מה בין השתלמות מורים ללימוד בבית הספר?

מאיר גרוס

גיליון מס' 9 - תמוז תשע"ד - 7/14

פיתוח מקצועי- "השתלמויות" בלשון בני אדם- אינו חובה על מורה. הכשרת המורה היא תנאי שבלעדיה אין תעודת הוראה, וכך גם מעבר הכרחי ב"יחידת הכניסה לעבודה". לעומת אלה, המורה יכול ללמד כל שנותיו ללא שהוא חייב ללמוד משהו חדש. הוא אומנם לא יזכה בגמולים ובהטבות –אך אין המשך ההוראה מותנה בהשתלמות. יש להניח שהמורה מתפתח גם מחוץ למסגרות הרשמיות המוכתבות לו, אבל אלה אינן בשליטת המפקחים או המנהלים או המדריכים.

לא כך הדבר בתחומים אחרים. מורה דרך יאבד את רישיונו אם לא יעמוד במכסת השתלמות שנתית. וכך מדריך תלמידים בפולין, וכך רופא, וכך מתכנת, וכמותם בעלי מקצועות רבים ונכבדים.

משרד החינוך מעודד השתלמויות. הן במתן גמולים ללומדים והן במימון. כתוצאה מכך, הוא גם נוטל לעצמו את הזכות לקבוע את תכני הלמידה. השאלה היא, אם יכול המשרד להתאים למורים את הנדרש להם, ואם הדבר תמיד לטובת החינוך.

דוגמה טובה היא החידוש בתוכנית הלימודים של הדרגות הבכירות (7-9) ב"אופק חדש". שם נקבע שלא יילמדו תכנים דיסציפלינאריים אלא יעסקו ביזמות, בחקירת המורה את עבודתו ועוד. אחת המטרות היא שהמורה יכתוב מחקר, ויפרסם אותו בספרות המקצועית. [כך! מורה שעבדה עשרים שנה בבית הספר היסודי, תשתלם כמה עשרות שעות, ותהפוך להיות חוקרת].

העיקרון אומר שהמערכת מעוניינת להשתמש בידע של המורה הוותיק כדי לשפר את המערכת הקיימת ולמצוא בה נתיבים חדשים. והנה, בדיון המקדים של מנהלי יחידות הפיתוח המקצועי במוסדות האקדמאיים עם הנהלת המשרד, עלתה הצעה לתת למורים עצמם לקבוע את תכני הלימוד. משמע, לקחת את הרעיון המנחה החדשני של התוכנית ולהרחיב אותו. מפקחי המשרד התנגדו והבהירו שהתוכנית תתמקד בתכנים שהם קבעו.

בסיכום שנעשה בסוף השנה, עלה הנושא שוב, והממסד נענה לשיפורים בהיבט הזה, והרחיב את גבולות התוכנית. וכך ניתן יותר מקום לרעיונות חדשים ונוצרה אפשרות להמראת מערכת החינוך למחוזות שטרם נודעו.

השוואה מתבקשת היא לתוכנית הלימודים בבית הספר, שהיא מוכתבת על ידי משרד החינוך, אך יש אפשרות להורים לקבוע אחוז מסוים של תכניות הלימודים. ויש בתי ספר שבהם אפילו התלמידים יכולים להשפיע- במידה כזאת או אחרת- על מערכת השעות שלהם. הגם שהם במעמד של "חסרי דעת" ומידע מספיקים, לכאורה. האומנם ניתן, במקביל, להתייחס למורים ככאלה שאינם יודעים מה נחוץ להם? הגיון בריא הוא להסתמך עוד יותר על המורים בקביעת תכני ההשתלמויות של עצמם.

דוגמה אחת תוביל אותנו למישור ההיי טק. בתחילתה תורגמה העבודה על המחשב לאינדיבידואליזם של העובד. הוא יכול היה לשבת בחדר משרדי לבדו, ואפילו בביתו. הוא עם רעו האישי הטוב- הלא הוא המחשב. עם הזמן והניסיון, התברר שהתועלת רבה יותר בלמידה משותפת גם בתחום הזה. והשיפורים בשימוש במחשב היו פרי מבורך של ההתפתחות הזאת. עבר עוד זמן ואנו מקבלים קורסים מקוונים א- סינכרוניים, החייבים גם בשני מפגשים פנים אל פנים, שמטרתם אינה ברורה כל צרכה. ויש גם קורסים סינכרוניים שהם למידה משותפת ללא צורך בישיבה משותפת בכיתה.

הבה, אפוא, ניתן למורים חופש לבחור את תחומי ההשתלמות ואת מתכונתה. יש שירצו העמקה בתחומי ההוראה שלהם, יש שירצו להרחיב את ידיעותיהם ואת הבנתם, או להכיר שיטות הוראה שונות. משרד החינוך ומפקחיו צריכים להסתפק בהגדרת התוצרים. (וגם כאן לא לקבוע מסמרות קשיחים מדי). וכך ההשתלמות תהפוך לאבן שואבת ולכלי לשיפור מתמיד של המורה ועמו המערכת כולה. וכמובן, המורים ילמדו בחשק, בשמחה ובהתלהבות.