התבוננות בשיר מתוך ספר שיריה של חוה נתן

"ניצוצות מהמבוע" 103 עמודים, הוצאת צור - אות, ירושלים, תשע"ד

אסתר ויתקון

גיליון מס' 53 - ניסן תשע"ד * 4/14

ספרה של חווה נתן, "ניצוצות מהמבוע", הוא שכיית חמדה מלגו ומלבר – שיריה של חווה מיוחדים במינם, ובראשי השערים ציוריה המופשטים עם תנועה רוחנית כלפי מעלה.

היצירה מביעה השתאות על יופיו, נפלאותיו וסודותיו של היקום שברא אלוהים. יש בספר היענות הנפש והנשמה לקסמה של היצירה הכבירה של בורא העולם המתגלם בטבע ובמוסיקה. במילות השירים זרימה מענגת ומרוממת בכנפי צלילי המוסיקה על כליה השונים: החליל, הכינור והצ'לו וכלים אחרים ביצירות מוסיקליות קלאסיות מובחנות.

המוסיקה היא המרכבה הנהדרת שעליה נפשה הרגישה של המשוררת רוכבת ומתחברת אל מחוזות מופלאים של הקיום המיסטי בעולמו של האדם המקווה, המתפלל, המתייסר לעתים ולעולם אינו חדל להאמין בטוב חסדו של האל, ובמשמעות חיי אדם בעולם הזה ובעולם הבא, במחזוריות החיים הפיסיים והרוחניים.

בקוראִי בשיריה אני חשה כפורשת כנפיים של אור וחוֹוה משמעות טעם חיי אדם. אין בשירים שמץ מקום לתחושת תפלות, הבל הבלים או ייאוש מן החיים. במחיצת מילותיה ותיאוריה הקורא חש כבתפילה אישית מתמשכת.

השירים הם כמילות השבָּעה קדושה, לקוחות מעולם הקבלה היהודית ורותמות את כוחות האור, השפע והמסתורין לשירותה של נשמת האדם המייחלת.

"לנגן בחליל", עמ' 70
אתבונן בשיר אחד מהספר כדי להמחיש במעט את עושר החוויה האמונית-מיסטית-יהודית השורה בכל השירים.

בשני הבתים הפותחים את השיר אנו פוגשים בחוויה אישית מאוד, בסיטואציה של האזנה ליצירה קלאסית: "הרועה הנאמן" מאת ויוואלדי. מתוארת הנגינה העדינה בחליל היוצר תהודה רגשית כמו בשעת נשיקה בין אוהבים.

לְנַגֵּן בְּחָלִיל בְּרֹךְ,
כְּמוֹ לְתַנּוֹת אֲהָבִים.
תְּהוּדָה,
מִשִּׂפְתֵי אוֹהֵב לָאֲהוּבָה.

אחר כך מוזכר שם היצירה, "הרועה הנאמן", שהוא מושג סימבולי חשוב בתנ"ך, לכיסופים למנהיג עם נאמן, וגם דימוי לאלוהים כמנהיג העליון הנאמן ללא ספק. אולם בבית זה אנו עדיין בספֶרה האישית-פרטית. הרועה הנאמן יכול להתפרש כגבר אוהב נאמן לרעייתו המוביל אותה בכרי אהבה וחסד ודואג לכל מחסורה.

הרועה הנאמן של ויוואלדי מתרפק על נמען בלתי ידוע בהשפעת צלילי החליל. הוא כמה למשהו ומתרפק עליו, אולי על אהובתו.

משום היות צלילי מיתרי הצ'לו נוגים, נשמתו של הרועה הנאמן נפרטת, מתחלקת לחלקים קטנים ההולכים ונמוגים, ותוך כדי כך הם מתפעמים מעוצמת החוויה. אליהם מצטרף הצ'מבלו, הקוצב מקצבי לבה של המאזינה לו. היא מסורה כולה בידו של הרועה הנאמן המורכב מסינרגיה של כלל הצלילים: של החליל, הצ'לו והצ'מבלו. לפניניו חוויה שלמה של מוסיקה והשפעתה הנפשית-גופנית על המשוררת המאזינה כל-כולה.

הָרוֹעֶה הַנֶּאֱמָן לְוִיוַלְדִי
מִתְרַפֵּק מִתּוֹךְ שֵׁמַע צְלִילֵי הֶחָלִיל,
נִשְׁמָתוֹ נִפְרֶטֶת עַל מֵיתְרֵי הַצֶּ'לוֹ
נוּגִים נוּגִים,
נְמוֹגִים מִתְפַּעֲמִים,
צֶ'מְבָּלוֹ, קוֹצֵב מִקְצְבֵי לֵב.

בבית השלישי חל מפנה דרמתי. מהמישור האישי אל המישור הלאומי. השפעת הצלילים של היצירה "הרועה הנאמן" כה עזה ומשמעותית, עד שנשמתה של המשוררת המאזינה מעלה חיזיון סימבולי המבטא את גורל העם היהודי על איכותו הסגולית המופלאה.

היא רואה לנגד עיניה כוכב נחושת מבריק – הכוכב היהודי, משתלשל אל כיור מלכות ומתאחד עמו. הכיור שייך לבית-המקדש. באורח מיסטי הכיור מתמלא מי חסד וצופה על דורות של יהודים שחלפו ואלו שיגיעו, ומצרפם זה לזה בחוכמה.

העם היהודי, גורלו וזמנו העל-זמני מצטיינים בתכונות של חסד וחוכמה. זוהי השקפה מלאת אהבה והערצה לעם היהודי.

מֵעָל,
מִשְׁתַּלְשֵׁל הַכּוֹכָב הַיְּהוּדִי
עָשׂוּי נְחֹשֶׁת קָלָל
מִתְכַּלֵּל בְּתוֹךְ כִּיּוֹר מַלְכוּת,
עַד גְּדוֹתָיו מֵי חֶסֶד
צוֹפֶה עַל דּוֹרוֹת,
מְצָרְפָם,
בְּחָכְמָה

בבית האחרון חל שוב מפנה מעגלי. המשוררת שוב חוזרת אל היצירה המוסיקלית, אך עתה אין מוזכרת היצירה בשמה, רק יוצרה. הוא הופך להיות רועה הצאן. הוא הופך להיות הדמות הנערצת על המשוררת.

לא האוהב הפרטי, לא האוהב באשר הוא, לא המלך ולא האל. אלא היוצר בלבד. הוא מוליך את הצאן בנועם מכוח קסמי החליל, הוא משקיט את סערת נפש הצאן. הצאן הוא קהל המאזינים באולם הקונצרטים. הרועה נוזף בהם (אולי הוא יודע שלפעמים הם חושבים על משהו לא ראוי בשעת הקונצרט), אוהבם ומלטפם באמצעות כלי הנגינה והמוסיקה, וכך הוא מגבשם לכלל מהות אחת מושלמת. הם אינם עוד אוסף של פרטים שהגיעו לאולם הקונצרטים לבדם, אלא עדר מגובש שכולו נתון תחת אהבתו ושלטונו המופלא של המלחין.

מכוח יצירתו המופלא הוא משיב אל העדר שה תועה ברחמים ובאהבה. השה התועה הוא אולי האיש הבודד, העזוב, שהגיע לבדו לאולם הקונצרטים כשנפשו בודדה מאד ולא שייכת, ומכוח המוסיקה, האהבה הבאה מן המלחין-הרועה ויוואלדי, הוא זוכה להצטרף אל העדר, אל קהל המאזינים, ולהרגיש מלוכד ושייך. וכבר איננו בודד. ואני מעזה לומר, שהשה האובד הוא אולי הכותבת, שהגיעה לאולם הקונצרטים ובתוך נפשה חשה בודדה ולא שייכת, ומכוחה של המוסיקה המופלאה זכתה להשתייך לעדר המושגח ומרומם הנפש.

וִיוַלְדִי,
מִתְעַלֶּה בַּחֲלִיל קְסָמִים
מוֹלִיךְ הַצֹּאן בְּנֹעַם
סַעֲרַת נַפְשׁוֹ דּוֹמְמָה
נוֹזֵף מְעוֹדֵד מְלַטֵּף,
אוֹהֵב מוֹכִיחַ
מְגַבֵּשׁ עֵדֶר.
מֵשִׁיב שֶׂה תּוֹעֶה בְּרַחֲמִים.
בְּאַהֲבָה

לסיום אצטט את דבריה של המשוררת והסופרת מלכה נתנזון על ספרה זה של חווה נתן: "השירים הנם הלל והודיה לישות עליונה החובקת כול ומצויה בכל נשמת החומר. העונג הצרוף בהסתופפות בין היכלי האמונה והמוסיקה, ובתוך האטמוספרה הרוחפת בה, הוא המשקף את ניצחון הרוח על החומר, ורפאות בשר-הנפש מכוח האמונה. מקדש אדם הוא בעצם מקדש לאל. האמונה תמימה ונטולת פשרות, בנגוהות של טוב לב חובק עולם."

מתוך "החיים", עמ' 26:

הַחַיִּים חֲזָקִים
אַף בְּחֻלְשָׁתָם,
כָּל עוֹד רוּחַ בּוֹ,
יִגְבַּר בְּתַעֲצוּמוֹת
עַל חֶשְׁכַת תָּמִיד.
יִתָּלֶה, בְּנִיצוֹץ קָט,
יוּאַר בְּנֵר דַּקִּיק,
בִּשְׁבִיב תִּקְוָה
לֹא לְנַתֵּק חוּט נְשָׁמָה,
כִּי הִיא שִׁירָתוֹ, בְּתוֹכוֹ בְּחֻבּוֹ,
מִקְדַּשׁ אָדָם.