-יח]::

בטענתו השניה מוסיף יפתח, כי גם מסיחון ביקשו לעבור בארצו, ואף הוא סרב. אלא שלהבדיל ממואב, בחר האמורי לצאת למלחמה עם ישראל, מלחמה בה נוצח והפסיד את ארצו

וַיִּשְׁלַח יִשְֹרָאֵל מַלְאָכִים אֶל סִיחוֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי מֶלֶךְ חֶשְׁבּוֹן וַיֹּאמֶר לוֹ יִשְֹרָאֵל נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצְךָ עַד מְקוֹמִי: וְלֹא הֶאֱמִין סִיחוֹן אֶת יִשְֹרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ וַיֶּאֱסֹף סִיחוֹן אֶת כָּל עַמּוֹ וַיַּחֲנוּ בְּיָהְצָה וַיִּלָּחֶם עִם יִשְֹרָאֵל: וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא [שם, שם, יט-כא]:

בטיעונו השלישי מוסיף יפתח ואומר כי על מלך בני עמון לזכור כי כל ניצחונות ישראל, וירושת הארץ היו ענין אלוהי, מיסטי, רוחני, ומאחר שכך אין לו למלך העמוני לטעון טענות מדיניות – ארציות שאינן תופסות במקום של התערבות אלוהית. הוא מוסיף בלעג, או ברצינות - תלוי את מי שואלים - כי גם אילו היה משיג המלך העמוני את ארצו, או כל חבל ארץ אחר, בעזרת אלוהיו, לא היה מצפה כי יתבעו אותה ממנו אחר שהוא קיבל אותה ישירות מן האל.

וַיִּתֵּן ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל אֶת סִיחוֹן וְאֶת כָּל עַמּוֹ בְּיַד יִשְֹרָאֵל וַיַּכּוּם וַיִּירַשׁ יִשְֹרָאֵל אֵת כָּל אֶרֶץ הָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב הָאָרֶץ הַהִיא: וַיִּירְשׁוּ אֵת כָּל גְּבוּל הָאֱמֹרִי מֵאַרְנוֹן וְעַד הַיַּבֹּק וּמִן הַמִּדְבָּר וְעַד הַיַּרְדֵּן: וְעַתָּה ה' אֱלֹהֵי יִשְֹרָאֵל הוֹרִישׁ אֶת הָאֱמֹרִי מִפְּנֵי עַמּוֹ יִשְֹרָאֵל וְאַתָּה תִּירָשֶׁנּוּ? הֲלֹא אֵת אֲשֶׁר יוֹרִיֹשְׁךָ כְּמוֹשׁ אֱלֹהֶיךָ אוֹתוֹ תִירָשׁ וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הוֹרִישׁ ה' אֱלֹהֵינוּ מִפָּנֵינוּ אוֹתוֹ נִירָשׁ [שם, שם, כא-כד]: .

לבסוף מציג יפתח את טיעונו הרביעי, האחרון, שנוגע שוב בסוגיא משפטית מדינית, ומזכיר למלך בני עמון, כי בלק מלך מואב בעת ההיא, ידע שישראל נטלו את ארץ מואב הישנה, ועל אף חוזקו הרב לא מחה, ולא ערער על עובדה זו. מאז חלפו 300 שנים, ומלכים רבים התחלפו במואב ועמון ואיש מהם לא הגיש תביעה לשינוי המצב הקיים. עובדה זו מוכיחה כי מנהיגים אלו הבינו כי אין להם כל עילה לתביעה על חבל ארץ זה, ושתיקתם רבת השנים מהווה כעין הסכמה להיאחזות בני ישראל בעבר הירדן, או בלשון חז"ל [ראה מלבי"ם] "ואין לך חזקה גדולה מזו"

וְעַתָּה הֲטוֹב טוֹב אַתָּה מִבָּלָק בֶּן צִפּוֹר מֶלֶךְ מוֹאָב הֲרֹב רָב עִם יִשְֹרָאֵל אִם נִלְחֹם נִלְחַם בָּם? בְּשֶׁבֶת יִשְֹרָאֵל בְּחֶשְׁבּוֹן וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְעַרְעוֹר וּבִבְנוֹתֶיהָ, וּבְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר עַל יְדֵי אַרְנוֹן שְׁלֹשׁ מֵאוֹת שָׁנָה, וּמַדּוּעַ לֹא הִצַּלְתֶּם בָּעֵת הַהִיא? [שם, שם, כה-כו]:

בסיס הטענות
טיעוניו של יפתח, נתפסים במבט ראשון, כקביעות לוגיות שקשה לערער אחריהן. יפתח בארבע טענות מקיף את כל סוגיית כיבוש ארץ סיחון, הן ברמה המדינית, הן במישור המשפטי, והן ברובד האלוהי, ומבהיר למלך בני עמון כי לתביעותיו אין 'קייס'. ועם זאת בהתבוננות מעט יותר מעמיקה עולים מספר חולשות בטיעוני יפתח: יפתח מסביר כי ישראל לא לקחו את הארץ ממואב אלא מסיחון. מדוע עובדה זו צריכה 'לעניין' את המלך העמוני, וכי מפני שישראל השיגו את הארץ מגוף אמצעי שגנב את האדמה, הם פטורים מלהשיבה לבעליה החוקיים? גם האזכור של סיחון שפתח במלחמה נשמע לא רלוונטי ביחס למלך העמוני שמבחינתו גם סיחון ההיסטורי הוא גנב וגזלן שלקח בכוח את ארצו. יפתח נעזר בעובדה שכיבוש ישראל וירושת הארץ היו ענין אלוהי טהור, וכי אל לו למלך בני עמון להתערב במה החליט האל. אלא שקביעה זו נשמעת משונה מעט לאור ההנחה שמלך בני עמון אינו מאמין כלל בה' אלוקי ישראל. להפך, הוא מאמין באליל בשם 'כמוש' כמו שמציין יפתח עצמו מיד. ולבסוף, הטיעון כי בלק והמלכים במשך מאות השנים לא ערערו על חזקת בני ישראל, הוא אמנם טיעון משפטי, הגיוני וחזק, אלא שעל זה יכל אולי מלך בני עמון לטעון כי הגם שבלק והמלכים שבאו אחריו אכן פחדו מהישראלים, הוא לעומתם לא חושש ועל כן מכריז עליהם מלחמה.

לא שיחות שלום
לאור האישיות העזה חסרת המורא והפחד של יפתח שהוזכרה גם בפרק הקודם, נדמה שהקריאה בטיעוניו של יפתח או 'המנגינה -, האינטונציה שלהם, צריכה להיות שונה. יפתח לא בא להסביר, לשכנע, או להצטדק בפני מלך עמון. להיפך, יפתח מאיים על העמוני ומבהיר לו שלא כדאי לו לפתוח במלחמה. לצד טיעוניו כי הארץ, לפחות על פי תפיסתו שייכת לישראל, מונח גם המסר למלך העמוני כי לטובתו הוא, כדאי שייסוג מן תכניתו, שאם לא כן יובס ויוכה במערכה. ייתכן שזו הסיבה ששליחותו של יפתח נפתחת במלים הקשות והמאיימות "כה אמר יפתח".

הצעת דבריו של יפתח נפתחת באמירה כי ישראל לא לקחו את ארץ בני מואב, אלא הם כבשו אותה מסיחון. בעובדה הזו מציין יפתח כי ישראל אינם מחרחרי מלחמה, להיפך, ממואב ואדום שלא איפשרו להם לעבור בגבולם התרחקו. גם מסיחון מלך האמורי ביקשו בנימוס לעבור בגבולו אלא שהוא לא רק שלא איפשר זאת אלא גם נערך עמם למלחמה. במלחמה הזו הפסיד סיחון וגם איבד את ארצו. בתיאור ההיסטורי הזה, מלבד ציון העובדה היבשה כי הם לא נטלו מאום מבני מואב, יש יותר מרמז גלוי למלך העמוני הנוכחי: ישראל הוא אולי עם שוחר שלום ומתעב מלחמה, אך אל תטעה, אם ייאלץ להגן על עצמו - מכתו תהא כואבת. ראה על כך מקרה סיחון.

עוד מבהיר יפתח כי את הנצחונות שלהם השיגו הישראלים בעזרתו של האלוקים בו הם מאמינים. גם כאן - מעבר לעובדה כי ישראל, מבחינתם מכל מקום, לא רואים עצמם כגזלנים מאחר שהארץ ניתנה להם כירושה אלוהית - מסתתר איום גלוי. שכן האלוקים הזה, פתח בפניהם את שערי ארץ ישראל, הביס וגרש את גויי הארץ, וכנגד כל הסיכויים איפשר לעם של עבדים להכות את צבאו הכובש של סיחון מלך האמורי שוק על ירך. יפתח איפא, לא משכנע את מלך בני עמון להאמין באל, אלא הוא רק מציין בפניו עובדה כי צבאו שמאמין ובטוח באותו אל ניצח בכל מלחמותיו. לצורך ההשוואה וכדי להקל על העמוני את ההחלטה מציע לו יפתח להשוות בין אלוקי ישראל לבין אלוהיו הוא ולבחור האם כדאי לו לצאת למלחמה. לבסוף, אם המלך העמוני עדיין לא השתכנע, מציג יפתח את טיעונו הפרקטי ביותר: 'הטוב טוב עתה מבלק בן ציפור', ובמלים אחרות, האם אתה באמת סבור כי אתה יותר 'חכם' מאותם עשרות מנהיגים שבמשך 300 שנה הבינו את הלוגיקה אותה אני מנסה להסביר ולכן נמנעו מלתקוף את ישראל?

את דבריו, בדיוק כמו את טיעוניו, מסיים יפתח במסר פייסני הכולל בתוכו גם הרתעה ואזהרה

וְאָנֹכִי לֹא חָטָאתִי לָךְ וְאַתָּה עֹשֶֹה אִתִּי רָעָה לְהִלָּחֶם בִּי. יִשְׁפֹּט ה' הַשֹּׁפֵט הַיּוֹם בֵּין בְּנֵי יִשְֹרָאֵל וּבֵין בְּנֵי עַמּוֹן [שם, שם, כז]:.

אלא שמלך בני עמון מסרב להבין או להירמז והוא נותר בדעתו להילחם עם ישראל

וְלֹא שָׁמַע מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן אֶל דִּבְרֵי יִפְתָּח אֲשֶׁר שָׁלַח אֵלָיו [שם, שם, כח]:

עם סירובו של מלך בני עמון נחה על יפתח רוח ה', וכשהוא טעון בעוז וגבורה גשמית ורוחנית הוא יוצא ללא מורא למלחמה. אלא שקודם היציאה למלחמה מבקש יפתח לבצע עיסקה לא שגרתית עם אלוקים

וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַה' וַיֹּאמַר אִם נָתוֹן תִּתֵּן אֶת בְּנֵי עַמּוֹן בְּיָדִי, וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִיהוּ עוֹלָה [שם, שם, ל-לא]:

יפתח, באופן ברור, קוהרנטי וחד משמעי מבטיח כי אם הכל יתנהל כשורה, והאלוקים יתן בידו את אויביו, הרי שהוא בתמורה יקריב לעולה את הראשון שיצא מפתח ביתו. ואמנם יפתח במהלך צבאי מזהיר מביס את בני עמון ומכה אותם מכה ניצחת. הוא לא נלחם נגד החיילים העמונים הניצבים כזכור בגלעד, אלא הוא מאגף אותם מסביב ומגיע ישר לארץ בני עמון עצמה

וַיַּעֲבֹר אֶת הַגִּלְעָד וְאֶת מְנַשֶּׁה וַיַּעֲבֹר אֶת מִצְפֵּה גִלְעָד וּמִמִּצְפֵּה גִלְעָד עָבַר בְּנֵי עַמּוֹן [שם, שם, כט]:

הצבא העמוני שמבין לפתע כי רומה, ניסה לחזור במהירות לעבר ארצו, אך שם כבר חיכה לו יפתח שבעזרתו של ה' מנחיל לו כישלון צורב, והוא כובש מהם עשרים ערים, עד שבני עמון נאלצים להכריז על כניעה מוחלטת מפני בני ישראל.

יפתח, עטור ניצחון חוזר לעירו, ופוסע בשביל המוביל את ביתו שבמצפה גלעד, כאשר באותו רגע יוצאת בתו היחידה, כולה צוהלת ושמחה ובידה תופים ומחולות לקראת אביה הגבור. בין רגע צף ועולה במוחו של יפתח הנדר הנורא אותו נשא ערב מלחמה והוא מבין כעת את משמעות התוצאה

וַיָּבֹא יִפְתָּח הַמִּצְפָּה אֶל בֵּיתוֹ וְהִנֵּה בִתּוֹ יֹצֵאת לִקְרָאתוֹ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלוֹת וְרַק הִיא יְחִידָה אֵין לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ בַת: וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי וְאַתְּ הָיִית בְּעֹכְרָי וְאָנֹכִי פָּצִיתִי פִי אֶל ה' וְלֹא אוּכַל לָשׁוּב [שם, שם, לד-לה]:

לאחר שיפתח מבהיר לבתו כי 'אין דרך חזרה', ובצערו הבלתי נתפס הוא אפילו מאשים אותה בכאבו הגדול, 'מפתיעה' אותו הבת, מאמצת את מסקנתו, ומחזקת את רוחו

וַתֹּאמֶר אֵלָיו: אָבִי, פָּצִיתָה אֶת פִּיךָ אֶל ה' עֲשֵֹה לִי כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָֹה לְךָ ה' נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ מִבְּנֵי עַמּוֹן [שם, שם, לו]:

עם זאת בצעד נוגע ללב מפצירה הבת באב לאפשר לה לדחות את גזר הדין הנורא בחודשיים. בימים אלו היא תלך עם חברותיה הטובות, תיפרד מהם, ותבכה אתם ביחד על נעוריה שיגדעו בקרוב. האב מסכים לבקשתה האחרונה של בתו ולאחר חודשיים חוזרת בת יפתח אל אביה והוא מבצע בה את הנדר ומעלה אותה לעולה

וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ יֵעָשֶֹה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה, הַרְפֵּה מִמֶּנִּי שְׁנַיִם חֳדָשִׁים, וְאֵלְכָה וְיָרַדְתִּי עַל הֶהָרִים וְאֶבְכֶּה עַל בְּתוּלַי אָנֹכִי וְרֵעוֹתָי: וַיֹּאמֶר לֵכִי, וַיִּשְׁלַח אוֹתָהּ שְׁנֵי חֳדָשִׁים וַתֵּלֶךְ הִיא וְרֵעוֹתֶיהָ וַתֵּבְךְּ עַל בְּתוּלֶיהָ עַל הֶהָרִים: וַיְהִי מִקֵּץ שְׁנַיִם חֳדָשִׁים וַתָּשָׁב אֶל אָבִיהָ וַיַּעַשֹ לָהּ אֶת נִדְרוֹ אֲשֶׁר נָדָר [שם, שם, לז-לט]:

מעשה בת יפתח, מותיר רושם עמוק על בנות ישראל שצפו בחברתן מוקדשת כקרבן עולה, והם מקבלות החלטה, שהופכת עם הזמן ל'חוק', כי פעם בשנה, במשך ארבעה ימים, יעלו הבנות אל ההרים, ויבכו על בתוליה ונעוריה של הבחורה הצעירה שהוקרבה לעולה על ידי אביה

וַתְּהִי חֹק בְּיִשְֹרָאֵל. מִיָּמִים יָמִימָה תֵּלַכְנָה בְּנוֹת יִשְֹרָאֵל לְתַנּוֹת לְבַת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי אַרְבַּעַת יָמִים בַּשָּׁנָה [שם, שם, לט-מ]:

מה היה שם?
סוגיית 'בת יפתח' שמעבירה צמרמורת בלב כל מי שנתקל בה לראשונה ובשניה, מעלה באורח קבע את השאלה המציקה שחולפת בראשו של כל אחד: האם יפתח באמת העלה את בתו לעולה, ובמלים בוטות יותר, האם הוא אכן שחט אותה?

שאלה לא קלה זו, עמדה במוקד של פרשנויות שונות, ומסתבר כי הדעות בין הפרשנים חלוקות. יש הסבורים כי 'העלאה לעולה' היא מונח מטאפורי, ולא מעשי, ועל כן לטעמם יפתח הקדיש את בתו לעבודת האל, כשהמשמעות לכך היא, סגירות ובדידות מוחלטת - כעין נזירות קיצונית, ללא מגע כלשהוא עם העולם החיצון, ועם צרכי האנוש הגשמיים. הנה לשון הרלב"ג בפירושו לתנ"ך [יא, לא]

עשה לה יפתח בית מחוץ, לא ראתה אדם בו, ולא אשה, וישבה שם... והיא הייתה פרושה מאיש כל ימיה.

לפי תפיסה זו, פעם אחת בשנה, היו עולים לאותו בית מבודד בהרים, חברותיה הטובות של בת יפתח, מתראים אתה, אולי מספרים לה מעט על הנעשה בעולם במשך השנה החולפת, ומבכים אתה ביחד על גורלה ועל מצבה הנורא

לעומת פרשנות זו, פרשנים אחרים רבים, רואים בקיום נדרו של יפתח, הקרבה פיסית כפשוטה. הרמב"ן למשל בחומש ויקרא [כז, כט], מבקר בחריפות את התפיסה שבתו של יפתח נותרה בחיים והיא רק הופרשה מחברת בני האדם. הוא סבור כמו עוד רבים אחרים שמשמעות הדברים כפשוטם. הנה לשון המצודות במקום, והמדרש

ורבותינו ז"ל אמרו שנדר להקריב עולה כל היוצא וכו' וכן עשה נדרו... עלה ושחטה לפני הקב"ה [תנחומא, בחוקותי סימן ז].

בקרב לומדי התנ"ך, מפעמת התחושה כי לפי הפרשנות הראשונה, הרי שמצבה של בת יפתח, לא היה נורא כל כך. היא בסך הכל הופרשה מעולם הגשם והחומר והתנזרה מחברת בני אדם. אביה לא הרג, או שחט אותה פיזית על גבי מזבח והיא יכלה, באופן תיאורטי, להזדקן ולמות כאחד האדם. אלא שבמחשבה שניה מותר אולי להרהר, כי דווקא פרשנות זו מחמירה ומעמידה את גורלה של הנערה הצעירה באור קשה יותר. תחת מוות מהיר, חסר כאבים, ונטול רגשות נידונה בחורה צעירה, כפי הנראה בקושי נערה [שהרי עדיין לא נישאה], לגור בבקתה, באחד ההרים, ולא לראות נפש חיה. לא את אביה, לא את אמה, לא את חברותיה, ואפילו לא אנשים זרים. האם ייתכן מוות איטי קשה מזה? הילדה בת בלי שם הזו, עשויה הייתה ליפול למשכב, ואף למות, גלמודה ובודדה בבקתתה כשאיש אינו יודע על כך, עד אותם ארבעה ימים בשנה בהם באים חברותיה לפגשה. בצורה הכי בוטה ומצמררת אפשר לדמיין את רגעיה האחרונים של בת יפתח האומללה כשהיא גוססת לבדה באמצע השנה ויודעת כי גופתה תיוותר מוטלת על רצפת הבית במשך חודשים ארוכים עד ביקור החברות השנתי.

נדר על בסיס פגאני
ריבוי האלילים העצום אותם עבדו בשקיקה בני ישראל כמתואר בפרק הראשון מבהיר כי לפנינו חברה פגאנית, אלילית, שלא הצליחה להשתחרר מהפרימיטיביות ומהאליליות של עמי הסביבה. אפשר להניח, כי גם לאחר שחזרו הם בתשובה, נותרו עדיין אלמנטים, או רבדים פאגאניים בליבות האנשים, אלא שהם העתיקו אותם לאלוקי ישראל. ומכאן, שאם את אלוהי הבעל, האשרה, והמולך מרצים בקרבנות כשהמעולה בהם הוא קרבן אדם, כך גם אלוקי ישראל 'אוהב' קרבנות אדם, והוא גומל אך טוב למי שמקריב לו את היקר לו מכל, יתירה מזו, הוא גם עשוי לסייע לו במלחמותיו.

הנה, שנים לא רבות מאוחר יותר, בני ישראל נלחמים במואב המלחמה מתלהטת, ומלך מואב מבין במהירות כי הוא עומד להפסיד בקרב. הוא עולה לראש החומה שחצצה עדיין בינו לבין התבוסה, ועושה את הדבר האחרון שנותר לו לעשות

וַיַּרְא מֶלֶךְ מוֹאָב כִּי חָזַק מִמֶּנּוּ הַמִּלְחָמָה... וַיִּקַּח אֶת בְּנוֹ הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִמְלֹךְ תַּחְתָּיו וַיַּעֲלֵהוּ עֹלָה עַל הַחֹמָה, וַיְהִי קֶצֶף גָּדוֹל עַל יִשְֹרָאֵל וַיִּסְעוּ מֵעָלָיו וַיָּשֻׁבוּ לָאָרֶץ (מלכים ב, ג).

מדוע שחיטתו של מישע - בנו של מלך מואב - בראש החומה הביא למפנה במלחמה ולתסוגת ישראל? ובכן זו שאלה שורשית למאמר בפני עצמו, אך מכל מקום ההתנהגות הפאגאנית הזו, של הקרבת ילדים לאל, לצורך השגת ערך כלשהוא, כמו נצחון מלחמתי - היתה קיימת אז באופן מובהק. הילידים סברו ככל הנראה, כי הגשת 'מנחה' לפני האל תישא חן וחסד לפניו כמו בדיוק כמו שליט אנושי המשוחד ממתנה שמגישים לו נאמניו. זו הסיבה שיפתח עומד מתוח ערב המלחמה והוא מבטיח לאלוקיו כי הראשון שיצא מפתח ביתו יוקרב אליו. הוא בוודאי מודע לעובדה כי ה'עולה' המדוברת עשויה להיות בתו היחידה, הבלתי נשואה שמתגוררת בביתו, אלא שהוא 'לוקח את הסיכון', מאחר שהוא מאמין כי רק הקרבה או הימור נאצל כל כך מבחינתו – יביא לו את ישועת הא-ל.

כפי שכבר צוין לא אחת בסדרה זו, היה יפתח איש חזק, עז, אמיץ, וידע את אשר לפניו. אפשר להבין את תחושתו הקשה, ההלם, וקריעת הבגדים, כאשר הוא רואה את בתו יוצאת לקראתו. הוא ידע היטיב אמנם כי קונסטלציה כזו תיתכן, אך ההתמודדות שלו בפועל עם המציאות האכזרית היתה קשה מנשא והותירה אותו מובס ואבל. ועם זאת, לא איש כמוהו יעלה על שפתיו הבטחות שוא שאין הוא מתכונן לעמוד אחריהם. העסקה החד משמעית שלו, זו שלא מותירה מקום לספיקות עם זקני גלעד, כזכור מן הפרק הראשון, והמשא ומתן הברור והחריף שלו עם מלך עמון המתואר בפרק השני, מבהירים זאת היטיב. לפי המתואר בכתוב, קיבלה מיד הבת את גזר הדין בהשלמה הירואית ואפילו חיזקה את אביה, אך במדרש מתארים חז"ל שיחה מקדימה נוספת שהיתה בין האב לבת

כיוון שביקש לקרבה, היתה בוכה לפניו, אמרה לו בתו: אבי, יצאתי לקראתך בשמחה ואתה שוחט אותי? שמא כתב הקב"ה בתורה שיהו ישראל מקריבים לפני הקב"ה נפשות אדם? [מדרש תנחומא בחוקותי,ז: מדרש רבה בראשית ס]

יפתח, ישר, חד, והגון אפילו בכאבו הגדול ביותר נצמד לאמונתו ולהבטחתו והוא משיב לבתו באופן הפשוט ביותר

אמר לה: בתי, נדרתי 'והיה היוצא', שמא כל הנודר יכול הוא שלא לשלם את נדרו? [שם, שם].

ובמלים אחרות: צריך להיות 'פייר'. הבטחתי שכל היוצא מפתח ביתי יוקרב, וכך עלי לעשות. אחרת, מה ערכה של הבטחה או של נדר אם אין מתכוננים לקיימו. יפתח הוא איש פשוט או בלשון חז"ל "קל שבקלים". בן של אשה זונה, שנרדף ואף גורש על ידי אחיו וזקני עירו. בחו"ל הוא הופך למנהיג של אספסוף מקומי, ורק מכח גורמים סיטואציוניים בלתי צפויים הוא הופך למנהיג העם. הוא לא אינטלקטואל גדול או בלשון חז"ל "שלא היה בן תורה" [ראה מדרש שם]. ועם זאת הוא נשאר 'גבר' שעומד מאחורי המילה שלו, גם אם המחיר לכך הוא מותה של בתו. הנערה הצעירה מנסה עוד לשכנע את אביה ולהוכיח לו מן מובאות במקרא כי הוא טועה, אך הוא מסרב לשמוע או ממאן לוותר לעצמו, לפי אמונתו, והיא במחווה אירואית, כמעט סוריאליסטית מקבלת עליה את הדין ורק מבקשת ממנו חודשיים כדי להיפרד. הלוך המחשבה הזה שאיפיין את יפתח – וכנראה גם חלק נכבד מאנשי דורו - שהאמין בכל לב כי הוא פועל נכונה, הוא הגורם הישיר לכך שבכתוב לא נמצא כל איזכור ביקורתי למהלכו המפחיד של יפתח. גם בחז"ל, מאוחר יותר כפי שיתואר בהמשך, הביקורת על יפתח מתונה ולא חריפה כפי שניתן היה לחשוב.

בין כה וכה מתה העלובה
על אף הדברים המחמיאים יחסית שנאמרו על יפתח תוך ניתוח התנהגותו, חז"ל מבחינים בתכונת אופי נוספת שהביאה למותה המיותר של בתו. תכונה זו עולה בקנה אחד עם תיאורו של יפתח שצויין עד כה. לתכונה הזו קוראים גאווה, וכשהיא מעורבת עם העקשות המתוארת כאן שוב ושוב היא עלולה להוביל לאסון קולוסאלי, מה שאכן ארע.

כיצד מגיעים חז"ל למסקנא חריפה זו? המדרש שואל שאלה פשוטה ומתבקשת: מדוע איש לא קם ואמר ליפתח, שלא היה רב גדול בלשון המעטה, כי הנדר אותו נשא לא חל ולא יכול כלל לחול לעולם על בן אנוש? האם נעלמה מן תלמידי החכמים שבאותו דור האזהרה החמורה של האל בדבר איסור שריפת ילדים לצורך פולחני כ'תועבות הגויים' [ראה ויקרא יח, כא: דברים יב, לא: מלכים ב, טז, ג: דה"י ב, כח, ג]?

המדרש מציין כי מעשהו של יפתח, על אף שנעשה בתום לב כאמור, לא עבר בשתיקה בשמים

עלה ושחטה. ורוח הקודש צווחת: נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני? אשר לא ציוויתי ולא עלה על ליבי? [שם, שם].

במדרש נוסף מתוארת גם ההשפעה ההרסנית הקולקטיבית של מעשהו הנורא של האב בבתו

בתקופת טבת נשחטה... ונהפכו כל המימות שבעולם לדם [רבנו דוד אבודרהם שער התקופות].

גם במדרש [רבה פרשת חיי שרה] נחלקו החכמים האם צריך היה יפתח, בעקבות נדרו, לשלם את ערכה של בתו בממון להקדש, או שגם מכך הוא היה פטור, כלומר החכמים דנים בשאלת חיוב הממון שבעקבות הנדר, אך ברי לכולם כי הנדר כמתכונתו לא חל ולא עשוי היה לחול על גופה ונפשה של הנערה התמימה. השאלה איפא אך מתעצמת: מדוע לא בירר יפתח אצל חכמי הדור האם לנדרו יש תוקף? גם הם מצידם מדוע לא ניגשו אליו והסבירו לו בעדינות כי תפיסתו מוטעית ואינה שייכת כלל ליהדות? צריך לזכור גם כי באותם ימים חי פנחס, תלמיד חכם עצום, כהן גדול, והאישיות התורנית הבכירה באותה עת.

מספרים חז"ל:

והלא פנחס היה שם?.. אלא פנחס אמר: אני כהן גדול בן כהן גדול, ואיך אלך אצל עם הארץ! יפתח אמר: אני ראש שופטי ישראל, ראש הקצינים, אשפיל עצמי ואלך אצל הדיוט!? מבין תרוויהו אבדא ההיא עלובתא מן עלמא [מדרש תנחומא בחוקותי,ז].

יפתח ופנחס שיחקו משחקי כח. יפתח לא ראה את עצמו, בסטטוס הבכיר אליו הגיע כראש העם, מבקש ומתחנן לעצה ופתרון מאדם חסר מעמד מנהיגותי. ייתכן כי דווקא הכרתו כי הוא עם הארץ הקשתה עליו, כמנהיג הגדול עטור הניצחון והתהילה, להודות כי בשטחים מסויימים הוא סובל מחולשה וכי לאחרים יש את היתרון. באימוץ החלטתו הראשונית, החזיר יפתח אולי באופן לא מודע, את יתרונו המנהיגותי. פנחס מצידו לא יכל לסבול שהוא, תלמיד חכם מופלג, וכהן גדול מיוחס, יטריח את עצמו לביתו של אדם נטול השכלה, שכל גדולתו מתבטאת בנצחונותיו בשדה הקרב, ויפתור לו את בעיותיו. ייתכן כי הוא חשש שבכך תיפגע מעמדה של ההנהגה הרוחנית. חז"ל מספרים כי יפתח ופנחס נענשו על התנהגותם אך בסופו של דבר למשחק האכזרי של שני האישים הללו, היה קרבן אחד שנפל בין הכיסאות – בת יפתח העלובה שאיבדה את חייה בגלל שיקולי כבוד של שני מנהיגים שלא השכילו לגלות מנהיגות ולהתעלם משיקולי יוקרה ומעמד. "מבין תרוויהו, אבדא ההיא עלובתא מן עלמא".

מי את בת יפתח
בכל הטרגדיה העצובה הזו, בה ממלאת בת יפתח תפקיד מרכזי, חסר פרט אלמנטרי מתבקש שאף המפרשים לא נתנו עליו את הדעת: שמה של בת יפתח. במקורות מאוחרים, ומעטים מאד מסופר כי שמה היה 'שוקמזיי' וכי על שמה אף נקראה עיר מאוחר יותר [ראה תרגום ירושלמי במדבר לד], אך בזרם המרכזי של מפרשי התנ"ך אין לכך כל התייחסות. הסיבה לכאורה פשוטה, התנ"ך אינו ספר היסטוריה והוא מספר רק את מה שרלוונטי כהוראה או מוסר לדורות, ועם זאת נדמה כי התנ"ך בהתעקשותו לכנות את שוקמזיי האומללה בתואר 'בת יפתח' מבקש להעביר מסר כי סופה של נפש רכה זו הגיע רק בשל היותה בתו של אדם, שסבר בתמימותו כי זו הדרך וכך ראוי לנהוג. אילו היה אדם זה עם מעט יותר ידע תורני, או עם עם קצת פחות עיקשות לא היתה מאבדת סתם כך נערה צעירה את חייה.


נצחונו המוחלט והחד משמעי של יפתח על בני עמון הופך אותו אמנם לגיבור העם, אך לא כולם מסתבר, שותפים לחגיגות הניצחון ולרגשות השמחה. מדובר בשבט השני מבני יוסף – שבט אפרים. בני השבט נפגעו מהעובדה שיפתח לא הזמין אותם להילחם עמו בבני עמון והם מטיחים ביפתח את האשמותיהם כשהם מוסיפים אליהם איום גלוי

וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח: מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ? בֵּיתְךָ נִשְֹרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ! [שופטים יב, א]:

יפתח מנסה להזכיר להם כי הוא דווקא קרא להם לא פעם, והם לא נענו לקריאותיו. הוא מוסיף כי הוא סיכן את נפשו בקרב והוא לא מבין מה חפצם ממנו

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִֹימָה נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי? [שם, שם, ב]:

בכתוב לא מוזכר כיצד הגיבו בני אפרים לטיעונו של יפתח אך כפי כנראה הטיעון הזה לא משכנע אותם, והם לא עוזבים את המקום. יפתח ובני גלעד לא מהססים והם יוצאים להכות בבני אפרים. מלבד כבודו של יפתח מוזכר בנביא גורם נוסף שהביא את הגלעדיים להילחם בבני אפרים

וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה [שם, שם, ד]:

כלומר גם בני אפרים מצידם עלבו בבני מנשה [הגלעדיים], עד שהפחותים שבבני אפרים ['פליטי אפרים'] הזכירו לבני מנשה כי הם אינם אלא סרח עודף בתוך השבט המרכזי והגדול - שבט אפרים. התוצאה לעלבון הזה היתה איומה. בני גלעד קמים על בני אפרים ופשוט שוחטים אותם להמוניהם. בני אפרים שמצליחים לנוס מהטבח הנורא ניסו לחצות את נהר הירדן אל חלקו המזרחי, אלא ששם חיכו להם לוחמים מבני גלעד שהשתלטו על מעברי הנהר וביקשו מכל עובר אורח להזדהות בשם שבטו. האפרתיים, ניסו כמובן להכחיש את מוצאם, אך הגלעדיים טמנו להם פח. הם דרשו מכל אדם שהכחיש את עובדת היותו בן אפרים לומר את המילה 'שיבולת' – שמשמעותה הוא קו זרימת הנהר. הם ידעו שאנשי אפרים מתקשים לבטא את האות ש' והם נוהגים להגות אותה בצליל האות ס' כך שהמילה המתקבלת היא 'סיבולת'. האפרתיים שלא יכלו, גם אם רצו, לומר שיבולת, הסגירו את מוצאם ונטבחו על שפת הנהר

וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם, וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הָאֶפְרָתִי אַתָּה? וַיֹּאמֶר לֹא. וַיֹּאמְרוּ לוֹ: אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת, וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן, וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן [שם, שם, ה- ו]:

בסך הכל מתו במלחמת האחים האיומה הזו ארבעים ושנים אלף אנשים משבט אפרים. משבט מנשה מסתבר, גם נהרגו לא מעטים. אולי מאות, אולי אלפים. לשם השוואה במלחמות ישראל כולם, מאז קומה של המדינה לפני 64 שנים, מתו פחות ממחצית מספר זה.

המספרים המפחידים הללו, סיומה הטראגי של פרשה קצרה ועצובה זו, מעלה מספר שאלות מתבקשות: מדוע נזעקו בני אפרים על יפתח, האם הם רצו כל כך להילחם ולסכן את עצמם בקרב המסוכן עם בני עמון החזקים? מדוע יפתח הגיב כפי שהגיב? האם הגורם למלחמה היה איום השריפה על יפתח, או זלזולם של 'פליטי אפרים' כפי שמצויין בהמשך? מהו מבחן ה'סיבולת' המוזר, האם בני גלעד לא יכלו להבחין גם ללא המבחן הלשוני האם מדובר באיש מבני אפרים?

ההשלכות של נדר יפתח
קריאה מעמיקה ובעיקר פנורמית יותר מעלה תמונה חברתית קשה ששררה בין שני השבטים יוצאי יוסף. בני אפרים בבירור חשו עליונות על בני מנשה. הם הרגישו כי הם השבט המרכזי המרכיב את שבט יוסף, וכי הגלעדיים, יוצאי מנשה אינם אלא מיעוט לא משפיע. מעבר לעובדה שהם עולים עליהם במספרם העצום לא ראו בני אפרים בעין יפה את העובדה כי דמות מתוך שבט הגלעדי יהפך לשופט הראשי של ישראל. ייתכן מאד, שהאפרתים האמינו בכל ליבם, שהגלעדיים לא ראויים להיות בצמרת השלטון, וכי איכותם הרוחנית או המנטלית לא עונה על הקריטריונים הנדרשים למעמד השולט. אולי נובעת תפיסה זו מהעדפתו ההיסטורית של יעקב את אפרים בברכת הבנים המפורסמת. מכל מקום, העובדה שהמנהיג החדש נכשל בנדר פאגאני שבסופו הוקרבה נערה תמימה לעולה לא הועילה במיוחד להרגעת הרוחות ורק חיזקה את השערתם ואת תחושתם הקשה. הנה דברי המדרש

יפתח הגלעדי נדר נדר דבר שלא כהוגן, להעלות בתו על גבי המזבח, נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה [תנא דבי אליהו פרק יא].

האפרתיים לא יכלו כמובן לומר ליפתח כי הגורם למלחמתם הוא אמונתם כי הוא לא ראוי להיות מנהיג... ולכן הם קובלים בפניו על העובדה שהוא לא פנה אליהם במלחמה עם בני עמון. בטיעון הזה מונחת האשמה רחבה יותר: הם טוענים כי יפתח - אדם שאינו ראוי מחמת אישיותו ורמתו התורנית רוחנית - 'השתלט' כביכול על ההנהגה, והחליט לדחוק אותם, בני שבט אפרים העדיפים, ממוסדות השלטון, והחלטותיו. הם לא מסוגלים לשאת זאת והם מאיימים על יפתח בלא פחות ממוות בשריפה – "ביתך נשרוף עליך באש". יפתח, בתגובה, עונה להם תשובה שבקריאה ראשונה נתפסת כמתגוננת, הגונה, ורציונאלית - קראתי לכם, לא באתם, ואני סיכנתי את נפשי, ובעזרת האל גם ניצחתי – אלא שבמבט מעמיק יותר מסתבר כי יפתח רק מחזק את תחושתם הקשה של בני אפרים ומכעיס אותם יותר. שכן יפתח בתשובתו מדגיש כי המלחמה נערכה כביכול רק בין שבטו שהוא בעצם השבט המרכזי, לבני עמון, וכי הוא כמנהיג השבט הבכיר, בחר לצאת למלחמה ולבסוף גם לנצח. בני שבט אפרים, כלל לא מוזכרים בתשובתו של יפתח כצד במלחמה ובאיום העמוני, אלא כמשקיפים מן הצד שבחרו שלא לעזור ולסייע במלחמתו ה'אישית'. הנה תשובתו של יפתח עם הדגשים שלי

וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִֹימָה נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם ה' בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי [שם, שם, ב- ג]:

מדוע הגיב יפתח כפי שהגיב? מפני מה לא פייסו אנשי גלעד את בני אפרים, הלא בסופו של יום האיום העמוני הוסר והכל בא על מקומו בשלום? ייתכן מאד כי הגלעדיים הבינו היטיב מה מסתתר מתחת לתלונה ה'טכנית' לכאורה של האפרתיים. הם הבינו כי בני אפרים רואים בהם שבט 'נחות דרגא' ובמנהיגם איש שאינו ראוי. ייתכן מאד שבסתר ליבם חשו גם הם תחושות קשות של אשמה ובושה על כך שבראשם עומד אדם בעל ייחוס מפוקפק, עם הארץ, שלא מכבר הקריב את בתו על מזבח כקרבן אנושי, והאמת המסויימת שבדברי האפרתיים רק הכעיסה אותם -מטבע הדברים- יותר. גם יפתח עצמו, שזה לא מכבר, עשה את המעבר החד מאדם מבוזה, מגורש, ונטול נחלה, לראש ומנהיג העם, היה רגיש מאד לצלילי הזלזול של האפרתיים, וההרגשה ש'הנה, זה קורה לו שוב' אך חיזקה את תחושתו הקשה.

בני אפרים מצידם לא עשו מאום כדי לשכך את סערת הרוחות ולצנן את האמוציות והרגשות המבעבעים. להיפך הם רק 'חיממו את הגיזרה' והיו מזכירים שוב ושוב לבני המנשה כי הם אנשים פשוטים שבטעות עלו לשלטון מתוך השבט המרכזי

אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם: אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה [שם, שם, ד]:

בוחן פתע
על אף שתשובתם של בני אפרים כאמור לא מוזכרת בכתוב, מסתבר כי לבני הגלעדי לא היה בכך צורך, שכן כפי שתואר, אין כאן באמת דיאלוג הגון ומסודר בין שני צדדים, אלא מפגן של מאבקי כוח כבוד והשפלה. בני גלעד יוצאים עזים וחמומי מח - אולי בהשפעת המלחמה האחרונה בעמונים - ומכים בבני אפרים מכה איומה. יתכן שבני אפרים לא שיערו שתגובתם של הגלעדיים תהיה כה קשה ואכזרית, והאיום שלהם על יפתח כי הם 'ישרפו את ביתו באש' היה מטאפורי בלבד ונועד רק לצרכי פולמוס. לאחר שרבים מהם נהרגים ונטבחים, מגיעים פליטי המלחמה בשארית כוחותיהם אל מעברי הירדן. אלא ששם חיכתה להם הפתעה לא נעימה: לוחמי גלעד השתלטו על הגדות ומזחי המעבורות וחסמו את כל המעברים אל הצד השני. בני גלעד דורשים מכל מי שחפץ לעבור את הירדן להזדהות ולדווח על מוצאו השבטי. בני אפרים מתנערים כמובן ממוצאם אך אז עורכים להם השומרים את 'מבחן הסיבולת'. מדוע דווקא מבחן זה? מסתבר, כי לאור 'דיאלוג ההשפלה' רב השנים שהתקיים בין שני השבטים החליטו לוחמי גלעד להשפיל את יריביהם גם אם יהיה זה רגע לפני מותם. ניתן רק לדמיין את מצוקתו ובושתו הנוראה של הלוחם האפרתי כשהוא מנסה בכל כוחו לבטא את המילה 'שיבולת' כראוי, אך שוב ושוב בורח לו ה'סיבולת', לקול גיחוכם של הגלעדיים. הנה דברי המפרשים [רש"י, מצודות]

שהיו מגמגמים בלשונם.. ולא יכלו לדבר ולכוון כהוגן וכראוי

התוצאה של כישלון הבחינה היה 'וישחטוהו אל מעברות הירדן', וארבעים ושנים אלף אפרתיים מתים.

סופו העגום של יפתח
לאחר הניצחון המשכנע על בני אפרים, הפך יפתח למנהיג החזק והבלתי מעורער של ישראל, אלא שהוא לא מאריך ימים על ממלכתו ולאחר שש שנים הולך לבית עולמו.

וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְֹרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי [שם, שם, ז]:

מה קרה ללוחם העז, הגיבור והאמיץ? מדוע נפטר רק 6 שנים לאחר שהפך למנהיג ושופט העם? התשובה לשאלה הזו היא עצובה ומרגשת כאחת, והיא טמונה בשלש המילים האחרונות של הפסוק

וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד

כיצד ניתן להיקבר ב'ערי' גלעד? האם יפתח נקבר בכמה ערים בו זמנית? לפי חז"ל במדרש, התשובה היא בהחלט כן

יפתח מת בנשילת אברים. בכל מקום שהיה הולך היה אבר נישול הימנו, והיו קוברין אותו שם, היינו הוא דכתיב "ויקבר בערי גלעד", ב'עיר גלעד' לא נאמר אלא ב'ערי גלעד' [בראשית רבה ט, ג].

מחלה איומה פקדה את יפתח, ואבריו היו נושרים ממנו ונקברים במקום בו נפלו. מאחר שמתוקף תפקידו הסתובב יפתח בכל ערי גלעד נקבר איפה עצמותיו בכל 'ערי גלעד'. מפני מה תקפה אותו מחלה כה קשה שאף קטלה אותו לאחר 6 שנים? חז"ל מבהירים כי היה זה עונש על הקרבת בתו, או בלשונם 'נתחייב בדמיה'. לפי פרשנות אחת בחז"ל, המחלה הגיע כתוצאה משחיטת הבת, אך לא כעונש, אלא כפונקציה פסיכופיסית ישירה. יפתח שהיה אב אוהב והגון, לא יכל להמשיך לחיות עם הטראומה שפקדה אותו כשנאלץ לשחוט את בתו לפי אמונתו, והדחק הנפשי יצר את המחלה הפיסית האיומה ממנה מת לבסוף.

בכך תמה פרשה עצובה ומזעזעת שבמרכזה עמד אדם פשוט וטוב, שגורש מנחלתו בבושת פנים והפך בן לילה למנהיג שהביא את עמו להישגים מדיניים וצבאיים מזהירים, איבד את בתו היחידה במהלך מיותר, והנהיג מלחמת אחים שבמהלכה נהרגו ארבעים ושנים אלף אנשים מבני אפרים.