 לדף ראשי
לתוכן הגיליון
התבוננות בשיר "היא תבוא אל המילים"
מאת מלכה נתנזון אסתר ויתקון גיליון מס' 55 - כסליו תשע"ה * 12/14 היא תבוא אל המילים / מאת מלכה נתנזון
כָּל עֶרֶב הִיא מְגִיפָה עַצְמָהּ מִפְּנֵי הַמַּרְאוֹת וּמִפְּנֵי הַקּוֹלוֹת וְשׁוֹתֶלֶת אִילָנוֹת בָּכוּת וּמַצְמִיחָה יִחוּרִים וּמַזְרִיעָה עַצְמָהּ מֵחָדָשׁ לְהוֹצִיא מָתוֹק מֵעַז וְגַם הַלַּיְלָה תֹּאפֶה לֶחֶם יִסּוּרֶיהָ טָהוֹר מִכָּל טָהוֹר וְתָבוֹא אֶל עַצְמָהּ כְּכַלָּה בְּחֻפָּתָהּ הִיא תָּבוֹא אֶל הַמִּלִּים התבוננות בשיר השיר פותח בהצהרה על פעולה של הסתגרות מבחירה, מרצון, של המשוררת מפני העולם, מפני המראות והקולות. סגירה הרמטית: "מגיפה". במקום קשר עם העולם החיצוני בוחרת המשוררת לשתול אילנות בכות. אלו שירי העצב והדווי. אולם הסתגרותה של המשוררת בתוך עולמה הפנימי אינו מציאות דיכאונית. להפך, השיר רווי בפעילות אינטנסיבית מכוונת יעד - ליצור חיים חדשים בתוך אדמת הצער הנפשית של המשוררת. זהו שיר ארס-פואטי, המתאר בלהט עד כמה יצירת שירים היא פעולה חיונית, בדומה ליצירת חיים חדשים בטבע, בדומה לזוגיות ולהזדווגות לשם יצירת חיים אנושיים חדשים. בתחילתו מזכיר השיר פעולה בתחום הבית - מגיפים את תריס החלון בערב מפני המראות והקולות ההומים בחוץ. אולי משום שהערב היורד הוא ערב נפשי. אחר מוזכרות פעולות נמרצות מעולם החקלאות – שתילה, הצמחה, הזרעה עצמית, וכל זאת כדי "להוציא מתוק מעז", מאילנות הבכות של החיים. ומהו המתוק הזה? זוהי היצירה. המשוררת היא העץ, הייחור, השתיל, הזרע והאדמה. היא גם הלחם וגם האופה המוציא מן התנור תוצר "טהור מכל טהור". הביטוי מעלה מיד על הדעת זהב טהור. הלחם הטהור הנדיר באיכותו הוא שירתה של המשוררת. שירתה חיונית לחייה כשם שהלחם חיוני לחיי האדם. מעולם הצומח ותוצריו - הלחם שנמצא בלב הבית, בתנור המטבח, במרכז חיי המשפחה והנפש של המשוררת - מדלגת המשוררת לאחור אל ראשיתה של המשפחה. אל החופה והנישואין. עוד בימים ראשונים של טרם משפחה יוזמת נפש המשוררת את אקט הבּיאה עם - עם המילים, ביאה שתבטיח שתילה, זריעה, הצמחה מתמדת של יצירה שירית ששיאה לחם ייסורים טהור. אולם, המשוררת אינה נחה על זרי דפנת הלחם הטהור. היא לא חדלה ליזום מחדש פעולות אקטיביות של חיבור ארוטי מיני עם המילים, כדי שלעולם לא תחדל היצירה. כדי שאילנות הבכות בחייה יהפכו ללחם ייסורים טהור אשר ייתן לה דחף עז חדש להתאחד עם המילים בביאה כחתן הבא אל כלתו וככלה הבאה אל חתנה. האקט הארוטי-מיני המטאפורי בין המשוררת למילים הוא המסיים את השיר, מעניק לכתיבת השירה את מקומה העוצמתי והמפעים בחייה של המשוררת. שהרי בלי יצר אין יצירה, ובשיר הארס-פואטי שלפנינו מעצבת מלכה נתנזון את הרעיון הזה בצורה מקורית ומפתיעה. היצירה כרוכה באופן הכרחי, על פי השיר הזה, בסבל, בבכי. בשעות ערב שבנפש ובהסתגרות מפני העולם השוקק בחוץ. השיר פותח בערב ומסתיים בלילה. אלו שעות מטאפוריות של עצב, של צמצום האור בעולם הפנימי של המשוררת. שעות המאפשרות לה את דחף היצירה, את שפע חשק היצירה הבלתי פוסק בתוכה. |
|
