מבט אחֵר על תהליך עשייתו של האדם הראשון

ד"ר משה בלס

גיליון מס' 9 - תמוז תשע"ד - 7/14

על המחבר
משה בלס הוא בעל תואר דוקטור (PhD) מטעם אוניברסיטת בר אילן בתחום ההנדסה הגנטית של מחלות צמחים. המשיך לפוסט דוקטוראט במחלקה לאימונולוגיה שבמכון ויצמן, ומייד לאחריו הצטרף כמדען במחלקה לכימיה ביולוגית במכון. במסגרת זו, החל ד"ר בלס במחקר מעשי במעבדתו של פרופ' אפרים קציר ז"ל (נשיאה הרביעי של מדינת ישראל), ותוך כדי כך פיתח, יחד עם פרופ' קציר, קוקטייל פפטידים המנטרל ארסי נחשים. הקוקטייל מוסחר לחברת תרופות הודית שהחלה לפתח ממנו תרופה לבני אדם מוכשים. ב- 2005 הוא סיים את עבודתו במכון ויצמן בדרגת עמית בכיר, ובהמשך החל לפתח, באופן עצמאי, מתקן זיקוק קומפקטי וחדשני שמיועד להפקת חומרי מרפא מצמחים בתנאים בתיים. להמצאת המתקן הוענק פטנט בארץ (2008) ובאנגליה (2011).
אימייל: moshebal123@gmail.com, טל': 089223789 ,0544530831.


1. הקדמה
עשייתו של האדם הראשון בימי בראשית יצאה כידוע מתחת ידו של הקב"ה ובשיתופם של המלאכים, כפי שנלמד מן השימוש בלשון רבים ("וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ."). מתקבל הרושם מן הכתוב כי הדבר התבצע בתהליך רב-שלבי המשכי שכולל כמה שינויים והתאמות אשר ניתן לחלקם מבחינה קטגורית לשני "אבות טיפוס": אב טיפוס ראשון דו-מיני (שנעשה ביום השישי), ואב טיפוס מפוצל לזכר ונקבה (שנעשה לאחר היום השביעי). וידוע היטב כי גישה זו של בריאה המשכית שונה לגמרי מן התיאוריה שהועלתה על ידי מבקרי המקרא אשר מייחסת את שני התיאורים של בריאת האדם לשני מסורות שהגיעו ממקורות שונים ומתקופות אחרות. בהמשך הדברים אעמוד על ההבדל בין עשיית של האדם ביום השישי הקרויה בלשון המקרא "בריאה" ("וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו'"), ובין המשכה לאחר היום השביעי שמכונה "יצירה", ולא בריאה ("וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וגו'"). שלא כמו העשייה הייחודית של בריאת האדם, שאר מרכיבי העולם נבראו בבראשית מבלי שנעשו בהם שינויים והתאמות לאחר בריאתם, וזה כנראה מפני שתִפקודם היה די מספק בעיני האל. מטרת מאמר זה לעמוד על טיבם של השלבים השונים שנכללו בתהליך "הפיתוח" הממושך ("הבריאה ובעקבותיה "היצירה") של האדם בימי בראשית, ובד בבד גם להצביע על קווי הדמיון בינו ובין תהליך "עיצוב מוצר" מודרני, שלפיו נקבע איך המוצר הסופי ייראה, יפעל והרבה מעבר לכך.

2. הבסיס לדמיון בין העשייה האנושית ובין בריאת האדם

"המוצר" האנושי היחיד שנברא בעולמנו בבראשית הוא כידוע האדם הראשון. אמנם בריאתו נעשתה בבחינת "יש מאין" ככול שאר הברואים, אבל הוא נחשב לנעלה מכל הבריאות האחרות, כי לעומת שאר הברואים, הוא ורק הוא, נברא בצלם אלוהים ובדמותו: "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ." (בראשית א, כו). הרמב"ם מבאר, כי כוונתם של המילים "צלם ודמות" היא "לשכל האלוהי", תכונה שניתנה כידוע רק לאדם, ולא לאף אחד משאר הברואים בבראשית, וכך הוא אומר: "בגלל השׂכל האלוהי שהדבק בו, נאמר על האדם שהוא בצלם אלוהים ובדמותו, לא שהאל יתעלה הוא גוף, כך שיהיה בעל תבנית וכו'. ובשל ההשׂגה השׂכלית הזאת נאמר עליו: בצלם אלוהים ברא אֹתו (בראשית א', 27) וכו'. ובדבריו נעשֹה אדם בצלמנו (בראשית א', 26), תהיה הכוונה במילה זאת לצורת המין, אשר היא ההשׂגה השׂכלית, ולא לתבנית ולמִתאר." (מורה נבוכים חלק ראשון פרק א). הרעיון המונח בבסיס "הפיתוח" (הבריאה) של האדם הראשון הצריך כמובן הקמתן של תשתיות נאותות לקיומו, ואכן רק לאחר הקמתן הוא נברא ביום השישי והאחרון לבריאת העולם. נוכח הדברים המפורשים שנאמרים בכתוב, ברור כשמש שהאדם נברא בצלמו ובדמותו של האל, ואין תמה שדבר זה גם משליך על טיב מעשה ידינו כבני אדם, ובכלל זה יש למנות גם את המוצרים המודרניים שאנו מפתחים כיום, תוך שימוש בטכנולוגיות המתקדמות של ימינו. לדוגמה, בריאתו ויצירתו של האדם הראשון, שמפורטת בפרקים א' עד ג' בספר בראשית, כוללת שרשרת של תהליכים שניתן למצוא בהם בדמיון כלשהו למלאכה אנושית של "עיצוב מוצר". ובהקשר זה סובר הרב סולובייצ'יק, כי האדם הראשון משתדל למלא את התפקיד שהוטל עליו לשלוט בטבע, ובהתאם לברכה והאמירה האלוהית: "ויברך אותם אלוהים ויאמר להם פרו ורבו ומלאו את הארץ וכבשה, ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ" (בראשית א, כח). ולדעתו, האדם הראשון ניחן ביכולת לעסוק במלאכה יוצרת מתוך שאיפה להידמות לבוראו. כדי לחדד עוד עניין זה, הוא אומר כך: "האדם שהחותר לעבר הכוכבים המרוחקים פועל בהתאם לטבעו שנברא ברצונו ובהשגחתו של בוראו. יש בכך משום גילוי לצייתנות ולא למרד באלוהים." (י. סולובייצ'יק, איש האמונה, הוצאת מוסד הרב קוק תשנ"ב, 1992).

מן הראוי להרחיב כאן עוד על אודות מלאכת עיצוב מוצר שהוזכרה קודם: מלאכה זו מורכבת למעשה מרצף של שלבים מובְנים שמאגדים בתוכם את המסקנות והתובנות של השלבים שקדמו להם. פיתוח מוצר בשיטת העיצוב המודרני נהפך בשנים האחרונות לאחד המרכיבים המשמעותיים באסטרטגיה של חברות שונות שעוסקות באפיון ובעיצוב בלתי פוסקים של קונספטים חדשים, דוגמת חברות רכב, חברות מוצרי אלקטרוניקה ומוצרי צריכה שונים. שלב אפיון הקונספט הוא אכן תחילת העיצוב, אך לא פעם נדרשת עבודה מקדימה, ובמיוחד כאשר מדובר במוצר חדש לגמרי שלבנייתו נדרשת מחשבה מקורית. מלאכת הפיתוח של מוצר תעשייתי חדש מחולקת בדרך כלל לשלבים הבאים: מחקר והגדרת אפיון, מידול רכיבים, הנדסה, עיצוב ופיתוח קונספטים אלטרנטיביים, עיצוב מתקדם ותכנון לבניית אב טיפוס עובד, הרכבת האבטיפוס, פיתוח סופי של אב טיפוס (אחד או יותר) ובחירת האב טיפוס המספק (בעיני מזמין המוצר בעיקר), הכנה לייצור סדרתי של המוצר הסופי, הטבעת שֵם מותג למוצר החדש ותכנון האריזה שלו. תהליך "הפיתוח" של האדם הראשון, היה כידוע ארוך יחסית בהשוואה "למוצרים" האחרים שנבראו בבראשית, ועשייתו אף כללה כמה "אבות טיפוס" אשר שונו לפי מידת שביעות רצונו של הקב"ה מהם, כמתואר בפרקים א' עד ג' בבראשית. למותר לציין, כי דרגת המורכבות של העשייה האלוהית נמצאת ברמה הגבוהה ביותר- שאין גבוהה ממנה, ובוודאי שאין תבונתו של האדם משגת אותה.

עשייתו האנושית של האדם עוסקת כמובן בעשייה של "יש מיש" בלבד, ונבדלת מאוד מן הבריאה האלוהית בבראשית נעשתה בדרך של "יש מאין", וברור ששני דברים אלה שונים לחלוטין זה מזה במהותם ובתכליתם. יתרה מזה, מושג הבריאה של "יש מאין" כלל לא נתפס בשכלו של האדם, והטיב לנסח זאת ישעיהו ליבוביץ במאמרו שפורסם לראשונה בכתב העת של האונ' העברית ("האוניברסיטה", 17, חוב' א', 1971), וכך הוא כותב: "אינני יודע מה זאת "ברא", משום שאינני מכיר מונח זה אלא בהקשר של "בראשית ברא אלהים וגו'". האומר בלשון התיאולוגיה המאוחרת ש"בריאה" היא הוויה של יש מאין - לא אמר לי כלום, משום שאני מכיר ומבין רק הוויה של יש מיש." המאמר הנוכחי מבקש על כן רק לזהות את קווי הדמיון בין יצירה אנושית מסוימת ובין היצירה האלוהית של האדם הראשון, וזאת למרות שברור וידוע היטב שאי אפשר לעשות השוואה של ממש בין השניים. בכל הזמנים, משתדל האדם לעשות ככול יכולתו להגיע להישגים גבוהים אשר נלמדים בדרך מושכלת ואשר נבנית נדבך על נדבך. יכולתו של האדם המודרני לפתח קונספטים בתהליך של פיתוח מוצר תעשייתי, מזכירה כאמור רק חלק מסוים מעקרונות השיטה האלוהית שלפיה נעשתה בריאתו של האדם בבראשית, ועל כך תורחב היריעה בהמשך.

3. בריאת "האב טיפוס הראשון" של האדם
הכתוב אומר במפורש כי האדם הראשון נברא בתחילתו כייצור שמוטמעים בו שני המינים, זכר ונקבה: "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.", (שם א, כז). הבריאה שנעשתה ביום השישי, שכללה גם את בריאת האדם כאמור, זכתה לציון "טוב מאוד", שהוא הגבוה ביותר בהשוואה לזה שזכו לה יתר מלאכות הבריאה שנעשו בחמש הימים הקודמים (שזכו כידוע לציון "טוב" בלבד). מקובל במסורת היהודית (גמרא, עבודה זרה ח, א, וסנהדרין לח, ב) כי "בריאתם" של האדם והאישה נעשתה ביום השישי, ואילו השלמת "יצירתם" בוצעה לאחר היום השביעי. הגמרא (ברכות סא, א) דנה בסוגיה כיצד נבראו אדם וחוה על פי התיאור בספר בראשית, ואומרת למעשה שמדובר כאן "בסיפור בהמשכים", כלומר שיצירת האדם אשר נעשתה לאחר היום השביעי, היא המשכה של בריאת האדם שנעשתה קודם ביום השישי. והגמרא מסבירה את העניין כך: "אדם וחוה נבראו שני פרצופין בגוף אחד, שמצדו האחד זכר ומצדו השני נקבה, ורק לאחר מכן הפרידם לשני גופים." ולפיכך, המילה "צלע" מתפרשת כאן "כפרצוף", והמילים "בשר תחתנה" מתפרשים ככיסוי הבשר שנחשף בתהליך הפרדתם לשני גופים. לעומת זאת, הגמרא מביאה גם דעה האחרת שאומרת, כי מלכתחילה תִכנן הקב"ה לברוא גם את הזכר וגם את הנקבה כמתואר בפרק א', אלא שלאחר מכן הוא נמלך בדעתו וברא רק את הזכר, שמזנבו הוא ייצר את הנקבה.

כך או כך, מן התיאור שמופיע מיד לאחר היום השביעי, אנו למדים שנחוץ היה להתאים את סביבתו של האדם הראשון לצרכיו הבסיסיים הדרושים לקיומו התקין לרבות מי הגשם ההכרחיים למחזור המים בטבע, ככתוב: "וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה אֶת כָּל פְּנֵי הָאֲדָמָה." (שם ב, ו). לדעת חז"ל (בפרושו של רש"י שם), מייד לאחר שינוי זה, מורם האדם מגובה האדמה ומקבל נשמה ("נשמת חיים") שמשלימה את חיותו: "וַיִּיצֶר ה’ אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה." (שם ב, ז). לאחר שניתנה לאדם 'נשמת חיים', הוא מונח בגן עדן שהאל עצמו נוטע עבורו: "וַיִּטַּע ה’ אֱלֹהִים גַּן בְעֵדֶן מִקֶּדֶם וַיָּשֶׂם שָׁם אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר." (שם ב, ח). האדם, שכבר הופחה באפו נשמת חיים, מועבר כעת לגן עדן, ושם גם ניתנת לו "בחירה חופשית" שיש עמה רק שתי מגבלות: האחת, לשמור על הגן ("לעוֹבדה ולשוֹמרה"), והשנייה האיסור לאכול מעץ הדעת. מתברר בהמשך, כי בשלב זה תפקודו של האדם הראשון איננו משביע את רצונו של האל שברא אותו, מפני שצרכיו הבסיסיים עדיין לוקים בחסר: "וַיֹּאמֶר ה’ אֱלֹהִים לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ." (שם ב, יח). במסגרת הניסיון למלא את צרכיו של האדם, הקב"ה יוצר עבורו את הבהמות, את החיות ואת העופות: "וַיִּצֶר ה’ אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם, לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וגו'" (שם ב, יט). למרות הצלחתו של האדם לתת שֵם מתאים לכול אחד מבעלי החיים שנוצרו והובאו אליו על ידי האל, מתברר בסופו של דבר כי אין בדבר הזה כדי לספק את צרכיו הבסיסיים של האדם, מפני שעדיין אין לו עזר כנגדו: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ." (בראשית ב, כ).

4. יצירת "האב טיפוס השני" של האדם
על מנת להתאים עוד את האדם לסביבתו, לאחר השינויים הסביבתיים שכבר נעשו עבורו ולמענו, ממשיך הקב"ה לחולל שינויים בגופו שהובילו לפיתוחו של "אב טיפוס שני". ובמסגרת זו, הוא נהפך לייצור חד-מיני זכרי שלצידו מוצבת כעת האישה (הנקבית) שנגזרה והופרדה ממנו. כשהאל מפצל את "האב טיפוס הראשון" לשני מינים נפרדים, למעשה הוא נוקט בגישה כירורגית שבמהלכה הוא מפיל תרדמה על האדם ויוצר מצלעו את האישה: "וַיַּפֵּל ה’ אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה. וַיִּבֶן ה’ אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם." (שם ב, כא-כב). והִנה, כשמקיץ האדם מתרדמתו, הוא פוקח את עניו ומביע לפתע שביעות רצון סוחפת שמגיעה לכדי התלהבות של ממש כשהוא רואה "כנגדו" (כלומר "מולו") את האישה שנעשתה זה עתה מצלעו (ממחצית גופו, כאמור). ומבלי להתאפק, הוא תיכף מעניק לה את השֵם 'אישה' מפני שלדבריו היא לוקחה מאיש: "וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת." (שם ב, כג).

לאחר שהאדם והאישה שנהפכים לשני "מוצרים" נפרדים (זכר לחוד ונקבה לחוד) וגם ניתנת להם בחירה חופשית, הם עומדים עתה בפני המבחן הממשי הראשון בחייהם שנוגע לאיסור שמוטל עליהם באכילה מעץ הדעת. נוכח שתדלנותו של הנחש המסית, האישה מתפתה ואוכלת בקלות יחסית מן הפרי האסור, ומייד בהמשך היא אף מצליחה לשכנע את האדם לאכול ממנו, ונראה שגם לה זה הולך לגמרי בקלות. בסופו של דבר האדם והאישה אינם מצליחים לקיים את הציווי האלוהי המינימליסטי שניתן להם. לאחר האכילה מעץ הדעת, דעתם של השניים אכן משתנה, וזה כמובן גורר שינויים בשכלם ובדרכי החשיבתם הבסיסיים. ההיפוך בצורת החשיבה שלהם נלמדת בפשטות מן ההשוואה בין הדברים שנאמרים לגביהם לפני האכילה מעץ הדעת ובין אלה שנאמרים לאחריה: בתחילה נאמר: "וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ." (שם ב, כה), ואילו לאחר האכילה נאמר: "וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת." (שם ב, ז). לדעת הרמב"ם (מורה נבוכים חלק ראשון פרק ב), השימוש בפסוק זה במילה "וידעו" ולא במילה "ויראו", מלמדת שלא התחולל שינוי בצורת הראייה שלהם לאחר שאכלו מהפרי האסור, אלא נעשתה להם תכונה אחרת שבה הם משיגים בהבנתם גנוּת, מה שלא היו משיגים לפני שאכלו מן הפרי.

נוסף על השינוי ביכולתם השכלית, שגורם להם להבין את עולמם בדרך הרבה פחות פשוטה ונוחה, הם גם מקבלים עונש שפוגם באיכות חייהם ומכניס בהם עצבוּת וסבל רב שלגמרי לא הכירוהו קודם לכן. העונש שהושת על האישה היה למעשה עונש של שינויים ביולוגיים מכבידים, ונאמר לה כך: "אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וגו'" (שם ג, טז), ואילו על האדם הוטלה ענישה שלפיה סביבתו עוברת שינויים ומקשה עליו מאוד, ונאמר לו כך: "אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ." (שם ג, יז). כלל השינויים שחלו בבני הזוג לאחר האכילה האסורה הפכו אותם "למוצר" שאיננו מתאים עוד לסביבתו, ועל כן הם מגורשים ומסולקים מן הגן. ואולם, רגע קט לפני שהם יוצאים החוצה, האדם מעניק שֵם חדש לאשתו ("אישה") וקורא לה "חוה" (מלשון "חי"), מפני שמעתה היא נחשבת בעיניו לאם כל חי: "וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי." (שם ג, כ). לעומת זאת, האדם, שכבר הוענק לו השֵם הזה כבר בבריאתו, נשאר כך גם בהיותו מחוץ לגן עדן ועד סוף ימי חייו . אגב אורחא, השֵם "אדם" הוא שֵם שיש לו משמעות סימבולית משתי סיבות: האחת מפני שהוא נגזר מן המילה "אדמה" אשר שימשה חומר לבריאתו, והשנייה מפני שלאחר החטא הקדמון היא גם נטלה חלק בענישה הסביבתית שהושתה עליו, כאמור.

5. מלבוש האדם מעין אריזה של המוצר הסופי
בסופם של השינויים המורכבים שנעשו באדם ובאשתו, מגיע כעת השלב בו יש להלביש את "המוצר הזוגי" שכבר נהפך לממוקצע יותר ולממותג בשמות. בהקבלה לתהליך עיצוב מוצר, המלבוש שניתן לבני הזוג יכול להיחשב מעין "אריזה" פונקציונאלית שמתאימה למצבם המפוקח ולסביבתם שעומדת להשתנות כהרף עין במעברם החוצה מגן עדן. הפסוקים מציינים בפירוש כי האל בכבודו ובעצמו מלביש אותם כעת בכותונת עור שנעשית על ידו וממש עבורם: "וַיַּעַשׂ ה’ אֱלֹהִים לְאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּשֵׁם." (שם ג, כא). מייד לאחר שלב "האריזה", מוּצא הזוג האנושי מגן עדן ומשולח בדרכו חזרה לסביבה אשר נברא בה האדם בתחילתו ("האב טיפוס הראשון"), כלומר אל האדמה שלוּקח ממנה בבריאתו. מכאן והלאה, לא נעשים שינויים פונקציונאליים נוספים כלשהם באדם ובאשתו (חוה).

בהיות אדם וחוה מחוץ לגן עדן, הם תיכף נכנסים למסלול של "פס ייצור" ומתרבים שם באורח עצמוני, ובכך הם מתחילים לממש הלכה למעשה את פוטנציאל ההתרבות הביולוגי ("פרו ורבו") אשר בורכו בו עוד ביום השישי לבריאה. הכתוב מספר בהמשך, כי התנהגותם של בני השושלת האנושית בדורות הראשונים, היתה נתונה תחת עינו הפקוחה של האל, ומשכך הם נבחנו במעשיהם מעת לעת לפי אמות מידה של טוב ורע, ובדיוק כשֵם שנבחנו אבותיהם בקצה השרשרת בהיותם שוהים בגן עדן. והנה, כבר בדור העשירי, דור המבול, צאצאי אדם וחוה שוברים שיאים חדשים, והתנהגותם שמגיעה לשיא הרשע, נראית רעה מאוד בעיני האל. למרות כל זאת, האל בוחר שלא לחסל לגמרי את אותה תבנית אנושית בסיסית שנבראה בצלמו ובדמותו בבראשית, ושלמעשה הייתה כאמור פלטפורמה שעוצבה בתהליך רב-שלבי של התאמות והשלמות שנדרשו כדי ליצור את שני "האב הטיפוס" האמורים. לאור האמור עד כה, יש להניח כי היצירה האלוהית בצורת מודל של “אב טיפוס”, היא כנראה הבסיס לעשייה האנושית שנטועה היטב בכול בני האדם באשר הם, ומתקבל על הדעת שהיא נובעת במקורה מתשתית עשייתו של האדם הראשון "בצלם ובדמות אלוהים".