לדף ראשי
לתוכן הגיליון
תגובה מאוחרת לדיון ישן: הנעל ודף הגמרא
יוסף עוזר גיליון מס' 54 - תמוז תשע"ד * 7/14 באופן מפתיע קראתי באתר דעת רשימה ששייכת לדיון ישן: גיליון מס' 37 - טבת תשע"א * 12/10 בעניין העבודה של נחמה גולן.
ראיתי גם את תגובתה העניינית של אסתר ויתקון האומרת בין השאר: "אי- אפשר לנתק את דפי הגמרא בעיני צופה יהודי רגיש מן הרקע ההיסטורי של רדיפת היהודים ותורתם. העלאת ספרי התלמוד בגרמניה על המוקד, כפרולוג להעלאת גופם על המוקד". ויתקון מתמקדת כראוי בהקשר של הצופה בעבודה על הנעל ודף הגמרא ומציינת: "צופה יהודי, שהתורה והתלמוד הנם טקסטים מקודשים לו, שהוא מנשקם כשהם נופלים על הארץ, למראה ה"יצירה" יחוש כאילו חרב נתקעה בלבו". אציג כאן עבודה אחרת לחלוטין שנוצרה בהקשר מרושע [ברור לחלוטין: לא בהקשר של האומנית חלילה!] בהמשך נבין למה הבאתי את העבודות בצמידות שאינה צמודה אך מחייבת הרהור "אינטלקטואלי". הנה היא: אתר יד ושם כאן מצאתי עבודה זו שאם היא מזכירה את העבודה האחרת, אין זו אשמתי. העין של האדם בן המאה האחרונה ראתה דברים. האומן משוחח עם כל ההקשרים והרבדים והוא חייב לקחת אחריות על הקונוטציות והאסוציאציות ולא להחבא מאחורי ניסוחים פומפוזיים: אכן, להפתעתי מצאתי באתר "דעת" מאמר שנראה מלומד, של ד"ר נורית צדרבוים המסביר את מעשה האומנות של נחמה גולן - נעל מצופה בדף גמרא. היא כותבת: " ... לפי מיטב ידיעתי זהו אינו דף גמרא. זהו צילום של דף גמרא, זהו ציטוט, זה שימוש בתוכן מילולי וויזואלי שלקוח מתוך הגמרא. זה כבר לא דף הגמרא, זה דימוי. לכן, היוצרת לא השתמשה בחומרים קדושים אלא הפנתה את הצופה אליהם באמצעות צילום, ציטוט, אזכור. היא במעשה זה מראש לא נגעה בקודש, לא חיללה אותו, אלא הפנתה את תשומת לבו של הצופה לשם." תגובתי: אותה טענה יכולים לטעון יוצרי הסנדלים לעיל, הלא כן? הם יכולים לצטט את הפילוסוף פפושדו שאמר "הוצאתי את קלף התורה מהקשרו לכן לא חיללתי תורה אלא הגדרתי אותה מחדש". לשיא המבוכה בקריאת רשימתה הגעתי כשצדרבוים כותבת: "פרופ' איזנברג מדמה את עבודתה של גולן לסוג של עבודות שנעשו כקישוט אהילים שנעשו מספרי תורה – אינני מכירה עבודות מסוג זה". בגלל משפט זה טרחתי להגיב לרשימה הישנה, היום ביום השואה. הדיון למיטב הבנתי את השותפים לו, לא יוביל לשום מקום. הסיבה: לא רק שכל מעורב בדיון הזה אלא גם לב. ואני מתקשה להבחין בלב כשאינני שומע את פעימותיו השייכות לשעון של בני תרבות. עצוב: מגיע לאשה לצעוד צעד גדול לאנושות וגדול לכל מין האדם. לא על הירח אלא כאן. |
|