לימודים - כיצד לשמור את מצוות השמיטה בשנת תשע"ה

הקדמה
בסיכום של כ-70 שנה של מעקב ופעילות שלי בנושא שמירת השמיטה, שכללו קידום ניכר בשמירת השמיטה בארץ, מצטיירת בעיני תמונה עגומה של הצפוי לנו בשמירת השמיטה כהלכתה לשנת תשע"ה.

אני בא להציע לפני הרבנים והציבור דרך העשויה לשפר תמונה זאת. עיקרה של ההצעה היא לחזור לדרכי ההיתר שהתווה רבי אברהם ישעיהו קרליץ, בעל ה"חזון איש" בזמנו, כולל הוראותיו בעל פה (שלא נכנסו אף לספרי ממשיכי דרכו), וכן לבדוק אפשרויות נוספות. אקדים ואומר כי למרות שהסיכוי המעשי לכך, לפי תגובות שונות, אינו גדול, אני מרגיש חובה להעמיד את נקודת ההשקפה שלי בנושא לידיעת הציבור.

א. מבוא כללי

מטרת המצווה לפי פסוקי התורה היא הפניית מקורות החיים לנצרכים ואף להפקר, מתוך הכרת אדנות ה' על האדמה: "והשביעית תשמטנה ואכלו אביוני עמך" – שמות כג: יא, "שמוט כל ... אשר ישה ברעהו" – דברים טו :ב, "שבתון יהיה לארץ שבת לה'...כי לי הארץ" - ויקרא כה :ב, כג.

המצוות המעשיות העיקריות הנובעות ממטרה זאת הן:
- איסור עבודות יצרניות מוגדרות באדמת ארץ ישראל, והפקעת בעלות היחיד מאדמתו ומיבוליו בשמיטה
- חיוב להפקיר את הפירות, ואיסור על הבעלים לאסוף יבולי שמיטה בדרך הרגילה,
- הנהגת קדושת שביעית בתוצרת החקלאית, ואיסור השחתה וסחורה. כל אלה מן התורה.
- חכמים גזרו איסור שאר מלאכות שבשדה ובכרם, פרט לדרוש לקיום הצמחים, וכן אסרו הוצאת פירות שביעית לחו"ל.
- כמו כן ציוותה התורה על השמטת חובות. העונש על הזנחת השמיטה – גלות ושממה בארץ ("אז תשבות הארץ והרצת את שבתותיה" – ויקרא כו: לד).

תחולת השמיטה בימינו
לפי רוב הפוסקים נקבע כי תחולתה בימינו – כשאין רוב ישראל יושבים בארץ – היא מדרבנן.

קידום רעיון השמיטה
אינני מסוגל לסיים מבוא זה בלי להזכיר כי אני משוכנע (בעקבות מאמרים ודברים שפורסמו בעבר), כי מוטלת עלינו החובה לדאוג גם לקידום רעיון השמיטה ומטרותיה הכתובות בתורה בדרכים נוספות שטרם נסללו. התורה ציוותה על הפקרת התוצר החקלאי שהיה התוצר העיקרי של עם ישראל בארצו, וכן על שמיטת כספים, בעיקר לאביונים. ציווי זה מחייב אותנו לחפש דרך להעביר בשנת השמיטה חלק ממשי מהתמורה עבור פעילותנו, שהיום כמעט כולה אינה מחקלאות, לטובת הנצרכים,, למען נדע כי לה' הארץ ומלואה.

אני רואה בצעד ראשון של קיום השמיטה כהלכתה בתחום החקלאי, דרך לאחדות העם, פתח לכיוון שהוא התוכן העיקרי של השמיטה והיובל. עם זאת עלי להזכיר כי התורה גם ציוותה על שביתה מהעבודה היצרנית – שהיתה בזמנו החקלאות. לפי הבנתי, דבר זה מוביל למחשבה, כי יש לחתור לקיים שנת שבתון והשתלמות בשמיטה בכל ענפי הייצור – שנה שתאורגן ותתוכנן מראש.

ב. היתר המכירה ודעת הרב קוק

כבר במאה ה-19 נעשתה בהיקף קטן מכירה לזמן של קרקע ישראל לנכרי, כדי להפקיע את איסורי השמיטה. פעולה זאת הורחבה ובוססה על ידי הראי"ה קוק שהיה הרב הראשי לישראל עד לפטירתו בתרצ"ג. רבים מגדולי ישראל לא הסכימו להיתר זה, וקיימות ראיות רבות לכך שרק מיעוט קטן של חכמי הדורות הסכים לכך. אמנם היו גם כמה מחכמי עדות המזרח שהתירו מכירה למוסלמים בתנאי צורך גדול. חשוב להזכיר כי היתר המכירה נחתם על ידי הרב קוק מתוך בכי על ההכרח שבכך, וכן שהיתרו לא כלל מלאכות האסורות מהתורה כמו חרישה וזריעה, אותם דרש שייעשו על ידי נכרי. הרב קוק יצא לעזרת שומרי שמיטה כהלכתה ללא מכירה, בקריאה "שאלה הם עיקר היישוב בשבילי".

מעניין גם לציין שהרב קוק, לשימושו הפרטי, התנגד להצעה שיוציאו בשבילו לחו"ל אתרוג משטח מכור, ואמר "חס ושלום". מסתבר שהוא עצמו ראה בכך היתר לשעת הדחק.

הנמקתו להיתר כללה את ההנחה שהימנעות מייצור וייצוא של תוצרת כרמי היין והשקדים בשמיטה בזמנו, תסכן את קיום החקלאים, המושבות ואולי אף את קיום היישוב כולו. יסוד חשוב בהיתר המכירה היא דעתו שאין קדושת שביעית בפירות נכרי כלל, ומשום כך מותר לייצא פירות מקרקע שנמכרה, דעה שחלקו עליה רבים. יסוד נוסף בשיטתו היא שהמכירה תתבצע רק לשכבת אדמה שטחית, ורק לזמן.

נוסיף עוד כי הרב קוק בספריו, העריך מאוד את קיום מצוות השמיטה כהלכתה בעבודת ה' ולקירוב הגאולה. עוד נקודה מיוחדת קיימת בפסיקתו המפורטת לגבי דיני עבודות בשמיטה, מסחר, קדושת שביעית ועוד. אצל הרב קוק קיימות החמרות רבות שרבים מגדולי ישראל לא קיבלו, והיו כאלה שהסבירו, כי עקב נטייתו להחמיר באלה, נאלץ למצוא היתר אחר.

כבר בראשית כהונתו כתב הרב קוק :

"אנו חייבים להתאמץ בכל כוחנו שסוף כל סוף תהא שבת הארץ הולכת ונקבעת בכל קדושתה על אדמת הקודש" [אגרות הראי"ה רפט].

נצטט כאן את דברי הרב קוק בספרו משפט כהן :

"חלילה חלילה לבטל את אותם השובתים כמצוותה, ולא יינקה כל הנוגע בהם".

ביצוע היתר המכירה לאחר הרב קוק
המכירה הונהגה גם בהמשך על ידי הרבנות הראשית בקנה מידה ארצי. התעוררו בעיות ביחס לחרישה זריעה וזמירה שבהם הצריך הרב קוק עבודת נכרים, והונהגו היתרים לא ברורים, כולל ביצוע על ידי מיכון אוטומטי לאחר הפעלת סרק ועוד. למעשה התעלמו במידה רבה מהוראת הרב קוק בנקודה זאת .

כבר בשנת תר"ע דרש הרב קוק שבנוסף להיתר המכירה יפקירו המגדלים את הכרמים, ובית הדין יתן להם הרשאות (שליחות) לטפל בכרמים וביבול, ישלם להם בשביל הציוד והעבודה, ויגבה סכומים אלה ממקבלי הסחורה במסגרת "אוצר בית דין". (אמנם מההסכמים נראה שבצרו רק עם פועלים נכרים בגלל האיסור לבצור בדך הרגילה, וכן לא ביצעו עבודות האסורות בשביעית). מההתכתבויות ניתן גם ללמוד שהקפידו על איסור יבול שנעבד או נשמר.

האם היתר המכירה של הרב קוק עצמו אקטואלי בימינו? – הרב גורן ואחרים טענו כי מכירת כל אדמות המדינה לנכרי, בוודאי שאין בה בימינו גמירות דעת ומשמעות כלל. הרב קלמן כהנא זצ"ל ואחרים כתבו חוות דעת מנומקות, כי יש להניח כי הרב קוק לא היה מצדד בהיתר המכירה בתנאי היישוב והמשק הנוכחיים, ובתנאי הקטנת הסיכונים הקיומיים כיום בהשוואה לבעיות שהיו בזמנו, זאת בנוסף להסתייגויות שהבאנו לעיל. .

ג. בעל החזון איש ופסיקתו לשמיטה

בשנת תרצ"ח עלה הרב קלמן כהנא לארץ, והיה חבר במה שנקרא קיבוצי פא"י- חלוצים שעלו לארץ והחלו לחיות מחקלאות ולהקים יישובים. הרב כהנא פנה בשאלות הלכה לרב חיים עוזר גרודזינסקי בווילנא, שנחשב כרשכבה"ג (רבן של כל בני הגולה). תשובתו הייתה, שעלה לא מזמן לארץ בעל ה"חזון איש" שהינו גדול הדור, ואליו תפנו בכל עניין. הרב כהנא היה מקורב לחזון איש, וכתב לפי הוראותיו כמה ספרים בהלכות התלויות בארץ כולל שמיטה, שהחזו"א אף עבר על חלקם ואישר אותם. כשעלתה בעיית השמיטה, נכנס החזו"א לעובי הקורה, ובנוסף לבירור ההלכה בספריו, הגיע לשדות ובירר הלכות עד לפטירתו בתשי"ג. במקביל פרסם גם הוראות לצרכנים.

החזו"א היה בזמנו גם במגעים מסוימים עם הרב קוק ושניהם כיבדו זה את זה, החזו"א עלה לארץ בתרצ"ג. וניתח את המצב ביחס לשמיטת תרצ"ח במכתבו בקטע הבא:

"שאלת השמיטה היא כבר כנפתרה... הרבנים הראשיים כבר הפיצו על דבר המכירה... אבל יודעים מראש כי הזריעה יעשו ישראל ואם כן אין צורך במכירתם. ...בלבי כדעת רבותינו האוסרים את מעשי המכירה בהחלט, ושאין הארץ נפקעת מקדושת שביעית אף ביד נכרי ואין כל היתר בדבר . ומפני שסמכו על היתר המכירה לא נכנסו הרבנים לברר את דברים המותרים. ועכשיו הוטל עלינו לברר דברים המותרים. והנה יצא בהיתר לנטוע ירק קודם ראש השנה ולא יהא בהם איסור ספיחים כדעת הר"ש והרמב"ן. וכן הותר להם לזרוע תבואה קודם ר"ה וליקח התבן למקנתם. וכן הותר להם עציץ שאינו נקוב תחת התקרה..והנה קיבוץ גדרה וכפר סבא קבלו שמירת השביעית... ויראו לכל כי אפשר לשמור את השמיטה כהלכתה, כל פטפוטי הדברים כי יש בזה פיקוח נפש... אינה באה רק מקרירות וחוסר יראה הראויה לתורה ולמצוה".

נדגיש כי הנמקתו להיתרים הפרטניים היא בעיקר החזרת קיום מצוות השמיטה למעשה, מצווה שעמדה להישכח.

לגבי מכירת הקרקע לנכרי, דעת החזו"א שיש בכך איסור "לא תחנם", ואף במכירת עצים. כאשר המכירה מתבצעת ע"י מוסדות ושלוחים, המכירה לא חלה כלל כי אין שליח לדבר עבירה. וכן פסק שקדושת היבולים נוהגת בא"י גם ביבולי נכרים.

לגבי "עציץ שאינו נקוב תחת התקרה" נוסיף כי החזו"א ביקר בחפץ חיים, ראה גידול בחצאי חביות על רשת עם נסורת וכד' עם גגון של יוטה, ראה תכניות בנייה של מתקנים נסיוניים לקראת שמיטת תש"ה, ועזר במציאת מימון לצורך זה. התכנית, שבוצעה עדיין בחייו (וביקר במקום אחיו) כללה בניית בריכות בטון גדולות יחסית, מצע גידול של חצץ, וגג של קורות דקים עם רווחים ביניהם. (לקראת תש"ה עדיין לא נכנס הפלסטיק לשימוש כזה, אמנם היו מעט גגות זכוכית), לצערנו לא תועד תהליך זה בצורה ברורה, ולאחר פטירתו ערערו על ההיתר בתנאים כאלו. יש להדגיש נקודה זאת, מאחר שההגבלות ההלכתיות שהוטלו על גידול כזה בשמיטות האחרונות היקשו על השימוש למעשה בשיטות אלו להספקת ירקות לציבור, הן מבחינה מעשית והן מבחינת ההשקעות הנדרשות.

לרשימת הדברים שהותרו לפי מכתב זה, יש להוסיף זריעת גידולי חורף למאכל אדם (תבואה בלשונו) גם לגרגרים כאשר הזריעה לפני ר"ה בשינוי סדר הגידולים. כמו כן זרעו מאכל בהמה ללא שינוי סדר הגידולים (נושא עליו ערערו לאחר פטירתו). הוא גם התיר שיטה חליפית לזמירת הכרמים בדרך של הקצרת הנוף בקיצוץ כללי לא מקצועי, ובשלב שני "זירוד" – כריתת זמורות מיותרות עד הבסיס – מקום צמיחתם מהענף, ו"מחיקה" ידנית של לבלובים שבחלק העליון של הזמורות (אמנם, ביקש שיחפשו דרך שיותר קל להתיר). בנוסף לכך התיר עיבוד שדות במחרשת דיסק למניעת עשביה לקראת השמינית, וכן עיבוד הכרמים בקלטרת שאינה נחשבת כמחרשה.

אוצר בית דין
בנוסף לכך התווה החז"א דרך לאיסוף יבולים והעברתם לצרכנים, בדרך של שימוש באוצר בית דין, לפי עקרונות אלה:

בתוספתא שביעית פרק ח נאמר:

"בית דין שוכרין פועלים ואורין את התאנים ועושים דבילה ומכניסין לאוצר שבעיר...(וכן לגבי ענבים עד יין וזיתים עד לשמן) ומחלקין מהם ערבי שבתות כל אחד לפי ביתו." .

הרמב"ן והר"ש הביאו קטע זה כסיכום למעשה, אך הוא לא נמצא ברמב"ם.

בתחום של אוצר בית דין, הוראות החזון איש למעשה היו כלהלן: הסכם בין בית הדין לחקלאי שיהא שליח בית דין לכל העבודות, ובית הדין יכסה את עלות הציוד, העבודה וההוצאות ממה שייגבה מהצרכנים במועד החלוקה על ידי בית הדין. ההסכמים כללו תשלום בעין יפה לחקלאים שלוחי בית הדין עבור עבודתם, בהוראה ברורה של החזו"א, כדי לאפשר קיומם. נקודה זאת היא בעלת חשיבות רבה, כי היא בניגוד מסוים לדרישות פוסקים בדורנו להוזיל את תשלומי הצרכנים מתחת לעלויות השוק כתנאי לכך שזה ייקרא אוצר בית דין.

לפי החזו"א לשלוחי בית דין אין איסור לקצור כדרך הקוצרים, אין איסור סחורה בגביית הוצאות בית הדין, ומותר לחלק את הפירות במידה ובמשקל. מותר לכתחילה לעשות מלאכות דרבנן כדי למנוע נזק ניכר ליבול (בניגוד לדעת הראי"ה כי אין לעשותם עבור פירות שהם הפקר), כמו השקייה, ואף דילול פירות כדי לאפשר את גידולם של פירות העומדים למאכל (בירור של הגרש"ז אוירבך לאור דברי החזו"א), כמו כן התיר לדלל פירות כאשר הפירות המדוללים טרם חנטו, או אחרי שכבר הגיעו לשלב שהם ראויים לאכילה בשעת הדחק.

כאשר היה קושי לחלק ירקות ופירות שבקדושת שביעית על ידי שליחתם ישירות לצרכנים, התיר החזון איש גם להביא את הפירות והירקות הארוזים לתנובה (הסיטונאי המקובל באותם ימים, שהיה אז בבעלות שותפות הקיבוצים והמושבים), ובלבד שיודיעו שהם בקדושת שביעית ובשליטת אוצר בית דין. ההיתר ניתן תוך ידיעה שהתוצרת תגיע לשיווק הרגיל, כולל לצרכנים שאינם מקפידים על דיני שביעית. (לפי הבנתי גם לא צויין כי התמורה שתתקבל היא עבור הוצאות בית דין והוצאות תנובה, ולא עבור הפירות, ואולי זה היה אמור להיות מובן מכך שזה אוצר בית דין. אמנם, היו רבנים שהסבירו היתר זה בכך שבתקופה ההיא תנובה היתה כמין מונופול הדומה לאוצר בית דין ).

יצוא
לגבי ייצוא לחו"ל כתב בספרו (שביעית י"א ג): "אפילו רבי... מודה שאין מוציאין לכתחילה אפילו לאוכלן קודם ביעור... וזה מעלה בעלמא", כי אין שייכות לאיסורי תורה. נציין כי החקלאים ששאלו אותו לא ייצאו כלל לחו"ל כל השנים, ונמצא בהוראותיו רק היתר לייצא אתרוגים. יתר על כן, כיוון שלדעות רבות האיסור לייצא הינו כדי שיתבערו במקומן, הרי שאם הם ביד נכרי אינם חייבים בביעור:

וכך כתב החזו"א (שביעית י"א ז') :

"לסמוך על המקילין לאכול אחר ביעור, כשקיים מצוות ביעור, או שהיו הפירות ביד נכרי בשעת הגעת זמן הביעור" .

מכירת פירות שביעית
אמנם, אסרו למכור או לתת לנכרי פירות שביעית כיוון שחששו שלא ינהגו בהם קדושת שביעית (למרות שבמכירה לאכול החשש הוא רחוק), אך התיר להשאיר לנכרי פירות הפקר שלקט. (אעיר כבר כאן כי יש הגיון להציע שבפירות שאין להם שימוש סביר ללא ייצוא, החשש הנ"ל אינו קיים. כי הפירות שלא יימכרו וילכו לאיבוד, אינם נשמרים בקדושת שביעית). נמסר גם כי בחיי החזו"א נמכרו תבואות שאין בהם איסור ספיחים לסוחרים נכרים, כשלא היו יהודים שייקחו תמורת תשלום הוצאות בי"ד, אך נושא זה אינו ברור (במכירה לנכרי אין לדמים קדושה).

חשוב גם לציין שפירות שבאוצר בי"ד בזמן הביעור הרי הם כמבוערין. הוראה זאת חשובה במיוחד לגבי יין ושמן וכד', שאם מותנה מראש שמה שלא ייאכל הרי הוא נשאר ברשות בית הדין, אף אם הוא מאוכסן אצל הצרכן עד לגמר מועד הביעור, יימנע מכשול גדול.

אוסיף עוד לפי עניות הבנתי, שלמעשה לא אסר החזון איש לאכול פירות "נשמר או נעבד".

החזון איש לא חשש לאיסור סחורה בקניית פירות, גם כשהמוכר עובר על איסור סחורה ואינו מקפיד על קדושת הכסף, כאשר קניית הפירות הקדושים נעשתה בדרך שאינה מעבירה את הקדושה לכסף . איסור סחורה היה לדעתו רק בקניה מהחשוד על השביעית עצמו, כגזירה מדרבנן, וכן על קנייה לשם מסחר, או על מסירת דמי שביעית לחשוד. כמובן שמדובר בפירות הקדושים בקדושת שביעית, ואין בהם איסור ספיחים. גם בהוראותיו לצרכנים, התיר לקנות בהגבלות אלו בחנויות הרגילות סחורה שיש בה זיקת שביעית, כל זמן שברור שאין בה איסור ספיחים.

קליפות ושיירי מאכל
נקודה חשובה נוספת היא דעתו של החזו"א שמותר לזרוק את קליפות הפירות, כדבריו (שביעית י"ד י'):
"הקליפה שקלף קדוש עדיין שהרי יש בה אוכל... ואם רוב בני אדם אינם מייחדין אותה לבהמה, פקעה קדושתה... מותר להשליכן".
רבים דוחים את כל נושא אוצר בית דין רק בגלל החשש לקדושת שביעית בשאריות, והנה החזו"א שולל זאת מכל וכל.

סיכום
ניתן לסכם כי החזו"א, כדי להגיע להחייאת שמירת השמיטה, נכנס לעומק הבעיות, והנהיג דרכי היתר שבאו לאפשר החזקת החקלאות (וגם הצרכנות) תוך שמירת השמיטה ללא שימוש בהיתר המכירה, תוך מגע עם החקלאים ששמרו על שמיטה כהלכתה..הוא ליווה את שמירת השמיטה במשקי פא"י לקראת תרצ"ח, וגם בתש"ה ותשי"ב.

ד. העדה החרדית

רשת הכשרות המפותחת של העדה החרדית, הלכה במסלול שונה משל החזו"א, כאשר פוסקיה הכריעו כי אין קדושת שביעית ביבולי נכרים בארץ, וכי אינם מעוניינים בקיום אוצר בית דין הכרוך בקדושת היבול. הם דאגו להספקה מנכרים ומחו"ל. אמנם, במקרים מסוימים השתמשו בתוצרים של יהודים, ובפרט בפירות האילן, אך הסתייגו גם מכמה מההיתרים של בעל החזו"א ומשום מה העלו את חשיבות החשש להפסד או השחתת שאריות פירות שביעית מעל לחשיבות עצם קיום שמיטת הארץ כהלכה, ובניגוד למה שהובא לעיל.

ה. מה קרה למעשה בשטח?

הציבור הדתי הרחב והרבנות הראשית הנהיגו בשמיטות מכירת הקרקע לנכרי בווריאציות שונות, שהמשותף להם היה שהשמיטה כאילו התבטלה (כדברי החזו"א). כל ההגבלות שדרש הרב קוק – לנהוג לאחר היתר המכירה קדושת פירות ואיסור מלאכות דאורייתא וכו' כל אלה נעלמו כלא היו.

אמנם, היו הוראות שלא למכור גינות בית ולנהוג בהם דיני שמיטה. כמו כן היו רבנים וגופים שונים שהעלו את נושא השמיטה לדיון נוסף במגמה לקיים דיני שמיטה מוגבלים במגזרים מסוימים, וכן פיתחו שיטות לביצוע מלאכות דאורייתא בדרך של גרמא, אך אלו היו מוגבלים ביותר. הקיבוץ הדתי הקים קרן מיוחדת לחסד בהקשר לשמיטה, וגם תכנן חלקות קטנות של "זכר לשמיטה".

החל משמיטת תשנ"ד, לאחר התעוררות המודעות לשמיטה בארץ כולה, החלו אישים ורבנויות, כולל הרבנות הראשית, בהקמת אוצרות ובתי דין עבור מטעים וגם עבור ירקות, כולל מזריעה לפני שמיטה, וכן יוזמה לגידול על מצע מנותק בחממות בהתאם להיתר החזו"א כדלעיל.

פעולות אלו נעשו לאחרונה תוך התחשבות בגורמי השוק – כולל הציבור החרדי, ומשום כך היתה התאמה מסוימת לפסקי גדולים כמו הגרי"ש אלישיב זצ"ל שנחשב בחוגים רחבים לפוסק הדור. בין השאר הותר על ידו במידה מסוימת לחלק את התוצרת דרך רשתות השיווק כאשר היא נשארת ברשות אוצר בי"ד, ומחירה, שחייב להיות נמוך משל השוק, נקבע ע"י בית הדין כתמורת הוצאות בית הדין. מאידך, היו פוסקים שהתירו לחלק רק בתחנות חלוקה מיוחדות.

אוצר בית דין
משמיטה לשמיטה התרחבה הקמת אוצרות בית דין ליצירת קשר בין שמירת שמיטה על ידי החקלאים לצריכה של ציבור צרכנים. בתי הדין היו חרדים ודתיים לאומיים ללא הבחנה ברורה בכל המקרים. בעוד שעד תשנ"ד היו אוצר בית דין של יישובי פא"י, ואוצר בי"ד של הרב קרליץ כמעט הבודדים, נוסדו בהמשך אוצרות בית דין רבים. פעולת אוצרות בית הדין נתקלה במכשולים שונים, ובפרט בחוסר מחוייבות של הציבור להשתמש בתוצרת. בשמיטת תשס"ח התגברה מאוד תופעה זאת, ותוצרת שמיטה רבה נשארה ללא דורשים. במרבית המקרים ניהול האוצרות נגמר בגירעונות כספיים כבדים.

כישלון שמירת שמיטה בשנת תשס"ח
הכישלון שקרה בתשס"ח בגיוס הציבור לשמירת שמיטה כהלכתה – לפי השאיפות של הרב קוק והחזו"א כאחד – הוסבר על ידי גורמים שונים באיבוד אימון הציבור בדרך זאת עקב נסיבות שונות שננסה להביאם.

- ריבוי אוצרות בתי הדין, כאשר בכל בית דין הנחיות הלכתיות שונות, הן לחקלאים והן לגבי צורת החלוקה ועלות התוצר, גרם לכך שהציבור הסתייג משימוש בכל אוצרות בית הדין.

- הציבור הנוהג שאין דיני שביעית ביבול נכרים, מעדיף אותו על פני תוצרת שבקדושת שביעית, כנראה גם מפני ההקפדה על קדושת קליפות, וההידור לחשוש מאיסור ספיחים בירקות מזריעת שישית, בניגוד לדברי החזו"א.

- היתרי החזו"א נשללו על ידי רבים, ומשום כך הסתרבלו גם ההוראות לחקלאים והגיעו עד כדי חוסר אפשרות לעמוד בהם, מאידך גם צורות החלוקה (חנויות וכו') והעלויות הוגבלו בצורה שהכשילה את עבודת בתי הדין.. נתון מרכזי לכך היה שרבים סברו כי יש להקפיד לחלק תוצרת רק לשומרים על דיני שביעית, ויש שהקפידו לחלק רק בתחנות מיוחדות.

- פורסמו דברי רבנים שונים, כי אוצר בית דין והיתריו אינם מוסמכים ועדיף להשתמש בהיתר המכירה. מקרה קיצוני בתחום זה היו דברי פוסק מעדות המזרח שמכירה לנכרי היא דרך טובה ויעילה לכתחילה. הייתה גם התכחשות לכך שהרב קוק עצמו ראה את היתר המכירה כמותנה לתנאי פיקוח נפש (או קיום) ומוגבל באיסורים שונים, והיו שהעמידו אותו כמטרה קדושה

- הציבור לא היה מודע לכך שתמיכת כמעט כל הרבנים הנחשבים בציבור הדתי החסידי והחרדי הייתה נתונה לרעיון שמירת שמיטה כהלכתה באמצעות אוצרות בית דין.

ו. פנייתי אל הרבנים ואישי הציבור

זכיתי לפעול למעלה מיובל לעידוד שמירת שמיטה כהלכתה על ידי החקלאים והצרכנים לאור דברי החזון איש, ולמציאת דרכים לאפשר שמירה זו. בתקופה זאת עלתה מעורבות הציבור בענייני השמיטה, והתרחבו מסגרות אוצרות בית דין לחקלאים ולצרכנים כאחד.

לצערי עלי לקבוע כי הדרך שהתווה החזון איש לקיום השמיטה כהלכתה, נשחקה בעקבות החמרות והידורים בטענה כי היתריו היו בשעת דחק גדול, וכן כתוצאה מהתעלמות מפסקים שלא הובאו בספריו אלא נאמרו לציבור שהוא ליווה אותו. תהליך זה הביא גם לפירוד ופירוק למסגרות שונות של אוצרות בית דין, ולאחרונה להרחקת הציבור מהשתתפות בהם. לדעתי גם תופעה זאת, המעמידה בספק את שמירת השמיטה הבעל"ט, היא שעת דחק גדול לקיום השמיטה. אני מאמין, כי אם יקבלו רבנים וחוגים רחבים את ההנחה כי יש לחזור להוראות המקילות של החזו"א כפשטם כנוסחה אחידה לשמירת שמיטה כהלכתה, יפגינו בכך אחדות של קהל ישראל לקיום המצווה כהלכתה, מהלך שחשיבותו גדול מכל ההחמרות. בדרך זו נתרום כולנו לקירוב הגאולה מהגלות הפיזית והרוחנית שניבאה לנו תורת משה כעונש על עוון הזנחת השמיטה, ומחורבן המקדש והארץ שבא מפירוד ומשנאת חינם .

ז. הערות והרחבות

הסברת נושאים שהובאו בקצרה, ופרטים על המשמעות המעשית.

העברת יבולי שביעית לציבור הכללי
ברור כי החזו"א התיר זאת כאשר אין במהלך זה התפסת הדמים המועברים (ל"חשוד") בקדושה. דבר זה אפשרי מהסיבה שהדמים ניתנים רק עבור כיסוי הוצאות בי"ד, או מפני שהקנייה היא בהקפה ולא בתשלום מיידי. אמנם, כאשר המוכר קנה ומכר ממש בצורה מסחרית, נמצא בחזו"א כי אסור לקנות ממנו (שביעית כ"ו סדר השביעית אות ה), אך למעשה התיר החזו"א לקנות בחנויות דברים שאין בהם חשש איסור ספיחים.

בפשטות אין החזו"א חושש גם לכך שלא ינהגו הקונים החשודים על השביעית בתוצר בקדושה, כשהוא מגדיר שמותר

"בדבר שאין מתקיים... דלא חיישינן שמא לא ייזהר בהפסד או לשנות בדרך אכילתן, שזה לא שכיח... ובמזון ג' סעודות התירו אפילו בדבר המתקיים" (חזו"א שביעית י"ב י"ז).

אמנם הרב רייכנברג העלה חשש כי בזמננו זורקים הרבה לאשפה (משפטי ארץ שביעית י"ט הערה 13), אך לא ראיתי שנפסק כך למעשה, ולא ברור לי כי ההבדל הכמותי קובע הלכה.

העברת יבולי שביעית לשכנים ולייצוא
נושא זה של מניעת הייצוא לחו"ל, היווה את נקודת ההכרעה אצל רבים וטובים כדי להמשיך בהיתר ביצוע מכירת הקרקע לנכרי, למניעת נזק כבד לחקלאים ולחקלאות ישראל, ולהתמוטטות השוק המקומי בכמה מוצרים שנמנעו מלייצא אותם. ברור כי זה בניגוד לדעת החזו"א שאין מקום למכירת קרקע, בניגוד לדעת הראי"ה קוק שאין היתר למלאכות דאורייתא גם לאחר המכירה, ולדעת גדולים רבים שאין בדורנו, כשיש ריבונות יהודית על קרקעות ארצנו, גמירות דעת למכירה כזאת.

אם אכן יהיו כל המטעים באוצר בית דין, וכל היבול יישאר בארץ, צפוי שההימנעות מייצוא תמוטט את בית הדין (וגם את החקלאים), מכיוון שכך, הרי שלעניות דעתי יש הצדקה לכך שבית הדין ייצא את הפירות המיועדים לייצוא. אמנם, כתוב בסדר השביעית מבית החזו"א שאסור להוציא לחו"ל, ואם לצידה לדרך מותר. בטעם האיסור כתבו הראשונים שהוא כיוון "שצריך להתבער בארץ". לפי זה אם ברור שלא יתקיימו הפירות עד הביעור, אין סיבה לאסור. (יש גם להעיר כי החזו"א כתב במקום אחר כי פירות שביעית שביד נכרי בחו"ל פטורים מביעור).

גם לדעת הסבורים כי האיסור הוא מחשש שלא ינהגו בו קדושת שביעית, הבאנו לעיל שהחזו"א כתב שלא חוששים לזה. אפשר לטעון עוד, שאם התירו משום חיי נפש לתת לחשוד כדי שלוש סעודות, גם כאן מדובר בחשש הדומה לחיי נפש. כאמור, הרבנים שאתם אני קשור לא קיבלו מהלך זה כלל, בכל זאת, אינני רואה עצמי פטור מלהציע מהלך שהוא פחות חמור ממכירת הקרקע לנכרי – איסור מדאורייתא לדעת החזו"א.

שיווק הפירות
יש מקום לומר, בעקבות היתר החזו"א בתש"ה למסור ירקות לתנובה, כי לאחר שמישהו קיבל את הפירות ושילם הוצאות בית דין, אחר כך יכולים להעביר את הפירות לשיווק הרגיל, בהנחה שזה המשך כיסוי הוצאות בית דין בתוספת הוצאות המשך השיווק. פתרון זה עשוי להוות מסלול לירקות מזריעה שלפני ראש השנה, בהיקף אפשרי של כמה מאות מיליוני ₪ - ובעיקר לפירות השמיטה - כ- 2.5 מיליארד ₪ לייצוא (הדרים כ-700 מיליון, אבוקדו, תמר, רימונים, מנגו, ענבים, בננות מיצים ושימורים) .

איסור והיתר ייצוא –
ב"משפטי ארץ" שביעית פרק כ סעיף ב' (והערה 6 ) הובא:

"אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל... ויש המתירים... לקחת צידה לדרך. הביאו דין זה בשם הגר"ש וואזנר וכן הורה הגרי"ש אלישיב וכן כתוב בסדר השביעית שהוצא לאור בחיי החזו"א, וכנראה שסברתם שאיסור ההוצאה משום שהביעור צריך להיות בארץ, ולכן אם ברור שייאכלו קודם (זמן) הביעור ייתכן שאין איסור. מוסרים בשם החזו"א שהתיר להוציא אתרוגים לחו"ל מפני חשש ביטול מצוות ד' מינים, פירות שהוצאו מותר לאוכלם". עכ"ל

נראה לי שיש כאן יסוד ממשי להתיר ייצוא לצורך חיוני כאשר ייאכל לפני הביעור. וזאת בנוסף להיתר אפשרי המוזכר שם (הערה 4) לייצוא אחרי הביעור.

נעיר עוד כי הוצע בעבר פתרון אחר, שטרם זכה להכרעה הלכתית מתאימה. הרב ויטמן הציע בספרו על שמיטה ממלכתית כי פירות שמעיקרן מיועדים לייצוא, לא ייחשבו כפירות קדושים בקדושת שביעית, שהרי אין להם שוק בארץ כי אינם מיועדים לאכילה בארץ, וייעודן רק ייצוא או ייצור תעשייתי לייצוא, ומשום כך איסור הייצוא לא יחול עליהם..

משמעות ההימנעות מהיתר המכירה
נתונים כלליים, וכן התחום שנשאר לבירור כנ"ל בהצעתנו:

היקף הגידול החקלאי בארץ – הערכות לפי הלמ"ס משנים קודמות – ייצור של כ-17 מיליארד ₪ לשנה בענפי הצומח כולל תוצרים, מזה כ- 7 לייצוא, כולל 3.5 בגד"ש וירקות, 2.3 בעצי פרי, 1.2 בפרחים נוי וזרעים. (אעיר כי השפעת השמיטה למעשה אינה מראש השנה אלא ממועדים שונים לפי מועדי הזריעה וההנבה)

גידולים לייצוא המצריכים זריעה בשמיטה
הפתרון שהצענו לעיל איננו מתאים לגידולי ייצוא שלא ייתכנו ללא זריעה בשמיטה, ואין בידינו פתרון אחר חוץ מהיתר המכירה שכאמור תקיפותו מפוקפקת ביותר. מדובר בכ- 4.5 מיליארד ₪ לשנה. כולל ייצוא ירקות ותוצריהם בכ-2500 מיליון ₪ לשנה – פלפל, תפוחי אדמה, עגבניות, גזר ועוד, כותנה כ-80 מיליון ₪, אגוזי אדמה ותירס כ-60, פרחים חד שנתיים כ-350 מיליון, זרעים ושתילים כ-450 מיליון. חלק גדול מזה הוא ביבולי השנה השמינית שלא יהיו אם לא יזרעו בשמיטה. אמנם, לגבי פרחים ושתילים וזרעים איסור הייצוא אינו ברור, וכן חלק מהייצוא ובפרט זרעים נמצא לפי הערכתנו בבעלות או שותפות חברות זרות או נכרים שבוודאי שאין להם עניין בשמירת שמיטה, ומשום כך היקף הבעייה קצת קטן יותר.

גידולים מנותקים תחת גג והספקת ירקות מזריעה לפני שמיטה
אני חוזר לנושאים אלה כדי להעיר כי היו מכשולים הלכתיים שמנעו הרחבת הגידול במנותק, כמו דרישה לגידול בעציצים קטנים וגם שלא יהיו קבועים – דרישות שמבחינה הלכתית ניתן לדעתי לוותר עליהם. כמו כן קבעו רבנים (צוהר) שלא ניתן לספק עגבניות, למשל, משתילה לפני שמיטה, אלא למשך כמה חדשים. לפי נסיוני זו טעות, ובשיטה וטיפול מתאימים ניתן להגיע לאספקה עד כמעט סוף השמיטה.

הוספה

הייצוא לחו"ל בשביעית

מניעת הייצוא, בעקבות איסור הוצאת פירות שביעית לחו"ל (רמב"ם שביעית ה' י"ג), הייתה הבעייה העיקרית שהביאה גדולים רבים להיתר המכירה, והייתה גם גורם חשוב בהכרעת הרבנות הראשית להמשיך ואף להרחיב את היתר המכירה. גם כיום, הייצוא בענפי הצומח מהווה כ- 7 מיליארד ₪ כל שנה, מתוך כלל הייצור של 17 מיליארד והוא מהווה גורם מרכזי בנושא. להלן שוב מה שכתבתי בהצעתי להצלת שמירת השמיטה, להציע לחפש דרך לייצוא במסגרת אוצר בית דין ללא היתר מכירה, אך אקדים הוספת כמה מקורות ופרטים לנושא.

בתוספות (פסחים נ"ב) שלא אסרו להוציא אלא על מנת למכור – חזו"א שביעית י' ו'
(ההפקר גם לנכרי) מותר לעכב גוי מאכילה כיוון שהפירות עומדים למצווה לישראל - חזו"א שביעית י"ד ד'
(הייצוא) מעלה בעלמא כיוון שהתיר ר"ש להוציא לסוריא שהוא כחו"ל – (חזו"א שם)
אם ראויין לאדם מניחן בכלי ואם אינם ראויים מותר להשליכן (אם אינם עומדים לבהמה) ואין בהם קדושת שביעית - חזו"א שביעית י"ד ו'

הרידב"ז שהתנגד למכירה וכן האדר"ת התירו לייצא פירות שבוודאי ייאכלו עד הביעור. נעיר כי לפי החזו"א שכתב כי מה שהגיע לידי נכרי פטור מביעור הרי שגם להגבלה זאת אין צורך. וכן מהרש"ם (משפט שלום חו"מ רל"א) – שאם ניטעו כדי להוציא לחו"ל אין איסור כי אין פגיעה ביושבי הארץ.

נזכיר גם דברי הרב קוק לגבות ליבולי שביעית (לאחר המכירה) רק הוצאות בי"ד (והחקלאים שלוחיו), וסביר שהתכוון גם או בעיקר לייצוא, כיוון שאיסור הייצוא הוא למכירה.

מכל אלה עולה לדעתי כי גדולים שהתנגדו למכירת הקרקע נטו להתיר ייצוא של מה שלא עומד לאכילה בארץ, ונראה כי צידדו שכאשר כל איסוף הפירות במסגרת בית דין, יהא גם הייצוא כזה, ולא יהא איסור כיוון שאין זה למכירה גמורה.

להלן מה שכתבתי בנימוקי להצעה לקידום שמירת השמיטה –
העברת יבולי שביעית לשכנים ולייצוא – נושא זה של מניעת הייצוא לחו"ל, היווה את נקודת ההכרעה אצל רבים וטובים כדי להמשיך בהיתר ביצוע מכירת הקרקע לנכרי למניעת נזק כבד לחקלאים ולחקלאות ישראל, וגם למניעת התמוטטות השוק המקומי ואוצר בי"ד בכמה מוצרים כאשר התוצר המוכן יישאר בארץ.

איסור והיתר ייצוא – ב"משפטי ארץ" שביעית פרק כ סעיף ב' (והערה 6 ) מביא הרב רייכנברג:

אסור להוציא פירות שביעית לחו"ל... ויש המתירים... לקחת צידה לדרך. הביאו דין זה בשם הגר"ש וואזנר וכן הורה הגרי"ש אלישיב וכן כתוב בסדר השביעית שהוצא לאור בחיי החזו"א, וכנראה שסברתם שאיסור ההוצאה משום שהביעור צריך להיות בארץ ולכן אם ברור שייאכלו קודם (זמן) הביעור ייתכן שאין איסור. מוסרים בשם החזו"א שהתיר להוציא אתרוגים לחו"ל מפני חשש ביטול מצוות ד' מינים (מכתב של החזו"א שהובא בספר ארבעת המינים), וכן כתב כי פירות שהוצאו מותר לאוכלם. עכ"ל.

נראה לי שיש כאן יסוד ממשי להתיר ייצוא לצורך חיוני כאשר ייאכל לפני הביעור. וזאת בנוסף להיתר אפשרי המוזכר שם (הערה 4 ) לייצוא אחרי הביעור. כמו כן החזו"א מגדיר תוצר הנמצא בידי נכרי כמבוער, ואת איסור הייצוא כמעלה בעלמא. נעיר עוד כי פירות אלה גדלים רק לשם ייצוא בכל השנים ואין להם שימוש אחר. הוצע בעבר פתרון דומה , שטרם זכה להכרעה הלכתית מתאימה. הרב ויטמן הציע בספרו על שמיטה ממלכתית כי פירות שמעיקרן מיועדים לייצוא, איסור הייצוא לא יחול עליהם.. גם הרב קוק בשבת הארץ דן במכירה לחו"ל ללא הדגשת איסור ייצוא.

שיקולים ותחזיות מעשיות ועלויות השמיטה
היקף הגידול החקלאי בארץ – הערכות לפי הלמ"ס משנים קודמות – ייצור של כ-17 מיליארד ₪ לשנה בענפי הצומח כולל תוצרים, מזה כ- 7 לייצוא, כולל 3.5 בגד"ש וירקות, 2.3 בעצי פרי, 1.2 בפרחים נוי וזרעים. (אעיר כי השפעת השמיטה למעשה אינה מראש השנה אלא ממועדים שונים לפי מועדי הזריעה וההנבה)

ייצוא - אם אכן יהיו כל המטעים באוצר בית דין, וכל היבול יישאר בארץ, צפוי שההימנעות מייצוא תמוטט את בית הדין (וגם חקלאים), מכיוון שכך, הרי שלעניות דעתי יש הצדקה לכך שבית הדין ייצא את הפירות המיועדים לייצוא. אמנם, כתוב בסדר השביעית מבית החזו"א שאסור להוציא לחו"ל, ואם לצידה לדרך מותר. ובטעם האיסור כתבו הראשונים שהוא כיוון שצריך להתבער בארץ ולפי זה אם ברור שלא יתקיים עד הביעור, אין סיבה לאסור. ( יש גם להעיר כי החזו"א כתב במקום אחר כי פירות שביעית שביד נכרי בחו"ל פטורים מביעור) גם לפי אלה שכתבו כי האיסור הוא מחשש שלא ינהגו בקדושת שביעית, הרי הבאנו שהחזו"א כתב שלא חוששים לזה. ועוד טעם, שאם התירו משום חיי נפש לתת לחשוד כדי שלש סעודות, הרי גם כאן מדובר בחשש הדומה לחיי נפש. כאמור, הרבנים שאתם אני קשור לא קיבלו מהלך זה כלל, בכל זאת, אינני רואה עצמי פטור מלהציע מהלך שהוא פחות חמור ממכירת הקרקע לנכרי – איסור דאורייתא לחזו"א.

לגבי הצד השיווקי יש מקום לומר, בעקבות היתר החזו"א בתש"ה למסור ירקות לתנובה, כי לאחר שמישהו קיבל את הפירות ושילם הוצאות בית דין, אחר כך יכולים לצאת לשיווק הרגיל בהנחה שזה המשך כיסוי הוצאות בית דין בתוספת הוצאות המעביר הלאה ולא מכירה. פתרון זה עשוי להוות מסלול לירקות מזריעה שלפני ראש השנה, בהיקף אפשרי של כמה מאות מיליוני ₪ - אם יתארגנו לכך, ובעיקר לפירות השמיטה - כ- 2.5 מיליארד ₪ לייצוא (הדרים כ-700 מיליון , אבוקדו, תמר, רימונים, מנגו, ענבים, בננות מיצים ושימורים) .

גידולים לייצוא המצריכים זריעה בשמיטה - הפתרון שהצענו לעיל איננו מתאים לגידולי ייצוא שלא ייתכנו ללא זריעה בשמיטה, ואין בידינו פתרון אחר (כל זמן שלא התירו ייצוא פירות שגדלים עבור ייצוא כנ"ל) חוץ מהיתר המכירה שכאמור תקיפותו מפוקפקת ביותר. מדובר בכ- 4.5 מיליארד ₪ לשנה. כולל ייצוא ירקות ותוצריהם בכ-2.5 מיליארד ₪ לשנה – פלפל, תפוחי אדמה, עגבניות, גזר ועוד , כותנה כ-80 מיליון ₪, אגוזי אדמה ותירס כ-60 , פרחים חד שנתיים כ-350 מיליון, זרעים ושתילים כ-450 מיליון. חלק גדול מזה הוא ביבולי השנה השמינית שלא יהיו אם לא יזרעו בשמיטה. אמנם, לגבי פרחים ושתילים וזרעים איסור הייצוא אינו ברור כלל, וכן חלק מהייצוא ובפרט זרעים נמצא לפי הערכתנו בבעלות או שותפות חברות זרות או נכרים שבוודאי שאין להם עניין בשמירת שמיטה, ומשום כך היקף הבעייה קטן יותר. אכן, אין להניח שמגדלים שאינם שומרי מצוות יימנעו מזריעות כאלה אם לא יבוצע היתר המכירה, אך ייתכן מאוד ששומרי מצוות יימנעו ויקבלו תמיכה לפי הצורך.