אוריינות, הבנת הנקרא והבנת המקרא

יהושע מנחם רוזנברג

גיליון מס' 9 - תמוז תשע"ד - 7/14

בתכנית הלימודים במקרא לבית הספר הממ"ד נמצאת, בין מטרות הוראת המקרא בתחום ההכרה, המטרה: 'הלומדים יבחינו במשמען של תיבות במקרא לעומת משמען כיום'.

ההבדלים בין לשון המקרא לעברית החדשה אינם מתמצים במשמעות התיבות. יש הבדלים רבים באוצר המילים: במקרא מילים רבות שאינן מצויות בלשון ימינו ולהיפך, מילים רבות במקרא שינו את משמען או את המטען (קונוטציה) שהן נושאות, יש הבדלים במבנים הצורניים של המילים, יש הבדלים במערכת הזמנים, במשמעות הבניינים, במבנה המשפט ועוד.¹

לכן יש, לדעתי, להרחיב את המטרה ולנסחה: 'הלומדים יעמדו על ההבדלים שבין לשוננו כיום (העברית הישראלית החדשה) לבין לשון המקרא'.

להבחנה זו, שבין שני רובדי הלשון האלה, חשיבות רבה בהוראת המקרא שכן היא משנה את אסטרטגיות הקריאה וההבנה שעל הלומדים להשתמש בהן בקריאת טקסטים משתי תקופות לשון אלה.

ההנחה שידיעתנו את העברית החדשה מקנה לנו יכולת להבין נכונה טקסט מקראי, מוטלת בספק. כשם שמכוח ידיעה מקיפה בלשון העברית לא ידעו הלומדים ארמית או ערבית, למרות שהן שפות קרובות וחוקי הלשון שלהן דומים, כך גם לא יוכלו הלומדים עברית חדשה להשתמש בחוקי הלשון שרכשו לצורך הבנת טקסטים מקראיים. אפשר לטעון שבמובנים רבים לשון המקרא והעברית החדשה אינן לשון אחת אלא לשונות קרובות מאד. וכשם שלימוד לשון אחת אינו מסייע בהבנת לשון קרובה כך לא יסייעו לימודי האוריינות הכלליים של הלשון העברית ללומד המקרא.

במאמרי אדגים את הדבר בתחום אחד בלבד: ההבדלים במערכת הזמנים שבין הלשון שבפי תלמידינו ללשון המקרא.

השימוש בצורות הפועל לסימון הזמנים היא התופעה הבולטת ביותר שבה נבדלת העברית שבפינו מן העברית המקראית. מערכת הזמנים (אם אפשר לכנותה בשם: מערכת) במקרא היא סבוכה מאד והועלו סברות שונות באשר לפירושה.

תלמידינו, המדברים עברית חדשה, משתמשים בשלוש צורות פועל שונות כדי לבטא שלושה זמנים: עבר, הווה, עתיד - קטל, קוטל ויקטול. אני קורא - בהווה, קראתי - בעבר ואקרא - בעתיד. בעת קריאת טקסט הם קובעים את זמנו של המשפט באמצעות צורת הפועל. את אסטרטגיית הקריאה הזאת לא יוכלו התלמידים להעביר לצורך קריאת טקסט מקראי. הניסיון להחיל את חוקי הלשון של העברית החדשה על לשון המקרא נידון מראש לכישלון, שכן בלשון המקרא פועלים חוקי לשון אחרים. לפועל המקראי תפקיד שונה באשר לסימון הזמן.

אדגים באמצעות פסוקים: בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַבֶּטֶן יְדַעְתִּיךָ וּבְטֶרֶם תֵּצֵא מֵרֶחֶם הִקְדַּשְׁתִּיךָ נָבִיא לַגּוֹיִם נְתַתִּיךָ (ירמיהו א' ה), וַיִּשָּׂא מְשָׁלוֹ וַיֹּאמַר מִן אֲרָם יַנְחֵנִי בָלָק מֶלֶךְ מוֹאָב מֵהַרְרֵי קֶדֶם לְכָה אָרָה לִּי יַעֲקֹב וּלְכָה זֹעֲמָה יִשְׂרָאֵל (במדבר כ"ג ז), פּוּרָה דָּרַכְתִּי לְבַדִּי וּמֵעַמִּים אֵין אִישׁ אִתִּי וְאֶדְרְכֵם בְּאַפִּי וְאֶרְמְסֵם בַּחֲמָתִי וְיֵז נִצְחָם עַל בְּגָדַי וְכָל מַלְבּוּשַׁי אֶגְאָלְתִּי (ישעיהו ס"ג ג), תלמידים שיקראו פסוקים אלה וינסו להחיל את חוקי הלשון המוכרים להם על לשון המקרא, ולקבוע את הזמן שאליו מתייחסים הפסוקים על פי צורות הפועל, ישתבשו. צורת הפעלים בפסוקים אלה היא של עתיד אך הזמן שאליו מתייחסים הפסוקים הוא עבר.

פעלים רבים במקרא בצורת יקטול זמנם עבר או הווה, ולהפך פעלים בצורת קטל זמנם עתיד.

כך למשל: כִּי הָאָ?רֶץ אֲשֶׁ?ר אַתָּה בָא־שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ לֹא כְאֶרֶץ מִצְרם הוא אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶֽת־זַרְעֲךָ וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָֽק. (דברים י"א י), תִּזְרַע - עבר. יֹאבַד יוֹם אִוָּלֶד בּוֹ (עבר = היום שנולדתי בו) וְהַלַּיְלָה אָמַר הֹרָה גָבֶר (איוב ג' ג), אָז יַבְדִּיל (עבר) מֹשֶׁה שָׁלֹשׁ עָרִים בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרְחָה שָׁמֶשׁ (דברים ד' מא), אָז יִבְנֶה יְהוֹשֻׁעַ מִזְבֵּחַ לַה' אֱ-לֹהֵי יִשְׂרָאֵל בְּהַר עֵיבָל (יהושע ח' ל), אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה בָּמָה לִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב בָּהָר אֲשֶׁר עַל פְּנֵי יְרוּשָׁלִָם ... (מלכים א' י"א ז).

על שלושת הדוגמאות האחרונות מעיר ראב"ע: אָז יָשִׁיר מֹשֶׁה - משפט לשון הקודש לומר לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז, אָז יִבְנֶה שְׁלֹמֹה (מ"א י"א ז), אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ, (יהושע י' יב), אָז יַבְדִּיל מֹשֶׁה (דברים ד' מא), וככה בלשון ישמעאל. (אבן עזרא הפירוש הארוך לשמות ט"ו א).

בפסוק: בַּיּוֹם הַהוּא כָּרַת ה' אֶת אַבְרָם בְּרִית לֵאמֹר לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת מִנְּהַר מִצְרַיִם עַד הַנָּהָר הַגָּדֹל נְהַר פְּרָת (בראשית ט"ו יח) על התלמידים להבין כי הפועל נָתַתִּי הגזור בצורה המוכרת להם כעבר, זמנו עתיד, והוא דומה לנאמר בבראשית י"ב ז: וַיֵּרָא ה' אֶל אַבְרָם וַיֹּאמֶר לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת, או בבראשית כ"ו ג-ד: כִּי-לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת-הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ ... וְהִרְבֵּיתִי אֶת-זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל ... רש"י העומד על הצורה מעיר: לְזַרְעֲךָ נָתַתִּי - אמירתו של הקב"ה כאילו היא עשויה.

על הפועל נָתַתִּי שבפסוק: ... אַךְ אִם אַתָּה לוּ שְׁמָעֵנִי נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי וְאֶקְבְּרָה אֶת מֵתִי שָׁמָּה (בראשית כ"ג יג) אפשר לומר שהוא בעתיד או בהווה אך בוודאי לא בעבר. רש"י על אתר מפרש: נָתַתִּי - דונא"י בלע"ז [נתתי] מוכן הוא אצלי והלואי נתתי לך כבר, אך בפירושו לבראשית י"ד כב אומר רש"י: הֲרִמֹתִי יָדִי - לשון שבועה, מרים אני את ידי לאל עליון וכן (בראשית כ"ב טז) בִּי נִשְׁבַּעְתִּי, נשבע אני, וכן (שם כ"ג יג) נָתַתִּי כֶּסֶף הַשָּׂדֶה קַח מִמֶּנִּי, נותן אני לך כסף השדה וקחהו ממני.²

גם נָתַתִּי שבפסוק: וּבֵרַכְתִּי אֹתָהּ וְגַם נָתַתִּי מִמֶּנָּה לְךָ בֵּן וּבֵרַכְתִּיהָ וְהָיְתָה לְגוֹיִם מַלְכֵי עַמִּים מִמֶּנָּה יִהְיוּ (בראשית י"ז טז), זמנו עתיד.

הפועל בתיבה וְעָלוּ שבפסוק: וַתֵּרֶא דְּלִילָה כִּי הִגִּיד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ וַתִּשְׁלַח וַתִּקְרָא לְסַרְנֵי פְלִשְׁתִּים לֵאמֹר עֲלוּ הַפַּעַם כִּי הִגִּיד לה [לִי] אֶת כָּל לִבּוֹ וְעָלוּ אֵלֶיהָ סַרְנֵי פְלִשְׁתִּים וַיַּעֲלוּ הַכֶּסֶף בְּיָדָם (שופטים ט"ז יח), הוא בעבר, אך בפסוק: וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ ... (שמות ז' כח) זמנו עתיד.

האם הפעלים יִרְבֶּה ויִפְרֹץ שבפסוק: וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שמות א' יב) זמנם עתיד?

על הפעל תִּשָּׁחֵת שבפסוק: וַיַּעַשׂ ה' כֵּן וַיָּבֹא עָרֹב כָּבֵד בֵּיתָה פַרְעֹה וּבֵית עֲבָדָיו וּבְכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ מִפְּנֵי הֶעָרֹב (שמות ח' כ) אפשר כמובן לומר שהוא מתאר מה שהתרחש בעבר. רש"י מבאר: תִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ- נשחתה הארץ אתחבלת ארעא.³

האם גָּדְלוּ שבפסוק: מַה גָּדְלוּ מַעֲשֶׂיךָ ה' (תהלים צ"ב ו), או גָּדַלְתָּ שבפסוק: בָּרֲכִי נַפְשִׁי אֶת ה' ה' אֱלֹהַי גָּדַלְתָּ מְּאֹד (תהלים ק"ד א) או גָּבְהוּ שבפסוק: כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם (ישעיהו נ"ה ט) זמנם עבר?

כאמור, הלומדים יגלו שצורת יקטול, המוכרת להם כמסמנת זמן עתיד, משמשת במקרא גם להווה. רש"י מפרש כי הפועל יְצַוֶּה שבפסוק: כִּי יְדַעְתִּיו לְמַעַן אֲשֶׁר יְצַוֶּה אֶת בָּנָיו וְאֶת בֵּיתוֹ אַחֲרָיו וְשָׁמְרוּ דֶּרֶךְ ה' לַעֲשׂוֹת צְדָקָה וּמִשְׁפָּט לְמַעַן הָבִיא ה' עַל אַבְרָהָם אֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר עָלָיו. (בראשית י"ח יט) הוא בהווה: "יְצַוֶּה - לשון הווה כמו ככה יַעֲשֶׂה איוב" [= כִּי אָמַר אִיּוֹב אוּלַי חָטְאוּ בָנַי וּבֵרֲכוּ אֱ-לֹהִים בִּלְבָבָם כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב כָּל הַיָּמִים (איוב א')]. ⁴

גם זמנו של הפועל אֲכַלֶּה שבפסוק: אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב וָאֹמַר אֵלֶיהָ הַשְׁקִינִי נָא (בראשית כ"ד מה) הוא הווה, כפי שמפרש רש"י: טֶרֶם אֲכַלֶּה - טרם שאני מכלה, וכן כל לשון הווה, פעמים שהוא מדבר בלשון עבר כמו טֶרֶם כִּלִּיתִי, ופעמים שמדבר בלשון עתיד, כמו כִּי אָמַר אִיּוֹב (איוב א' ה) הרי לשון עבר. כָּכָה יַעֲשֶׂה אִיּוֹב הרי לשון עתיד ופי' שניהם לשון הווה כי אומר היה איוב אולי חטאו בני וגו' והיה עושה כך. דברים דומים אומר רש"י על הפסוקים בבראשית כ"ט ב-ג: וַיַּרְא וְהִנֵּה בְאֵר בַּשָּׂדֶה וְהִנֵּה שָׁם שְׁלֹשָׁה עֶדְרֵי צֹאן רֹבְצִים עָלֶיהָ כִּי מִן הַבְּאֵר הַהִוא יַשְׁקוּ הָעֲדָרִים וְהָאֶבֶן גְּדֹלָה עַל פִּי הַבְּאֵר. וְנֶאֶסְפוּ שָׁמָּה כָל הָעֲדָרִים וְגָלֲלוּ אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וְהִשְׁקוּ אֶת הַצֹּאן וְהֵשִׁיבוּ אֶת הָאֶבֶן עַל פִּי הַבְּאֵר לִמְקֹמָהּ. וְנֶאֶסְפוּ - רגילים היו להיאסף לפי שהיתה האבן גדולה. וגללו - וגוללין ותרגומו ומגנדרין כל לשון הווה משתנה לדבר בלשון עתיד ובלשון עבר לפי שכל דבר ההוה תמיד כבר היה ועתיד להיות.

את הפסוק: וַיֹּאמֶר אַל נָא תַּעֲזֹב אֹתָנוּ כִּי עַל כֵּן יָדַעְתָּ חֲנֹתֵנוּ בַּמִּדְבָּר וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם (במדבר י' לא), מבאר רש"י בכמה אופנים:

וְהָיִיתָ לָּנוּ לְעֵינָיִם - לשון עבר כתרגומו. (לפי פירוש זה הו"ו היא ו"ו החיבור רגילה). דבר אחר לשון עתיד, כל דבר ודבר שיתעלם מעינינו תהיה מאיר עינינו. דבר אחר שתהא חביב עלינו כגלגל עינינו שנאמר וַאֲהַבְתֶּם אֶת הַגֵּר (דברים י' יט) (לפי פירושים אלה היא הו"ו המכונה בפינו "ו"ו ההיפוך").

התלמידים יגלו שהכתוב משתמש בצורה יקטול, המוכרת להם כעתיד, כדי לציין פעולה שבהרגל, פעולה מתמשכת, או פעולה החוזרת ונשנית. הניגוד שבין צורת 'קטל' לצורת 'יקטול' אינו מסמן ניגוד של זמן אלא ניגוד בין פעולה חד-פעמית לבין פעולה חוזרת ונשנית או פעולה של הרגל. צורות 'יקטול' מסמנות פעולה שטרם נשלמה, בין שזמנה עבר ובין שזמנה בהווה או בעתיד. כך למשל הפועל יִתֵּן בפסוקים בשמואל א' פרק א' פסוקים ד-ה: וַיְהִי הַיּוֹם וַיִּזְבַּח אֶלְקָנָה וְנָתַן לִפְנִנָּה אִשְׁתּוֹ וּלְכָל בָּנֶיהָ וּבְנוֹתֶיהָ מָנוֹת. וּלְחַנָּה יִתֵּן מָנָה אַחַת אַפָּיִם כִּי אֶת חַנָּה אָהֵב וַה' סָגַר רַחְמָהּ... מציין פעולה חוזרת, כפי שאכן מדגיש הכתוב בהמשך: וְכֵן יַעֲשֶׂה שָׁנָה בְשָׁנָה (שם ז). כך הוא הדבר גם בפסוק: כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם עִם אֳנִי חִירָם אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף שֶׁנהַבִּים וְקֹפִים וְתֻכִּיִּים. (מלכים א' י' כב).

תלמידינו יגלו כי צורה זו משמשת גם לציון פעולות שאינן קשורות בזמן, כמו מנהג רווח, או חוק. כך למשל בפסוק: עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד, (בראשית ב' כד) הפעלים יַעֲזָב, וְדָבַק, וְהָיוּ אינם מציינים זמן עתיד, אלא מנהג.⁵

התלמידים יתקלו בצורות המוכרות להן כעתיד, שלעתים אכן משמשות כעתיד, משמשות כציווי. כפילות זו עלולה להתקשות עליהם את הבנת הפסוקים. על הפסוק בשמות פרק כ"ח פסוק יד: וּשְׁתֵּי שַׁרְשְׁרֹת זָהָב טָהוֹר מִגְבָּלֹת תַּעֲשֶׂה אֹתָם מַעֲשֵׂה עֲבֹת וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת הָעֲבֹתֹת עַל הַמִּשְׁבְּצֹת, מעיר רש"י: וְנָתַתָּה אֶת שַׁרְשְׁרֹת - ... ולא זה הוא מקום צוואת עשייתן של שרשרות ולא צוואת קביעותן ואין תַּעֲשֶׂה האמור כאן לשון צווי ואין וְנָתַתָּה האמור כאן לשון צווי אלא לשון עתיד, כי בפרשת החשן חוזר ומצוהו על עשייתן ועל קביעותן ולא נכתב כאן אלא להודיעך מקצת צורך המשבצות שצוה לעשות עם האפוד וכתב לך זאת לומר לך המשבצות הללו יוזקקו לך לכשתעשה שרשרות מגבלות על החשן תתנם על המשבצות הללו. לעומת זאת בפסוק: וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם, (בראשית י"ז ט) משמש העתיד כציווי וכך אכן מפרש רש"י: וְאַתָּה - וא"ו זו מוסיף על ענין ראשון אני הנה בריתי אתך, ואתה הוי זהיר לשמרו, ומה היא שמירתו, (פסוק י) זאת בריתי אשר תשמרו המול לכם וגו'. הפסוקים בשמות פרק כ"ח פסוקים א-ד מתחילים בפועל בצורת ציווי: הַקְרֵב אך ממשיכים בעתיד שהוא המשכו של הציווי: וְאַתָּה הַקְרֵב אֵלֶיךָ אֶת אַהֲרֹן אָחִיךָ וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְכַהֲנוֹ לִי אַהֲרֹן נָדָב וַאֲבִיהוּא אֶלְעָזָר וְאִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן. וְעָשִׂיתָ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ לְכָבוֹד וּלְתִפְאָרֶת. וְאַתָּה תְּדַבֵּר אֶל כָּל חַכְמֵי לֵב אֲשֶׁר מִלֵּאתִיו רוּחַ חָכְמָה וְעָשׂוּ אֶת בִּגְדֵי אַהֲרֹן לְקַדְּשׁוֹ לְכַהֲנוֹ לִי. וְאֵלֶּה הַבְּגָדִים אֲשֶׁר יַעֲשׂוּ חֹשֶׁן וְאֵפוֹד וּמְעִיל וּכְתֹנֶת תַּשְׁבֵּץ מִצְנֶפֶת וְאַבְנֵט וְעָשׂוּ בִגְדֵי קֹדֶשׁ לְאַהֲרֹן אָחִיךָ וּלְבָנָיו לְכַהֲנוֹ לִי. תופעה דומה גם בפסוקים: דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדֹשִׁים תִּהְיוּ כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם. אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתֹתַי תִּשְׁמֹרוּ אֲנִי ה' אֱלֹהֵיכֶם (ויקרא י"ט ב-ג).

אצל הקורא את הפסוקים בדברים פרק י"ז פסוקים יד-טו: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי. שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹהֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא-אָחִיךָ הוּא, מתעוררת שאלה: מתי מסתיים התנאי: 'כִּי-תָבֹא' ומתחיל הציווי? האם וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ הוא צו או המשכו של התנאי? האם התיבה וְאָמַרְתָּ היא ציווי או עתיד? האם שׂוֹם תָּשִׂים הוא ציווי או שמא רשות?

רמב"ן בפירושו לפסוק פסוק יד מבאר: וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ - על דעת רבותינו (ספרי ראה סז, סנהדרין כ ע"ב), כמו ואמור אשימה עלי מלך, והיא מצות עשה שיחייב אותנו לומר כן אחר ירושה וישיבה, כלשון ועשית מעקה לגגך (דברים כ"ב ח), וזולתם. והזכיר "ואמרת", כי מצוה שיבואו לפני הכהנים הלוים ואל השופט ויאמרו להם רצוננו שנשים עלינו מלך. ולפי דעתי עוד, שגם זה מרמיזותיו על העתידות, שכן היה כששאלו להם את שאול אמרו לשמואל שִׂימָה לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ כְּכָל-הַגּוֹיִם (שמואל א' ח' ה), וכן כתוב שם וְהָיִינוּ גַם אֲנַחְנוּ, כְּכָל הַגּוֹיִם וּשְׁפָטָנוּ מַלְכֵּנוּ וגו', (פסוק כ), כי מה טעם שתאמר התורה במצוה "כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי", ואין ישראל ראויים ללמד מהם ולא לקנא בעושי עולה, אבל זה רמז לענין שיהיה, ולכך באה הפרשה בלשון הבינוני, כאשר פירשתי כבר (דברים ד' כה).

רמב"ם בהלכות מלכים פרק א הלכה א פוסק: שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ, למנות להם מלך שנאמר שום תשים עליך מלך, ולהכרית זרעו של עמלק שנאמר תמחה את זכר עמלק, ולבנות בית הבחירה שנאמר לשכנו תדרשו ובאת שמה. נראה שרמב"ם קרא את התנאי: כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי [כאשר תבוא אל הארץ ותאמר אשימה עלי מלך...] שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ [מצווה עליך למנות מלך]. לעומתם מפרש ראב"ע: שׂוֹם תָּשִׂים - רשות.

התלמידים ישאלו את עצמם האם אָכֹל תֹּאכֵל שבפסוק בבראשית ב' טז: וַיְצַו ה' אֱ-לֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת היא מצוות עשה או רשות.

גם בפסוק: וְכִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלֹשׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים ... (ויקרא י"ט כג), ישאלו התלמידים האם וּנְטַעְתֶּם הוא ציווי או עתיד? התלמידים מכירים את השיר ההופך את הפועל וּנְטַעְתֶּם לצו. ר' יהודה בר' סימון, במדרש ויקרא רבה פרשה כה, דרש את הפסוק כציווי: אלא מתחילת ברייתו שלעולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הה"ד [הדה הוא דכתיב = זהו שכתוב] וַיִּטַּע ה' אֱ-לֹהִים גַּן בְּעֵדֶן (בראשית ב', ח), אף אתם כשאתם נכנסין לארץ ישראל לא תתעסקון אלא במטע תחילה - כִּי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וכך גם הדרשן במדרש תנחומא בובר פרשת קדושים סימן ח: כִי תָבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם. אמר להם הקב"ה לישראל, אעפ"י שתמצאו אותה מליאה כל טוב, לא תאמרו נשב ולא נטע, אלא הוו זהירין בנטיעות, שנאמר וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, כשם שנכנסתם ומצאתם נטיעות שנטעו אחרים, אף אתם נטעו לבניכם, שלא יאמר אדם אני זקן ולמחר אני מת, ולמה אני יגע בשביל אחרים ...

הצורה: 'לֹא תוּכַל', משמשת לעתים לתיאור העתיד ולעתים כציווי.

את הפסוק בדברים י"ב יז: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ וְכָל נְדָרֶיךָ אֲשֶׁר תִּדֹּר וְנִדְבֹתֶיךָ וּתְרוּמַת יָדֶךָ מפרש רש"י: לֹא תוּכַל - בא הכתוב ליתן לא תעשה על הדבר. רבי יהושע בן קרחה אומר יכול אתה, אבל אינך רשאי, כיוצא בו וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם (יהושע ט"ו סג), יכולים היו, אלא שאינן רשאין, לפי שכרת להם אברהם ברית כשלקח מהם מערת המכפלה, ואונקלוס תרגמו לית לך רשו (אין לך רשות = ציווי) למיכל בקרוך מעשר עבורך וחמרך ומשחך ובכורי תורך וענך וכל נדרך דתדר ונדבתך ואפרשות ידך.

גם בפסוק: וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר תֹּאבַד מִמֶּנּוּ וּמְצָאתָהּ לֹא תוּכַל לְהִתְעַלֵּם (דברים כ"ב ג), מדובר בציווי.

על הפסוקים: כִּי תִהְיֶיןָ לְאִישׁ שְׁתֵּי נָשִׁים הָאַחַת אֲהוּבָה וְהָאַחַת שְׂנוּאָה וְיָלְדוּ לוֹ בָנִים הָאֲהוּבָה וְהַשְּׂנוּאָה וְהָיָה הַבֵּן הַבְּכֹר לַשְּׂנִיאָה. וְהָיָה בְּיוֹם הַנְחִילוֹ אֶת בָּנָיו אֵת אֲשֶׁר יִהְיֶה לוֹ לֹא יוּכַל לְבַכֵּר אֶת בֶּן הָאֲהוּבָה עַל פְּנֵי בֶן הַשְּׂנוּאָה הַבְּכֹר (דברים כ"א טז), אומר רמב"ן: לא יוכל לבכר את בן האהובה - אזהרה שלא יעשה זה, וכן כולם, לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים י"ב יז), לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים י"ז טו), ואמר אונקלוס בכולם לית לך רשו. והטעם לא תתן יכולת לנפשך לעשות ככה, והוא מפליג באזהרה. וכן כי את הבכר בן השנואה יכיר לתת לו פי שנים - מצות עשה שינחילנו פי שנים. והנה המשוה את הבכור לאחיו בנחלתו עובר בלא תעשה ועשה ואע"פ שאין דבריו קיימים בדין, וכל שכן אם לא רצה להודיע שהוא הבכור וטען שהוא פשוט והנחילו כאחד מבניו מדעתו שהוא הבכור שעובר בהן. ואלו מצות מחודשות.

בפסוק: וְכִי יִרְבֶּה מִמְּךָ הַדֶּרֶךְ כִּי לֹא תוּכַל שְׂאֵתוֹ כִּי יִרְחַק מִמְּךָ הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱלֹהֶיךָ לָשׂוּם שְׁמוֹ שָׁם כִּי יְבָרֶכְךָ ה' אֱ-לֹהֶיךָ (דברים י"ד כד) ברור מן ההקשר שלֹא תוּכַל הוא עתיד.

האם יוכלו התלמידים לקבוע את משמעות הפועל גם בפסוק: וְאֶת הַיְבוּסִי יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִַם לֹא יוכלו [יָכְלוּ] בְנֵי יְהוּדָה לְהוֹרִישָׁם וַיֵּשֶׁב הַיְבוּסִי אֶת בְּנֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלִַם עַד הַיּוֹם הַזֶּה (יהושע ט"ו סג), או בפסוק: וְנָשַׁל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת הַגּוֹיִם הָאֵל מִפָּנֶיךָ מְעַט מְעָט לֹא תוּכַל כַּלֹּתָם מַהֵר פֶּן תִּרְבֶּה עָלֶיךָ חַיַּת הַשָּׂדֶה (דברים ז' כב)?

על הפסוק הזה מעיר רשב"ם בפירושו לדברים ט' ג: וְהַאֲבַדְתָּם מַהֵר- כל מלחמות שתלחמו בהם תנצחום במהירות בלא טורח סוללה ומצודות ימים רבים, ומכל מקום לא תוכל לכלותם את כולם מהר פן תרבה עליך חית השדה, כי לא אניח לכם להלחם על כולם בשנה אחת: לֹא תוּכַל - לשון התראה כמו לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי (דברים י"ז טו), לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ (דברים י"ב יז).

התלמידים ימצאו במקרא את צורת הבינוני בכל הזמנים.

בזמן עבר - למשל בפסוקים הבאים: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה יַעֲקֹב וּבָנָיו בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן (בראשית מ"ו ח), ומעיר רש"י על אתר: הַבָּאִים מִצְרַיְמָה - על שם השעה קורא להם הכתוב באים. ואין לתמוה על אשר לא כתב אשר באו. בפסוק בשמות א' א צורת בינוני וצורת עבר: וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ. גם בבראשית פרק מ"ג פסוק יב: וְכֶסֶף מִשְׁנֶה קְחוּ בְיֶדְכֶם וְאֶת הַכֶּסֶף הַמּוּשָׁב בְּפִי אַמְתְּחֹתֵיכֶם תָּשִׁיבוּ בְיֶדְכֶם אוּלַי מִשְׁגֶּה הוּא, או: במדבר פרק י"ד פסוקים לו-לח: וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר שָׁלַח מֹשֶׁה לָתוּר אֶת הָאָרֶץ וַיָּשֻׁבוּ וַיַּלִּינוּ עָלָיו אֶת כָּל הָעֵדָה לְהוֹצִיא דִבָּה עַל הָאָרֶץ. וַיָּמֻתוּ הָאֲנָשִׁים מוֹצִאֵי דִבַּת הָאָרֶץ רָעָה בַּמַּגֵּפָה לִפְנֵי ה'. וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וְכָלֵב בֶּן יְפֻנֶּה חָיוּ מִן הָאֲנָשִׁים הָהֵם הַהֹלְכִים לָתוּר אֶת הָאָרֶץ, משמשים הפעלים בצורת בינוני לציון זמן עבר. תלמידים אשר ישוו בין הפסוק בבראשית פרק י"ט פסוק ה: וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם, לבין הפסוק ביהושע פרק ב' פסוק ג: וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ, ישימו לב כי הפועל הַבָּאִים שבצורת זמנו הוא הווה משמש לציון העבר.

תלמידינו יגלו כי צורת הבינוני יכולה לשמש במקרא גם לציון העתיד: את הפסוק בבראשית ד' יד: הֵן גֵּרַשְׁתָּ אֹתִי הַיּוֹם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה וּמִפָּנֶיךָ אֶסָּתֵר וְהָיִיתִי נָע וָנָד בָּאָרֶץ וְהָיָה כָל מֹצְאִי יַהַרְגֵנִי, מתרגם אונקלוס: ויהי כל דישכחנני יקטלנני. (= כל שימצאני).

בפסוק בבראשית י"ד י: וְעֵמֶק הַשִּׂדִּים בֶּאֱרֹת בֶּאֱרֹת חֵמָר וַיָּנֻסוּ מֶלֶךְ סְדֹם וַעֲמֹרָה וַיִּפְּלוּ שָׁמָּה וְהַנִּשְׁאָרִים הֶרָה נָּסוּ, משמשת צורת הבינוני וְהַנִּשְׁאָרִים לציון זמן עבר, לעומת זאת בדברים י"ט כ: וְהַנִּשְׁאָרִים יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּ וְלֹא יֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת עוֹד כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ, משמשת אותה צורה לציון העתיד. בדוגמאות נוספות שבהם משמשת צורת הבינוני במשמעות עתיד ייתקלו התלמידים בפסוקים הבאים: וְהָיָה הַיּוֹצֵא אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתִי לִקְרָאתִי בְּשׁוּבִי בְשָׁלוֹם מִבְּנֵי עַמּוֹן וְהָיָה לַה' וְהַעֲלִיתִהוּ עוֹלָה (שופטים י"א לא), וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בְּחַר לָנוּ אֲנָשִׁים וְצֵא הִלָּחֵם בַּעֲמָלֵק מָחָר אָנֹכִי נִצָּב עַל רֹאשׁ הַגִּבְעָה וּמַטֵּה הָאֱ-לֹהִים בְּיָדִי (שמות י"ז ט), וַיֹּאמֶר אֱ-לֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ (בראשית ו' יג) וַאֲנִי הִנְנִי מֵבִיא אֶת הַמַּבּוּל מַיִם עַל הָאָרֶץ לְשַׁחֵת כָּל בָּשָׂר אֲשֶׁר בּוֹ רוּחַ חַיִּים מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם ... ( בראשית ו' יז), כִּי לְיָמִים עוֹד שִׁבְעָה אָנֹכִי מַמְטִיר עַל הָאָרֶץ (בראשית ז' ד).

במקרא פעלים הבאים בנטייה במקום במקור. כך למשל בפסוק: אַל תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ גְּבֹהָה גְבֹהָה (שמואל א' ב' ג) משמעות הפעלים תַּרְבּוּ תְדַבְּרוּ הוא אל תרבו לדבר, אל תדברו הרבה. וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם שבפסוק: וְהִגַּדְתֶּם לְאָבִי אֶת כָּל כְּבוֹדִי בְּמִצְרַיִם וְאֵת כָּל אֲשֶׁר רְאִיתֶם וּמִהַרְתֶּם וְהוֹרַדְתֶּם אֶת אָבִי הֵנָּה (בראשית מ"ה יג) פירושו: ומיהרתם להוריד. כוונת דברי איוב האומר: אַל נָא אֶשָּׂא פְנֵי אִישׁ וְאֶל-אָדָם לֹא אֲכַנֶּה. כִּי לֹא יָדַעְתִּי אֲכַנֶּה... (איוב ל"ב כא-כב) היא: כי לא ידעתי לכנות. גם בפסוק המוכר לתלמידים מן התפילה: ה' חָפֵץ לְמַעַן צִדְקוֹ יַגְדִּיל תּוֹרָה, וְיַאְדִּיר (ישעיהו מ"ב כא) בא פועל בנטייה במקום מקור. פירושו הפשוט של הכתוב הוא: ה' חפץ להגדיל תורה, וכך גם בפסוק: כִּי לֹא אוֹסִיף עוֹד אֲרַחֵם אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָשֹׂא אֶשָּׂא לָהֶם (הושע א' ו) - לא אוסיף לרחם (רש"י). את דברי אבימלך אל העם אשר עמו: מָה רְאִיתֶם עָשִׂיתִי מַהֲרוּ עֲשׂוּ כָמוֹנִי (שופטים ט' מח), ינסחו תלמידינו בלשונם: מהרו לעשות כמוני. כך גם בצירוף הפעלים במגילת איכה: נָעוּ עִוְרִים בַּחוּצוֹת נְגֹאֲלוּ בַּדָּם בְּלֹא יוּכְלוּ יִגְּעוּ בִּלְבֻשֵׁיהֶם (איכה ד' יד) - לא יוכלו לגעת. כדי לעמוד על התופעה יוכלו התלמידים להשוות את הפסוק בבראשית ל"ח ה: וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶת-שְׁמוֹ שֵׁלָה, עם הפסוק בבראשית ד' ב: וַתֹּסֶף לָלֶדֶת אֶת-אָחִיו אֶת הָבֶל...

העמדה כזו של פעלים זה לצד זה מבלי לשעבדם זה לזה, תופעה הרווחת במקרא, מחייבת את הקורא לעמוד על הקשר שבין פעלים הסמוכים זה לזה רק מתוך הקשרם הענייני שכן אין בכתוב סימנים לשוניים המפרשים את הקשר הזה.

כללו של דבר: את מערכת הזמנים שהעברית החדשה מסמנת בדקדוקה בעזרת צורת הפועל, מעביר המקרא לקוראיו רק בהקשרם של הדברים.

יחד עם זאת, בלשון המקרא דרכי הבחנה שאינן קיימות עוד בלשוננו.

אם ישוו התלמידים בין שני הפסוקים הבאים ויתבקשו לקבוע את זמנן של הפעולות המתוארות בהן הם יקבעו ללא צל של ספק ששני הפסוקים מדברים בזמן עבר:

א. הֲתִמְלֹךְ כִּי אַתָּה מְתַחֲרֶה בָאָרֶז אָבִיךָ הֲלוֹא אָכַל וְשָׁתָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה אָז טוֹב לוֹ (ירמיהו כ"ב טו).

ב. וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כ"ה לד).

מה מלמד אותנו השימוש בצורות פועל שונות? כאשר מדובר ברצף של פעולות שנעשו בזו אחר זו, יופיעו מספר צורות 'ויקטול' כמו בפסוק השני. הפסוק הראשון לא בא לבטא אירוע מסוים או רצף של מעשים. הוא מתאר מעשים שעשה המלך יאשיהו מבלי להתייחס לסדרם ולרצף שלהם. הפעולות יכולות היו להתבצע זו לצד זו. ההבחנה הזאת שבין פעולות המתבצעות בו בזמן, זו לצד זו בצורה סימולטנית, לבין פעולות עוקבות, המתבצעות בזו אחר זו ברצף, אינה קיימת בלשון אשר בפי תלמידינו. תלמידינו לא יוכלו לבטא את ההבדל הזה באמצעות שימוש בצורות פועל שונות בלבד. כדי לבטא הבדל זה בלשונם יזדקקו תלמידינו לתוספת מילים.

להלן דוגמה למהלך הוראה שנועד להעמיד את התלמידים על צורת זמן במקרא שאינה מוכרת להם בעברית של ימינו.

בעת הוראת ספר בראשית בקשנו מן התלמידים לקרוא ברצף את הפסוקים בפרק כ' פסוקים יד-יח ובפרק כ"א פסוקים א-ב ולרשום את סדר האירועים המתוארים בהם: וַיִּקַּח אֲבִימֶלֶךְ צֹאן וּבָקָר וַעֲבָדִים וּשְׁפָחֹת וַיִּתֵּן לְאַבְרָהָם וַיָּשֶׁב לוֹ אֵת שָׂרָה אִשְׁתּוֹ. וַיֹּאמֶר אֲבִימֶלֶךְ הִנֵּה אַרְצִי לְפָנֶיךָ בַּטּוֹב בְּעֵינֶיךָ שֵׁב. וּלְשָׂרָה אָמַר הִנֵּה נָתַתִּי אֶלֶף כֶּסֶף לְאָחִיךְ הִנֵּה הוּא לָךְ כְּסוּת עֵינַיִם לְכֹל אֲשֶׁר אִתָּךְ וְאֶת כֹּל וְנֹכָחַת. וַיִּתְפַּלֵּל אַבְרָהָם אֶל הָאֱ-לֹהִים וַיִּרְפָּא אֱ-לֹהִים אֶת אֲבִימֶלֶךְ וְאֶת אִשְׁתּוֹ וְאַמְהֹתָיו וַיֵּלֵדוּ. כִּי עָצֹר עָצַר ה' בְּעַד כָּל רֶחֶם לְבֵית אֲבִימֶלֶךְ עַל דְּבַר שָׂרָה אֵשֶׁת אַבְרָהָם. וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר. וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱ-לֹהִים. לאחר שסימנו התלמידים את סדר הזמנים לדעתם, הפנינו אותם לדברי רש"י: וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה וגו' - (ב"ק צב) סמך פרשה זו ללמדך שכל המבקש רחמים על חברו והוא צריך לאותו דבר הוא נענה תחילה שנאמר ויתפלל וגו' וסמיך ליה וה' פקד את שרה שפקדה כבר קודם שריפא את אבימלך (כ"א א). שאלנו את התלמידים האם סדר הזמנים שרשמו זהה לזה שמביא רש"י בפירושו. בעת הדיון בקשנו מהם להסביר את הראיה מן הכתובים שמביא רש"י. התלמידים התקשו לעשות זאת ולפיכך הפנינו אותם לדברי רש"י על בראשית ד' א (שכבר למדו): וְהָאָדָם יָדַע אֶת חַוָּה אִשְׁתּוֹ וַתַּהַר וַתֵּלֶד אֶת קַיִן וַתֹּאמֶר קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה', וְהָאָדָם יָדַע - כבר קודם הענין של מעלה קודם שחטא ונטרד מגן עדן וכן ההריון והלידה שאם כתוב וידע אדם נשמע שלאחר שנטרד היו לו בנים. כאן לימדנו רש"י כלל תחבירי חשוב: הצורה "ופלוני עשה" בתחילת משפט (הנושא מופיע תמיד בצירוף ו"ו החיבור) פירושה עבר מוקדם ⁶. לשם חיזוק הדברים הופנו התלמידים לפסוקים נוספים שבהם אפשר לעמוד על התופעה: וַיָּקָם יַעֲקֹב וַיִּשָּׂא אֶת בָּנָיו וְאֶת נָשָׁיו עַל הַגְּמַלִּים. וַיִּנְהַג אֶת כָּל מִקְנֵהוּ וְאֶת כָּל רְכֻשׁוֹ אֲשֶׁר רָכָשׁ מִקְנֵה קִנְיָנוֹ אֲשֶׁר רָכַשׁ בְּפַדַּן אֲרָם לָבוֹא אֶל יִצְחָק אָבִיו אַרְצָה כְּנָעַן. וְלָבָן הָלַךְ לִגְזֹז אֶת צֹאנוֹ וַתִּגְנֹב רָחֵל אֶת הַתְּרָפִים אֲשֶׁר לְאָבִיהָ. (בראשית ל"א יז-יט), וכן: וַיָּבֹא לָבָן בְּאֹהֶל יַעֲקֹב וּבְאֹהֶל לֵאָה וּבְאֹהֶל שְׁתֵּי הָאֲמָהֹת וְלֹא מָצָא וַיֵּצֵא מֵאֹהֶל לֵאָה וַיָּבֹא בְּאֹהֶל רָחֵל. וְרָחֵל לָקְחָה אֶת הַתְּרָפִים וַתְּשִׂמֵם בְּכַר הַגָּמָל וַתֵּשֶׁב עֲלֵיהֶם וַיְמַשֵּׁשׁ לָבָן אֶת כָּל הָאֹהֶל וְלֹא מָצָא. וַתֹּאמֶר אֶל אָבִיהָ אַל יִחַר בְּעֵינֵי אֲדֹנִי כִּי לוֹא אוּכַל לָקוּם מִפָּנֶיךָ כִּי דֶרֶךְ נָשִׁים לִי וַיְחַפֵּשׂ וְלֹא מָצָא אֶת הַתְּרָפִים (בראשית ל"א לג-לה). התלמידים הופנו גם אל הפסוק בשמואל א' כ"ה כא: וְדָוִד אָמַר אַךְ לַשֶּׁקֶר שָׁמַרְתִּי אֶת כָּל אֲשֶׁר לָזֶה בַּמִּדְבָּר וְלֹא נִפְקַד מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ מְאוּמָה וַיָּשֶׁב לִי רָעָה תַּחַת טוֹבָה, ואל דברי רש"י עליו: וְדָוִד אָמַר - בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל אך לשקר שמרתי וגו'.

לשיעורי הבית התבקשו התלמידים לעיין בפסוקים הבאים ולבדוק את זמנם:

בראשית ל"ט א - וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה...;

שמואל א' ט' טו - וַה' גָּלָה אֶת אֹזֶן שְׁמוּאֵל יוֹם אֶחָד לִפְנֵי בוֹא שָׁאוּל לֵאמֹר; שמואל א' כ"ח ג - וּשְׁמוּאֵל מֵת וַיִּסְפְּדוּ לוֹ כָּל יִשְׂרָאֵל וַיִּקְבְּרֻהוּ בָרָמָה וּבְעִירוֹ וְשָׁאוּל הֵסִיר הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִים מֵהָאָרֶץ.

בשלב זה שאל אחד מן התלמידים:
האם ראב"ע לא הכיר את הכלל הזה, שהרי הוא מפרש את הפסוק וְהָאָדָם יָדַע: וְהָאָדָם- כאשר ראה שלא יחיה בגופו בעצמו לעולם הוצרך הוא להחיות המין, על כן אמרה קָנִיתִי אִישׁ אֶת ה' (ראב"ע בראשית ד' א).

שמחנו על השאלה, שאלמלא נשאלה מן הראוי היה לעוררה, והוספנו שהצורה של 'פלוני עשה' אינה מופיעה רק במקרה שבו המקרא רוצה לבטא עבר מוקדם. כאשר מבקשת התורה להדגיש את שם העצם או להנגידו עם מה שנכתב קודם לכן, יופיע שם העצם בראש המשפט בלווית ו"ו החיבור. כך למשל בפסוק: וְיַעֲקֹב נָתַן לְעֵשָׂו לֶחֶם וּנְזִיד עֲדָשִׁים וַיֹּאכַל וַיֵּשְׁתְּ וַיָּקָם וַיֵּלַךְ וַיִּבֶז עֵשָׂו אֶת הַבְּכֹרָה (בראשית כ"ה לד), ברור שאין מדובר בעבר מוקדם אלא בהבלטת מעשי יעקב לעומת מעשיו של עֵשָׂו. כך הוא הדבר גם בפסוקים: וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לה'. וְהֶבֶל הֵבִיא גַם הוּא מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ וּמֵחֶלְבֵהֶן וַיִּשַׁע ה' אֶל הֶבֶל וְאֶל מִנְחָתוֹ (בראשית ד' ג-ד), וַיַּעֲמֹד הָעָם מֵרָחֹק וּמֹשֶׁה נִגַּשׁ אֶל הָעֲרָפֶל אֲשֶׁר שָׁם הָאֱלֹהִים (שמות כ' יז).

העובדה שאותו מבנה יכול להופיע משתי סיבות שונות, הופך חלק מן הפסוקים לדו משמעיים, ולפיכך, מבחינה לשונית, גם פירושו של רש"י וגם פירושו של ראב"ע אפשריים.

כל העובדות שציינו מכריחות את הקוראים טקסט מקראי להפיק את המידע בדבר הזמן המופיע בפסוקים מתוך ההקשר בלבד ולא מתוך הצורות הלשוניות של הפועל. על התלמידים להעמיד את בחינת ההקשר כאסטרטגיה המרכזית של קריאת טקסט מקראי. יש לפתח אצל המורים ואצל התלמידים מודעות לעובדה שמבחינות רבות העברית המקראית היא מעין שפה "זרה" שאת חוקיה יש ללמוד וללמד לצד הצורות הדקדוקיות המוכרות להם מן העברית שבפיהם.


¹ בכתיבת המאמר נעזרתי בשיעוריו של פרופ' אליעזר רובינשטיין באוניברסיטה המשודרת של גלי צה"ל. ראו החוברת "העברית שלנו והעברית הקדומה" בספריית "אוניברסיטה משודרת", משרד הביטחון - ההוצאה לאור, תשמ"ה-1985, עמ' 26-14. מרבית הדוגמאות שהביא משוקעות במאמרי.
² ראו: נחמה ליבוביץ, לימוד פרשני התורה ודרכים להוראתם - ספר בראשית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסתדרות הציונית העולמית,ירושלים, תשל"ה עמ' 80-79
³ יש המתקנים את גרסת פירוש רש"י והופכים אותה להווה ולא לעבר: נשחתת הארץ. וכך מתקנים גם את הציטוט מאונקלוס מלשון עבר- אתחבלת ללשון הווה - מתחבלת (למרות שאתחבלת הארמי יכול להתפרש גם כהווה) בעל "באר יצחק" קובע כלל בפירוש רש"י שלא יבוא לעולם העתיד תחת העבר, אבל במקום הבינוני יבוא לרוב במקרא. כלל זה אינו הולם את הגרסה שהבאנו ברש"י. וראו שפתי חכמים על אתר.
⁴ מתרגומו של אונקלוס: ארי גלי קדמי בדיל דיפקיד ית בנוהי וית אנש ביתיה בתרוהי ויטרון אורחן דתקנן קדם יי למעבד צדקתא ודינא ... ברור שקרא את הפועל בעתיד כפי שמעיר רש"י: ולמה ידעתיו, למען אשר יצוה לפי שהוא מצוה את בניו עלי לשמור דרכי. ואם תפרשהו כתרגומו יודע אני בו שיצוה את בניו וגו', אין למען נופל על הלשון.
⁵ גישה זו, שבלשון המקראית לא שמשו צורות הפועל להבדיל בין זמנים שונים אלא כדי לבטא אספקטים שונים של הפעולה, היא גישתו של ס"ר דרייבר.
S. R. Driver, A Ttreatiseon the Use of the Tenses in Hebrew, Oxford 1892
תיאוריה זו אינה מתאימה לכל המקרים בתנ"ך.
התיאוריה של באואר
Die Tempora im Semitischen, Beitr. Z. Assyriolgie etc.VIII 1, 1910, p. 5-11
היא שמצב צורות הפועל בתנ"ך הוא תולדה של התפתחות ממערכת זמנים שבה שימשה רק צורת 'יקטול', בכל הזמנים. התפתחות מאוחרת יותר יצרה את ההבחנה בזמן בין 'יקטול' ל'ויקטול' ול'קטל'. כתוצאה מכך במקרא מערכות שונות המבטאות את הזמן.
מבלי להיכנס לבחינתן של התיאוריות השונות, התוצאה עבור תלמידינו היא אחת:
הם אינם יכולים להשתמש בצורות הפועל כדי להבחין בזמנה של הפעולה, ועליהם להישען על ההקשר ועל ההיגיון.
⁶ ראו: נחמה ליבוביץ, לימוד פרשני התורה ודרכים להוראתם - ספר בראשית, המחלקה לחינוך ולתרבות תורניים בגולה של הסתדרות הציונית העולמית,ירושלים, תשל"ה עמ' 2-1.
אוריינות, הבנת הנקרא והבנת המקרא - יהושע מנחם רוזנברג * לימודים * גיליון 9 תמוז תשע"ד * 7/2014