בין קושי בהבנה לכפייתיות טורדנית

אליעזר היון

גיליון מס' 10 - טבת תשע"ה - 1/15

מספרת הגמרא במסכת עירובין
רבי פרידא הוה ליה ההוא תלמידא דהוה תני ליה ארבע מאה זימני וגמר [לרבי פרידא היה תלמיד קשה הבנה, שהיה מצליח לתפוס את הסבריו של הרב רק בתום חזרה של 400 פעמים]. יומא חד בעיוה למלתא דמצוה תנא ליה ולא גמר [באחד הימים, נדרש רבי פרידא לדבר מצווה קודם השיעור. טרם היציאה, שנה לתלמיד, כהרגלו, את לימודו במשך 400 פעמים, רק שהפעם התלמיד לא הבין]. אמר לו האידנא מאי שנא [שאל רב פרידא: מדוע היום לא הבנת?] אמר לו מדההיא שעתא דאמרו ליה למר, איכא מילתא דמצוה, אסחאי לדעתאי, וכל שעתא אמינא השתא קאי מר השתא קאי מר [אמר התלמיד: מאותה שעה שהבנתי כי אתה צריך לצאת, הוסחה דעתי ואמרתי לעצמי בכל רגע, עכשיו יצא הרב, עכשיו יצא הרב, וטירדה זו מנעה ממני להבין את ההסבר]. אמר לו הב דעתיך, ואתני ליך. הדר תנא ליה ד' מאה זימני אחריני [אמר לו רבי זירא, תתרכז, ואסביר לך. ואכן שב רבי פרידא ושנה לו את תלמודו במשך 400 פעמים נוספות]. נפקא בת קלא ואמרה לו: ניחא ליך דליספו לך ד' מאה שני או דתיזכו את ודרך לעלמא דאתי [יצאה בת קול והכריזה: האם תרצה בשכרך רבי פרידא, להאריך ימים עד גיל 400 שנים, או שתזכו אתה ודורך לחיי העולם הבא?] אמר דניזכו אנא ודריי לעלמא דאתי [בחר רבי זירא באפשרות השניה, כלומר בנחלת העולם הבא, לו ולבני דורו]. אמר להן הקב"ה: תנו לו זו וזו [אמר הקב"ה למלאכים, תנו לו גם את הארכת הימים, וגם את נחלת העולם הבא לו ולבני דורו] (מסכת עירובין, נד).

רבי פרידא זוכה לשכר רב, שוודאי מגיע לו. סבלנותו נראית כבלתי אנושית, לאחר הסבר מייגע של 400 פעמים, מכריז התלמיד כי הוא לא הבין, ורבי פרידא חוזר שוב על ההסבר 400 פעמים נוספות, – 800 פעמים בסך הכל. אין כל פלא כי אריכות הימים כמו גם נחלת העולם הבא הנם תגמולים לגמרי הוגנים.

מסתבר גם, כי הקב"ה הודיע למלאכים הממונים כי רבי פרידא שבחר באפשרות השניה [עולם הבא לו ולבני דורו] יזכה גם באריכות הימים, מאחר שלאיש שמתעלה מעל לטבעו ועושה חסד כפול [400 ועוד 400] מגיע שכר כפול. בפרט, שרבי פרידא, הוכיח שוב, כמה הוא נעדר אנוכיות וחף מאגוצנטריות כאשר וויתר על 400 שנים תמורת עולם הבא לבני דורו [שכן לו עצמו, האמורא הגדול, מסתבר, הגיע נחלה בעולם הבא בלאו הכי, שרק היה משתבח בעוד 400 שנים של פעילות רוחנית].

מה שעדין לא ברור הוא מדוע מצויין רבי פרידא לטובה ואף זוכה לשכר רק לאחר סיפור ה-400 הנוספים. האם העובדה שהוא בכל יום מוסר שיעור ובו הוא חוזר על כל פסוק במשך 400 פעמים לא מספיקה כדי לזכות אותו בשכר נצחי? כמה אנשים יכולים להתהדר בסבלנות כזו?

מה שגם מפתיע הוא אי ההבנה של התלמיד: כיצד ייתכן שאדם, ויהיה רפה שכן ככל שיהיה, לא יוכל לתפוס הסבר תלמודי רק כעבור 400 פעמים? אם אכן מדובר בבחור הסובל מלקות לימודית קשה, מדוע הוא הבין דווקא אחרי 400 פעמים בדיוק? מה קרה אז?

למה לא הבין התלמיד
נדמה כי בסיפור של רבי פרידא טמונה אחת מן השאלות הפילוסופיות הגדולות סביב נושא האלטרואיזם וטוב הלב. מדוע אנשים עושים טוב לזולת? אחת התיאוריות הבסיסיות מדברת על סוג של 'אבולוציה חברתית', אם אני ייטיב לך, כך גם אתה תיטיב איתי, והמין כולו ירוויח מכך, מה שנקרא סוציו ביולוגיה [דוקינס, 1976]. ראשטון [1981] דיבר על 'האישיות האלטרואיסטית' כלומר קיימת נטיה גנטית המניעה אדם מסויים להושיט עזרה במגוון מצבים. יש הטוענים כי מדובר בסופו של דבר ברצון אנוכיי שבא להשקיט תחושות של חמלה ורחמים [נקיפות מצפון], העזרה מפחיתה אי נעימות, ומחלצת אותנו ממצוקתינו אנו [קיאלדיני, 1987], וישנה גם תפיסה המבוססת על מושג הבחירה החופשית לפיה אדם בוחר להיות טוב גם אם הדבר לא נח לו, מאחר שהוא מאמין בצדק או בערכים אנושיים אבסולוטיים [ישעיהו ליבוביץ].

אלא שכל הקונספציות הללו הזו קורסות כאשר התלמיד הודיע לרבי זירא שהוא לא הבין מאומה. רבי זירא מנסה לברר מדוע ואז משיב התלמיד תשובה מתסכלת שהופכת את כל השאלה האלטרואיסטית למיותרת:

הייתי מוטרד.

מה בעצם אומר התלמיד לרבי פרידא?
אילו היה התלמיד חי היום, קרוב לוודאי שפסיכולוג התנהגותי היה מסיק מדברי התלמיד כי הוא סובל מבעייה של כפייתיות. הכפייתיות, או האו.סי.די. כפי שהיא מכונה היום, הובילה למחשבות טורדניות שלא השאירו לו די משאבים כדי להתרכז בדבריו של הרב. המחשבה ש'הנה הרב יוצא עוד מעט', 'הנה הרב יוצא עוד מעט', לא הרפתה ממנו ולא הותירה כל סיכוי לניסיון הבנה כל שהוא. את האבחנה הפסיכולוגית הזו לא קשה, כך נדמה, להסיק. שכן לתלמיד לא היתה כל סיבה לא להבין את דבריו. הוא חזר עליהם 400 פעמים, וניתן להניח כי גם אם היה יוצא באמצע לאותה משימת מצווה, היה משלים את השיעור כאשר היה שב. אלא שהתלמיד שמוחו לא פסק מלחשוב על הרגע בו יוצא רבי פרידא לא הצליח לקלוט מאום.

באותה שעה, הבין רבי פרידא, כי גם 400 הפעמים אותם הוא מסביר הם מיותרים. התלמיד מסוגל להבין כבר בפעם הראשונה. אין לו באמת קשיים של הבנה. הכפייתיות היא זו שלא מאפשרת לו להתרכז, להבין, ולתפוס עד הפעם ה-400. ומה קורה בפעם ה-400? קשה להצביע, אך גם כפייתיים הסובלים ממחשבות טורדניות מגיעים בשלב מסוים למנוחה זמנית. דומה הדבר לאותו אדם כפייתי שלא הפסיק לרחוץ את ידיו מאחר שחשש כי הם מלאות בחיידקים, או לבדוק אם הוא סגר את האור בבית במשך עשרות פעמים, ורק כעבור עשר דקות של קרצוף הידיים מתחת לברז וחזרה של 20 פעמים לבית, הוא חש שהוא אכן הגיע לניקיון מושלם, והחשמל באמת סגור.

ההבנה הזו שהכתה ברבי פרידא הייתה עשויה למוטט גם את האדם הסבלן ביותר. הוא תפס כי לחינם מסביר הוא לתלמיד את השיעור מאות פעמים, ואין כל ערובה כי המחלה - כדרכם של הכפייתיים - לא תחמיר. בפעם הבאה יעלה המספר ל-500, 600, ומי יודע היכן זה יסתיים. לא לחינם זוכים הכפייתיים לכתף קרה מן הסביבה שלא מסוגלת לתפוס מדוע הם לא מבינים כי מה שהם עושים מיותר לחלוטין. אין באמת צורך לחזור ולבדוק האם הדלת נעולה במשך 14 פעמים. כיום, יודעת הרפואה הפסיכיאטרית כי לסובלים מאו.סי. די. יש חוסר איזון כימי במוח [בחומר שנקרא סרוטונין], והיחס אליהם סלחני מעט יותר, אך אז, בתקופת התלמוד, מסתבר היה כי הכפייתיים נחשבו לאנשים הדוחים, המאוסים, והשוליים בחברה.

אלא שרבי פרידא לא כועס, לא מטיח בתלמיד כי הוא חייב להתגבר על הנטייה חסרת ההיגיון הזו, ובעיקר להתחיל להיות 'נורמלי'. הוא פשוט חוזר עוד ארבע מאות פעמים על השיעור בסבלנות על אנושית. זו הסיבה שבהלימה שמימית מובהקת הוא זוכה גם כן, לשכר בלתי אנושי.