לימודים - דימויי סיפור יוסף בבית פוטיפר

כמנהג חלק הקומדיות הרומנטיות מאת ויליאם שקספיר, במחזה "הלילה השנים-עשר" שזורות תתי-עלילות אחדות, שלאו בהכרח בעלות זיקה זו לזו. אלא, שממשק כמעט-מקרי ביניהן יוצר מורכבות רבה - בדרך-כלל, קשרי אהבה סבוכים למדי - המתיישבת בהפתעה, בסצנה קלימקטית, המסתכמת, כמובן, בנישואין. ואולם, החיבור בין תתי-העלילות אינו מחייב מפגש עלילתי מלאכותי: לעתים, עצם העמדתן זו לצד זו, עדיין מנותקות בתוכנן, מובילה לתובנות מעניינות - רובד משני של משמעות שאינה כבולה להתקדמות הסיפור.

בראשיתה של תת-העלילה המרכזית ב"הלילה השנים-עשר" מספר הקבלות לסיפור מקראי מוכר. ספינתה של ויאולה נטרפה בים, אך זו ניצלה, ומגיעה לארץ זרה בשם איליריה - יחד עם חבורת מלחים מהספינה, אבל ללא אחיה, שנסע עמה. ויאולה מבקשת את חסותו של אורסינו, דוכס איליריה - אמנם, כדי לזכות במשרה כמשרתו, היא מתחפשת לגבר. לא עובר זמן רב, וויאולה המחופשת נהיית לבכיר אנשי הדוכס. מצידו, אורסינו משדר את ויאולה לביתה של אוליביה, אחת מאצילות המקום, כדי לשדך אותה לו לאישה. ברם, אוליביה מסרבת להפצרותיו של אורסינו - אך מתאהבת בגבר הנאה העומד לפניה: ויאולה. בהמשך, אוליביה מתייחדת עם ויאולה ומצהירה על רגשותיה.

שלד הסיפור, וגם חלק מפרטיו הצדדיים - הצלה ממוות, פרידה מבני משפחה, הגעה לארץ חדשה בליווי חבורת אנשים, שירות ועלייה לגדולה בבית אחד מחשובי המקום, מראה חיצוני נאה, התאהבותה של אישה המיועדת לאדון במשרת - מדברים בעד עצמם. לאחר שחסים הם על נפש יוסף, אחיו מוכרים אותו לשיירת סוחרים היורדת מצרימה. במצרים, יוסף נמכר לפוטיפר, סריס פרעה, ועולה לגדולה לביתו. יוסף הוא "יפה תאר ויפה מראה" (בראשית ל"ט, ו). ואשת פוטיפר מתבודדת עם יוסף, ודורשת ממנו "שכבה עמי" (שם, יב).¹

יוסף ממאן לאשת פוטיפר - וויאולה, לאוליביה. אולם אם אשת פוטיפר מענישה את סירובו של יוסף, וגורמת לסילוקו מביתה וזריקתו לבור, הרי שאוליביה אינה מאבדת תקווה. "לא! שובה עוד!" (מערכה ג', תמונה א')² היא מפצירה בוויאולה.

החריגה הפתאומית מן העלילה המקראית מתמיהה ומזקיקה ביאור. על אחת כמה וכמה, משום שהמחזה אינו מזניח את סיפור יוסף לחלוטין - אלא מסיט את המשכו לתת-עלילה אחרת. כבדיחה מרושעת, בני ביתה של אוליביה שותלים למלווליו, משרתה הבכיר, מכתב מזויף בשם גבירתו, ובו, הוראותיה של אוליביה למלווליו באם רוצה לזכות בלבה: "זכר נא מי החליק לך מחמאות על גרביך הצהבים ומי בקש לראותך בביריות מצלבות תמיד" (מערכה ב', תמונה ה'). מלווליו אכן ממלא אחר 'הוראותיה' של אוליביה, ומתייצב בפני גבירתו - שמזדעזעת ממראהו המגוחך, בגרביים צהובים ובביריות מצולבות. לאור התנהגותו, מלווליו נשלח לכלא.

בכך, הושלמה ההקבלה לסיפור יוסף בבית פוטיפר. בדומה למלווליו, בגדיו של יוסף מפלילים אותו, והוא נזרק לבור.

סיכומו של דבר: הסיפור המקראי של יוסף בבית פוטיפר - קרי, מהורדת יוסף מצרימה ועד הורדתו לבור במצרים - משוחזר במחזה "הלילה השנים-עשר", אם כי באמצעות שתי תתי-עלילות שונות ונפרדות. תת-עלילה אחת מושכת את הסיפור המקראי מתחילתו ועד שיאו - העימות בין אשת פוטיפר לבין יוסף - ואז, מזניחה אותו בפתאומיות. מנקודה זו, תת-עלילה אחרת אוספת את הנרטיב המקראי אל חיקה, ומשלימה את אשר החסירה חברתה - כלומר, מעימות אשת פוטיפר ויוסף ועד פרידת יוסף מבית פוטיפר, זריקתו לבור.

וייתכן, כי הדמיון המילולי בין השמות 'ויאולה', 'אוליביה' ו'מלווליו' רומז לחיבור בין תתי-העלילות השונות, רומז לקיומו של משמעות הטמונה בין השיטי המחזה, המאחדת שלוש דמויות אלה.³

המעבר בהקבלה השקספירית לסיפורו של יוסף - מן הנרטיב של ויאולה לנרטיב של מלווליו - כביכול מניח שהסיפור המקראי אינו סובל דמיון מוחלט בין יוסף לבין ויאולה. כדי לתת ביטוי מלא לסיפור המקראי במחזה, כדי שהסיפור המקראי לא ייתקע במבוי עלילתי סתום - על יוסף להצטייר כמלווליו, פתטי ומגוחך, נופל בפח שטמנו לו אנשי ביתו ומתנהג כתמהוני בפני גבירתו.

מהו היסוד המקראי למעברו של יוסף מ'ויאולה' ל'מלווליו'? היכן מצאנו שיוסף מתחיל להתנהג באופן אבסורדי? כמדומה, שאלה ברוח אלה הטרידה את חז"ל - הרעיון שאירע מפנה אישי בהתנהלותו של יוסף בבית פוטיפר מצוי מפורשות במדרש:

"וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו"... כיון שראה רבו כן, מסר כל המפתחות, ולא היה יודע אחריו כלום, שכן אמר "הן אדוני לא ידע אתי מה בבית". כיון שראה יוסף את עצמו בכך, התחיל אוכל ושותה מסלסל בשערו ואומר 'ברוך המקום שהשכיחני בית אבי', א"ל הקדוש ברוך הוא 'אביך מתאבל עליך בשק ואפר ואתה אוכל ושותה ומסלסל בשערך? הרי אדונתך מזדווגת לך ומצירה לך!', לכך כתיב "ותשא אשת אדוניו" (מדרש תנחומא וישב ח).

באופן טבעי, "הלילה השנים-עשר" מציע נקודת מפנה אחרת - ואינו מתבסס על מדרש חז"ל. כאמור, מפגשם האינטימי של מלווליו ואוליביה - השלב העלילתי במחזה, בו ההקבלה בין ויאולה ליוסף הומרה בהקבלה בין מלווליו ליוסף - אינו אלא פועלו היוצא של ניסיון אנשי בית אוליביה לבייש את מלווליו בעיני גבירתו. ומה הניעם למעשה זה? אישיותו ואופיו של מלווליו, כפי שמתואר בשיחתם של מתכנני המתיחה:

סר טובי בלש. נשמע, נשמע ונחכים. ספרי דבר-מה על אודותיו.
מריה. ובכן, מה לומר לך סר, לעתים הוא מהלך כמין פוריטן.
סר אנדרו אגיצ'יק. הא, לו ידעתי זאת הייתי מכהו כהכות כלב.
סר טובי בלש. מה! על היותו מהלך כפוריטן? מה נימוק חותך יש בידך על כך, אבירי שלי?
סר אנדרו אגיצ'יק. לא שום נימוק חותך, אך יש לי נימוק מספיק.
מריה. הבלים! אין הוא אלא שד בצורת פוריטן. אחד מלחך פנכה האומר בליבו: שישו בני מעי! חמור, הממלא כרסו מליצות שדופות, שבהן הוא מטיף לכל מוסר ודרך-ארץ. כל-כך מרוצה הוא מאישיותו המקסימה, עד כי בטוח הוא, שכל מי שנתקל בו חייב לאהוב אותו. ודווקא בחולשה זו תמצא לה נקמתי עניין לענות בו.
סר טובי בלש. ומה בדעתך לעשות?
מריה. אטפטף לו כמה אגרות-אהבה מעורפלות... (מערכה ב', תמונה ג').

מלווליו מצטייר כדמות פומפוזית, בעלת שיפוט מוסרי מחמיר ומעוות. הכינוי "פוריטן" שיוחס למלווליו שימש, במקורו, כתיאור גנאי כנגד חברים בכנסייה האנגליקנית, שדגלו במוסריות מחמירה, ונלחמו בביטויי קלות דעת.⁴ בסצנה אחרת, אוליביה משמיעה ביקורת דומה כלפי משרתה הראשי, שזה-עתה נזף בשוטה המשרת אף הוא בחצרה:

הא, מלווליו, חולה אהבה עצמית אתה, וטעמך הפגום יעיד על תאבון קלוקל. אדם אציל, שליבו טהור ודעתו נקייה, לא יראה באלה פגזים כבדים, כי אם חיצים קלים לקליעה בצפורים. אין זה מזיק כלל, אם שוטה-שכיר אינו פוסק מלהתבדח, כשם שאין זה מבדח כלל, אם אדם המתיימר להיות פיקח, אינו פוסק מלהטיף מוסר (מערכה א', תמונה ה').

קווי אופי אלו הם אשר הורידו את מלווליו במדרון לקראת עמידתו המגוחכת בפני אוליביה, ולבסוף, לכליאתו. ואם יוסף מקביל למלווליו - לפחות בעמידתו בפני אשת פוטיפר ובכליאתו - הרי שמתבקש לגלות קווי אופי אלו גם אצלו, שאף הם יובילו למפלתו:

וַיְהִי אַחַר הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַתִּשָּׂא אֵשֶׁת אֲדֹנָיו אֶת עֵינֶיהָ אֶל יוֹסֵף וַתֹּאמֶר שִׁכְבָה עִמִּי. וַיְמָאֵן וַיֹּאמֶר אֶל אֵשֶׁת אֲדֹנָיו הֵן אֲדֹנִי לֹא יָדַע אִתִּי מַה בַּבָּיִת וְכֹל אֲשֶׁר יֶשׁ לוֹ נָתַן בְּיָדִי. אֵינֶנּוּ גָדוֹל בַּבַּיִת הַזֶּה מִמֶּנִּי וְלֹא חָשַׂךְ מִמֶּנִּי מְאוּמָה כִּי אִם אוֹתָךְ בַּאֲשֶׁר אַתְּ אִשְׁתּוֹ וְאֵיךְ אֶעֱשֶׂה הָרָעָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְחָטָאתִי לֵא-לֹהִים (בראשית ל"ט, ז-ט).

סירובו של יוסף מעט מפתיע. מול חשקה המיני של אשת פוטיפר - "שכבה עמי!" - יוסף בוחר בתגובה ארוכה ומפורטת, שרק מוסיפה לדקות שעליו לשהות במחיצתה. זאת ועוד. בדבריו, יוסף מרחיב בתיאור מערכת היחסים שנרקמה בינו לבין פוטיפר - ולאורה, מסכם "ואיך אעשה הרעה הגדלה הזאת וחטאתי לא-לוהים". ואולם, בעין הקדמתו, החתימה הצפויה והמתבקשת לנאום יוסף הינה 'וחטאתי לאדוני'. גם ללא פתיחתו של יוסף, חתימה כזו מתקבלת על הדעת: העוול המוסרי העומד לעיני יוסף הוא, בראש ובראשונה, כלפי פוטיפר - מעילה באישה שייוחדה לו. מדוע יוסף מערב את אלוהים בסיפור? לאן נעלמה הפגיעה האתית הפוטנציאלית בפוטיפר?

כך או אחרת, יש מגינוני מלווליו בסירובו של יוסף. פומפוזיות ועיסוק בעצמו - אריכות תגובתו לאשת פוטיפר, התמקדותו בגדלותו האישית, במעמדו הרם; שיפוט מוסרי מחמיר ומעוות - בחינת דרישתה של אשת פוטיפר בפריזמה אלוהית זרה, תוך הזנחת הפגיעה המיידית והישירה בפוטיפר עצמו. ודאי, שיוסף אינו דומה עוד לוויאולה, שמסרבת להצהרת האהבה של אוליביה בדברים פשוטים וברורים - כל-כך ברורים, שהם כמעט וחושפים את סוד התחפשותה לגבר:

בטוהר-עלומי, גבירתי, נשבעתי:
ליבי אחד ואמיתו אחת היא.
לא הם רכוש אישה, הם בידי,
לא שום אישה תמשול בם מלבדי
(מערכה ג', תמונה א').

הווי אומר, שאופן סירובו של יוסף לאשת פוטיפר מחייב את הקבלתו למלווליו - ואת אי-הקבלתו לוויאולה. כביכול להדגיש, שבשלב הזה של חייו, יוסף דומה יותר למשרת מגוחך מאשר לגיבורת מחזה. עבודה רבה עומדת בפניו כדי להצדיק את קריאת הסיפור המקראי על שמו - סיפור יוסף ואחיו.

הערות
¹ לטשטוש זהותה המינית של ויאולה אין הקבלה ישירה בפשטי המקראות. אמנם, מצאנו מסורת פרשנית, לפיה השתדל יוסף להידמות לעבד, ולא לבן חורין - מול טענות הסוחרים הישמעאלים, שליוסף אין חזות של עבד (צוואת יוסף י"א, ט"ו). ואולי מנסה פירוש זה להרחיב את יריעת הדמיון המקראי בין יוסף לבין אסתר, ומבקש להציע הקבלה לטשטוש זהותה הלאומית של אסתר.
² כלל הציטוטים מן "הלילה השנים-עשר" לקוחים מתרגומו של ר' אליעז (הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2002).
³ בהקשר זה: הצלילים המשותפים לשלושת השמות מצטרפים למילה 'love' - נושא המחזה, שנבחן לאורכו הן ברצינות והן בציניות.
⁴ ראה הערות למחזה בהוצאת "Folger Shakespeare Library", עמ' 62.